הלנז'רה של הג'יהאד

אפנת הלנז'רי של החמאס הקפיצה את דאוד אל חלילי, גולה פלסטיני בפאריז, פעיל ועדת הקישוט העממית, המתפרנס מעיצוב שיער, מנהרות ואופנה תחתונה.

האם תמונת הנצחון של 'צוק איתן' תהיה של הג'יהאד בתחתונים? אפנת הלנז'רי של החמאס הקפיצה את דאוד אל חלילי, גולה פלסטיני בפאריז, פעיל ועדת הקישוט העממית, המתפרנס מעיצוב שיער, מנהרות ואופנה תחתונה. מתוך חובה עיתונאית אני מפרסם כאן את המכתב ששלח לי ככתבו ולשונו.

527387pic_C
תנו ללנז'רי לדבר. עצורי חמאס מפגינים את מרכולתם

אל עקיבא ביגמן,

"הצבא צועד על קיבתו" אמר פעם נפוליאון. אך תמונות אנשי החמאס שפרסם לאחרונה דובר צה"ל מראות כי כאשר מדובר בארגוני ג'יהאד, זוהי אמת חלקית בלבד. עבור מי שפועלים לאור הבטחות הבתולין מפי אללה הטרור צועד – יותר מכל דבר אחר – על תחתוניו. זו איננה רק הלבשה תחתונה; זוהי זעקה של סגנון.

כמה קולמוסין נשתברו בניסיון לרדת לשורשי נפשו של השאהיד בבוקר מול המראה. הפרסומים האחרונים מאפשרים לנו הצצה נדירה אל חלון הנפש לוחמת החופש, אל חליפת מבושיו וקסם הינזרו. כמה אפשר ללמוד מהתבוננות בהצהרת האופנה של לוחם אללה בדרכו האחרונה.

קח למשל את ראשיד (שני משמאל, בוקסר ורדרד). תנוחת ישיבתו מלמדת על נחישות בוטחת, העומדת בניגוד חריף לצבע השובב של תחתוניו. עבורו הג'יהאד הוא אמנם אמונה דתית ללא עוררין, אך בכל זאת הוא פועל בו בדרכו הייחודית, בחן האופייני לו. הלבשתו התחתונה של ראשיד כמו אומרת לנו: אותי תמצאו תמיד בפעולות שמחוץ לקופסה, שיש בהן מזיו הנעורים: לירות טיל לתוך הסעות ילדים, או להחביא מטען עוצמתי בבטן אשה הרה, אלו הם רק שניים מתעלוליי החביבים. לא צריך לעבור אינדוקטרינציה אסלמית בשביל להעריך את הג'יהאד של ראשיד, שבא עם נגיעות של סאטירה והומור עצמי.

ואולי נבחן לרגע את נביל (שלישי מימין, תחתוני סבא מכה לבנות). כל מי שמתמצא באופנה העזתית, ששורשיה מגיעים עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת, מבחין מיד כי נביל הגיע מהשכונות הקשות של דאונטאון סאג'עיה. "ארבע בעשר" במידה אקסטרה סמול, זה כל מה שהצליחה משפחתו קשת היום לגייס למפגש עם השבעים ושתיים שלו. אבל נביל לא מתלונן. תחתוניו ונפשו חד המה: הסתפקות במועט ואמונה בצדקת הדרך. האחים בארגון ספקו לו פרנסה, ואין ספק שהבטיחו לו שאחרי הפעולה בחדר האוכל של קיבוץ כיסופים הוא יכול לסחוב מהמחסן איזה תחתון שבא לו.

ויש כאלו שעבורם הטרור הוא בסך הכל כלי לביטוי עצמי, כמו ג'יבריל עם החוטיני המטאלי. ג'יבריל בכלל חלם להיות רקדן. לקפץ בבאלט מודרני בשיטת צא'קטי, לעבור מפלייה לאלונז'ה ולסיים באסמבלה. אני רואה בדמיוני את תלתליו מתנפנפים על רחבת הבולשוי, לקול צהלולי הקהל המתמוגג. אבל בגלל הכיבוש הוא לא יכול. ולכן הצטרף ג'יבריל ליחידת מסתתרי הילדים של בית להיא.

ומה תגיד על חליל שבא מצוייד בקלווין קליין האופנתיים שרכש במבצע אצל שאדי לוי? חליל, אליל בנות מפורסם בכל עזה, לא מתעצל. איזו הצהרה אופנתית. סי-קיי, טרור בניחוח אמריקה. איזו בת לא תיפול שבי בקסמיו של הדון ז'ואן? אבל לחליל כבר נמאס מכל הבנות הגשמיות הללו, שרק רוצות אותו בשביל הגוף שלו. משום כך הוא נכנס לעסק הזה, כדי לעלות דרגה ולהגיע לבנות השמימיות. רבות מהן, אגב, הוא שלח לשם בעצמו כששירת בנערותו ביחידת טוהר הנשק של המסגד השכונתי.

התמונות מראות גם כמה חשיבות עוד ישנה למוסד המשפחה העזתית, עד כמה אצלנו לוחמת החירות והאמירה האישית של הלבנים היא עניין משפחתי. מה מספרים, למשל, הגטקעס הצמריריים של טארק? שטארק נמצא כאן בגלל אמא, שרצתה שימשיך את דרכם של שני אחיו הגדולים (קו 50 בתל-אביב ומסעדת 'סבארו'). כמו בכל מקום בעולם, גם אום טארק דואגת לבנה, ולכן ציידה אותו בבגד שישמור על חום גופו בכל התנאים. "קר שם במנהרות", אמרה לו. "ואל תשב שם לבד בחושך, כמו שאני כל היום". אתם רואים? בכל העולם אמא זו אמא.

ולמרות הכל, למרות ההערכה להשקעה במסר, למרות שניכרת תשומת-לב בעיצוב, ולמרות ההתרגשות הראשונית שאחזה בי למראה התמונה שהזכירה לי דוגמנים שריריים הצועדים על מסלול, אני חייב להודות שבסופו של דבר אני די מאוכזב. המגוון לא מספיק. היצירתיות לקויה. אין יוזמה, אין תעופה. התחתונים לא פורצים, לא חודרים אל לב, לא מתפוצצים במסר גדול, שמתאים תוכן לצורה. זה עוד ממה שאנחנו כבר מכירים, אולי עם נגיעה חדשנית פה ושם, וזהו. הרבה מאולץ, הרבה בוקסר. באמת שאפשר וצריך יותר.

זה אולי נכון שהטרור הוא רעיון, ורעיון, הסביר לכם היהודים בחוכמתו עמוס עוז, אי-אפשר לנצח. אבל הלבשה תחתונה איננה רעיון, אלא מציאות. מציאות שצריכה לעלות בתעוזתה ויופיה המתפרץ על כל דמיון. זה פשע נגד האנושות לצאת לפיגוע יצירתי בתחתון משעמם. לחפור מנהרת טרור בבוקסר אפור שגרתי. לא, אני חייב להגיד זאת: הטרור של עזה עוד לא חושב מחוץ לקופסא כשזה מגיע להלבשה התחתונה שלו.

היום כשאני בפאריז, מול שפע אינסופי של תחתונים מכל הצבעים והמינים, עם גדולי מעצבי הלנז'רי, עם קומות של תחתונים, חזיות, בוקסרים וחוטינים, אני מבין שמתחת לגלימה, מאחורי המכנס, נחשפת האמת הגדולה, הבטן הרכה של הטרור. כי עם כל הכבוד לרעיון הג'יהאדיסטי, כשהוא בתחתונים הטרור בכל זאת נראה לפעמים כמו רעיון די גרוע.

מי ייתן ונראה ימים יפים יותר, עקיבא. ימים שבהם בוקסרים מסוקסים וסרי טעם יהיו רק זכרון רחוק, ימים שבהם גברים ילבשו ביקיני ללא בושה, לילות שבהם לוחמי מלחמת הקודש לא יתביישו לאתגר את הקונבנציה בחוטיני לבבות או תחתוני רקמה רכה.

בברכה,

דאוד אל חלילי, פארי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר