שמעון פרס, פרידה זמנית

כ-25 שנה היה שמעון פרס שנוא על-ידי השמאל. כ-25 שנה היה שנוא על-ידי הימין. באותם שני דורות נוצרו גם מעגלי חפיפה, כאשר לא מעט אנשי שמאל המשיכו לתעבו, ולא נפלו בשבי הרטוריקה השלומניקית שלו. כך שמעגלי הדחייה סביבו היו רחבים מאוד. העובדה שהוא פורש עכשיו מהנשיאות כשהוא אדם אהוד על-ידי רוב גדול בעם, אהוב על-ידי חלקים רבים בציבור, ומוערך על-ידי כמעט כולם, היא ההישג הגדול של חייו.

יוסי ביילין אמר ביום חמישי, שעות אחדות לפני השבעתו של ראובן ריבלין לנשיא, כי היה מייעץ לפרס לא להתרשם יותר מדי מהאהדה הגורפת שלה הוא זוכה. "זה כמו בושם. אפשר להריח אבל הוא מתנדף", עשה ביילין פרפראזה לאחת מאימרות הכנף הידועות של הנשיא הפורש. ביילין המליץ לפרס לדבר. להגיד את מה שהוא באמת חושב. אז ירדו אחוזי הבושם הריחני חזרה ל-20 אחוז, אבל פרס ימשיך בעשייה.

פרס לא חלם להיות נשיא. הוא רצה להיות ראש ממשלה. בסוף, כברירת מחדל, הלך לנשיאות בעזרתו של בעל-ברית שלא חלם עליו בעבר – אהוד אולמרט כראש ממשלה. ואי-אפשר להגזים בתרומתו הבסיסית למוסד הנשיאות. הנשיא בישראל הוא סמל המדינה וריבונותה. הסמל הזה נסדק אם לא נשבר בסוף ימי משה קצב. בלי קשר לחתרנותו של פרס תחת הלגיטימציה של ממשלת ישראל והעומד בראשה, עצם שיקום מעמד הנשיאות הוא מבצע אדיר שייזקף לזכותו. יתכן שרק בגלל זה ראה לעצמו זכות להתערב בכל. ואכן, התערבותו של פרס בתחומים ובנושאים שונים לאורך ימי נשיאותו כמעט משתווה בנזקה להישג הגדול.

"היד השחורה"

בבית-הנשיא הקים לעצמו פרס מעין מטה מהסוג שיש לראשי ממשלה. מי שזכה להיכנס מסיבה כלשהי לבית הנשיא בשנים האחרונות יכול היה לראות שם קציני צבא בכירים מסתובבים. אלוף יוצא מחדר אחד של המסדרון ונבלע מאחורי הדלת הנגדית: פרס קיבל דיווח. זו הסיבה העיקרית שהסכים לקבל את התפקיד בזמנו – היכולת להיות במקום שבו יקבל את המידע הכמוס ביותר. זו גם עמדת כוח. למה זה היה חשוב לו? זה קשור לצד בלתי-מפוענח באישיותו. שמעון פרס הוא לא רק דמות, הוא סאגה.

הכישרון להמשיך להיות מחובר לצנרת האינטימית ביותר של המידע ובאמצעותה לחוג סביב מקבלי ההחלטות אפיין את פרס מראשית דרכו כדמות ציבורית. ממתי לספור? מימי הנוער העובד לפני 70 שנה, או מהימים שנכנס למשרד הביטחון כמנכ"ל לפני 60 שנה בלבד? נראה שחשבון ימיו בעשייה הציבורית צריך להיספר מ-1953, עת החליף את פנחס ספיר כמנכ"ל משרד הביטחון. עוד לא מלאו לו אז 30.

המיתוסים השליליים שליוו את דמותו החלו להירקם החל מאמצע שנות ה-50. הם צמחו מתוך איבת השמאל. פרס היה זה שסידר לישראל בר להיכנס בתפקיד כלשהו ללשכת בן-גוריון. בר, שנחשף לימים כמרגל סובייטי, היה מקורב לעורך 'העולם הזה' אורי אבנרי ונתן לו מידע ותדרוכים. בעקבות תדרוכים מסוג זה כתב אבנרי את אחד ממאמריו המיתולוגיים שבו כינה את חבורת הטכנוקרטים ואנשי הביטחון שסבבו את בן-גוריון חבורת "היד השחורה": כת בטחוניסטית כביכול שמבקשת לנטרל את בן-גוריון עצמו ולבצע מעין הפיכה. בין אנשי "היד השחורה" נמנו, לגירסת אבנרי, איסר הראל, שמעון פרס, טדי קולק, אהוד אבריאל, יגאל ידין ומשה דיין. חשיבה מזימתית מהסוג הזה, בתוספת היוזמה של מבצע קדש בסוף אוקטובר 1956, החלו לאפוף את שמעון פרס בהילה דמונית משהו. שוב, כל זה בעיני השמאל שכמובן התנגד נחרצות למלחמת סיני, ומיד לאחר הצלחתה התנגד באותה נחרצות לכל נסיגה, בעיקר מרצועת עזה.

כמעט אפשר לחלק את הצמרת הישראלית ב-66 שנות המדינה בין אלה שהיו בעד להחזיק בעזה לבין אלה שהתנגדו להחזקת עזה. ד"ר אברהם וולפנזון, שליווה את בן-גוריון בעשור האחרון של חייו, סיפר שעד 1967 נהג בן-גוריון להקניט את משה דיין בכל פעם שזה הגיע אליו לפגישה. עוד לפני שהיה אומר לדיין שלום, הוא היה פותח בשאלה: "נו, משה, אתה עדיין חושב שצריך היה להישאר בעזה?" מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגי מפלגת השמאל הראשית מפ"ם, היו בין אלה שתמכו כל הזמן בהחזקת עזה, בכל תקופה מסיבה אחרת.

המשך העשייה של פרס בין 1956 ועד תחילת שנות ה-60 הוסיפה לתדלק את הדמוניזציה שלו בעיני אנשי מפ"ם, אחדות העבודה, כמובן מק"י, וגם אותם חלקים במפא"י שהחלו להתבצר באופוזיציה לבן-גוריון מאז סוף שנות ה-50 והתפרצותה של פרשת לבון (1960).

מלחמת סיני ותוצאותיה הן נקודת מפתח בהבנת תפיסתו של שמעון פרס לאורך שנים. לכאורה היה שותף פרס לתורה שפיתחו בן-גוריון ובעיקר יגאל אלון של מלחמת-מנע. אך כתוצאה מהאיומים החמורים שהונחתו על ישראל המנצחת מצד שתי המעצמות, ארצות-הברית וברית-המועצות, שאילצו אותה לסגת מכל סיני, הבינו בן-גוריון ופרס שני דברים: האחד, שישראל לא תוכל עוד לשנות את הסטטוס קוו של הגבולות, כפי שנקבעו שנים רבות קודם לכן על-ידי הקולוניאליזם הבריטי-צרפתי; והשני, שאין זה לטובת ישראל שסיבוב מלחמתי ירדוף סיבוב מלחמתי, ואחרי השני יבוא השלישי וכך הלאה. כך, גם אם הסיבובים האלה יבואו כתוצאה ממלחמות-מנע מוצלחות ככל שיהיו.

פוליטיקה גרעינית

הבנה זו היתה הדחף העיקרי לפתח את האופציה הגרעינית, וזה גם היה ההישג הממשי הגדול של מלחמת סיני. בתמורה לברית הקוניונקטורלית של אותו זמן עם צרפת, תקבל ישראל כור גרעיני. זו היתה העיסקה הגדולה שפרס הוכיח בה את יכולת הביצוע שלו. היה זה הכישרון למגעי קסם חשאיים מלווה ביכולת הפוכה ליחצ"נות עצמית. ובעיקר, הוא השיג את היעד, רקם קשרים, והפנים דרך הצרפתים את חלומות השוק האירופי המשותף, שהפך לימים לאיחוד האירופי של היום.

פרס דיבר אז על עומק אסטרטגי שיתבטא ביכולת מדעית טכנולוגית במקום בשטח. האופציה המפורסמת של דימונה נועדה לגדוע מראש, על-ידי ההרתעה האולטימטיבית, את ההמשך האינסופי של הסיבובים המלחמתיים הבאים. במסגרת מאמצי החימוש של ישראל באותו עשור שבין קדש לששת-הימים זוהה פרס גם עם טיפוח הקשרים עם גרמניה המערבית. פרס לא הסתיר זאת, וזכה להשמצות מימין, ממנחם בגין וחבריו בחרות, ומשמאל – שוב, כל הקשת ממק"י דרך מפ"ם ועד אחדות העבודה. יש שימצאו מקבילה מסוימת בין פרשת היחסים שטיפח עם גרמניה ללא התחשבות במעמסת העבר, לבין פתיחת היחסים עם אש"ף והעומד בראשו יאסר ערפאת. בשני המקרים, חוסר ההתחשבות ברגשות הציבור עמד לו לרועץ.

אך התופעה הבולטת יותר היא שבעשור הזה, שבו שימש כמנכ"ל משרד הביטחון ולאחר מכן סגן שר הביטחון, תרם פרס לבטחון ישראל והטביע את חותמו על גורל המדינה יותר מאשר בכל גלגולי הקריירה הפוליטית שלו ב-50 השנים הבאות. הוא פעל אז בחסותו של האב המייסד בן-גוריון ושאב ממנו את הלגיטימציה והכיוון. בגלל הדמוניזציה שלו באותן שנים, בעיקר משמאל, הוא עורר פחדים בקרב זקני מפא"י, שסגרו ביניהם מעגל כוחני כדי לרשת את בן-גוריון. גולדה מאיר, לוי אשכול, שרגא נצר ושאר המפא"יניקים הקדמונים היו אחוזי חרדה מ"הצעירים", בעיקר שמעון פרס ומשה דיין, וגולדה אף טענה לאחר הקמת רפ"י ב-1965 שהם פשיסטים או ניאו-פשיסטים.

מהכור למשרד הדואר

על העימות שהיה לפרס עם נשיא ארה"ב ג'ון קנדי בנושא האופציה הגרעינית שמעתי ממנו בראיון לפני יותר משנה (אפריל 2013) שערכתי יחד עם שלום ירושלמי עבור מעריב ומקור ראשון:

ב-61' [מדובר כנראה ב-1963, כבר בימי לוי אשכול. א"ל] הייתי בארצות-הברית כשקנדי היה הנשיא. זה לא מקובל שנשיא אמריקני יקבל סגן שר ישראלי. כנראה מישהו סיפר לו והוא ביקש שאני אבוא אליו. הכניסו אותי דרך הדלת האחורית … קנדי ישב על הכסא המתנייע. אחרי כמה רגעים, שאל – יש משהו שאתה היית רוצה לבקש? אמרתי כן. מה? אתם יודעים מה מצבה של ישראל, אתם יודעים שהותקפנו, למה אתם לא נותנים לנו רובים? למה? הרוסים נותנים לערבים מטוסים, למה אתם לא נותנים לנו הוק [טילי נ"מ]? זה נשק הגנתי. אז הוא אמר לי, לך תדבר עם אחי [רוברט קנדי]. תסביר לו את זה. אני אומר לו, אחיך מעבר לפוטומק. במקום אחר. אמר, אתה אדם צעיר, אתה לא יכול לשחות? תשחה. בזה גמרנו את השיחה, מה אני רוצה. ואז הוא התחיל, זה היה בדיוק למחרת שאיסר הקטן [הראל] התפטר מהמוסד. למה הוא התפטר?! הוא התחיל לשאול אותי: מה קרה? התחיל לשאול אותי כמו מכונת ירייה, שאלה אחרי שאלה. פתאום הוא אומר: יש לכם נשק גרעיני? לא הייתי מוכן לשאלה כזו. לא העליתי על דעתי. אמרתי לו: אדוני הנשיא, אנחנו לא נהיה הראשונים להכניס נשק גרעיני למזרח-התיכון. זאת המדיניות. כשירדנו, השגריר שלנו אמר: איך אתה מעז להגיד דבר כזה בלי לשאול את ראש הממשלה? אני אומר לו, מה רצית שאני אגיד לו: אני הולך לטלפן לאשכול? הוא הזמין אותי. אני סגן שר הביטחון, אני צריך לבוא. כמובן שקיבלתי מברק נזיפה מאשכול. איך אתה מעז להגיד דבר כזה? אמרתי, תגיד לי מה אתה רוצה שאני אעשה? לא לקח שבועות אחדים וזה נהיה מטבע הלשון המקובלת. זה הפך למדיניות של ממשלת ישראל.

שאלנו אם הוא זוכר כיצד הרגיש כשהוטלו הפצצות על נגסקי והירושימה?

הרגשתי כמו אינשטיין. שצריך לשים קץ למלחמה. וצער על ההרוגים. בנגסקי והירושימה נהרגו מאות-אלפי אנשים. במלחמת העולם ה-2 נהרגו מיליוני אנשים. מיליוני אנשים! אבל כשאני חשבתי על מה שאנחנו עושים, חשבתי במושגים של הרתעה. אני לא אומר שיש לנו פצצה גרעינית. אי-אפשר לצטט אותי שאמרתי שיש לנו. שאלו אותי פעם, מה אני רוצה שיכתבו? אמרתי: מדימונה לאוסלו. הכוונה היתה להגיע לאוסלו.

פרוץ מלחמת ששת-הימים מסמן למעשה כשלון חלקי של האופציה הגרעינית. במאי יוני 67' התברר לפתע שאין הרתעה אולטימטיבית וישראל שוב יוצאת – הפעם, סיבוב שלישי – למלחמת-מנע. בשבוע שלפני פרוץ המלחמה עבדו מדענים מהנדסים וטכנאים סביב השעון כדי להרכיב איזה סוג של משהו שאסור להגיד מהו. זו היתה השעטה המפורסמת. אצלנו זה לקח שבוע, אצל האיראנים המומחים מדברים על חודשיים. פרס שלא היה אז בתפקיד הציע לערוך ניסוי בדבר הזה בנגב. הוא נאבק בכל מאודו למנוע את היציאה למלחמה, והיה הרוח החיה בנסיון אחרון להחזיר את בן-גוריון לשלטון במקום ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול. הנסיון צלח באופן חלקי כאשר אשכול נאלץ להפרד מתיק הביטחון ימים אחדים לפני המלחמה ומשה דיין נהיה לשר הביטחון. בסי-איי-איי פירשו זאת בצורה חד משמעית: ישראל יוצאת למלחמה.

לאחר מלחמת ששת-הימים, החלה תקופת בצורת שבה פרס מצא את עצמו מטפל במקום בכורים גרעיניים, במשרד הדואר. במקום הקמת התעשייה האווירית וטיפוח הכוח התעשייתי והמדעי, הוא משנה את שם המשרד למשרד התקשורת, ואחר כך הוא שר התחבורה ועוד כל מיני תפקידים שנועדו לוותיקים דהויים כמו ישראל ישעיהו או ישראל בר יהודה.

רק אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-73-74 החל מרוץ מחודש של פרס לצמרת. לכאורה מתחיל הקרב המתמשך בינו לבין יצחק רבין על ראשות מפלגת העבודה ובעצם על הנהגת המדינה. אבל מקור היריבות הקשה בשורשים תנועתיים אידיאולוגיים, ולאחר מכן הבדלי תפיסה יסודיים בין השניים. פרס נפרד מתפיסת מלחמת-המנע אחרי קדש ב-56' והסתמך על האופציה הגרעינית. רבין כמו חבריו הפלמ"חניקים ממפ"ם ומאחדות העבודה היה אקטיביסט, נץ, איש היוזמה הצבאית של צה"ל התקפי, גדול וחזק. כמו יגאל אלון מורו ורבו הוא שלל את האופציה של דימונה. ולכן הקרעים החלו כאשר רבין התמנה לרמטכ"ל בינואר 1964. יתכן שאף לפני-כן. האופציה של "תנו לצה"ל לנצח" ניצחה– לא בטוח שלטובת ישראל. כך התגלגלנו למלחמת התשה נוסח מלחמת-העולם הראשונה ולאחר מכן למלחמת יום-הכיפורים. כל זה כאשר במרתף שמורה האבן הגדולה.

חישוב מסלול מחדש

בשנות ה-70 פרס השקיע בכל הכיוונים. כשהפסיד לרבין בעימות הראשון ב-74', ורבין נבחר כראש הממשלה אחרי גולדה המתפטרת, התמנה פרס לשר הביטחון. כדי לטרטר את רבין הוא טיפח את גרעיני ההתיישבות הראשונים של גוש אמונים. אבל לאחר המהפך של 1977 ועליית הליכוד לשלטון, החלו גורמים מקורבים אליו לפלרטט יותר ויותר עם רעיון המגעים עם אש"ף. פרס פתאום הפך לסוציאליסט והושפע בעיקר מהמעגל של הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי. ידידו הקרוב של קרייסקי היה איש העסקים המיליונר קרל כהנא. כהנא הווינאי היה גם ידידם של פרס וחיים בר-לב, ולדברי מקורות שונים הוא התבקש להיות המממן הראשון של תנועת שלום עכשיו שקמה כתשעה חודשים לאחר המהפך.

פרס, ללא כיפת הברזל הבן-גוריונית מעליו, החל לתור אחרי מקורות לגיטימציה חדשים. בעיקר הוא החליף את נתן אלתרמן כמורה הדור בעמוס עוז. בספטמבר 82', בעקבות הטבח בסברה ושתילה, התבצעה החבירה הגלויה בין מפלגת העבודה לשלום עכשיו. זה קרה בכור ההיתוך הנסער של הפגנת ה-400 אלף שמפלגת העבודה הזדהתה איתה ושלחה לכיכר את ראשיה, ביניהם פרס. השנים 81' ו-82' הן שנות השיא או השפל בשנאת-פרס. פרס התנגד ביוני 81' לתקיפת הכור העיראקי, ובמערכת הבחירות הותקף בעגבניות ואף באבנים בפתח-תקוה ובבית-שמש. בליל הבחירות החלו כבר חגיגות במלון דן בתל-אביב, אך לבסוף ניצח הליכוד על חודו של מושב אחד 48-47.

היום יש תופעה מוזרה. תקופת כהונתו של פרס כראש ממשלה בין 1984 ל-1986 כמעט נשכחה מאחורי המסך של הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. אפילו התקופה הארוכה מני נצח של כהונתו כנשיא מאפילה בזכרון ההיסטורי על אותן שנתיים שבהם עמל פרס כשרברב כמעט אך ורק לתקן את מה שממשלות בגין ושמיר קלקלו. מדי פעם נזכרים במחטף שביצע כשר החוץ ב-87', כשחתם על הסכם לונדון עם המלך חוסיין. "שמיר ידע על הכל", הוא אמר לשלום ירושלמי ולי לפני כשנה. התוצאה העיקרית: קלקול היחסים עם ירדן כשחוסיין מאבד את אמונו בפרס. לא מן הנמנע שהסכם לונדון, לא פחות מעיסקת ג'יבריל שנעשתה שנתיים קודם, היה אחד המאיצים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה כמה חודשים לאחר התרגיל הדיפלומטי המסריח.

פרס מודל 2014

פרקי שמעון הם כמעט אינסופיים. הוא נע לאורך שנים במחילות עפר דיפלומטיות ופוליטיות. הוא מובס ונכתבים עליו מאמרי פרידה, עד שלפתע הוא צץ מאי-שם וחליפתו נקייה ומגוהצת כאילו יצא מסט הצילומים של פייר קרדן.

בשנים האחרונות, בראיון לבני מוריס בטאבלט-מגזין, הוא המשיך לעטות על ראש ערפאת את כאפיית השלום. בשנת 2012 ותחילת 2013, והוא לפני סיום, נרתם פרס לשני פרויקטים אחרונים בבית-הנשיא: האחד, בלימת היוזמה ההתקפית נגד הגרעין האיראני של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק; והשני, הפלת נתניהו. "יש כאלה שרואים בעימות בין פרס לנתניהו את אחת הסיבות שתקיפה לא יצאה אל הפועל", כתב רונן ברגמן בניו-יורק טיימס מגזין (9.1.13). "לא אייחס לי דבר כזה בעצמי", אמר פרס. "שאחרים יגידו את זה. אני ביטאתי את דעתי וזו גם חובתי. כמה זה השפיע? שמישהו אחר יגיד. 'יהללך זר ולא פיך'", הוא ציטט ממשלי.

פרס כנשיא לקח על עצמו להיות האיש של הנשיא אובמה בחוג מקבלי ההחלטות של ישראל. הוא אמר לברגמן, כי "הבעיה היא שאובמה היה רוצה להשיג שלום במזרח-התיכון והוא צריך להיות משוכנע שישראל מסכימה לזה". ברגמן שאל: "והוא לא משוכנע?" פרס: "ודאי שאינו משוכנע. הוא דרש סוף להתנחלויות ונענה בשלילה, [חברי ממשלת הליכוד] הם הנושאים באשמה של פעילות ההתנחלויות. הנשיא אובמה סבור שצריך להגיע לשלום עם העולם המוסלמי. אנחנו, מדינת ישראל, לא נראה שאנחנו חושבים במושגים האלה. אסור לנו לאבד את תמיכת ארצות-הברית. מה שנותן לישראל את כוח המיקוח בזירה הבינלאומית זו תמיכת ארצות הברית … אם ישראל תעמוד לבדה, אויביה יטרפו אותה. בלי תמיכת ארה"ב, יהיה לנו קשה ביותר. נהיה כערער בודד במדבר".

פרס התעלם לחלוטין מהתמוטטות המזרח-התיכון וחוסר הרלוונטיות של המשא-ומתן עם אבו מאזן. הוא המשיך לחשוב במטאפורות פורחות באוויר או משתכשכות על חוף הים. הוא מצא לנכון למתוח ביקורת דווקא על מצרים, ופסק כי "בלי ביקיני אין תיירות".

פרס גם הודה כי שקל לרוץ נגד נתניהו בבחירות שהתקיימו בסוף ינואר 2013: "לחצו עליי חזק לרוץ לבחירות. אבל הגעתי למסקנה שאני לא צריך לעשות זאת, מסיבות שאינני רוצה לפרט. נבחרתי לכהונה של שבע שנים ואמלא את התחייבותי במסגרת הזאת. הרקורד שלי הוא הדרך היחידה לשפוט אותי ביושר".

פרס חדש מופלא

"העולם נהיה בלתי נשלט", הוא הסביר לשלום ירושלמי ולי באותו ראיון. בהתחלה נדמה היה שפרס בן ה-90 אומר קינה על העולם שהכיר ואיננו עוד. אך זה היה תרגיל צוקהרה מרהיב ומפתיע.

למה? מפני שהעולם נשלט קודם באמצעות הכלכלה ובאמצעות הבטחון. הממשלות הלאומיות. הן שלטו על קרקע. על קרקע אפשר לשלוט. משהמדע תפס את מקום האדמה – כל שליטה אבדה. בחור בן 27, מארק צוקרברג, עשה מהפיכה עולמית גדולה יותר מלנין וסטלין. הוא לא רצח אף אחד. והמהפכה לא פשטה את הרגל. וחוץ מזה, אני לא בטוח שהוא קרא את קרל מרקס. אין לו טיפת אידיאולוגיה מבחינה זאת. אפילו לא היו לו כוונות חברתיות. אבל התוצאות הן חברתיות. ומה שאני כן בטוח שקרל מרקס לא ניבא שיהיה דבר כזה. עכשיו, הממשלות איבדו את השליטה על הכלכלה. הכלכלה היא גלובלית, אין אף ממשלה שיכולה להשפיע עליה.

למי שתוהה, כדאי להפנים. המשבר הכלכלי העולמי הוא כרוני, אליבא דפרס. מבחינת הנשיא הפורש, זה סיפור בנוסח כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב – לא את הפצצה, אלא את היחלשות "הכלכלה" והיחלשות "המדינה". המדינה כבר אינה יכולה להשפיע על הכלכלה ועל הבטחון, שני מרכיבי הריבונות.הפסקנות של פרס רק התחילה:

הבטחון הפך מהתנגשויות של צבאות להתפרעויות של טרור ואף מדינה לא יכולה להשתלט על זה. אז הדור הצעיר, כשהוא רואה פוליטיקאי שאומר: אני חזק, אני גדול! באמת?! אתה יכול לשים קץ למשבר הכלכלי? לא. אתה יכול לשים קץ לטרור? לא. אומרים, מי צריך אותך? בתוך החלל הזה נכנסו החברות הרב-לאומיות. לחברות הרב-לאומיות האלה יש הישגים לא מבוטלים. אי-אפשר להיות חברה גלובלית שהיא גזענית. אי אפשר לעשות תאגיד בינלאומי ולהיות גזעני. מצד שני, הם מעצימים את האדם. מפני שיש גלובליזציה, זה לא אומר שאתה גלובלי או שאני גלובלי. אנחנו כולנו שייכים לגלובליזציה אבל אנחנו אנשים אינדיבידואלים. התאגידים הרב-לאומיים (המאלטינאשונלס) הם בנויים על הרצון של האיש האינדיבידואלי. זה כוחם. לא צבא, לא משטרה. הם העצימו את האדם. באופן פרדוקסלי הקפיטליזם יוצא נגד הפער החברתי.

שאלתי אותו: "האנשים שאתה פוגש בדאבוס, אלה האנשים שמייצגים את הקידמה? אלה אנשי הקידמה?" אבל פרס בשלו, המעריץ הגדול ביותר של התאגידים הגלובליים, מעין טרוצקי של הגלובליזציה:

תשמע, אני לא בא רק לדאבוס, אני גם באו"ם. אני אתגאה במשהו. היה צ'רלי רוז. המראיין האמריקני, הוא ראיין את חמשת המומחים הכי גדולים לנושא המוח. הגדול שבהם הוא יהודי. קאנדל דל פאסו. קם קאנדל זה, ואמר: לפני שנדבר על הכל, אני רוצה לדבר על שמעון פרס. העולם חייב לו. הוא (פרס) נשא נאום בנושא הזה לפני שנתיים בדאבוס וזה הצית את דמיון העולם. זה לא אני אומר. וגם אי-אפשר לשכור אדם כזה. הוא לא עומד למכירה. החברות (הרב-לאומיות) מוכרחות להיענות למאוויים של האדם הפרטי, והם שולטים ללא כוח. אני שאלתי את עצמי, איך העולם יתנהל בעתיד, אם הממשלות נחלשו, הטרוריסטים התגברו, הכלכלה במצב של תנועה נוראה. ובתנועה הזאת נוצרים פערים חברתיים שאנחנו לא יודעים לטפל בהם. אז אני מתאר לעצמי שהשלטון בעתיד יהיה מורכב משלושה דברים: מממשלות לאומיות שיהיו עקרת הבית של המדינה; לחלק את האוויר, לאסוף כסף, דברים כאלה. התאגידים הבינלאומיים שיעסקו במחקר ופיתוח. והדבר השלישי, כשהאדם יגיע למקום שהוא יוכל להיות השופט והבוחר. היום המוח במצב פרדוקסלי. המוח החי מאפשר ליצור מוח מלאכותי. אינטליגנציה מלאכותית.

"את הניתוח הזה עשית גם בפני אובמה?", שאלנו.

איזו שאלה! שעות ישבתי איתו עם זה. הוא מתעניין בזה. כאן לא מתעניינים. אני חי בעולם אחר, מבחינה זו. ואז – לאדם יש המכשיר הכי מדהים על הכתפיים שלו. הוא מקבל החלטות בשבילך, לא שואל אותך. אתה לא יודע איך זה קורה. אנחנו עכשיו מנסים להבין, איך הוא פועל. אם נבין איך המוח פועל, אנחנו נוכל לבחור. אם תצטרך לבחור אם להיות מאושר או לא מאושר, מה תבחר? ואם תצטרך לבחור שלום או מלחמה, מה תבחר? ברור.

וכך, תוך שהוא גולש ל"עולם חדש אמיץ" נוסח אלדוס האקסלי, נראה שמבית הנשיא יוצא שמעון פרס לטפס על הר הקסמים. מדימונה לאוסלו, ומאוסלו לדאבוס.