סוף עידן אוסלו: פרדיגמת "הסכסוך הפתיר" במבחן עזה

הגישה האוטופיסטית לסכסוך עם הפלסטינים יצרה שסע ישראלי עמוק. עזה מכריזה על התפכחות הכרחית.

חתימת הסכם אוסלו. כל הצעה ישראלית הובילה לדרישות חדשות. תמונה: צה"ל

"אם נשמע בקולם ונשעה לעצתם, תהיה רצועת עזה גוף ממאיר ומוקד טרור מסוכן פי אלף. מה נעשה כאשר ינחתו טילי הקטיושה מבית לאהיה על אשקלון ומבית חנון על שדרות?" (רחבעם זאבי, מרץ 1993).

 "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינאית. לא היתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. כל הדיבורים … הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום" (יצחק רבין, 1994).

השמאל שנשמע כמעט כמו חמאס

ברוח הימים האלה הוזמנתי גם אני לאולפן פתוח באחד מערוצי הטלוויזיה כדי לדוש בענייני היום, לתכנית בהנחיית עודד שחר בערוץ הממלכתי. את השמאל הישראלי ייצגו בפאנל המכובד שניים: יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" ותמי מולד-חיו מ"המרכז לצדק חברתי". שניהם, אגב, פעילים פוליטיים שניסו להיבחר לכנסת במסגרת מפלגת העבודה ונכשלו ופועלים כיום במסגרת עמותות חוץ פרלמנטריות.

מבט בטיעונים שהעלו השניים יסביר, אני מקווה, את הבחירה בכותרת הבוטה למעלה.

מולד-חיו התייחסה בעיקר לפן החברתי של המלחמה. היא אמרה שאנחנו, החברה הישראלית, יודעים להתאחד רק "סביב שכול ואלימות", בהתייחסה לנוכחות הרבבות בלוויתו של החייל הבודד שון כרמלי ז"ל בחיפה, אבל בשגרה אנחנו חברה נעדרת סולידריות. כדוגמה להיעדר סולידריות הביאה מולד-חיו את העובדה שלחלק מתושבי הדרום אין מיגון מספיק בפני התקפות טילים מעזה ואת העובדה שעזרה לנזקקים וגם לחיילים מגיעה לפעמים מ"כל מיני עמותות שמקבלות תרומות מאוונגליסטים" לדבריה. את התפרצות האלימות מכיוון עזה הסבירה בכך שהאשימה את ראש הממשלה נתניהו בסרבנות לקדם מו"מ מדיני עם הפלסטינים מאז 2009.

אופנהיימר התייחס לפן הפוליטי מדיני של המבצע. הוא אמר כי הוא תומך בפירוז עזה אך לא ניתן יהיה ליצור מציאות בטחונית שלוה יותר בלי הסכם מדיני עם הפלסטינים, כלומר עם ממשלת האחדות הפלסטינית של אבו מאזן בשיתוף חמאס. העיתונאי בן-דרור ימיני, שישב לצידי באולפן, הסב את תשומת לב הצופים לכך שדרישותיו אלה של השמאל הישראלי מחמאס נמוכות באופן משמעותי מדרישות הקוורטט והאיחוד האירופי, שהביעו דרישה מפורשת לפירוקם המיידי מנשק של כל הארגונים החמושים ברצועת עזה, ללא סייגים או תנאים. כלומר השמאל הישראלי קרוב יותר לעמדה המדינית של חמאס מלזו של האיחוד האירופי. עוד טען אופנהיימר כי רוב הפלסטינים ורוב הישראלים רוצים שלום ואילו היעדר מו"מ מדיני מעודד את הקיצוניים בשני הצדדים וזאת הסיבה למלחמה הנוכחית בעזה.

מפתה לענות לטיעונים עצמם, מפתה לשאול את גברת מולד-חיו איך מעזה מי שכבר שנים רבות מושכת את משכורתה מעמותה הנתמכת על-ידי הדולרים האמריקנים של הקרן החדשה לישראל, לגנות עמותות אחרות הנתמכות בדולרים אמריקנים של תורמים אוונגליסטים. האם השתייכותם הדתית של התורמים היא הקובעת את איכות התרומה? אך למרות הפיתוי, ברצוני להתייחס דווקא לאמונה העומדת בבסיס הטיעונים ולהראות איך היא גורמת לשמאל הישראלי לקדם בפועל את תעמולת חמאס וחיזבאללה.

הבריחה לאוטופיה: סולידריות חברתית

המשותף לטיעונים השמאליים הנפוצים הללו הוא גזירתם מתוך אוטופיה ולא מתוך המציאות הפוליטית. מאחורי הגינוי לעמותות צדקה התורמות לנזקקים, לחיילים או לתושבי הדרום, מסתתרת אמונה כי בעולם אידיאלי, המדינה הייתה מספקת את כל צרכי האזרח בכל מקום, גם בשעת חירום כמו מלחמה וללא כל דיחוי. עמותות צדקה, ארגון חברתי חיובי הקיים בכל חברה נורמלית בעולם הנאור, מוצגות בטיעון הזה כסימפטום לחברה חולה, "בלתי-סולידרית", ולארגון מדינתי כושל. חשוב לשים לב שלא מדובר בהבעת ביקורת, החשובה תמיד, ותמיד יש מקום לשיפור בכל מערכת בירוקרטית גדולה. אבל הבעת ביקורת עניינית לא מלווה בדיאגנוזות עומק על בריאותה של החברה. כדי לחדד: הבעת מורת רוח מאופי המיגון שמציעה המדינה לאזרחיה היא לגיטימית ואף חשובה, אבל שימוש בביקורת מובלעת על אופי המיגון הבעייתי (מבלי להוכיח כי אכן קיימת בעיה כזו) כדי לתקוף את הממשלה ואת החברה כ"נעדרת סולידריות" וכדומה, זו כבר תעמולה זולה.

כדי להבין לאן הדברים מגיעים יש לזכור שכל הדיון הנינוח התקיים בזמן שבחוץ, במציאות, הדהימה ישראל את העולם בהציגה את המערכת המתקדמת ביותר בהיסטוריית הלוחמה המודרנית ליירוט רקטות. בשבועיים שקדמו לאותו דיון בטלוויזיה נורו על ישראל מעל אלפיים רקטות שגרמו לשני הרוגים בלבד (אחד התנדב להגיע למעבר ארז, קרוב לאזור הלחימה, כדי לחלק מתנות לחיילי צה"ל והשני תושב ישוב בדואי לא חוקי ולכן גם לא ממוגן. לשם השוואה: בזמן מלחמת לבנון השנייה הרגה רקטה אחת שפגעה במוסך בחיפה שמונה אנשים). העובדה שגם מציאות פנטסטית כזו, שאין לה אח ורע בעולם, לא מפריעה לטוענים כי המדינה כשלה במיגון תושביה, מצביעה על עיוות חמור בתפיסה, הנובע לדעתי מאמונה אוטופית בעולם מושלם. ואולי הדוגמה הבאה, המדינית, תבהיר זאת יותר טוב.

.
כיפת ברזל: הצלחה ממשלתית פנומלית; צילום: מרים אלסטר, פלאש90

דוקטרינת אוסלו

דבריו של אופנהיימר בשידור היו בעצם תמצית האידיאולוגיה הפוליטית של מחנה השמאל הישראלי בשני העשורים האחרונים. ניתן לקרוא לה "דוקטרינת אוסלו" ולתמצת אותה בשלושה סעיפים: 1. הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, לפחות ככל שהוא מתבטא באירועי אלימות רחבי היקף, הוא סכסוך פתיר בימינו ("עכשיו"). 2. הפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית שתגשים את מאוויהם הלאומיים הלגיטימיים של הפלסטינים ותביא לסוף הלחימה באזור (שהרי הם יניחו את נשקם ברגע שישיגו הגדרה עצמית ועצמאות מדינית). 3. האשמים באי-הגעתו של הפתרון הם הישראלים הנוקשים, המתעקשים להפריע ללאומיות הפלסטינית לפרוח ולשגשג, בעיקר בשל סרבנותם לפנות את שטחי יהודה ושומרון שכבשו במלחמת 67'.

זה הבסיס למצע המדיני של כל מפלגות השמאל בשני העשורים האחרונים. זהו גם הבסיס למצע המדיני, לפחות במוצהר, של ממשלות נתניהו מאז נאום בר-אילן ביוני 2009. הסעיף היחיד שנתניהו לא אימץ הוא סעיף 3, והדיון המדיני בתוך ישראל בשאלה הפלסטינית הצטמצם בשנים האחרונות לסעיף הזה בלבד, כלומר לשאלה מי אשם בכך שהפתרון המוסכם לא קורם עור וגידים ומתגשם, אנחנו (לדברי ה"שמאל") או הפלסטינים (לדעת ה"ימין").

קל להבין למה אימץ נתניהו, לפחות במוצהר, את הסעיפים הראשונים בדוקטרינה ובעיקר את סעיף 1, שכה ממעטים לדבר עליו על אף חשיבותו העצומה. קשה עד בלתי-אפשרי לפוליטיקאי העומד לבחירת הציבור לומר: "הבעיה המדינית המרכזית שלנו היא בלתי-פתירה". לא צריך להיות יועץ אסטרטגי גדול כדי להבין שהאמירה הזאת נתפסת כ"אין לי פתרון לבעיה המרכזית שלנו" או בקיצור "אין לי פתרון", לא סיסמת בחירות יעילה במיוחד אפילו במדינה בה רץ פעם ראש ממשלה לבחירות עם הסיסמה "לא סחבק". נפתלי בנט, הסמן הימני של ממשלת נתניהו, הוא הפוליטיקאי היחיד שכלל במצעו המדיני את המשפט "הסכסוך הוא בלתי-פתיר" ואפילו הוא נאלץ להציג "תכנית" ובה "צעדים אופרטיביים" של מתן אוטונומיה וכדומה כדי להציגה בבחירות.

במשך עשרות שנים נוהגים תומכי השמאל להמם את בני-שיחם מימין בשאלה "אז מה הפתרון שלכם?! תציעו פתרון!" וכך הם מנצחים בוויכוח, מכיוון שבמציאות פוליטית של בחירות דמוקרטיות חופשיות בתיווך תקשורת המונים אין סיכוי לתשובה "אין פתרון". זו לא תשובה שמעניקה תקוה, ולא תשובה שניתן לבנות עליה קמפיין בחירות. הבוחרים מעדיפים קמפיין ומעדיפים תקוה, גם אם הוא שקרי והיא נכזבת שוב ושוב.

פרדיגמת הסכסוך הפתיר במבחן עזה             

המציאות רוקנה את הרציונל הפוליטי של דוקטרינת אוסלו מתוכן. שוב ושוב התברר שרדיפת השלום של ישראל לא נענית ברדיפת שלום מקבילה מצד הפלסטינים. דרישותיה של ישראל הלכו ופחתו, תביעותיה הלכו ונחלשו. מנהיגיה הסכימו לוויתורים גדלים והולכים, עוד שטח, פחות פיקוח, יותר נשק, גירוש פיסי של אזרחים ישראלים על חשבון משלם המיסים הישראלי. כל ראש ממשלה העמיק את הוויתורים להם התחייב קודמו. בסופו של דבר שילם ראש הממשלה האחרון בשרשרת, נתניהו, תשלום כבד במטבע קשה (שחרור אסירים, הקפאת התנחלויות) רק עבור הזכות לשבת עם מנהיג הפלסטינים למו"מ! ושוב, לשווא.

המבצע הנוכחי בעזה כאילו נוצק מכישלון הקונספציה. עזה לפני אוסלו לא הייתה אולי אתר אידיאלי לחופשת קיץ, אבל ודאי שלא הייתה עיר טרור. לפעמים זרקו בה רימון על חיילי צה"ל, כמו שמונצח בשיר המפורסם של אריק איינשטיין, אך ודאי שלא נשקפה ממנה סכנה לשדרות, שלא לדבר על ישראל כולה. תושבי הנגב המערבי וגוש קטיף נהגו לערוך קניות לשבת בעזה ובדיר אל בלח. זו בהחלט לא היתה ארץ אויב.

לאחר אוסלו הפכה עזה לבירת משלחי הפיגועים אל תוך ישראל. מיד לאחר שניתנה לידי ערפאת ב-94', העביר אליה את מגוריו יחיא עיאש, "המהנדס". ערפאת סירב לבקשת שירותי הביטחון של ישראל להסגיר את מיקומו המדויק, והם נאלצו למוצאו ולחסלו בכוחות עצמם. ב-2001 ירו פלסטינים מאזור עזה, לראשונה בתולדות הסכסוך, רקטות על שדרות. זה היה שבע שנים אחרי הקמת הרשות הפלסטינית, העברת הערים לשליטתה, הקמת המשטרה הפלסטינית וכו'.

עזה נאסה
מבחן עזה; צילום: נאס"א

ב-2005 שוב הכתה פרדיגמת הסכסוך הפתיר. מכיוון שעל-פי הפרדיגמה ברור שיש "לעשות משהו" על-מנת לפתור את הסכסוך, בא ראש הממשלה שרון ו"עשה משהו": הוא עקר את הישובים היהודיים מסביב לעזה. לדבריו הדבר נועד "לשפר את בטחון ישראל ולהביא למו"מ עם הפלסטינים", אבל מי שדיבר עם תומכי הפעולה ההיא בזמן אמת זוכר ודאי שהנימוק העיקרי שלהם היה "משהו צריך לעשות".

ביצוע התכנית גרר עלייה נוספת, דרסטית ומהירה בכמות ואיכות הירי תלול המסלול אל ישראל. במחצית השנייה של תקופת אוסלו, כלומר בעשור האחרון, נאלץ צה"ל להיכנס כל שנתיים בממוצע לעזה (ממנה "יצאנו לתמיד" כבר פעמיים לפחות) כדי למנוע התקפות טרור על ישראל, בעיקר ירי תלול מסלול. זאת מעבר לעבודת הביטחון השוטפת של אבטחת הגבול ומניעת חדירת מרצחים מעזה לתוככי ישראל, עבודת בטחון שבמסגרתה נמנם לו בטנק על גבול עזה בשנת 2006 רב"ט גלעד שליט ממצפה הילה.

הפוליטיקה של כישלון הפרדיגמה

פרדיגמת הסכסוך הפתיר חייבה במשך כל הזמן הזה להמציא עוד ועוד סיבות לכך שהפתרון מתמהמה. נביאים מקצועיים נוטים להרחיק את עדותם ונזהרים מלנקוב בתאריכים, אבל מי שמכריז על שלום "עכשיו" (כאמור, כל ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות) נדרש להסברים ארוכים יותר ויותר ככל שהזמן חולף וה"עכשיו" מתארך. הסיבות היו חייבות להיות תלויות בפעולותיה של ישראל (סעיף 3) ולא בכוונותיהם או פעולותיהם של הפלסטינים או בסיבות אובייקטיביות אחרות, שהרי אם סיבות אובייקטיביות מונעות מהסכסוך להיפתר הוא למעשה בלתי-פתיר. הכרה בהיותו של הסכסוך בלתי-פתיר בזמן הזה עלולה להיות חוויה קשה להרבה ישראלים, אבל למחנה הפוליטי שהגדיר את עצמו דרך פרדיגמת אוסלו, זה המכונה "מחנה השלום", מדובר בלא פחות ממכת מוות.

כך נוצרה חפיפת אינטרסים בין השמאל הישראלי ל"התנגדות" הפלסטינית, כלומר למלחמתם של ערביי ארץ ישראל ביהודים ובמדינתם. כדי לא לאבד את סיבת קיומו הפוליטית נאלץ השמאל הישראלי להוכיח שוב ושוב כי מי שמעכבת את הגעת השלום לאזור היא ישראל ורק ישראל. כמובן שהערבים מצידם תולים גם הם בישראל את האשמה הבלעדית והמוחלטת לסכסוך (הרי הם רואים בישראלים פולשים למרחב הערבי וביהודים בני דת בזויה ונחותה). כך מצא עצמו השמאל הישראלי, המורכב בימים כתיקונם מפטריוטים ישראלים וציונים גאים, מגויס לחלוטין למאבק ההסברה הפלסטיני.

לשם המצאת הסיבות הנ"ל נרתמו מיטב המוחות היהודיים: ישראל לא נסוגה מספיק, לא מעניקה מספיק חופש למשטרה הפלסטינית, לא "מחזקת את המתונים", מכבידה בבדיקות ביטחוניות במעברים, מתעקשת על תשלום כל החשבונות והמיסים (מה יש? לתשובה לא עשו תספורת? אז בשביל השלום לא נוותר קצת?), מונעת איחוד משפחות, מקימה מחסומים משפילים (אין דרך הומנית יותר לאתר מטעני נפץ?), לא מגינה על הפלסטינים חסרי-המגן מאימתם של גדודי המתנחלים שעוקרים את זיתיהם ומרעילים את בארותיהם (לא המצאתי את זה, מי שלא זוכר שיעשה גוגל), מפרה את הריבונות הפלסטינית על-ידי המשכת המעצרים בשטחה (אי-אפשר לתת למחבלים לברוח לרשות ולמצות איתם את הדין כשיבוא השלום?) ועוד, ועוד.

בעזה היה זה, לאחרונה, "המצור" (הכינוי הפלסטיני לסגר שהטילה ישראל על עזה כדי למנוע פיתוח נשק בתחומה, סגר שלא היה הדוק מספיק כפי שמתברר כעת), ששימש כתירוץ להמשך האלימות הפלסטינית. במקביל, הלכו ורבו בתקשורת הישראלית הקולות המאשימים את המדינה ואת החברה הישראלית כולה ב"אי-סובלנות", "לאומנות", "בהמיות" ו"גזענות". לשלל מערכוניה של תכנית הסאטירה המרכזית והחשובה בישראל בעשור האחרון, "ארץ נהדרת", אחת המבטאות המובהקות של "מחנה השלום" האידיאולוגי, היו שתי תמות מרכזיות: הפוליטיקאים הישראלים מתנגדים ל"שלום", והישראלי הממוצע הוא ברברי גס רוח וגזען. האשמת ישראל בהמשך הסכסוך מוטמעת כה עמוק בשיח המקומי והכללי, עד שקשה כבר להיזכר אם התעמולה הפלסטינית אימצה אותה מדוברי השמאל הישראלי, השמאל הישראלי מהתקשורת המרכזית באירופה, או האירופים מהערבים וחוזר חלילה.

זה היה התהליך שהביא בסופו של דבר , וימשיך להביא אנשים כמו אופנהיימר, פטריוט ישראלי המשרת לדבריו כחייל מילואים בצה"ל, לנקוט גישה פייסנית יותר מהאיחוד האירופי כלפי חמאס. ואולי היה זה גם המאמץ ההסברתי הפרו-פלסטיני בן שני העשורים של השמאל הישראלי ששם בפיה של גברת מולד-חיו, ישראלית ציונית ואזרחית נאמנה מן הסתם, ציטוטים מפורשים מתעמולת חיזבאללה וחמאס על "חברת קורי העכביש" הישראלית שרק עוד מאמץ מלחמתי קטן נדרש כדי להכניעה סופית.

.
דוד גרוסמן נואם ב"ועידת ישראל לשלום", שגם היא הופסקה בשל ירי מעזה. צילום: פלאש90

סוף עידן אוסלו

מוקדם מדי לקבוע, אך נראה כי מבצע "צוק איתן" גרם לשינוי בעמדה הישראלית שלא גרמו מבצעי "עמוד ענן" (2012), "עופרת יצוקה" (2009), "חורף חם" (2008), "גשמי קיץ" (2006) ו"ימי תשובה" (2004). ריבוי ההתקפות על ישראל, הדרך המתונה בה ניהל ראש הממשלה נתניהו את המשבר, וכמובן ההתפתחויות האחרונות בעולם הערבי הטובע באורגיה של רצח המונים ומציף את האינטרנט בסרטונים של כריתת ראשים וילדים מומתים בגז, כל אלה הכשירו, אולי, את דעת הקהל הישראלית להכרה והודאה באמת הלא נעימה: עקרון מס' 1. אינו נכון. הסכסוך אינו בהכרח פתיר. אין "רוב פלסטיני מתון שרק רוצה לחיות בשקט ולהתפרנס". האלימות המופנית לישראל איננה "מעשיהם של קיצוניים הרוצים לחבל בתהליך" אלא התנהגות ערבית די שגרתית, מצערת ככל שתהיה, המופנית לעבר האויב השנוא ביותר הנמצא בהישג יד שהוא במקרה אנחנו (בזמן ההתכתשות של צה"ל וחמאס בעזה נהרגו במשך יומיים בלבד 700 איש בקרבות בין כוחות אסד לדאע"ש).

בניגוד לתעמולה הסוחפת והמשכנעת של השמאל הישראלי, לא כל האנשים בעולם חפצים בשלום, ודאי שלא כל העמים בעולם, בטח שלא העמים הערביים שהם מהמפגרים בעולם מבחינה חברתית, כלכלית ותרבותית. עמים אלו נשלטים או בידי דיקטטורים צבאיים או בידי מהפכנים דתיים, שתי צורות שלטון שרואות במלחמה דרך לכל הפחות לגיטימית, אם לא מומלצת עד קדושה, להשגת מטרותיהם.

סקר בחירות שערך ערוץ הכנסת בשבוע השני למבצע "צוק איתן" בישר על גוש של כ-60 מנדטים לשלוש מפלגות הימין בראשות בנט, ליברמן ונתניהו. סקרי בחירות משקפים לכל היותר את הלך הרוח ביום בו נערכו, אבל אם יש בסקר הזה סימן לבאות, יתכן כי "צוק איתן" יירשם בדברי ימי ישראל כנקודת מפנה בחברה ובפוליטיקה הישראלית. השמאל הישראלי יצטרך לפתוח בחשבון נפש עמוק ובסופו להתחיל תהליך ארוך של הגדרה עצמית מחדש על בסיס עקרונות פוליטיים ריאליים ולא על בסיס אוטופיה מסוכנת. רק תהליך כזה יוכל לאפשר לו לנסות להתמודד מחדש על אמון הציבור הישראלי ולשחזר את הימים בהם הנהיג את המחנה הציוני כולו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

33 תגובות למאמר

  1. אם הסכסוך לא פתיר אז הכיבוש יימשך וישראל תמשיך להתקיים על כוחה הצבאי בלבד תוך שהיא מאבדת לגיטימיות בינלאומית והופכת להיות מבודדת יותר ויותר.
    אם הסכסוך לא פתיר אז לישראלים צעירים רבים לא תהיה סיבה להישאר ולהמשיך לחיות כאן.
    אם הסכסוך לא פתיר אז המפעל הציוני יכול להתחיל לחשב את קצו לאחור.

    1. ממש לא. המפעל הציוני ימשיך לשגשג, כמו שהוא שיגשג בצורה חסרת תקדים מאז הקמתו, על אפם ועל חמתם של השמאל הקיצוני ושל הערבים.

      הדבר היחיד שאפשר לחשב את קיצו הוא האמונה של העם הזה בשלום מדומיין.

    2. כיבוש? איזה כיבוש? אין ולא היה כיבוש אלא במוחם ההזוי והקודח של השמאל שהתאהב בפרדיגמה של ארגון הטרור אש"ף. השטחים לא היו מעולם בריבונות של אף מדינה ולכן לא יכולים היו להיכבש (זו המשמעות של כיבוש – תפיסת שטח השייך למדינה ריבונית). השטחים היו מוחזקים (אוקופציה בלעז) ועזה בכלל עצמאית ללא קצה שרוך יהודי/ישראלי מ2005.

      אז די כבר עם השטות הזאת!!!

    3. לאורך כל שנות ה"כיבוש" של רצועת עזה ישראל לא איבדה מאית מהלגיטימציה שאיבדה בעופרת יצוקה, עמוד ענן, או צוק איתן.

    4. הכיבוש פתיר. מאוד.
      רק שכשמעלים את הפיתרון הזה, אנשים כמוך מתחילים לצעוק על פאשיזם ונאצים.
      כשרגלך נפצעת, אתה יכול להשתמש באדויל ולהתעלם מהכאב, אבל כשההתעלמות מובילה לנמק רק חיתוך מהיר שלה יכול להציל את כל שאר הגוף.
      כשלא יהיו ערבים בין הירדן לים- לעולם לא יהיה תירוץ להמשיך להתנגח בישראל.
      גם אם בהתחלה יהיו גלים לאחר זמן מה גם האדוות שוכחות. לעולם יש זיכרון קצר כפי שההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב.

  2. איתמר, בסוף הערבים יקבלו אותנו כמדינה יהודית, זה כנראה יקח זמן ושינויים אצלנו ואצלם

  3. איתמר, אתה יכול לנסות לעבור לאירופה בכיף. עד אשר ישתלטו המוסלמים עליה כמובן. You can run but you can't hide
    בסוף נצטרך להגיע להכרעה, כנראה צבאית. הכל למשך זמן מסויים. שום פתרון הוא לא לעד. גם אין ערבויות להמשך תמידי של שלום אם יהיה. כאלה הם החיים. בלי ערבויות ועם הרבה חוסר ודאות.
    קשה- ואת זה אני לא אומרת בציניות.
    המילה ״לגיטימיות״ בכלל לא קשורה. תמיד שנאו אותנו ותמיד ישנאו אותנו.
    המטרה של המדינה, כפי שאני רואה אותה, היא לשמש בית טוב עד כמה שאפשר ליהודים ומקלט, כדי ששוב לא תהיה שואה ולא נצטרך להסתמך על העולם להגן עלינו.
    הלוואי והייתי אדם מאמין. אולי היה לי יותר קל.
    אף ממשלה לא תאמר לך שאין פתרון. הרי מה שנשאר אחרי שכל הצרות יצאו מתיבת פנדורה היא התקווה.

  4. "תם עידן השלום"
    העולם מושתת על אינטרסים (כלכליים, בטחוניים, חברתיים, רפואיים וכיוצ"ב)
    תן לי ואתן לך שמור לי ואשמור לך.. זו לא סיסמה חברתית זו מציאות תרבותית שמקיפה את אורחות חיינו.
    בעולם שבו השלום הוא עוד מיתוס שיש לנפץ (ובמזרח התיכון על אחת כמה וכמה)
    יש לשנות את הפרדיגמה. עד אשר לא יימצא אינטרס משותף [מלבד חול וטקסטיל (ירדן) סמים וזונות (סוריה-לבנון)] לנו ולשכנותינו אשר יוביל אותנו למכנה משותף עליו יבנו יחסי דו-קיום
    ולכול מצדדי תומכינו הנ(ע)להבים – בפרט בת בריתנו מס' 1 – כביכול כנעדרי אינטרסים

    לא נותר לי אלא לאחל-
    "תכלה שנה וחלומותיה, תחל שנה ואינטרסיה"

    *אבישי – חד וחלק! יישר כוחך.

  5. פתרון לסכסוך ? – ארץ ישראל כמדינה בלתי מנוצחת.
    מדינה שהאיסלאם מבין שאינו יכול לכבוש, לנצח או לגרום לה טרור.

    מדינה שמחזירה פי 7 על כל מכה שמקבלת.

    זה מה שהשכנים שלנו מבינים.
    אי אפשר לשחק משחק א' והם משחקים משחק ב' ולקוות שהם יבינו.
    זה לא עובד.

    צריך לשים את ההומניות בצד, את הפוליטקלי קורקט בצד ולשחק במשחק שלהם.

    כל הרעיון של הומניות במלחמה הינו קישקוש משוקץ שאף מדינה בעולם אינו מיישמת.
    הרעיון של לא לפגוע באזרחים – לעולם לא יושם.
    אי אפשר לנצח טרור ? – רוסיה, אמריקה ואנגליה מראות את המצב כאחר.

    1.7 מיליון פלסטינים בשטחי ארץ ישראל ? אין בעייה, נעשה מה שעשה גנדי – נעביר אותם למקום אחר.

    לאן ? זה לא משנה. זה עניין של החלטה.

    יש פתרון לסכסוך, הוא לא יהייה יפה. העולם יגנה, אבל העולם תמיד יילך עם החזק, ועם מי שאי אפשר באמת לדבר.
    ראה ערך – סוריה, רוסיה, סין, הודו, פקסיטן וכדומה.
    מדינות שהראו שאי אפשר לדבר איתן בצורה דיפלומטית, בסופו של דבר קיבלו אותן כמו שהן – והמשיכו איתן מסחר, ובתנאי שהמסחר איתן שווה.
    ועם ישראל, לרוב המדינות כדאי מאוד להמשיך לסחור.

    ואם נניח ואין פתרון, אז הפלסטינים יחייו כתושבים ולא כאזרחים על מנת לשמור על צוויונה של ארץ ישראל כמדינת העם היהודי.

    1. אני דווקא בעד הומניות במלחמה, העניין הוא שההומניות צריכה להיות הדדית. לנהוג באחרים כפי שהם נוהגיים בך.

  6. מה שאנחנו רואים פה במלחמה הוא בסה"כ תוצאה של תהליך שעובר כבר הרבה זמן על החברה הישראלית, תהליך של התפכחות הבנה וזקיפת קומה, המלחמה בסה"כ הוציאה מהציבור את דעתו על הענין, היא הכריחה אותו לבחור צד בשיח בין השפויים להזויים, והציבור אמר את דברו.

  7. מאוד מצחיק שאתה כותב ״עזה לפני אוסלו לא הייתה אולי אתר אידיאלי לחופשת קיץ, אבל ודאי שלא הייתה עיר טרור״. כנראה שעדיין לא היית בגיר בימי האינתיפאדה הראשונה. בני המחזור שלי והחברים מעלי בתיכון העבירו את הסדיר שלהם בתוך רחובות עזה החל מ 1987. זו תמיד היתה עיר טרור. מי שמחפש להתחיל את הקו ב 1993 או ב 2005 חוטא לאמת. אבל, כל איש צבא בכיר שרואה את הדברים מתוך שנות הניסיון (למעט אפי איתם) יגיד לך שאין למקומות מן הסוג האלה פתרונות צבאיים. פשוט אין. למחוק אוכלוסיה ועם אינך יכול, גם אם אתה חולם או שוגה בכך. ולכן העובדה שהימין נותר בואקום ואין לו פתרון היא באמת נכונה. כי האלטרנטיבה שהימין מסוגו של פייגלין מציע, היא דבר שהעם היהודי בחיים לא יסכים לבצע ולהוציא לפועל.

    1. ומה עשיתם שם? חיפשתם אולי זורקי בקבוקי תבערה וקלצ'ניקוב אחד או שניים. היום מחפשים שם מצבורים עצומים של טילים שמגיעים עד חיפה ומנהרות התקפיות באורך קילומטרים. יחי ההבדל הקטן.

      הפתרון שפייגלין מציע הוא לעזור לתושבי עזה לממש את רצונם להגר למדינה אחרת. נראה לי הרבה יותר ריאלי ומוסרי מאשר להקיז את דם שני העמים על החלום חסר התוחלת של השמאל לשלום משיחי.

    2. אורח יקר. אתה פשוט מקשקש. אני התגייסתי בשנת 90. מקרים של ירי בנק'ל היו נדירים. הנושא העיקרי בתדריכים היה – לא להכנס לשאננות …

    3. שמע סיפור אמיתי: בקיץ 1990 ביליתי עם משפחתי (אשתי ושלושת ילדי) חופשת קיץ מאוד מוצלחת באחד מישובי גוש קטיף. הלכנו לחוף הים המדהים, קנינו ארטיקים, יש תמונות והכל. היתה אינתיפאדה, כלאמר זרקו אבנים ופה ושם ניסו בקת"ב אבל ירי היה נדיר מאוד מאוד, כמובן שלא היו פצצות מרגמה ולא טילים. האבטחה בנצרים, ישוב מבודד באמצע הרצועה, היתה על ידי שישה מילואימניקים ברמת לחימה ג' ומטה (אני יודע כי גם אני הייתי במילואים כאלה..). אחרי הסכמי אוסלו והקמת המשטרה הפלסטינית, כבר היה צריך להציב גדוד קבוע של גבעתי בתוך נצרים, אחרי ההתנתקות הכוחות שמגינים על ישראל מעזה מונים הרבה יותר מ 2- 3 גדודים, ועכשיו כשצריך לכבוש את קו המנהרות (קילומטר או שניים מעבר לגדר הגבול) פועלות בעזה לפחות חמש חטיבות (לפי הפרסומים בתקשורת)!! אז הנה המשל: בני אדם מנסים להתמודד עם הרבה בעיות אלפי שנים, לפעמים יש בעיות שלא מצליחים לחסל עד הסוף. למשל כינים, ואני משתמש בכינים רק כדוגמה לבעיה עתיקה מאוד שמציקה לבני אדם במשך אלפי שנים (במערות בר כוכבא במדבר יהודה מצאו מסרק כינים ובו לכודה כינה בודדה. היא נבדקה והסתבר שהיא זהה לכינים שמציקות לבני אדם גם היום..). אז מה הטעם להתאמץ ולנסות להיפטר מהכינים? בשביל מה כל הסירוקים והחומרים הכימיים ושמן רוזמרין… ממילא אי אפשר להיפטר מהם עד הסוף. נכון, אבל אפשר להוריד את ההטרדה שלהם לרמה נסבלת.

  8. הכותב מחמיץ לדעתי הסבר טוב לא פחות לשינוי העמדה הישראלית. כפי שקוהן כתב בזמנו ("מבנה המהפכות המדעיות") על התפתחויות במדע, פעמים רבות שינוי פרדיגמה מצריך את עבירתו של דור מעמדת השפעה**. הדור שהביא לאוסלו היה הדור שתודעתו חושלה במלחמת יום-כיפור. לא כולם הגיבו למלחמה ההיא באותה צורה, אבל חלק ניכר אימץ נראטיב די כוזב*** על המלחמה. הוסף לכך את הלם המהפך ב77, וקיבלת בעצם את הולדתו של השמאל הישראלי המודרני. אולי פורמלית פרס ורבין היו בראש, אבל מי שבאמת דחף היה הדור הצעיר יותר כמו ביילין (שהמלחמה היתה אחד האירועים המכוננים בחייו).

    הדור הזה חולף ועובר, וגם המבנה הדמוגרפי של ישראל משתנה. לצעירים יותר, יש נראטיב מאוד שונה וחוויות מאוד שונות. ויהיו להם דעות אחרות – שכנראה ידחו את הפרדיגמה הקודמת, שנכשלה כליל.

    ** דווקא בכל הקשור למדע, לדעתי דווקא הביקורת כנגד קוהן צודקת… אבל התזה שלו מהווה תיאור טוב לשינויים פוליטיים.

    *** למשל, "הצעת השלום" של סאדאת היתה הצעה ששום ממשלה ישראלית לא היתה יכולה לקבל והיתה די שונה ממה שהציע אחרי המלחמה. גולדה דווקא היתה מוכנה לדון עם סאדאת אבל רצתה לדון אחרי הבחירות וכן הלאה.

  9. הפוך, גוטה. קצת מצחיק שוב "להאשים את השמאל" בשעה שכל נסיונות הימין מתרסקים, בגלל פרדימת האין-פתרון. זו גם תפיסה דתית קיצונית שאי אפשר להסכים לה – לנצח על חרבנו, עבור חיי העולם הבא.

    שים לב מה הדבר היחיד הנכון בסכסוך המזרח תיכוני:
    רק הסכם שלום של ישראל עם מדינה – מניב פירות.
    הסכם שלום – מול מדינה. זה הכלל היחיד שעובד.
    הסכם השלום עם ירדן מונע ממך אסונות כבדים. ירדן חוצצת בינך ובין הברברים ממזרח.
    והסכם השלום עם מצרים (לא שמענו הכאה על חטא בעניין מצד הספקנים, מתבצרי ימית ומתכנני פיצוץ הר הבית שנועד למנוע את הנסיגה) – אולי ההישג הגדול של המדינה הזו. תאר לעצמך מצב מלחמה מול מצרים, בכל אחת מ-30 השנים האחרונות. תאר לך מלחמה עם מצרים עכשיו. עשרות אלפי הרוגים, לפחות, ברחבי ישראל. אולי קץ המדינה כפי שהכרנו אותה.
    רק הסכם שלום עם מדינה.
    תמשיך בפרדיגמת האין-פרטנר ואין-פתרון, סופך שמזלך הטוב יאזל. למשל, אינתיפאדה ערבית בתוך ישראל. אתה ערוך לזה? יפו, לוד, חיפה, ירושלים, באר שבע, טבריה – כולם יהפכו לשדות קטל. מנהרות החמאס הן בדיחה מול האים מבפנים. והוא יתפח ככל שתמשיך לדכא עם אחר. זה מעבר לדלת אם לא ייעשה נסיון אמיתי לפתרון השאלה הפלסטינית.
    הסדר שלום מול מדינה. איך? המוח היהודי יכול לחשוב גם על זה, נדמה לי.

    1. הנה האמת המרה – חווינו באופן פעיל שקט בגבול עם סוריה מאז מלחמת יום הכיפורים ללא הסכם שלום.

      את סיני מסרנו לחינם. הימנעות מדינות ערב ממלחמות, בכל החזיתות, נקנתה בדם שלושת אלפים חיילנו ביום הכיפורים. צה"ל הוכח כצבא חזק מדי, שאפילו מתקפת פתע של קואליציה משולבת של שכנותינו, לא יכלה לו.

      שבענו מנבואות הזעם של השמאל. תזכיר לי איזה צונאמי היה אמור להכות בספטמבר? ומה לגבי השד הדמוגרפי שהיה אמור לשרוף אותנו כבר בשנת 2000?

      אתם קראתם לימין "פחדני השלום" כשהזהירו אתכם שטילים יפלו על אשקלון. אתם לגלגתם עלינו כשקראנו לכם "לא לתת להם רובים". במקום זה אמרתם ש"המחבלים הטובים" ילחמו ב"מחבלים הרעים" "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

      הוכחתם מעל לכל ספק שאינכם מסוגלים לקרוא את המציאות.

      קיבלתם את הצ'אנס שלכם לממש את ה"פתרון" במשך 20 שנה. הותרתם רק דם ואש וחורבות עשן.

      נכשלתם כישלום חרוץ. עכשיו פנו את הדרך ותנו לנו לעשות את העבודה.

    2. כשלון בקריאת מציאות, אמרת:
      היעדר הסכם שלום עם סוריה עלה לך בטיול הקצר, 20 שנה פלוס, בלבנון. והמצאת החיזבאללה (שוב, תודות לישראל שיודעת להמציא מפלצות).
      השקט מול מצרים הוא אך ורק בשל הסכם השלום והנסיגה מסיני. איך לעזאזל אתה יכול, היום!, להגיד שהוא לא היה שווה?? מלחמת לבנון עברה בלי שמצרים תעשה שריר. האינתיפאדות. אפילו מורסי כיבד אותו. ועכשיו? בכלל. הישג עצום שבא אל ורק מהנסיגה (וכמה חבל שעזה לא הוחזרה גם).
      ההסכם עם ירדן – עוד נכס אסטרטגי, עצום. מה אתה רוצה, בעצם? להפר אותו ולשלוח את הפלסטינים משכם לעמאן? חדשות: לא יקרה.
      והכי אורווליאני, להאשים את השמאל ב-20 השנים האחרונות. הימין בשלטון! התעורר נא! ה-י-מ-י-ן! רבין נפטר בשיבה טובה כזכור והשלטון ניתן בידי ה-י-מ-י-ן. והנה, לכאן הימין מוביל אותנו. לאין-כלום מול החמאס (עוד מפלצת שישראל טיפחה). לכלום רעיון. לכלום מוצא.
      זה הזמן לנצל את היחסים עם ירדן, מצרים, ארה"ב ואבו-מאזן. להגיד "נדונו לאין-פתרון לנצח", פשוט לא רציני, מצטער.

    3. א. נכנסו ללבנון בגלל אש"ף (לא סוריה), ואילו החיזבאללה קם בלבנון כתוצאה מאירן _לפני לבנון הראשונה_ [1] (שוב לא סוריה, והאגדה כאילו החיזבאללה הוקם כתוצאה מהמלחמה עוד דוגמא לצידוקים מהשמאל שאבישי נותן).

      ב.באשר למצרים, הסכם השלום גם הביא לכך שמצרים תחת מובארק ומורסי יכלה להתעלם מחימוש החמאס, ואילו אנחנו לא יכולנו לעשות כלום. לא מוזר שכאשר סוריה מאפשרת חימוש החיזבאללה (חימוש שפעלנו נגדו כמה פעמים על אדמת סוריה) זו אשמת אי ההסכם – וכאשר מצרים מאפשרת חימוש החמאס זו לא אשמת ההסכם שקיים (אפילו שההסכם הוא מה שמנע מאתנו לפעול ישירות כנגד ההברחות בסיני, ובכלל אילולי הסכם לא היו מתאפשרות הברחות פיזית)?

      יותר מכך, אילו מורסי היה מביס את הצבא המצרי ונשאר בשלטון – בסופו של דבר היינו נכנסים למלחמה איתם בתנאים גרועים – מתברר שהקשרים בינו לחמאס חזקים בהרבה ממה שהעריכו (למשל [2]). למזלנו (ודבר שלא היה בשליטתנו) סיסי הדיח אותו. בהחלט אפשר לטעון שההסכם עם מצרים היה שווה בכל זאת, אפילו את סיכון המלחמה – אבל לא מדובר בסיכון שאנו יכולים להרשות לעצמנו ביו"ש או בכל מקום אחר ללא חיץ טבעי.

      ג. ההסכם עם ירדן לא תרם לנו כלום. חוץ מהפסד מים מתמשך. מה יש לנו שלא היה לנו ב1992 בלעדיו?

      ד. נכון, נכון, הימין תמיד היה בשלטון, בוא נזכור את אולמרט הימני ואת ברק הימני.

      ה. ודבר אחרון, בוא נזכור שהגענו להתנתקות בדיוק בגלל שראינו איך הסכם מתפוצץ לנו בפנים.

      [1]
      http://www.weeklystandard.com/articles/secret-history-hezbollah_767144.html

      [2]

      http://www.smart-middle-east.org.il/?CategoryID=215&ArticleID=937

    4. YK כבר הגיב לך יפה לרוב טענותיך המופרכות. אני אוסיף עוד כמה נקודות:

      1) לפי דבריך שלך, המדד להצלחת הסכם השלום עם מצרים היא אי התערבותה במלחמת לבנון ובאינתיפאדות. נו, גם ירדן לא התערבה. ולא היה לנו הסכם שלום איתה במלחמת לבנון ובאינתיפאדה הראשונה.

      2) ביבי אכן היה חלק מהזמן בשלטון, אבל פרדיגמת השמאל שלטה בכיפה לאורך כל התקופה. ביבי קיבל ופעל למען מתווה 2 המדינות. אפילו בקדנציה הראשונה הוא חתם על הסכם וואי. מאז הוא הקפיא את הבניה ביו"ש, מה שאף ראש ממשלה שמאלני לא עשה. שרון אמנם נבחר על קולות הימין, אבל בפועל היה יותר שמאלני ממצנע. ברק היה ראש העבודה, ואולמרט חתך שמאלה מעבר למר"צ. בקדנציה הקודמת ציפי לבני הובילה את המפלגה הגדולה ביותר, שבפירוש תמכה ותומכת בפתרון 2 המדינות, ואפילו כעת היא, יחד עם לפיד (גם שמאל מדיני), נמצאים בקואליציה.

      3) לא ישראל הולידה את חמאס. חמאס הוא הסניף הפלסטיני של ה"אחים המוסלמים", שהוקמה ע"י אנשים של ה"אחים המוסלמים". על כך אין עוררים. תנועת "האחים המוסלמים" אגב, נוסדה ב1928 במצרים. אולי גם את מפלצת "האחים המוסלמים" ישראל המציאה?

      4) אתה ממשיך בהזיות שלך שהכל תלוי בנו. במקום להבין שאיננו שולטים בכל תהליך ותופעה אזורית. למרות הפנטזיה שלך שהשלום תלוי רק בישראל, השלום תלוי גם בפלסטינים.

      המטרה שלהם היא לזרוק אותנו לים (66% מהפלסטינים מודים ש2 מדינות ל2 עמים היא חלק מתוכנית השלבים אשר בסופה תהיה על כל השטח רק מדינה אחת להם: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/589/002.html?hp=1&cat=666&loc=4). וזו תמיד הייתה המטרה שלהם – אש"ף ופת"ח שניהם קמו שנים לפני מלחמת ששת הימים, ההתנחלויות ו"אקיבוש" – סתם תירוצים ששמאלנים עוורים כמוך אוכלים בלי מלח, כי זה משרת את ההזיה המשיחית שלכם על שלום אוטופי.

    5. ההקשר כאן חסר כי זרקתי ברוב "גאונות" את תגובתי למסנן (רק הוספתי נ' בעריכה…). מתישהו המערכת תאשר אותה (ואת האחרת) שוב.

    6. את החיזבאללה בלבנון לא קיבלנו בגלל אי הסכם עם סוריה אלא בגלל הסכם השלום עם מצרים. התקווה של אויבינו לנצח אותנו אחרי מלחמת יום הכיפורים היתה אפסית הם ראו מולם עם חזק. אחרי שראו שמצרים הצליחה להוציא מישראל שטח עצום הבינו האויבים שאפשר לנצח אותנו וזה מה שהפך את חיזזבאלה לגורם משמעותי- עד הסכם השלום עם מצרים הוא היה אירגון קיקיוני אחרי הסכם השלום רבים התגייסו אליו.

  10. איתמר אתה כותב "הופכת להיות מבודדת יותר ויותר" לפי איזה פרמטרים – לא תחושת בטן אלא נתונים מספריים?

    אפשר לאסוף הרבה נתונים הסותרים את הטענה ודווקא מראים על עליה בקשרים של ישראל עם העולם:
    הייצוא ב2013 גדל לעומת 2012.
    ההשקעות הזרות בישראל בעליה – לא משנה כמה בנק ישראל מנסה להחליש את השקל הוא מתחזק.
    חברות בינ"ל פותחות מרכזי פיתוח בישראל למשל אפל פייסבוק גוגל וואוי(חברה סינית דרך חברת בת שלה טוגה).
    במספר מדינות מפתח כגון קנדה, אוסטרליה, גרמניה והודו יש ממשלות פרו-ישראליות במובהק.
    כמות המדינות שמקיימות קשרים דיפלומטיים ומחזיקות שגרירות בארץ בשיא.
    למרות דיבורים בתקשורת על חרם אירופי – התקציב של שיתוף הפעולה המדעי בין ישראל לאיחוד האירופי גדל כל שנה.
    ביוני האחרון נחתם הסכם שממשיך את השתתפות ישראל בתוכנית הורייזן (הורייזן 2020). ישראל היא המדינה הלא אירופית היחידה ששותפה למאיץ החלקיקים האירופי.
    מספר התיירים המגיעים לישראל היה בשיא ב2013.
    כשאני הייתי נער בשנות השמונים בקושי הגיעו לארץ אומנים מחו"ל.
    בשנים האחרונות אנו מוצפים בהופעות של אמנים מחו"ל. (העליה נובעת מהיכולת של ישראלים לשלם על הכרטיסים לעומת עשורים קודמים בהם הישראלי הממוצע היה עני יותר).
    כשאנחנו לא בעיצומה של מלחמה פעילה – רב האמנים מתעלמים מהבי-די-אס ובאים לפה.

    לא ראיתי עד היום שום נתון מספרי שמחזק את הטענות על חרם. יש קבוצות קטנות שעושות הרבה רעש אבל לא הרבה מעשים.

  11. "אכיבוש" "אכיבוש" אכיבוש" – על איזה כיבוש מדברים? ממי כבשנו בדיוק את יהודה ושומרון?
    לתושבים הערבים שביהודה ושומרון הייתה אזרחות ירדנית עד 1988. הגיע הזמן להחזיר להם את האזרחות הזו.
    הממלכה הירדנית בעד התהליך הזה. ממש לא בא להם על דאע"ש גם מכיוון מערב.

  12. ובכל זאת הסכם אוסלו הוציא אותך משליטה על עם אחר או קבוצה זרה של אנשים אשר כן סבלו תחת השליטה הישראלית. נכון שההסכם היה עלוב מבחינת ה"סחורה" שקיבלנו (בפועל הדבר הטוב היחיד בו הוא שהפסקנו את השליטה ביו"ש) אבל לפחות יצאנו משם, דרך אגב, גם מעזה. בתור אדם חילוני, מה לך לרדוף אחרי קרקע שמאוכלסת באנשים הכי בעייתיים עלי אדמות, בעלי המנטאליות הכי אלימה? (באירופה מבינים את זה יותר ויותר). אז כן, האלימות ויירוט הטילים עלה שלב, אבל למה לקחת את זה לצד המנוגד בתכלית, דהיינו, שההסכם היה כ"כ גרוע שכבר היה עדיף לוותר עליו ולהודיע שאין פתרון?
    לדעתי הניסיון המתמיד של ישראל לשלום והחתירה שלה, כולל קבלת הצעות שאף ארץ אחרת לא הייתה מקבלת (כולל המדינות האירופאיות הכי נאורות. האם שוודיה הייתה מקבלת ח"כ שהוא יועץ של האויב הכי גדול שלה? האם הייתה מקבל הפיכת ארגון טרור למוסד "לגיטימי" של שיטור וניהול כולל נשק שממומן מארצות אחרות? לא כ"כ נראה לי) תרמה לה רבות, שכן אם היינו עומדים בסירובינו היינו מוקעים ואז כל מנהיג מערבי היה מדבר על "אופציית שתי המדינות שלא נוסתה עדיין" במקום להתחיל להתפקח ממנה. כמו קמרון אתמול.

    1. להיפך, מצבה הבינלאומי של ישראל הורע משמעותית מאז הסכם אוסלו. וזה ברור לחלוטין. מאותו הרגע הודענו שאנחנו כובשים והארץ שייכת לערבים, כל העולם ידע ששני הצדדים בסכסוך מודים שישראל כובשת בצורה לא מוסרית עם אחר.

      לפני אוסלו, עמדת ישראל הייתה שלא היה עם אחר. הארץ שייכת לנו, הצדק עימנו, ולכן היה לנו גם סיכוי לנצח בדעת הקהל העולמית.

      הסכם אוסלו לא פטר אותנו מהשליטה בפלסטינים, ולא יצאנו באמת עזה. בדיוק כפי שאבישי כתב, חזרנו לעזה במבצעים צבאיים כבר 4 פעמים מאז.

      אני לא מסכים איתך שאוסלו היה נחוץ כדי שהעולם ידע את צדקתנו (העולם לא בדיוק בעד ישראל כפי שאתה יודע…). אבל כנראה שאנחנו דווקא כן היינו צריכים את אוסלו ואפילו את הפשע הנורא המתקרא בעברית אורווליאנית "התנתקות". לא בשביל העולם, אלא בשביל לבצר את אמונתנו שלנו צדקת דרכנו.

  13. מה זה "בלתי פתיר"?
    בלתי פתיר באמצעי קסם. פתיר כרגיל באמצעים התקניים המיועדים לפתרון סכסוכים בלתי פתירים: צבא טוב שמוכן לפעול ולהכאיב ולחסל, לצד תכנית מדינית כלכלית לטווח רחוק להפטר (שים לב לשנוי השרש!) מהאויב.
    הסכסוך עם איראן ותורכיה אולי בלתי פתיר, אבל סכסוך בלתי פתיר בגבולות החלק המערבי של הקשת הפוריה פירושו חיים בגיהנם עלי אדמות, שרק ילך ויחמיר. אין לנו את הפרביליגיה לסכסוך כזה בתוך אותה יחידה גאו-פוליטית, בעיקר אם אנחנו עם שאינו שש אלי קרב…

  14. לא לתת להם את כסף !!!

    המלחמה תיגמר בעוד יומיים, שבוע או חודש. שני הצדדים ילקקו את הפצעים, כל צד יטען שניצח והאמת היא שכולם כבר עכשיו הפסידו (מי יותר ומי פחות). השאלה מה עושים הלאה?

    אני מעריך שישראל תתאושש והחיים ישובו למסלולם פחות או יותר אבל מה שמעניין זה מה שיקרה בעזה.

    אין מציאות של ריק, מישהו שם יתפוס את המושכות ויכוון את העניין בעיקר כדי להשיג רווח אישי. שחיתות בעולם הערבי היא דבר שגרתי, והכספים הרבים שיעברו לשיקום הרצועה יכנסו ברובם הגדול לקומץ אנשים שימשיכו לעשוק את הפלסטינים בעזה תוך שימוש בסיסמאות על הצורך להחריב את מדינת היהודים. המערב ימשיך לטעות וליפול למלכודת הכסף. הוא חושב שהוא מסייע אבל הוא בעצם מנציח את המצב הקיים.

    למה?

    כי לאף אחד אין את הכוח לעשות את הדבר שצריך באמת לעשות: ליצור מציאות חדשה לא באמצעות כסף אלא בצורה של בניית תשתיות, מפעלים, מוסדות חינוך, חקלאות ותעשייה. למנות מנהלים מבחוץ (לא ישראלים כדי לא לייצר אנטיגוניזם) שינהלו את עזה כמו שמנהלים מפעל גדול. צריך לייצר עבורם מערכות חברתיות ועזרה סוציאלית, צריך שהאנשים שם יתפרנסו בכבוד מעבודה הוגנת, צריך לאפשר לילדים חוגי העשרה בספורט, מוזיקה ומדע. צריך לתת לאנשים את האופק.

    ולאחר עשור או שניים של פריחה כלכלית ותרבותית, ולאחר שהמערכות עובדות בצורה תקינה הם צריכים לקבל מדינה משלהם (בהגבלות של נשק כמובן), כי בואו נסכים שאין לנו מה לחפש שם.

    כולם יצאו נשכרים – המערב יקבל שוק כלכלי חדש, ישראל תהנה משקט ומבנייה של איזור משגשג, וכמובן הפלסטינים יוכלו להתפתח ולראות את חלומם מתגשם. איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו…

    כשהכלכלה פורחת לאף אחד אין חשק לצאת למלחמה, גם לא לערבים.

    אבל זה כנראה לא יקרה

    מה שהיה הוא שיהיה, אלה שיתפסו את השלטון יסיטו את הזעם אל עבר ישראל, אנשי המערב יעמדו משתאים ונבוכים שוב – "מה לא עשינו בסדר?"

    פשוט

    אל תתנו להם דגים, תנו להם חכות

    1. "כשהכלכלה פורחת לאף אחד אין חשק לצאת למלחמה, גם לא לערבים"
      אנא נמק את 11 בספטמבר 2001 לאור הקביעה הזאת.
      רמז-בדוק את מצבם הכלכלי של המתכננים ושל המבצעים.
      בהצלחה.
      ועוד-מדוע מממנים הקטארים העשירים את החמאס
      והסעודים את דעאש?
      הרי זה כסף שהלוך לאבדון.
      הצעה-קרא קצת את קידר,שלא מניח הנחות אלא מבין ערבית,על התרבות הערבית.

  15. קודם כל ישר כוח שמצאת את הסקר המקורי!

    דבר שני אתה בהחלט צודק. הסקר הרבה יותר מעניין. תודה שהארת את עיני.

  16. אני בעד שהשמאלן הבא שיטען כי הסכמי אוסלו וההתנתקות היו צעדים נכונים, יידחף למנהרהXD!

  17. בעוד הקונספציה השמאלנית נכשלה כיוון שהפתרון שהציעה ל'סכסוך', יופמיזם לשנאת הערבים אותנו ורצונם להשמיד את ישראל, הוא פתרון כופה, גזעני ומנותק מהמציאות (כפייה על הערבים לקבל את נוכחותנו כאן במסגרת 'הסכם' דיפלומטי, תוך פטירת רצונם להשמיד אותנו כלא רלוונטי, ותוך התעלמות מוחלטת מכך שאי אפשר לכפות על אחרים), הרי שהקונספציה הימנית נכשלה כיוון שלא הציעה כלל פתרון, אלא רק דרכים לניהול 'הסכסוך' ולניטרול איומים נקודתיים, תוך התעלמות מוחלטת הן משורשיו (שנאת הערבים אותנו) והן מהעובדה שאם לא ייפתר, זה לבסוף יתפוצץ עלינו – זה יהיה או אנחנו או הם.

    אמנם הניתוח במאמר מדויק להפליא הן לגבי שאלות העומק והן לגבי גורמי העומק ההיסטוריים, אך האם המסקנה היא בהכרח ש'הסכסוך' בלתי פתיר? אולי המסקנה היא שלא הוצע מעולם הפתרון הנכון? ואולי הוא הוצע, אך מעולם לא יושם?

    האם לא תתמוך בהעברת אוכלוסין, גם אם היא מוסרית כי היא תמנע שפיכות דמים והמשך המלחמה הנצחית, והדרך היחידה שנתקיים?