החודש שבו מתה המדינה הפלסטינית

אירועי החודש האחרון והנחשול האסלאמי האזורי מחייבים את הימין לצאת למתקפה פוליטית שתוריד מהפרק את רעיון הנסיגה לקווי 67'.

אירועי החודש האחרון בעזה לצד הנחשול האסלאמי השוטף את האזור יוצרים חלון הזדמנויות לעיצוב קונצנזוס לאומי חדש • הימין חייב לצאת למתקפה פוליטית-הסברתית שתוריד מהפרק את רעיון הנסיגה לקווי 67' • כשהברברים מתנפצים על החומות, אין לנו פריבילגיה לנסיגות מיותרות 

גם הם פרטנר? איש 'המדינה האסלאמית'. צילום מסך
גם הם פרטנר? איש 'המדינה האסלאמית'. צילום מסך

המטרה המרכזית של מחנה פוליטי בוגר היא לא לקפץ כמו תיישים ולצעוק "אמרנו לכם!", כאשר מדיניות המחנה הנגדי עולה השמיימה בלהבות. מטרתו של מחנה פוליטי היא לממש את תפיסת עולמו כשהוא אוחז במושכות, ולמנוע את יישום שגיאותיו של המחנה היריב כשהוא באופוזיציה. מבחינה זו מחנה הימין הישראלי של 30 השנים האחרונות הוא כישלון מהדהד. לא רק שהימין לא מימש את דרכו, הוא נכשל גם בבלימת שגיאותיו של השמאל.

הימין הזהיר מפני הסכמי אוסלו, מפני הנסיגה מלבנון ומפני ההתנתקות כאשר בכל אחד מהמקרים התוצאות היו גרועות אף יותר מהאזהרות. ובכל זאת כעבור שנים ספורות עמד הימין בפני שוקת שבורה בכל פעם מחדש, כשהשמאל מצליח לנתב את המערכת הפוליטית והמדינית ליישום קטסטרופה מדינית-ביטחונית חדשה. אולמרט ולבני הציעו לאבו-מאזן את הכל בשנת 2008, נתניהו הכיר בעיקרון שתי המדינות בנאום בר-אילן ב-2009 ועד לפני חודשים ספורים התרחיש לפיו נתניהו מתקרב להסכם עם אבו-מאזן לא היה תלוש מהמציאות.

אין לנו פריבילגיות לנסיגות מיותרות

החדשות הרעות הן שמרחב הטעויות של ישראל הסתיים. כשצבא הזומבים של דאע"ש משתלט על חלקים נרחבים מעירק ומסוריה ופוזל לכיוון ירדן ולבנון; כאשר נחשפנו להיקף האיום הצבאי שהצליח החמאס לבנות בעזה וכשברור שהאיום מצד חיזבאללה חמור פי כמה; כאשר איראן שועטת לעבר הגרעין והופכת למעצמה אזורית; כאשר ארה"ב טומנת ראשה בחול ואירופה נכנעת לאסלאם הרדיקלי – כשכל אלו מתרחשים אין לנו את הפריבילגיה לאפשר לשמאל לעצב מחדש את הקונצנזוס הישראלי הפנימי.

החדשות הטובות הן שכל הגורמים האובייקטיביים משחקים לטובתנו. לא עוד נלך כצאן לאוסלו. אזרחי ישראל 2014 הם למודי ניסיון וריאליסטיים יותר משהיו אי-פעם. 'שלום עכשיו' כבר לא נתפסת כאלטרנטיבה רעיונית אלא כפרודיה פסיכודלית.

לאחר החודש האחרון אפשר להודיע רשמית גם על פטירתו המוחלטת של רעיון הנסיגה החד-צדדית. השילוב שבין החשיפה לחומרת האיום שבנה חמאס בעזה, לבין סרטוני הסנאף של כנופיות דאע"ש, מצליח להבקיע (חלקית) אפילו כמה מהמוחות האטומים ביותר. ע"ע אביב גפן ואורנה בנאי. השורה התחתונה היא שדאע"ש והחמאס מבהירים לרובם המכריע של הישראלים שהרעיון להעניק לפלסטינים מדינה בפאתי כפר-סבא עשוי לעלות להם בראשם. פשוטו כמשמעו.

המציאות הנוקבת היא שישראל היא אי של שפיות בתוך אוקיינוס של טירוף פסיכוטי שכאילו נלקח מעידן אחר. ברצועת עזה שולט ארגון טרור שמוכן להעלות את ילדיו שלו באש בשביל עוד אייטם נגד ישראל ב-BBC. בסוריה מתחרה ספק הגז בשאר אסד בתאגיד יצרני הבשר המכונה 'דאע"ש' שכובש לעצמו בתנופה שווקים חדשים ולאחר שהשתלט על חלקים מסוריה ומעירק זולג כעת ללבנון. המשטר ההאשמי בירדן ניצב למול הצונאמי הזה כשהוא חלש מתמיד. בין אם ייפול לרגלי דאע"ש ובין אם לרגלי הפלסטינים, ההימור על בית המלוכה בטווח של 20 שנים מהיום נראה תלוש. בזירה הלבנונית הקים חיזבאללה צבא הפועל בשירות איראן כשהגורם היחיד שיכול לאיים עליו הוא דאע"ש. תחליטו אתם מי עדיף.

אזרחי ישראל מתחילים להבין את טיבו של הגל הרדיקלי השוטף את השכונה בה אנו גרים. המזרח-התיכון אולי מסוכסך ומשוסע מכפי שהיה זמן רב, אולם בין אם מדובר בנחשול השיעי, ובין אם מדובר בצונאמי הסוני, המכנה המשותף הוא כלל הברזל של האסלאם הרדיקלי: ככל שאתה יותר פסיכופת יש לך סיכוי גבוה יותר לסחוף אחריך המונים.

תלושים מהמציאות; הפגנת השמאל הרדיקלי בת"א. צילום: יוסי אלוני, פלאש90
תלושים מהמציאות; הפגנת השמאל הרדיקלי בת"א. צילום: יוסי אלוני, פלאש90

כשהפסיכוזה האסלאמית פוגשת את הפתולוגיה של השמאל

מדינת ישראל ניצבת היום בפני מציאות גאו-אסטרטגית לא פשוטה אך היא מגיעה אליה כשהיא חזקה מתמיד. צה"ל הוא הצבא החזק באזור, הכלכלה הישראלית משגשגת, ההיי-טק והטכנולוגיה שלנו חסרי תחליף (ומוחקים מסדר היום כל הזיה על חרם כנגד ישראל), והדבר החשוב ביותר הוא שנראה כי בניגוד לרוח הזמן החברה הישראלית מתחילה לגלות בעצמה כוחות רדומים ולפתח את החוסן והאיתנות הנדרשים לאתגרי השעה.

על אף שהאזור סביבנו הופך לביצה מבעבעת שהמשותף בין חלקיה הוא רצחנות ושנאת יהודים, ישראל עודנה יכולה לאויביה. הכל תלוי רק בה. ניסיון עשרים השנים האחרונות מלמד שמצבנו הביטחוני הוחמר לא בשל תחכומם של אויבינו, אלא רק בשל טיפשותנו שלנו. באוסלו הכנסנו את הסוס הטרויאני ללב ארצנו ושילמנו על כך ב-1,500 נרצחים. חמור מכך, שתלנו בלבם של אויבינו את האמונה שגלגל הציונות מתהפך לאחור. במבצע 'חומת מגן' והמבצעים שבאו בעקבותיו הביס צה"ל את הטרור ביו"ש והחזיר אותו למימדים נסבלים, אולם אריאל שרון חשש מהכניסה לעזה ולבסוף בחר בהתנתקות. את התוצאה ראינו בחודש האחרון בפרט ובתשע השנים האחרונות בכלל.

הנסיגה מלבנון צריכה להימדד לדעתי בסטנדרטים שונים ורק הזמן ילמד האם מדובר באיוולת או בצעד סביר לנוכח הנסיבות. בין כך ובין כך הלקח הברור שאפשר להפיק ממנה הוא שבכל מקום שישראל נסוגה ממנו מוקם בסיס טרור. כל בר דעת מבין שזה יקרה גם ביו"ש אם תוקם שם מדינה פלסטינית, כאשר הצונאמי האסלאמי מלמד מה יהיה אופיו האידיאולוגי של אותו בסיס טרור.

ובכל זאת, לא הייתי ממהר להספיד את השמאל ואת רעיון הנסיגה לקווי 67'. הגם שכל הגורמים האובייקטיביים מצביעים על חומרת הסכנה ישנם שני משתנים שמשחקים לטובת השמאל:

המשתנה הראשון הוא נימוק הגיוני שאסור לימין להתכחש לקיומו: הבעיה הדמוגרפית. בניגוד לתעמולה הערבית אין ביו"ש 2.5 מיליון פלסטינים והאמת נעה סביב ה-1.5 מיליון. אלא שגם המספר הזה, בשילוב 1.5 מיליון ערביי ישראל, משמעותי מספיק על מנת להפוך כל הצעה לסיפוח יו"ש לסכנה למפעל הציוני. כבר כעת נמצאת ישראל בגבול האזרחים העוינים שהיא יכולה להכיל.

בבחירה שבין הקמת חמאסטן ביו"ש לסיפוח והפיכה למדינה דו-לאומית, נישאר הסטטוס-קוו פלוס מינוס תיקונים קלים לאופציה הכי פחות גרועה. הבעיה הגדולה של הימין היא שלשמר סטטוס-קוו לאורך שנים זו משימה קשה והשמאל ינצל את ההגמוניה שלו בתקשורת, באקדמיה ובזירה החוץ-פרלמנטארית בכדי לשחוק בהתמדה את החשש מפני נסיגה ביו"ש.

המשתנה השני שמשחק לטובת השמאל הוא חדלות האישים של הימין. בואו לא נשכח: לפני 14 שנים היינו באותו מצב בדיוק. דרכו של השמאל נוסתה ועלתה בדם ואש השמיימה. הימין הישראלי ציין את נצחונו המוחלט ובבחירות שנערכו בינואר 2001 זכה אריאל שרון ב-62 אחוזים מהקולות. אלא שקונצנזוס לאומי הוא דבר פריך כשאתה מסתמך רק על פחד מהטרור הערבי. ב-2005 כבר ביצע שרון את ההתנתקות, ב-2008 הציע אולמרט נסיגה מוחלטת וב-2009 נשא נתניהו את נאום בר-אילן. ההיסטוריה מלמדת שהשמאל מנתב את הקונצנזוס לכיוון המדינה הפלסטינית גם כשהנסיבות מלמדות שמדובר באיוולת. הסיבה לכך היא שבמשך עשורים שלמים הזניח הימין את הזירה האינטלקטואלית, התקשורתית, המשפטית והחוץ-פרלמנטארית. באין גייסות תודעתיים וכלי מלחמה הסברתיים הולמים, התבוסה מובטחת גם כשתנאי הפתיחה עדיפים.

לחזור לשורשים האידאולוגיים; רוה"מ נתניהו ושר הביטחון יעלון. צילום: פלאש90
לחזור לשורשים האידאולוגיים; רוה"מ נתניהו ושר הביטחון יעלון. צילום: פלאש90

לימין יש כעת עדיפות מכרעת בתנאי הפתיחה של הויכוח הרעיוני הנוכחי, ובניגוד לעבר הוא מחזיק כעת באמצעים לא מבוטלים – גם אם נחותים לעומת השמאל – למאבק במלחמת הרעיונות.

אירועי החודש האחרון בחזית עזה בשילוב התפתחויות החורף האסלאמי בשנים האחרונות מעניקים לימין הזדמנות בלתי חוזרת לעצב מחדש את הקונצנזוס הלאומי בנושאי חוץ וביטחון ולמחוק מסדר היום את רעיון הנסיגה לקווי 67'.

הימין הריאליסטי, (נניח בצד את השוליים הקיצוניים), צריך ויכול לחשוב על שמירת הסטטוס-קוו הקיים, לשקול לשפר אותו בכיוון של שלום כלכלי, ויכול גם לחשוב על הליכה הדרגתית לקראת הפלסטינים בכיוון אוטונומיה פלוס אם יוכיחו מתינות לאורך שנים. ואפשר גם לחשוב בקול רם האם מוטב לנו לוותר על תחזוקה מלאכותית של המשטר ההאשמי לטובת הפיכה פלסטינית (שתתרחש בין אם נרצה ובין אם לאו) כדי שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי ייהפך מסכסוך בין כובש לנכבש לסכסוך גבולות בין שתי מדינות קיימות.

תבחרו את האלטרנטיבה הימנית המועדפת עליכם, הנחת היסוד המשותפת צריכה להיות אחת: לימין יש הזדמנות מכרעת לצאת לאופנסיבה פוליטית-הסברתית, לעצב מחדש את הקונצנזוס הלאומי ולמחוק מסדר היום את רעיון הנסיגה לקווי 67'. הסכנה האסטרטגית העומדת בפנינו היא שישראל תיכנע שוב לפרדיגמת 67' המעמידה את זכויותיו המופשטות של העם הפלסטיני לפני צרכיו הקיומיים של העם היהודי. נסיגה לקווי אושוויץ בעידן שבו הברברים מתנפצים על החומות היא איוולת שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. אין לנו פריבילגיה לנסיגות מיותרות. חודש יולי 2014 אמור להיות החודש שבו מתה המדינה הפלסטינית ביו"ש.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. אני מציע לשנות את המונחים ימין שמאל . הם רלוונטים לעניני חברה בלבד. אני מציע במקום ימין, לאומי- לא לאומני.

    1. אבל גם השמאל לאומני; לאומני-פלשטינאי.
      אז אולי ציוני-לא ציוני?

  2. שנינות – בסוריה מתחרה ספק הגז בשאר אסד בתאגיד יצרני הבשר המכונה 'דאע"ש' שכובש לעצמו בתנופה שווקים חדשים ולאחר שהשתלט על חלקים מסוריה ומעירק זולג כעת ללבנון…..זה מתחרה רק בביטוי שטבעת במאמר אחר שלך, "דעא"ש נראים כמו קייטנת סבבה מול…"

  3. א. הנימוק הדמוגרפי (גם בגרסתו הקיצונית ביותר) מעולם לא הצדיק את קווי 67'. בסופו של דבר, רוב דמוגרפי נקבע גם ע"י גבולות המדידה, ולא חסרות וריאציות שחורגות הרבה מהקו המדובר ששומרות על רוב יהודי מוצק.

    ב. חבל שארז לא הזכיר את ההגמוניה המשפטית של השמאל. לטעמי, פירוקה (שאינו מסובך במיוחד) אמור להיות הדבר הראשון על סדר יומה של כל קואליציית ימין, ואין דבר המונע מכל גוף חוץ-פרלמנטרי של הימין לנסח את הרפורמות הדרושות.

    ג. בסופו של דבר, הטעויות של ישראל באו מבחירה אישית של רה"מ שהתיישר עם דעה מסויימת, ולאחר מכן המערכות התיישרו איתו. נשאלת השאלה מה אפשר לעשות כדי שתהיה בקרה טובה יותר על ראש הממשלה – כמה מרפורמות המשילות חיזקו דווקא את הנטייה לטעות כאן, אבל להפיכתן יש השפעות אחרות.

    1. דוגמאות לרפורמות חוקתיות אפשריות, אף אחת מהן לא מצריכה יותר מרוב רגיל של קואליציה רגילה ונחושה. כמובן שאפשר להתנגד לכמה ו/או להציע רפורמות אחרות עם אותו אפקט:

      1. גרוניס הציע זה מכבר להפוך את בית המשפט העליון לבית משפט חוקתי ולהקים בית משפט לערעורים כערכאה נמוכה יותר. קח את הרפורמה הזאת, ופשוט החלף את הסדר: הקם בית משפט חוקתי נפרד והשאר את בג"ץ כבית המשפט לערעורים (ומכיוון שמקימים את הערכאה, יש ההזדמנות למנות את האנשים הנכונים לערכאה החדשה בבת אחת). אם מעלים התנגדות, הזכר שבכל מדינה נורמלית בית המשפט החוקתי ממונה בסופו של דבר ע"י הפרלמנט, ללא זכות וטו ורוב של המערכת המשפטית כמו אצלנו.

      2. הפרד בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי, שוב, כמו במדינות נורמליות.

      3. הרחב את חוק יסוד משאל עם לסוגיות אחרות. השתמש בדיוק בטיעונים של השמאל כנגד החוק המקורי כדי להצדיק הרחבה ("מדוע משאל קיים רק בסוגיה אחת?").

  4. "כבר כעת נמצאת ישראל בגבול האזרחים העוינים שהיא יכולה להכיל" אין שום סיבה להכיל אזרחים עוינים, מי שעויין את מדינתו מקומו או בכלא או במדינה אחרת שבה הוא ישמח להיות. כך נפתרה הבעייה הדמוגראפית ואין בעיה להחיל את ריבונותנו בכל שטחי ארץ ישראל.

  5. היא מעולם לא היתה צריכה להיות על הפרק, ולא רק בגלל סיבות בטחוניות, אלא כי זו ארצינו.

  6. הערה אחת חשובה: "הבעייה הדמוגרפית". ממליץ מאד לכותב לבדוק את הנושא לאשורו שוב. חפש את מחקרו של ד"ר גיא בכור על הדמוגרפיה מהנהר לים בעשר השנים האחרונות, ותיווכח, שדוקא התאוריה שבינימין נתניהו דבק סה בצעירותו, מתגשמת הלכה למעשה, כלומר, לפי הנתונים של העשור האחרון, היהודים מתרבים הרבה יותה מהערבים הישראלים ומאלו שביו"ש! תוסיף הגירה שלילית רבה של ערביי יו"ש והמסקנה המתבקשת חד משמעית, כן למדינה דו לאומית! עם רוב מוחץ ליהודים. תוך 15 שנה, שמונה מליון יהודים ושני מליון ערבים לא כולל עזה.