קרנף טרויאני בספרטה

בראיון רדיו בשנת 1958, יצא הפיזיקאי הגרמני, וורנר הייזנברג, זוכה פרס נובל על "עיקרון אי הוודאות", בהצהרה מרעישה הנוגעת לגביע הקדוש של הפיזיקה – התיאוריה שתשלב בין תורת היחסות של איינשטיין לבין מכניקת הקוונטים ("התיאוריה המאוחדת"). הייזנברג טען כי לו ולעמיתו למחקר, הפיזיקאי ולפגנג פאולי (אף הוא זוכה נובל) יש את התיאוריה בכיס וכל מה שנותר להם זה רק להשלים פרטים טכניים. הידיעה הדרמטית עשתה כנפיים. פאולי, מי שאיינשטיין כינה "בני הרוחני", שמע על הדברים, רתח ומיד שלח מכתב לפיזיקאי האוקראיני ג'ורג' גמוב, מיוצרי מודל "המפץ הגדול".

המכתב נראה כך:

"זה כדי להראות לעולם שאני יכול לצייר כמו טיציאן:

[ ]

רק הפרטים הטכניים חסרים".

אני כותב את הדברים ביום שישי, הפסקת האש התפוגגה, הרבה שאלות עולות, אבל דבר אחד ברור. לא עברו כמה שעות מרגע שהוכרזה הפסקת האש וכבר יצאו בשמאל הישראלי בריקוד אבו מאזן המסורתי. אתם מכירים את השיר "כולם יודעים איך זה יגמר … הפתרון ברור … לחזק את המתונים … שתי מדינות לשני עמים" וכו', וכו'. דומה שפאולי במכתבו כיוון גם להם – אלוהים נמצא בפרטים. בפרטים הטכניים.

למשל, במוצ"ש אמורה להתקיים הפגנה של השמאל הציוני (אנשים טובים שרוצים טוב באופן נאיבי ואינפנטילי, לדעתי כמובן). אני תוהה האם מי מהם מוכן להתייחס לפרטים הטכניים. למשל, לדרישה של אבו מאזן להכניס 400 אלף פליטים מסוריה לרשות? וזו רק ההתחלה – כמה מהם יהיו אנשי דעא"ש?

או למשל, מזה שנים מוכרים לנו מצדדי הנסיגות הטריטוריאליות את התזה שבעידן הרקטות והטילים אין משמעות לקרקע ואין משמעות לתמרון קרקעי. לפני ההתנתקות הבטיחו לנו שבמידה והרצועה תהפוך לחממת טרור, תוך יום, גג יומיים, צה"ל ישתלט על הרצועה. נו… המציאות שונה כפי שנוכחנו לדעת בעשור שחלף מאז.

מומחה מדגם הבר

כשיודעים מראש מה רוצים, הפרטים כנראה לא משנים. והכי גרועים אלו ה"מומחים". הסכיתו ושמעו. אחד התענוגות המזוכיסטיים שלי היא קריאת עמודי הדעות של העיתונים לקראת תוכנית הרדיו שלי. בבוקר רביעי קראתי בעיון רב את מאמרו של איתן הבר, "להחליף דיסקט". מבית אבא מקובל עלי שלא לרדת לפסים אישיים בויכוח, ודאי שלא להעליב אדם שמבוגר ממני. אלא מאי, כאשר מדובר בכותב שעושה שימוש מכוער בהתנשאות ובציניות כלפי אחרים, לא נותרת ברירה אלא לחגור את אשפת החיצים ולכוון. אומר זאת כך, מעולם לא היה קל כל כך לפגוע בול. הדבר היחידי שמקשה עלי היא העובדה שהמאמר הופיע רק בעיתון ולא ברשת, עניין שאילץ אותי להעתיק טקסט עבש וממוחזר של מישהו אחר. אבל זה שווה את זה.

ככלל, איתן הבר הוא יהודי חביב בעל מראה בעל-בתי ודיבור מתנגן. הוא מעולם לא נחשב לכותב מבריק וייזכר בהיסטוריה כ'אורי דן' של יצחק רבין ז"ל. אם לתמצת בקליפת בוטן את המאמר, הרי שהבר לועג ליומרה לנצח את החמאס בשדה הקרב ומציע כשם מאמרו "להחליף דיסקט":

עכשיו כאשר יש לישראל, למצרים, לירדן ולסעודיה אויבים משותפים יש לנו עוד אלף סיבות לעשות כל מאמץ לשלום. גם הסכם בקריצת עין הוא הסכם במזרח התיכון, עד שיופר כמובן. מתי בעוד 10 30 אולי 50 שנים? הרווחנו!

מבלי לחפור בטיב הטיעון אל מול המציאות – מהו למשל אותו "הסכם בקריצת עין"? אותי מעניינות הדוגמאות אותן מביא הבר הפובליציסט לחיזוק טענתו. הבר מביא את ספרטה כדוגמה לחוסר התוחלת של המציאות הישראלית (ותכף, ממש תכף, נגיע לחלק המעניין שבגללו הטרחתי אתכם). כהרגלו, הבר בז לפוליטיקאים מהימין, וכמובן מתחיל בנתניהו. הבר כעיתונו "ידיעות" מסמפט את נתניהו בערך כמו שאני מסמפט טחורים. "ומי נשאר לנו כתובת לתלונות"? שואל הבר ועונה: "ביבי נתניהו, מירי רגב ודני דנון. זה, כמו שאומרים ברחוב, מה שצה"ל מנפק".

בסיום המאמר, מיד אחרי שהבר מזמין אותנו לגשת לספרייה ולקרוא על ספרטה וקורותיה הוא מסכם את המאמר:

הבעיה היא שקשה להגיע לספרייה. אלפים צובאים בקרבתה על משרד ראש הממשלה וצועקים להחזיר לשלטון את דני דנון, דנון, דנון (ולדני דנון: מילאתי את בקשתך, כתבתי את שמך כמה שיותר ובלי שגיאות).

אישית, אני לא עף על דני דנון. אני חושב שיש באמירותיו פופוליזם. אבל אני גם לא אוהב את הלעג הקולקטיבי. הנה הבר מתעמר בילד החלש של הכיתה. מתקלס בדני דנון תוך כדי שהוא עושה שימוש בשיחה פרטית שנערכה בין השניים כדי לזקק את הבוז. אלא מאי, הבר פוסל במומו, מפני שכמה פסקאות קודם לכן הוא כתב:

הסיפור הזה יחזור על עצמו עוד פעם ועוד פעם והערבים סביבנו לא יוותרו, הם תמיד ירצו להכחיד אותנו. אלה מתוכנו שאכן סבורים שכך יהיה, מוזמנים להתפלל … עליהם להתכונן לבנות חומות גבוהות וגדרות תיל סבוכות בארבעת צדי המדינה (גם הים). לחדור ולבנות חומות מתחת לאדמה (מנהרות זוכרים?) ולחשוב כל הזמן ולהשקיע ממון רב מאוד במחשבה איך גייסות האויב יכולים לדלג על חומות (גלשנים, חשבתם?) או לחדור תחת חומות תת-קרקעיות (לחפור עוד יותר עמוק) כדי להיות מוכנים ביום פקודה.

והנה כאן מגיע הקרשנדו:

כדאי גם לזכור שכל החומות וההגנות לא עזרו לספרטה ביום שהערימו עליהם עם סוס עץ וכמה עשרות חיילים. איפה היום ספרטה?

תמהני. ספרטה עד כמה שידוע לי החזיקה מעמד מאות שנים, עד שנבלעה באימפריה הרומית. ספרטה הייתה עיר מדינה (פוליס) יוונית ששמה נודע לתהילה בזכות אורח חייהם הייחודי של אזרחיה ואומץ לבם של לוחמיה. נחישות צבאה אפשר לה להתקיים ללא חומה, כמעט אף אויב לא העז להציב את כף רגלו על אדמתה. ספרטה עמדה בראש ברית ערי מדינה יווניות והדפה את האימפריה הפרסית (קרב תרמיפולאי – שלוש מאות ספרטנים שעצרו עשרות=אלפי חיילים פרסיים). ספרטה הביסה את אתונה במלחמה הפלופונסית וזכתה בהגמוניה ביוון.

כמדומני, הבר התכוון לטרויה. כידוע לאדם המשכיל, הומרוס מספר כי חטיפתה של הלנה מספרטה, בידי פאריס נסיך טרויה, הובילה למלחמה בה נטלו חלק כל הערים היווניות כנגד טרויה. המשך הסיפור (שמגיע ממקורות אחרים) הוא שלאחר כ-10 שנות מצור הצליחו לבסוף כוחות הקואליציה היוונית לנצח את הטרויאנים בזכות השימוש בתחבולה של החדרת לוחמים לתוך העיר בתוך פסל סוס ענק שהוגש לטרויה כמתנה. זהו הסוס הטרויאני המפורסם.

כאן נשאלת השאלה, מילא הבר טעה והכשיל עצמו, איפה היה עורך עמוד הדעות של "ידיעות"? איפה היה עורך "ידיעות"? או שגם הם לא יודעים ולכן זו תמונת מצב עגומה על העיתונות הישראלית וידיעות בפרט, או … שהם לא טרחו לקרוא את המאמר של הבר?

יתרה מזאת, אם כבר מדברים על סוס טרויאני, ראוי שמר הבר יפשפש בעברו שלו ובמקום להשתלח בנתניהו, יעלה מן האוב את מעשה האיוולת של הסכמי אוסלו עליהם חתום יצחק רבין ז"ל. אם מדברים על סוס טרויאני, הרי שהעברת עזה לעראפת וחבר מרעיו הייתה קרנף טרויאני. אולי הבר שכח אבל אנחנו כאן כדי להזכיר לו שראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל אמר באותם זמנים שנתניהו הזהיר:

סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הם כבר הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקר למרות הרשות הפלסטינאית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה, וכו' וכו' וכו'. הליכוד פוחד פחד מוות מהשלום. פחדני השלום.