קרנף טרויאני בספרטה

השמאל בשלו: "כולם יודעים איך זה יגמר … לחזק את המתונים … שתי מדינות לשני עמים", אבל קודם שילמד את ההבדל בין ספרטה לטרויה.

טרויה בוערת; פרנציסקו קויינטס, 1634

בראיון רדיו בשנת 1958, יצא הפיזיקאי הגרמני, וורנר הייזנברג, זוכה פרס נובל על "עיקרון אי הוודאות", בהצהרה מרעישה הנוגעת לגביע הקדוש של הפיזיקה – התיאוריה שתשלב בין תורת היחסות של איינשטיין לבין מכניקת הקוונטים ("התיאוריה המאוחדת"). הייזנברג טען כי לו ולעמיתו למחקר, הפיזיקאי ולפגנג פאולי (אף הוא זוכה נובל) יש את התיאוריה בכיס וכל מה שנותר להם זה רק להשלים פרטים טכניים. הידיעה הדרמטית עשתה כנפיים. פאולי, מי שאיינשטיין כינה "בני הרוחני", שמע על הדברים, רתח ומיד שלח מכתב לפיזיקאי האוקראיני ג'ורג' גמוב, מיוצרי מודל "המפץ הגדול".

המכתב נראה כך:

מכתב פאולי

"זה כדי להראות לעולם שאני יכול לצייר כמו טיציאן:

[ ]

רק הפרטים הטכניים חסרים".

אני כותב את הדברים ביום שישי, הפסקת האש התפוגגה, הרבה שאלות עולות, אבל דבר אחד ברור. לא עברו כמה שעות מרגע שהוכרזה הפסקת האש וכבר יצאו בשמאל הישראלי בריקוד אבו מאזן המסורתי. אתם מכירים את השיר "כולם יודעים איך זה יגמר … הפתרון ברור … לחזק את המתונים … שתי מדינות לשני עמים" וכו', וכו'. דומה שפאולי במכתבו כיוון גם להם – אלוהים נמצא בפרטים. בפרטים הטכניים.

למשל, במוצ"ש אמורה להתקיים הפגנה של השמאל הציוני (אנשים טובים שרוצים טוב באופן נאיבי ואינפנטילי, לדעתי כמובן). אני תוהה האם מי מהם מוכן להתייחס לפרטים הטכניים. למשל, לדרישה של אבו מאזן להכניס 400 אלף פליטים מסוריה לרשות? וזו רק ההתחלה – כמה מהם יהיו אנשי דעא"ש?

או למשל, מזה שנים מוכרים לנו מצדדי הנסיגות הטריטוריאליות את התזה שבעידן הרקטות והטילים אין משמעות לקרקע ואין משמעות לתמרון קרקעי. לפני ההתנתקות הבטיחו לנו שבמידה והרצועה תהפוך לחממת טרור, תוך יום, גג יומיים, צה"ל ישתלט על הרצועה. נו… המציאות שונה כפי שנוכחנו לדעת בעשור שחלף מאז.

מומחה מדגם הבר

כשיודעים מראש מה רוצים, הפרטים כנראה לא משנים. והכי גרועים אלו ה"מומחים". הסכיתו ושמעו. אחד התענוגות המזוכיסטיים שלי היא קריאת עמודי הדעות של העיתונים לקראת תוכנית הרדיו שלי. בבוקר רביעי קראתי בעיון רב את מאמרו של איתן הבר, "להחליף דיסקט". מבית אבא מקובל עלי שלא לרדת לפסים אישיים בויכוח, ודאי שלא להעליב אדם שמבוגר ממני. אלא מאי, כאשר מדובר בכותב שעושה שימוש מכוער בהתנשאות ובציניות כלפי אחרים, לא נותרת ברירה אלא לחגור את אשפת החיצים ולכוון. אומר זאת כך, מעולם לא היה קל כל כך לפגוע בול. הדבר היחידי שמקשה עלי היא העובדה שהמאמר הופיע רק בעיתון ולא ברשת, עניין שאילץ אותי להעתיק טקסט עבש וממוחזר של מישהו אחר. אבל זה שווה את זה.

ככלל, איתן הבר הוא יהודי חביב בעל מראה בעל-בתי ודיבור מתנגן. הוא מעולם לא נחשב לכותב מבריק וייזכר בהיסטוריה כ'אורי דן' של יצחק רבין ז"ל. אם לתמצת בקליפת בוטן את המאמר, הרי שהבר לועג ליומרה לנצח את החמאס בשדה הקרב ומציע כשם מאמרו "להחליף דיסקט":

עכשיו כאשר יש לישראל, למצרים, לירדן ולסעודיה אויבים משותפים יש לנו עוד אלף סיבות לעשות כל מאמץ לשלום. גם הסכם בקריצת עין הוא הסכם במזרח התיכון, עד שיופר כמובן. מתי בעוד 10 30 אולי 50 שנים? הרווחנו!

מבלי לחפור בטיב הטיעון אל מול המציאות – מהו למשל אותו "הסכם בקריצת עין"? אותי מעניינות הדוגמאות אותן מביא הבר הפובליציסט לחיזוק טענתו. הבר מביא את ספרטה כדוגמה לחוסר התוחלת של המציאות הישראלית (ותכף, ממש תכף, נגיע לחלק המעניין שבגללו הטרחתי אתכם). כהרגלו, הבר בז לפוליטיקאים מהימין, וכמובן מתחיל בנתניהו. הבר כעיתונו "ידיעות" מסמפט את נתניהו בערך כמו שאני מסמפט טחורים. "ומי נשאר לנו כתובת לתלונות"? שואל הבר ועונה: "ביבי נתניהו, מירי רגב ודני דנון. זה, כמו שאומרים ברחוב, מה שצה"ל מנפק".

בסיום המאמר, מיד אחרי שהבר מזמין אותנו לגשת לספרייה ולקרוא על ספרטה וקורותיה הוא מסכם את המאמר:

הבעיה היא שקשה להגיע לספרייה. אלפים צובאים בקרבתה על משרד ראש הממשלה וצועקים להחזיר לשלטון את דני דנון, דנון, דנון (ולדני דנון: מילאתי את בקשתך, כתבתי את שמך כמה שיותר ובלי שגיאות).

אישית, אני לא עף על דני דנון. אני חושב שיש באמירותיו פופוליזם. אבל אני גם לא אוהב את הלעג הקולקטיבי. הנה הבר מתעמר בילד החלש של הכיתה. מתקלס בדני דנון תוך כדי שהוא עושה שימוש בשיחה פרטית שנערכה בין השניים כדי לזקק את הבוז. אלא מאי, הבר פוסל במומו, מפני שכמה פסקאות קודם לכן הוא כתב:

הסיפור הזה יחזור על עצמו עוד פעם ועוד פעם והערבים סביבנו לא יוותרו, הם תמיד ירצו להכחיד אותנו. אלה מתוכנו שאכן סבורים שכך יהיה, מוזמנים להתפלל … עליהם להתכונן לבנות חומות גבוהות וגדרות תיל סבוכות בארבעת צדי המדינה (גם הים). לחדור ולבנות חומות מתחת לאדמה (מנהרות זוכרים?) ולחשוב כל הזמן ולהשקיע ממון רב מאוד במחשבה איך גייסות האויב יכולים לדלג על חומות (גלשנים, חשבתם?) או לחדור תחת חומות תת-קרקעיות (לחפור עוד יותר עמוק) כדי להיות מוכנים ביום פקודה.

והנה כאן מגיע הקרשנדו:

כדאי גם לזכור שכל החומות וההגנות לא עזרו לספרטה ביום שהערימו עליהם עם סוס עץ וכמה עשרות חיילים. איפה היום ספרטה?

תמהני. ספרטה עד כמה שידוע לי החזיקה מעמד מאות שנים, עד שנבלעה באימפריה הרומית. ספרטה הייתה עיר מדינה (פוליס) יוונית ששמה נודע לתהילה בזכות אורח חייהם הייחודי של אזרחיה ואומץ לבם של לוחמיה. נחישות צבאה אפשר לה להתקיים ללא חומה, כמעט אף אויב לא העז להציב את כף רגלו על אדמתה. ספרטה עמדה בראש ברית ערי מדינה יווניות והדפה את האימפריה הפרסית (קרב תרמיפולאי – שלוש מאות ספרטנים שעצרו עשרות=אלפי חיילים פרסיים). ספרטה הביסה את אתונה במלחמה הפלופונסית וזכתה בהגמוניה ביוון.

כמדומני, הבר התכוון לטרויה. כידוע לאדם המשכיל, הומרוס מספר כי חטיפתה של הלנה מספרטה, בידי פאריס נסיך טרויה, הובילה למלחמה בה נטלו חלק כל הערים היווניות כנגד טרויה. המשך הסיפור (שמגיע ממקורות אחרים) הוא שלאחר כ-10 שנות מצור הצליחו לבסוף כוחות הקואליציה היוונית לנצח את הטרויאנים בזכות השימוש בתחבולה של החדרת לוחמים לתוך העיר בתוך פסל סוס ענק שהוגש לטרויה כמתנה. זהו הסוס הטרויאני המפורסם.

כאן נשאלת השאלה, מילא הבר טעה והכשיל עצמו, איפה היה עורך עמוד הדעות של "ידיעות"? איפה היה עורך "ידיעות"? או שגם הם לא יודעים ולכן זו תמונת מצב עגומה על העיתונות הישראלית וידיעות בפרט, או … שהם לא טרחו לקרוא את המאמר של הבר?

יתרה מזאת, אם כבר מדברים על סוס טרויאני, ראוי שמר הבר יפשפש בעברו שלו ובמקום להשתלח בנתניהו, יעלה מן האוב את מעשה האיוולת של הסכמי אוסלו עליהם חתום יצחק רבין ז"ל. אם מדברים על סוס טרויאני, הרי שהעברת עזה לעראפת וחבר מרעיו הייתה קרנף טרויאני. אולי הבר שכח אבל אנחנו כאן כדי להזכיר לו שראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל אמר באותם זמנים שנתניהו הזהיר:

סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הם כבר הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקר למרות הרשות הפלסטינאית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה, וכו' וכו' וכו'. הליכוד פוחד פחד מוות מהשלום. פחדני השלום.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. לא טוב. ואני אוהב את דבריך בדרך כלל. מה אתה מקדיש שורות לכלומניק הזה?
    אז כתב מה שכתב.
    ואם כבר הקדשת שורות, היה עליך להעמיק חדור. תפסת אותו בשגיאה. נו.
    ושהוא לא ג'נטלמני. גם נו.
    והטענות שכבר כן העלית, ישנות הן במדפינו. אינכם מיטיבים לראות, הבטחם שלא יהיה ויש.

    סגל. אתה יכול יותר. כל כך הרבה יותר.
    תעלה מאמר חדש. אני חושב שזה יהיה נחמד.

  2. מבריק. ועצוב, עצוב, מה שקורה עם השמאל בישראל, ובכמה חיי יהודים זה עולה (לא מדבר כלל על כלכלה או על החיבור הרגשי וההיסטורי שלנו לארץ ישראל שנקרע)

  3. אם כבר, אז כבר:
    ספרטה לא עצרה את המבא הפרסי בתרמופילאי. 300 הלוחמים של לאונידס, יחד עם עוד כמה מאות מבני בריתם, עיכבו את הצבא הפולש למדל מספר ימים. בסופו של דבר הם הוכנעו עד אחרון, ודווקא הצי האתונאי הוא שבלם את ההתקדמות הפרסית לתוככי יוון.
    נכון שזו לא שגיאה מטומטמת כמו לבלבל בין ספרטה לטרויה – אבל לא לעניין ליפול גם בזה.

  4. אם כבר אתה מביא את ספרטה כדוגמא, אז תדייק. בניגוד לכל האגדות שמספרים, הקרב בתרמופילאי היה כישלון טוטאלי והספרטנים הובסו אחרי פחות משבוע, ואז הצבא הפרסי שטף חצי מיוון. הכישלון בקרב נבע מקונספציה שגויה ותבוסתנית שהובילו דווקא הספרטנים – בואו נעכב את הפרסים, נאט אותם, עד שהם יתעייפו או קווי האספקה שלהם ידלדלו. דווקא אתונה הובילה אחר כך מדיניות שאומרת די לקרבות התשה – אנחנו מתמודדים ישירות עם הפרסים וחותרים לניצחון מוחץ. וזה בדיוק מה שקרה בסלמיס וסובב את המלחמה.

  5. טוב, נו, אם כבר בתיקונים היסטוריים עסקינן…
    יחד עם 300 הפסרטנים עמדו ומתו שם כמה אלפי יוונים. הספרטנים הובילו ויזמו, אבל היו עוד חיילים.
    המטרה הייתה למות כדי להאט את התקדמות הצבא הפרסי וזה משתי סיבות:
    ספרטה הייתה בעיצומו של חג דתי שאסר עליה לגייס צבא. עם סיום החג הם חזרו לענייני דיומא ופנו להילחם בפרסים יחד עם שאר היוונים. היו ערים יווניות שנכנעו או הצטרפו לפרסים, אסור לשכוח.
    אתונה הייתה צריכה זמן להכין את הצי ולפנות את האזרחים. הפרסים הגיעו בסופו של דבר לאתונה ושרפו אותה והרגו את מי שיכלו (בעיקר מסיבות דתיות, ובמיוחד מזכיר איזו מדינה-שכולם-מתעקשים-עדיין-לקרוא-לה-ארגון-טרור חדשה באזור).
    הנה, השני סנט שלי.

  6. יפה זה בהחלט שעשע אותי, אבל גם אתה כתבת משהו נורא מצחיק ששמתי לב:

    "מתקלס בדני דנון תוך כדי שהוא עושה שימוש בשיחה פרטית שנערכה בין השניים כדי לזקק את הבוז."

    לפי דעתי מה שכתב הבר נשמע יותר כמו צחוק על דנון שמחפש כל הזמן שישמעו אותו ויכירו אותו, כמו שכתבת פופוליזם. ולא שהוא באמת ביקש ממנו את זה.

  7. לקרב בתרמופילאי הייתה משמעות סמלית (ע"ע "נילחם בצל") ותרומה חשובה למיתוס הספרטני. בכל אופן, אין חולק שספרטה הובילה את הברית. הניצחון הפרסי בתרמופילאי היה ניצחון פירוס. הקרב הבא, היה קרב סלמיס, הניצחון הושג בעיקרו בזכות הצי האתונאי אבל המפקד היה ספרטני – אוריביאדס. ואז הגיע קרב פלטיאה עם התחבולה המבריקה של הספרטנים תחת פיקוד פאוסניאס. הפרסים הובסו. הפעם הבא שפגשו יווני או ליתר דיוק מוקדוני היה כשאלכסנדר הגדול הגיע אליהם.

  8. יש לך קוראים אינטיליגנטיים, לכן כדאי לך לבדוק את הפרטים לפני שאתה שולח את דברי ההבל שלך (תשתדל שלא להסתמך רק על וויקיפדיה).

    אז אמנם זה לחלוטין מתקבל על הדעת שמחרחר מלחמה פשיסטי מהסוג שלך יהלל את ספרטה אבל, לעומת זאת, זה לא כל כך מסתדר עם החזון המשיחיסטי-דתי של הלומי ירח כמוך. אם באמת היית יודע חצי דבר על ספרטה ועל הסובב אותה, היית ודאי מזדהה יותר עם שכניהם המסאנים. הם הובסו בשתי מלחמות אכזריות ונאלצו להעלות מס נוגש לעריצים הספרטנים. רובם עזבו את האזור (דרום מערב הפלופונס) והקימו קהילות רבות בגלות רחוקה ששמרו את הדיאלקט הדורי במשך 300 שנה ויותר עד שהתאפשר להם לממש (באופן מוגבל ולפרקים) את החזון הלאומי.

    לעומתם הספרטנים ידעו דעיכה ארוכה וכואבת מאז מלחמת הפלופונס, כשבמשך מאות שנים הישוב היה לא יותר מכפר קטן ומוכה שחי על תהילתו ההיסטורית.

    אז במי מן השניים לאומן קטן ועצבני כמוך בוחר להזדהות?!