הקולנוע הפלסטינו-ישראלי

קולנוע ישראלי? כשהשמאל הרדיקלי משתלט על מוקד הכח החשוב ביותר בתעשיית הקולנוע במדינה אין פלא שהתוצר הוא סרטים בעלי זהות פלסטינואידית.

מזמן לא מבטא את העדפותיו של הקהל הישראלי, אלא של פסטיבלי הקולנוע. צילום: פאלש90

בני ציפר כתב באחד מעיתוני הבוקר של סוף השבוע מאמר בוטה ומפתיע על התאדותו של הקולנוע הישראלי והפיכתו למוצר שמנסה להסוות כמה שיותר את הישראליות שלו ולהתחזות כמה שיותר לפלסטיני. ציפר כתב, כי מאז שהתרחש התהליך הוא איבד עניין בסרטים ישראלים וקיבל פטור מללכת לאירועי המרחץ התורכי האידיאולוגי האלה, שנקראים סרטים ישראלים. הביטויים הם שלי.

עכשיו, ברור שסטטיסטית יבואו מפיקים ופקידי קולנוע איכותי ישראלי ויוכיחו שרק מחצית הסרטים המופקים בארץ הם פלסטינואידים. אבל זה לא משנה את הרושם הכללי. למרות מכירות הכרטיסים שנראים לכאורה מרשימים והזכיות בפסטיבלים, די בכך שנפנה מבט רחוק לסרטים כמו 'קזבלן', 'אסקימו לימון' ו'הלהקה' כדי לראות את פערי הענק בין הקולנוע הישראלי האותנטי של פעם לקולנוע השיווקי-קונפורמיסטי-אופורטוניסטי של היום. קזבלן ואסקימו כל אחד עשה יותר ממיליון ורבע צופים בבתי הקולנוע! הלהקה התקרב למיליון. הכל בשנות ה-70. היום הסרטים המצליחים מגרדים את החצי מיליון ורובם מסתפקים בכרבע מיליון כרטיסים, זה נחשב טוב. כל זה כאשר פוטנציאל הקהל הוכפל ושולש מאז שנות ה-70. אבל כמובן שהם זוכים במועמדות לאוסקר ומתקבלים לתחרות הרשמית בפסטיבל סן-אמממו.

הסיבה להפיכתו של הקולנוע הישראלי לפסאודו-פלסטיני – נושא שעלה לאחרונה סביב פרשת הבמאית סוהא עארף, שלקחה כסף ממשלתי ועכשיו מציגה את סרטה כ"פלסטיני" – היא קודם כל כלכלית. מקולנוע של יזמים מסחריים, פרטיים, יוצרים שצריכים להיאבק על הקהל, הפך הקולנוע הישראלי לתלוי תמיכה ציבורית. בעניין הזה שנת האפס היא שנת 1978, אז הוקמה הקרן לעידוד סרטי איכות. האירוע נחשב להיסטורי, הנה המדינה הכירה בחשיבות הקולנוע ועכשיו היא תשקיע כספי חלוקה של משלם המסים בתסריטים איכותיים שיוגשו על-ידי קולנוענים איכותיים, שאין להם דרך להגיע להפקה בשוק המסחרי הפרוע והשטחי של הקולנוע המקומי.

1751253-5
פאליווד במימון ישראלי. צילומסך מתוך הסרט "וילה תומא", של הבמאית סוהא עארף

כסף ציבורי, מסרים רדיקליים

בשבוע שעבר נפטר גדול הקולנוענים העצמאיים המסחריים, מנחם גולן. כנגדו ציינתי את כתריאל שחורי, שהפך כבר לרהיט נצחי בעולם התמיכה הציבורית בסרטים פלסטינו-ישראלים. אגב, אני מתנצל מראש בפני כתריאל, שהוא איש יקר. אבל מדובר בכשל מבני שנוצל היטב על-ידי כת פוליטית אידיאולוגית שהשתלטה על היצירה הקולנועית בישראל. לא אכנס לספקולציות כיצד זה קרה. אני מסתפק בכך, שעצם קיומה של מציאות ריכוזית בהפקות הקולנוע בישראל, ריכוזיות שהשפעתה חמורה עוד יותר משום שבראשה עומדים פקידים, מזמינה השתלטות של כוחות רדיקליים דומיננטיים.

רק לאחרונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים חזינו במפגן הקונפורמיזם הסטליניסטי, שבמסגרתו כל שמונת הקולנוענים שנכנסו לתחרות הסרט העלילתי בפסטיבל חתמו על מכתב פוליטי, פרו-פלסטיני בעליל, בעיצומה של המלחמה נגד חמאס בעזה. איש לא חשב או לא העז להשתמט. ביניהם היתה כמובן שירה גפן, שגם היא באקט של שתלטנות טוטליטרית העמידה את אולם הסינמטק דום לזכר הילדים הפלסטינים שנהרגו. למיצגי האחדות הפוליטית האלה אפשר לצרף עשרות עצומות, מכתבים, סימפוזיונים ושאר פעילויות גיהוץ אידיאולוגיות לאורך השנים שהכפיפו את גרעין היוצרים לקו אידיאולוגי נוקשה.

להשתלטות של המימון ממקורות מסוימים מאוד על מוחו של האינטלקטואל הישראלי אפשר להוסיף אפילו נושא רגיש כמו חקר השואה וייצוגיה הציבוריים בישראל או בעולם על ידי חוקרים ישראלים. מה שאומר כרגע לא מסתמך על בסיס נתונים מוחלט ומקיף, אבל כל מי שבקי באקדמיה הישראלית יודע שמכוני מחקר רבים באוניברסיטאות ממומנים בכסף גרמני, ממקורות שונים. אפילו יד ושם נהנה מהשלל.

התוצאה היא, שהיום רוב המחקר העוסק בשואה בישראל ואולי גם בעולם נשלט בידי כסף גרמני. אפשר רק להציץ במבול הספרים היוצא מבתי הוצאה איכותיים, העוסקים במחקרים כאלה ואחרים בגרמניה, בתרבות גרמניה, ביהודים בגרמניה, בקשר העמוק והבלתי ניתן להסבר בין יהודים לגרמנים, בסרטים שבהם יהודים חוזרים לחפש קשרים ושורשים בגרמניה, בתים שאבדו, מצבות; דור שני ושלישי לניצולים נפגש בדמעות עם דור שני ושלישי של רוצחי אס-אס. הכיוון ברור. לא ניתן להכחיש. ואי אפשר להגיד שזהו טעם הקהל. חד משמעית לא. זהו טעם הכסף ואופציית המימון למחקרים, למילגות, ולהפקות. זהו טעם חבר השופטים בפסטיבל קאן ושם ובכל מקום. זה לא טעם הקהל הישראלי.

.
מפגן קונפורמיזם סטליניסטי. ממוראות פסטיבל הקולנוע בירושלים. צילום: פלאש90

דור שלישי לצבר

ומכאן עולה כמובן השאלה, מה קרה לישראלי? לצבר? ליהודי השורשי שנולד בארץ ישראל והיה ידוע כפטריוט גדול של מולדתו ותרבותו? מכל האכזבות של דור בארץ ובניו ובנותיו, זו האכזבה הגדולה ביותר. יש שיגידו – מדובר בפרק גימ"ל של "בגידת האינטלקטואלים". זה קל מדי. מה גם שהביטוי המקורי כבר אינו חופף למה שהציבור מבין מהביטוי. במקור היתה הכוונה (במאסה הידועה של ז'וליאן בנדה מסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת) להתעלמות המכוונת של אינטלקטואלים במפלגה הקומוניסטית מהאמת. אינני חושב שההסבר לתופעה הישראלית נמצא במאבק על האמת. ההסבר הוא סוציולוגי. זוהי הנאמנות הבוגדנית של אליטה ישראלית שהתברגנה והפכה למעמד בינוני גבוה, לעצמה. אליטה שתלטנית וכוחנית שיודעת היטב לשים יד על מקורות מימון ציבוריים, בין אם תוצרת חוץ-לארץ ובין מתוצרת מקומית, ממשלתית.

במרכז הווייתה עומד ניכור ושנאה עריצה לעם הפשוט היושב כאן ונלחם נגד אויבים שנדמים לעתים לנחילים של נמלים טורפות שאתה כבר לא יודע איך לשים להם סכר. יש באליטה האינטלקטואלית הזאת שרידים של האתוס הצברי הישן והטוב של שירות לחברה, מוסריות בגירסה מעוותת, מצפון מפותח שעוצב בשיחות הקן של התנועה בכפר סולם בעמק יזרעאל. ראה, המערכון הקלסי של דן בן אמוץ על אבישג השונמית שעומדת לדין התנועה בעקבות קיום יחסים עם מלך מזדקן.

את תודעת השירות הזאת הם היפנו נגד החברה שבה הם חיים וממנה הם ניזונים. והכי בולט, יש בהם התנשאות נטולת בושה. אז מה אם אנחנו משרתים את מדיניות האויב, זה שרוצה לגרש ולהשמיד? נעלה למקפצה גבוהה יותר. לפתולוגיה הזאת אין אח ורע בעמים אחרים. לא בגלל שבעמים אחרים לא היו בוגדים. אלא שגם הבוגדים הגדולים ביותר, כמו לורד האו האו הידוע או חמישיית המרגלים מקמברידג', לא סיכנו באמת את קיום בריטניה או ארצות-הברית. הם רק המליצו לבריטים להפסיק להילחם בגרמנים שהציעו להם שלום. או, כמו במקרה של מרגלי האליטה האריסטוקרטית מקמברידג', הם חשבו שנכון לסייע לברית המועצות נגד ארצות הברית.

השאלה נוגעת לכן בגרעין האישיות של ילידי הארץ, החילונים ברובם. איך קרה שדור אחד או שני דורות אחרי שהאליטה הזאת הצילה את המדינה במלחמות המגן של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, ותרמה כל כך הרבה לפיתוח הכלכלה והתשתיות היצירתיות והתעשייתיות של ישראל, היא פנתה עורף לעם וחברה לאויביו? תוך שהיא נוקטת בשיטת לוחמה של הקזת דם בשיטת אלף החתכים. בתקווה שהמדינה תקרוס ומנהיגיה יתחננו: אז תגידו לנו כבר, באיזו צורה של התאבדות מותר לנו לבחור?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. "במקור היתה הכוונה (במאסה הידועה של ז'וליאן בנדה מסוף שנות ה-20 של המאה
    הקודמת) להתעלמות המכוונת של אינטלקטואלים במפלגה הקומוניסטית מהאמת."

    המקום היחידי שבו בנדה מזכיר את הקומוניסטים בספר שלו הוא כשהוא מדבר על איך שהימין הפראנוידי בצרפת מאשים את כולם בזה שהם קומוניסטים בשביל לחסל את הדמוקרטיה.

  2. מאמר מצויין.
    הפתולוגיה היא יהודית, והסיבות לכך ברורות עד מאד. קשה להיות יהודי. "טוב יהיה לעולם כשהעם הזה יחלוף ממנו". כך, להבנתי, השמאל בישראל דהיום. ערב רע, ערב רב, כח עלוב שכל מטרתו החלשת הזהות היהודית והכחשת העם בכל דרך אפשרית, כולל הצטרפות לאוייבי העם, גם כאלה שמצהירים שמטרתם השמדת כל היהודים באשר הם. על כן אכתוב סמאל, שזה התואר הראוי לאלה המבקשים את נפש יהודי הומיה.