הנאום שגרוסמן לעולם לא יישא בכיכר

דוד גרוסמן בכיכר זה כל כך ניינטיז. אז כדי לחדש לכם קצת נרתם רן ברץ למלאכה וכתב את הנאום שהיה מביא לשמאל 70 מנדטים בבחירות הבאות.

מתוך הנאום שדוד גרוסמן לעולם לא יישא בשום כיכר: "אני מתחיל להאמין שמקור האלימות הזו לא באמת דו-צדדי" • " הימין טועה בדרכו ואין לו מה להציע. אבל זה לא אומר שאנחנו צדקנו" • "אנחנו בשמאל צריכים לעבור לפוליטיקה של מתינות" • "ישראל קברה את קרדומי המלחמה והתמסטלה ממקטרות שלום, אבל הצד השני עשה את ההפך הגמור" • להלן הנאום המלא שלא היה ולא יהיה

דוד גרוסמן; צילום: יוסי זמיר, פלאש90

אתם רבים מאוד, אנחנו רבים מאוד, הרבה יותר ממה שחשבנו, ממה שהאמנו. אבל אנחנו עדיין מיעוט קטן. צריך לזכור זאת. צריך להיות צנועים. אנחנו מעט ולא מצליחים לגדול, לא מצליחים לשכנע. אולי יש לזה סיבה? אולי אנחנו מפספסים משהו שכל כך הרבה אנשים אחרים רואים?

הרי אני עמדתי פה בכיכר הזאת לפני יומיים, בהפגנת התמיכה בתושבי הדרום. רציתי להגיד שאיש אינו מראה להם דרך אחרת ושום תקווה לעתיד טוב יותר. אבל אז שאלתי את עצמי, הרי אנחנו מראים להם דרך, דרך ההידברות והשלום, למה הם לא מקבלים את דרכנו? למה הם לא משתכנעים מההגיון הברור הזה של השיחות והוויתורים לקראת פיוס, שאנו מקדמים כבר כל כך הרבה שנים?

אני איש שמאל וכך אשאר. אני לא רואה תמונות ניצחון במלחמה הזאת, של אף צד. כאיש שמאל אני גם דוחה כל פתרון צבאי. פעם חשבתי שבכלל אין פתרון צבאי, אבל אחרי שישראל הוכיחה שיש, אני מודה שאני פשוט לא רוצה פתרון צבאי. במלחמה אני רק רואה מראות של הרס והרג וסבל שלא יתואר. תבוסה עמוקה של שני עמים שגם אחרי מאה שנים של סכסוך מסוגלים לדבר זה עם זה כמעט אך ורק בשפת האלימות. טרגדיה.

אבל הטרגדיה הלאומית הזו מובילה אותי להודות בטרגדיה אישית: אני מתחיל להאמין שמקור האלימות הזו לא באמת דו-צדדי. שהאשמה לא מתחלקת בין שני העמים. שהמצב הוא לא תוצאה של תחושת המחנק של תושבי עזה, ההיסטוריה, הכיבוש שהיה, שזה לא עניין של כמה מדינות יש בין הירדן לים. אני מתחיל לחשוד שבכלל אין קשר למשהו שאנחנו עושים. זו תחושה מנקרת, מציקה, מייאשת. אבל אני חייב מבחינה מוסרית להודות בה.

גם לשמאל יש גבול

הרי היה זה אני שביקשתי, אני ששכנעתי, אני שחלמתי שלום בשביל העם הזה, אני שדבריו התקבלו על ליבם של היהודים. בגלל האמונה שלי ניסינו את דרך השיחות, השלום, הוויתורים הכואבים, האמון, המשא-ומתן, העקירה, הקורבן. והאמת הפשוטה היא שנתנו די והותר כדי שהפלסטינים יראו עד כמה אנו רציניים, עד כמה אנו חפצי שלום. אין אומה שעשתה יותר מאיתנו בהיסטוריה כדי להפגין רצון טוב. ובמה נענינו? בתמורה קיבלנו בדרום גיהינום, בצפון חיזבאללה ובמרכז אינתיפאדה. מספר וטווח טילים שרק עולים, שנאה עולמית יוקדת ועולם ערבי מוטרף שאיבד כלפינו כל כבוד.

אז כן, אני כאן לומר: גם לשמאל יש גבול.

אני מודה שאני מוצא עצמי חסר-אונים, אובד-עצות. אני מתחיל לאבד אמון במשא-ומתן, בשיחות, בוויתורים, באמונה שעוד קצת, רק עוד טיפה, פה ממש מעבר לפינה, עוד הסכם גדול, עוד פינוי קטן, ויגיע השלום. אני חושש, במר ליבי אני חושש, שהייתי עיוור וסומא, שהוּלכתי והוֹלכתי שולל. שגם אם נציע הצעות שיהיו גדולות ומשמעותיות, תוכנית גדולה, מרחיקת ראות, זה יהיה בסך הכל עוד חלום כוזב, שרק יוביל לעתיד גרוע יותר, כפי שקרה בכל פעם בעבר.

מסתבר לי היום, לאסוני, שהכבוד העצמי והכבוד האנושי של העזתי הוא לא מה שאני קורא לו כבוד. אני רוצה ורואה בו בן-ברית, הוא רואה בי בן-מוות.

לעולם אשאר איש שמאל. לעולם אאמין שמפלתו של השכן שלי היא לא בהכרח ניצחוני, ולעולם אחשוב שטובתו של השכן שלי היא בסופו של דבר טובתי. אבל אני כבר לא חושב שגם הוא מאמין בזה, ורק צריך לקלף איזו קליפה דקה ושגויה של עוינות היסטורית כדי שנראה את המציאות יחד עין בעין מתוך אותם ערכים הומניסטיים. פוצע את ליבי לומר זאת, אבל האחר, במקרה זה, אינו אני. אחרי שנות התכחשות, רצועת עזה לימדה אותי זאת.

דוד גרוסמן, צילום חורחה נובומינסקי, פלאש90

לכן מה שחייב להשתנות כעת, אחרי המלחמה, זה רוח הדברים. ובעיניי זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שכולנו באנו והתכנסנו כאן הערב. להזכיר לאלה שנושאים ונותנים בשמנו שגם אנחנו בשמאל השתנינו בשנים האחרונות. התפכחנו. גם אנחנו כבר לא תמימים.

יותר מכול התאספנו כאן הערב כדי להשמיע את הקריאה הבאה: לא נמשיך ונדבוק באותן ססמאות ישנות, לא נוכל להמשיך ולומר את אותם הדברים שאנחנו אומרים כבר עשרות שנים. כשהכל מסביב מתהפך, כשכל יוזמותינו מעלות חרס, וכשהמזרח-התיכון עובר תהליך פנאטיזציה דתית במימדים קמאיים, גם אנחנו מתבגרים. גם אנחנו, השמאל, עומדים היום מול המזרח-התיכון והפלסטינים פקוחי עיניים.

ואני מכה על עוד חטא אחרון

אין מה לומר שהימין צדק. הימין לא צודק ולא יצדק. הימין טועה בדרכו ואין לו מה להציע. אבל זה לא אומר שאנחנו צדקנו. אנחנו צריכים כעת לשנות ולהשתנות. אנחנו צריכים יוזמות חדשות, לא אמירות ישנות. בשמנו, בשם השמאל, ולבקשתו, קברה ישראל את קרדומי המלחמה והתמסטלה ממקטרות שלום. אבל הצד השני עשה את ההפך הגמור. היינו סהרוריים מחזון השלום מכדי לשים לב. כעת עלינו לחפור את הקרדומים, ולחכות שמהצד השני יעלה ריחו הנעים של טבק השלום.

לא נתקוף, לא זו דרכנו, אבל נתגונן בעוז. נתגונן עד שהצד השני יתעייף מלהילחם, עד שהוא ירצה להתפשר. כן, אנחנו, השמאל, מבטיחים לעם ישראל עוצמה ונחישות במאבק שהכריזו עלינו. אנחנו נתגייס, אנחנו ניאחז, אנחנו נילחם. אנחנו ניקח אחריות על הביטחון. כשצריך, נדע גם לנצח. וכשיהיה אפשר, ייקח כמה זמן שייקח, נדע גם לעשות שלום. נהיה חכמים יותר, לא כמו בעבר. בפעם הבאה נעשה זאת במשנה זהירות, בשבע עיניים, פסע אחרי פסע, מתוך הקשבה דרוכה לדברים שהם אומרים לבני עמם.

ואני מכה על עוד חטא אחרון. אנחנו בשמאל גם צריכים לעבור לפוליטיקה של מתינות. די להכפיש. די עם קריאות ה"פשיזם", "כוחות האופל", "מיליטריזם","כת קיצונית", או "שנאת זרים" מבוקר עד לילה, השגורים בכל נאום בפי כל דובר. די לצעוק זאב. די עם ההסתה נגד הימין הדתי. די עם ההדרה והקנאות נגד כל מה שאינו שמאל. הפוליטיקה בישראל צריכה להתמתן, ועלינו כשמאל מוטל להוביל בדרך הזו. עלינו להתפייס עם המתנחלים, עם הפוליטיקאים של הימין, ולעבור לשיח מכבד יותר, תוך שמירת ההבדלים והוויכוחים האידיאולוגיים. טעינו מספיק כדי שנהיה יותר צנועים. העלבנו והעללנו מספיק כדי שנבין שגם לנו יש אשמה באלימות הגואה כאן.

בינתיים, אם לא נמתין בסבלנות, אם לא נכיר במציאות, אם ננסה לדחוק את הקץ ונאמין ביהירות אוטופיסטית שהכל תלוי רק בנו, נמשיך להעמיד את המפעל הזה של הדמוקרטיה היהודית בסכנה אמיתית. אנחנו בשמאל הבאנו על עם ישראל, מתוך כל הכוונות הטובות ביותר, סכנה אמתית. ועל כך אני מבקש סליחה ומחילה. כיום אנו מאוחדים ונלחמים באויב שגילה את פניו האמתיות יחד. מוטל עלינו בשמאל להודות, לתקן ולכפר, כדי לזכות מחדש באמון הציבור.

אני מאמין ובזה אני אסיים, שיהיה שלום. יבוא היום בו שכנינו יתעשתו, בו הם ירצו לחיות איתנו בשכנות טובה. כאיש שמאל אני חייב להאמין בכך. אבל אני מכיר בכך שהיום הזה עוד לא כאן. זאת ההתפכחות שלי. זה הכאב שלי. להבין שהשינוי שהם יצטרכו לעבור בכוחות עצמם, כחברה ודת ותרבות, לפני שנוכל לדבר על שלום, הוא עצום. אני מאמין שיום אחד עוד אעמוד כאן ואומר שהגיע הזמן ל"שיחות ישירות שמטרתן להביא לשלום בין שני העמים". הוא עוד יבוא, אבל הוא לא היום. תודה רבה, ערב טוב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

  1. אתה באמת לא מבין שעבור השמאל מה שחשוב זה לא לקבוע מי אשם בסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, אלא להפסיק את הכיבוש ולתת לפלסטינים לחיות כמו בני אדם. ברור לי שיותר נעים לך זה לראות שמאל שמלטף אותך בגב אבל כנראה שהוא ימשיך לעצבן אותך, וטוב שכך.

    1. אפשר לשאול איך בדיוק, לאור המזרח התיכון מסביבנו, אופי שלטון חמאס בעזה והצלחותיו של השמאל ביבוא משטרה חמושה שייצרה (מי היה יכול להאמין?) גל טרור שלא נראה כמוהו, 'הפסקת הכיבוש' "תיתן לפלסטינים לחיות כמו בני אדם"? למה, אנחנו כובשים בעיראק, בסוריה, ובשאר מקומות נחמדים במזרח התיכון?

    2. הדגמת יפה את העיוורון של השמאל. מה כבר נשאר מה"כיבוש" ושאר ססמאות השנאה של השמאל? מה יש לכם להציע חוץ מלתקוף את ישראל ולצווח פשיזם, תוך שאתם לאומנים פשיסטינאים קיצוניים בעצמכם?

  2. אה… כלומר, כשהשמאל יאמץ את קיר הברזל של ז׳בוטינסקי, הוא יקבל 70 מנדטים?
    אני מציע להתחיל בזה שהליכוד יאמץ אותו…

  3. לא יעזור. שמאל זו מחלת רוח, השמאלני לעולם יראה עצמו הכי חכם והכי מוסרי בעוד שבפועל הוא ההיפך הגמור מחכמה ומוסר. שמאלן לא ישנה את דעתו גם אם תתרגש עליו שואה בעטיין של עמדותיו. כשל חיסוני מולד, להבדיל מנרכש, אינו בר ריפוי.

  4. גם אתה פספסת את העיוורון של השמאל- הדרישה החד צדדית מהצד הישראלי להיות צדיק וטהור אבל שום דרישה דומה מהצד הפלסטיני ולו למעט אנושיות או קדמה.
    השמאל היה צריך להפנות הרבה יותר ממרצו להומניות אמיתית- כזו שלא מפלה בין דם לדם, כזו שדורשת צדק וכבוד מכל הצדדים, כזו שדורשת מהפלסטינים להיות יותר- כדי שיהיו מוכנים לשלום אמת.

    השמאל נכשל לא בגלל שאמונותיו העקרוניות אינן נכונות, אלא כי בביצוע הוא לוקה בעיוורון ומתעלם פעם אחר פעם מכך שהצד השני בכלל לא מדבר באותם מונחים ומנצל את אמירותיו. השמאל נכשל כי במקום לעמוד לצד עם ישראל כאשר העולם תוקף אותנו, במקום לדרוש מהעולם לעזור לתקן את העוול שעושים המנהיגים הפלסטינים לעמם, הוא מצטרף למקהלה של התוקפים ונגד עמו.
    וכדרך שהם עצמם נוהגים להגיד- כאשר השמאל נגד העם, העם נגד השמאל.

    לצערי, למחלת עשרת המרגלים עם ישראל עוד לא מצא מזור.

  5. שתי אפשרויות

    או שברץ אומר לגרוסמן מה גרוסמן צריך לחשוב
    שזה מעניין את הסבתא
    או שברץ כותב כאן את דעותיו שלו ומכניס אותן לפה של גרוסמן
    שזה דווקא מעניין בגלל שהדעות האלה קרובות יותר למרכז המתון (קדימהלפיד) מאשר לנצים של ליכוד ובנט
    ובמיוחד בולט על רקע הדוסיות המוחצנת של רוב הטקסטים כאן
    אגב, האם ברץ הוא היחיד מחברי המערכת שלא חובש כיפה? (אמנון לורד לא נחשב הוא חצי סנילי)

    1. "הנצים של ליכוד ובנט".
      אני רואה שהומור אבסורדי חזר לאופנה.

  6. הכותב לא מתקרב בכתיבתו לרמת כתיבת גרוסמן או לכושר הניתוח שלו.
    וגם- מתעלם מהעובדה שהימין הוא ששולט במדינה בעשרות השנים האחרונות. תהליך השלום מול הפלסטינים שנוהל על ידי רבין, שהיה מחוייב לביטחון, לזהירות, ולפיכחון נגדה על ידי רוצח שנישא ע"י רוח גבית ממנהיגות הימין.
    מספיק לעצימת העניים, לקורבנות ולשקרי התעמולה הימנית השלטת

  7. שלום
    הגעתי לכאן בעקבות הפרסומים האחרונים על המינוי של פרופסור רן ברץ לתפקיד מנהל מערך ההסברה של מדינת ישראל.
    בהגדרות של ימין ושמאל, אני שמאל.
    אני חושב שהמינוי ראוי לאור תוצאות הבחירות מזה כ 20 שנה ויותר.
    אשמח לקרוא גם את הנאום שמוביל דעה ימני לא כתב ולא יכתוב לעולם.
    שבת שלום