מדוע הדיווחים העיתונאיים מעזה מסולפים

התמונות המגיעות מעזה קורעות את הלב. אך הן למעשה חלק ממנגנון הונאה זדוני ומשוכלל. עיתונאי ותיק חושף את הסיפור מבפנים.

התמונה שלא פורסמה, הסיפור שלא סופר, והכתב שנאלץ לברוח על חייו מאימת המשטר • לשלטון החמאס יש שיטות רבות לגרום לעיתונאים הזרים להציג את הסיפור דרך העיניים "הנכונות" • הדיווחים המגיעים מעזה קורעים את הלב, אך הם למעשה חלק ממנגנון הונאה זדוני ומשוכלל • עיתונאי ותיק חושף את הסיפור מבפנים

Photojournalists take pictures
נחשפים לזוית סלקטיבית ומצומצמת. עיתונאים זרים מצלמים בעזה. צילום: פלאש90

כל מי שצופה בערוצי החדשות העולמיים רואה אזרחים מתים וסובלים בעזה, ואת החורבן שהותירה פעולת צה"ל נגד חמאס. ישראל טוענת, אמנם, כי חמאס משגר רקטות מתוך שכונות צפופות, משתמש באזרחי עזה חסרי הישע כמגינים אנושיים וכופה עליהם להישאר בשכונותיהם למרות התראות על הפצצה. אך מדוע אין דיווחים כאלה מתוך עזה? לעתים קרובות, הסיבה היא שהעיתונאים עצמם מפחדים לספר לכם.

נכון שבמקרים מסוימים מדובר בהטייה אנטי-ישראלית. במקרים אחרים זו פשוט עיתונאות גרועה – כיסוי הסיפורים השטחיים והפשוטים, כמו חורבות, אומללות, מוות והלוויות, במקום לחפור ולחפש את הסיפור האמיתי: למה זה קורה, ואיך בעלי הכוח פועלים מאחורי הקלעים או מתחת לאדמה – פשוטו כמשמעו. זו הקללה של ה"עיתונאות" של המאה ה-21, עם הדדליינים המיידיים שלה, הדרישות לצייץ ולדווח בבלוג כל הזמן, והצורך לפרסם משהו יותר מעורר השתאות ממה שיפרסמו המתחרים. ואת העובדות בודקים אחר כך, אם בכלל.

תוסיפו לזה את הקיצוצים האכזריים מצד ארגוני חדשות ברחבי העולם, שמשמעותם היא שפחות כתבים צריכים להגיש יותר סיפורים ולפרסם דיווחים חלקיים תוך כדי עבודה. זו משימה בלתי אפשרית. אני מרשה לעצמי לשים מרכאות סביב המילה "עיתונאות" כי אני עיתונאי כבר למעלה ממחצית המאה, ואני מסקר את האזור משנת 1972, ולצערי המקצוע כבר לא מה שהיה. השינוי לא לטובה.

הגורמים האלה מהווים חלק מהסיבות שאתם אינכם מקבלים את כל הסיפור מעזה. אבל הגורם החשוב ביותר זו הטלת האימה מצד הנהגת החמאס כלפי הכתבים בשטח.

אין זה חדש. אני חווה זאת במשך כמה עשורים. משטרים אוטוקרטיים מאיימים, תוקפים ומכניסים כתבים לבתי סוהר אם הם כותבים דברים ביקורתיים על בעלי השררה. וכתבים אחרים מבינים מה המסר ופשוט נמנעים מלעשות את זה.

פרסום צד זה של המצב בעזה כרוך בסכנות אמיתיות. זוהי סאגה שלא ניתנת לתיאור בפרטי פרטים. אם היא תסופר כך, ואם ניתן יהיה לזהות כתבים מסוימים, אנשים יינזקו. לא רק הכתבים, אלא גם בני המשפחה שלהם. אבל אם זה לא יסופר, אתם תינזקו. לא תבינו למה אתם לא מקבלים את הסיפור כולו.

על כן, אסתמך על ארבעת העשורים בהם שימשתי ככתב חוץ באזור הזה, אספר לכם איך זה מתרחש ואף אתן דוגמאות, אך ללא פרטים מזהים.

ארגוני חדשות אכן דואגים לביטחון הכתבים שלהם. אני מברך על כך ואני תומך בזה, למרות שכל אחד מבין שהמדיניות הזאת מנוצלת לרעה על-ידי משטרים רודניים, וזה אכן מה שקורה.

התמונה שלא שודרה

לדוגמה, בשנת 2001, סוכנות ידיעות סירבה לשחרר קטע מצולם שהיה ברשותה שבו נראו פלסטינים חוגגים את מתקפות ה-9/11, כי מחבלים פלסטינים איימו על הצלם ועל משפחתו ברצח. על סוכנות הידיעות הופעלו לחצים חזקים לפרסם את הקטע, אבל היא התעקשה ומנעה מהעולם את התיעוד החזותי של ארוע חשוב.

בסיפור טיפוסי מעזה מלפני כמה ימים תואר ההרס, ורואיינו אזרחים מעזה שסיפקו פרטים קורעי לב על מותם של קרובי משפחתם, על אובדן רכושם ועל הקשיים והייסורים שעמם הם מתמודדים בעקבות הפעולה הצבאית הישראלית. בערך באמצע הכתבה הופיעה פסקה אחת שהזכירה את העובדה כי ישראל טוענת שהחמאס יורה רקטות מתוך שטחים אזרחיים. כך עיתונאים מגינים על עצמם מפני טענות שהם לא מספרים את "הצד השני".

אבל למעשה, הם לא סיפרו. הם לא דיווחו מתוך עזה על המיקומים של משגרי רקטות, איפה החביאו את התחמושת, או איפה מצויים פתחי המנהרות.

כתב של רשת חדשות מאירופה סיפר לידיד כי הוא ראה לוחמי חמאס יורים רקטות מחוץ לבית המלון שלו, אבל הוא לא צילם. הוא היה בטוח שאם היה מצלם, היו הורגים אותו. הוא סיפר את הסיפור רק אחרי שכבר היה מחוץ לעזה. ארגון החדשות שלו כנראה לא מחזיק כתב מקומי קבוע בשטח, אחרת הוא היה נמנע מלדבר על כך אפילו מרחוק, מחשש לסכן את ביטחונו של הכתב המקומי.

סוכנויות ידיעות, עיתונים ורשתות טלויזיה משתמשים בכתבים המקומיים שלהם לעשיית רוב העבודה בשטח. בתקופה של קיצוצים בענף, אין מספיק כתבים ואלה הנשלחים לשם אינם דוברי ערבית ולא יודעים איך להסתדר שם.

מלבד המגבלות התקציביות, ארגוני חדשות מהססים לעתים לשלוח כתבים לתוך עזה בגלל הסיכון התמידי האורב שם ולא עקב תקיפות אוויריות ישראליות. בשנת 2007, נחטף כתב ה-BBC אלן ג'ונסטון על-ידי מחבלים פלסטינים והוחזק על ידם למשך יותר משלושה חודשים. בתקופה ההיא כתבים זרים נוספים רבים נחטפו והוחזקו בעזה למשך יום או יומיים. אמנם, בזמן האחרון לא היו חטיפות, אבל המסר ברור – זרים בעזה הם ציד חוקי ואפשר לסחוט אותם. המסר נשמע והובן. בלית ברירה, ארגוני החדשות החלו להסתמך יותר ויותר על כתבים מקומיים, מה שנותן יותר כוח למשטר החמאס השולט למעשה בכתבים אלו באמצעות הטלת אימה. אם תשאלו אותם, סביר להניח שארגוני החדשות יכחישו – זה חלק מהמשחק.

במקרים רבים, כתבים אחוזי אימה התחננו שימחקו את השמות שלהם מכתבות שהתפרסמו. כמה מהם "פונו" מעזה לתקופה מסוימת למען הבטחון האישי שלהם, אחרי שפורסמה או שודרה כתבה שהייתה ביקורתית כלפי המשטר, ומשפחותיהם הוברחו החוצה לתקופות מסוימות בדרכים נסתרות. כשהכתב חוזר הביתה וחוזר לעבודה, די ברור איך הוא יתנהג. כולם במערכת יודעים את זה, ומשלימים עם המצב.

FORIEGN PRESS
נתונים ללחץ ואימה. כתבים זרים בשטחי כינוס. צילום: פלאש90

אצל עבאס לא יותר טוב

מהבחינה הזאת, בגדה המערבית, שם הפת"ח המתון יחסית מנהל את העניינים, המצב לא יותר טוב.

עוד בשנת 2000 שני חיילי מילואים התבלבלו בדרך והגיעו לרמאללה, שם האספסוף ביצע בהם לינץ' ורצח אותם. התמונה המזוויעה של פלסטיני המנופף בידיו המגואלות בדם לצהלות ההמון מתוך חלון בקומה השנייה אחרי שנזרקו משם גופות החיילים, חקוקה עמוק בזכרון של הישראלים. אבל מה פחות ידועה העובדה שרשת הטלוויזיה האיטלקית שפרסמה את התמונה, חשה צורך להתנצל בפומבי על עצם העובדה שקטע מצולם של האירוע הזוועתי הזה פורסם – למרות שהיא לא פרסמה אותו – והסבירה בהכנעה כי רשת מתחרה הייתה אחראית לכך והם עצמם לעולם לא יעשו שום דבר העלול להציג את הרשות הפלסטינית באור שלילי. זו הייתה הצצה נדירה לאופן שבו "העיתונות" פועלת במקומות כאלה.

לפעמים, אפילו הטובים שבהם נופלים. כתב פלסטיני מסר הודעה רשמית של הרשות הפלסטינית כי אישה הרה נפטרה במחסום ליד רמאללה, אחרי שחיילים ישראלים סרבו לאפשר לה לעבור בדרך לבית החולים. הכתב נסע אל בית החולים, שם אישר אחד הרופאים את הדיווח. הכתב, שבכל זאת פקפק, טיפס ברגל עד המקום הנידח שבו גרה האשה הזאת, ושם, בעלה של המנוחה סתר את הסיפור כולו: העיכוב, הוא סיפר, היה בהגעה אל הכביש הראשי ועד שהם מצאו מונית. כשהם הגיעו למחסום, הוא אמר, החיילים פינו להם את הדרך ואפשרו להם לעבור בזריזות אל בית החולים – אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הכתב חזר והתעמת עם הרופא, והלז הודה שהוא שיקר "למען המאבק".

כעבור עשור, אותו הכתב, כמו אחרים, סירב לגעת במידע מפליל אודות הרשות הפלסטינית שמסר מקור פנימי ששימש כמבקר שחיתות של הרשות הפלסטינית. מסתבר שהוא ביצע את המשימה יותר מדי טוב, והוא פוטר. אבל לא לפני שהוא סילק, לדבריו, 40 קרטונים של מסמכים מפלילים, שאולי בהם מצויה התשובה לאן נעלמו מיליארדי הדולרים שנשלחו כסיוע לפלסטינים. המקור פנה אל מספר כתבים, אבל אף אחד לא פרסם את הסיפור, עד שערוץ חדשות ישראלי מקומי שידר דיווח. למיטב ידיעתי, עוד לא נעשתה שום בדיקה רצינית של המסמכים.

יכול להיות שבמשך השנים הכתב השתכנע בצדקת המאבק הפלסטיני, וסירב לעסוק בנושאים העשויים להציג את הפלסטינים באור שלילי. אך יותר סביר כי הוא הבין שאם יפרסם סיפורים כאלה הוא ינותק מהמקורות שלו, או שמשהו גרוע יותר עלול לקרות.

3309683758_6fd004a079_o
אתנן בשביל סיפור. כתבים זרים מראיינים פעיל ג'יהאד בעזה. אל ג'זירה אנגלית/פליקר

הולכים עם החזק

זה חלק ממה שמתרחש כיום בעזה. לכל אורך התקופה שבה עסקתי בעזה, כתבים פלסטינים מקומיים הזדהו עם הצד שנחשב החזק ביותר. בהתחלה, זה היה הפת"ח. כבר עם פריצת האינתיפאדה הראשונה ב-1987, כשחמאס הופיע כבעל כוח, זה התחיל להשתנות. לדוגמה, כתב שעבד עם שני ארגוני חדשות מערביים חשובים הצליח תמיד להשיג את הכרוזים שהופצו על-ידי החמאס לפני כל אחד אחר. הכרוזים היו מקור מידע חשוב על הקבוצה האיסלאמיסטית הרדיקלית החדשה. במשך הזמן גיליתי למה הוא תמיד היה הראשון – חמאס מסר לו את הכרוזים כדי שיתרגם לאנגלית, והוא היה מעביר מיד למעסיקיו במערכת.

ארגון חדשות מסוים תמיד קיבל ראשון את קטעי הוידיאו שצילמו את ההצהרות של המחבלים המתאבדים בצאתם למשימת הג'יהאד להתפוצץ בישראל. בסוף התברר כי צוות הצילום שהועסק על-ידי ארגון החדשות, היה אותו הצוות שצילם את הצהרות המחבלים המתאבדים.

ברור שהשימוש לרעה בכתבים והסילוף של העיתונות אינם ייחודיים לעזה או לגדה המערבית. זהו המצב בכל מקום באזור מלבד ישראל. במשך השנתיים ששהיתי במצרים, ראיתי כיצד כמה מעמיתיי הוכו, הוטרדו ונאסרו. המשטר המצרי שנתמך על-ידי הצבא הכניס כתבים של אל-ג'זירה לכלא בדצמבר שעבר, והאשים אותם בכך שהם השתייכו או סייעו לארגון טרור. על שלושה מביניהם, כולל האוסטרלי פיטר גרסט וראש התחנה מוחמד פהמי, שהוא מצרי-קנדי, נגזרו שבע עד עשר שנים בכלא.

חלק מהצעדים ננקטים יותר בשקט. ארגון חדשות הוציא את הצלם שלו מתוך ערב הסעודית, כי המשטר לא איפשר לו לצלם שום דבר. כתבים מקומיים במדינה נמנעים מלגעת בנושאים השנויים במחלוקת. כך קורה שאחת הארצות החשובות ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו אינה זוכה לסיקור ראוי, פשוט כי המשטר אינו מרשה זאת.

מאיראן למשל, אנחנו מקבלים קצת חדשות, אבל הכתבים המקומיים מוגבלים בה לשכתוב הודעות לעיתונות מטעם הרשויות ולראיונות עם פקידי ממשל. איראן מחלקת רשיונות לעיתונאים במשורה, אם בכלל, וכאשר כתב מסולק, כפי שקורה לרבים, אסור לסוכנות הידיעות שלו למנות אחר תחתיו, והיא מפסידה למעשה תקן. לכן הברירה היא או לסקר את החדשות כשופר של השלטונות או לא לסקר שום חדשות בכלל.

כך גם בצפון. ממשלת סוריה וקבוצות המורדים הפועלות שם נוהגות לחטוף ולרצוח עיתונאים או להגביל את תנועותיהם בצורה חמורה, במקרה הטוב. הרבה מה"חדשות" היוצאות מסוריה הם בצורת קטעי וידיאו שהופקו על-ידי אחד הצדדים. חלקם מזוייפים בעליל עד כדי כך שהם כמעט מצחיקים, עד כמה שוידיאו מבוים בבירור של "חיילים סורים" הקוברים מורדים בעודם בחיים יכול להיות דבר מצחיק. כתבים מקומיים באזורים אלו חייבים ללכת על קו דק מאוד, וחלקם פשוט נעלמים למשך שבועות שלמים כשהמצב הופך להיות מסוכן.

העיתונאים, כמובן, לא יספרו לכם מה אתם לא מקבלים בסיקור. מגישי החדשות או העורכים לא יספרו לכם כמובן למה חלקים גדולים של הסיפור נצבעים בגוון מסוים או מציגים זווית מאוד מסוימת. הם אינם רוצים לסכן את חיי הכתבים שלהם.

זו הסיבה העיקרית שקטעי וידיאו וצילומים נראים כאילו הם זורמים בצורה חופשית מתוך עזה. אבל חלקים חיוניים של הסיפור עצמו לא מסוגלים לצאת, וכמו גם חלק מהתמונות וקטעי הוידיאו. זה עושה רושם כאילו הסיפור מסוקר, כשבעצם רק חלק ממנו – לעתים חלק קטן בלבד – מסוקר.

כל מה שנותר לנו לעשות זה להיות מודעים לכך: העולם אינו פועל לפי הסטנדרטים הדמוקרטיים שלנו של חופש העיתונות, מה שאנחנו רואים הוא פעמים רבות אמת חלקית בלבד.

מרק לביא הוא כתב ותיק שעבד עבור רשתות AP, NPR, NBC, ו-CBC ומחבר הספר "Broken Spring'.

המאמר פורסם לראשונה במגזין ה'טאואר', אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. נראה לי שאת UNDERGROUND עדיף לתרגם כ"במחתרת", הן כי זה התרגום המילולי והן כי המשמעות הכללית של המשפט לא נאבדת. הרי בעלי הכוח בעזה אכן פועלים במחתרת (כלומר מסתתרים מצה"ל).

  2. לצערי הבן אדם צודק, והפיתרון היחיד שאני רואה להשוואת תנאי המשחק ביחס לדיווחים מכאן ע"י הכתבים הזרים, הוא נקיטת טקטיקות דומות לאלו של אוייבנו. אני בספק שתקום אי פעם קבוצה יהודית שתחטוף עיתונאים זרים שמסקרים אותנו בצורה שלילית, אבל כשהצד שמנגד משחק מלוכלך, אולי יקומו אנשים כאלו גם מקרבנו.