המצב החדש, צוק 2

אם לא שמתם לב, הגיע הזמן להתחיל לדאוג • המבצע בעזה הוא רק חלק קטן ממלחמה אזורית רחבה הרבה יותר, מלחמה שצריכה לשבור קונספציות ישנות ולבנות אסטרטגיות חדשות • אבל בינתיים ההנהגה הבינונית שלנו עסוקה באינטרסים צרים, האופוזיציה רודפת אחר קולות אבודים, והצבא מובל בידי רמטכ"ל שרק מכתב התפטרות יציל את כבודו

האם ישראל בשלב ב' של צוק איתן? עצם העובדה שהמשבר לא נגמר אחרי שבועות רבים וארוכים צריכה ללמד אותנו משהו. מכל מיני סיבות, גם אזוריות, גם עולמיות, המערכה היא ארוכה ושונה באופיה מהמערכות הקודמות של עמוד ענן, עופרת יצוקה ואפילו לבנון 2.

אי-אפשר לנתק בין המלחמה הג'נוסיידית בעיראק, בין המלחמה בסוריה, לבין הזירה המצומצמת של ישראל מול עזה. זו חזית אחת באותה מלחמה, נקרא לה מלחמת חצי-עולם, בלשונו של שלמה ארצי. חצי-עולם נלחם בתנועות האסלאמיסטיות הג'נוסיידיות. יש לנו את הפריווילגיה להיות חלק מזה. זהו גודל המשימה. מוטב שהישראלים יפנימו את זה. זה לא עוד אפקט אחד שנחתום עליו ונשיג ארבע שנים של שקט.

בינתיים, מתברר שגם עם מעט היכולות והטילים שעוד נותרו לחמאס הוא מסוגל להחזיק מדינה שלמה כבת-ערובה, לדרדר בצורה חמורה את מורל יישובי הדרום, ולגרום לפיצול ולהחלשת ההנהגה הלאומית שלנו. אלו הישגים בלתי-נסבלים כשהם מושגים על-ידי ארגון שאפשר היה להכניע אותו. אפשר להעריך שתופעות הנכאים מאז דעיכת צוק איתן וההתנפלות בנוסח של חזרה לשגרה על ראש הממשלה, שר הביטחון וכל השאר, נתנו עידוד רב למאמצי הסחטנות של חמאס. צריך קודם כל להכיר בכך. האחדות של תקופת המבצע הפכה כמעט באחת לכסאח פנימי, שבו פוליטיקאים מהימין מנסים במכוון להחליש את מעמדו של ראש הממשלה ופוליטיקאים משמאל רצים מחדש לארון הסמים האוסלואידיים בנוסח אבו מאזן. והסיסמא: "דרושה מטרה מדינית".

במכלול הגורמים שמנהלים את נסיונות ההסדרה בקהיר, חמאס מזהה את ישראל כצלע החלשה. האירוניה היא שככל שהגורמים השונים בציבוריות הישראלית מתאמצים להשיג לעצמם רווחים פוליטיים צרים, כך הם מזמינים עוד איומי חמאס.

מבט לעתיד צריך להדאיג מאוד. רצועת עזה הולכת לכיוון של הפיכתה למיני-צפון קוריאה. כל אסטרטגיית המנהרות, הקיום בתוך המנהרות, מגמת התקיפה באמצעות מנהרות – זה סיפור צפון-קוריאני. אבל חמור יותר, גם האיום הוא צפון-קוריאני בפוטנציה. צפון-קוריאה המקורית היא התגשמות הביטוי "בכיה לדורות". לאמריקנים היה מספיק כוח כדי להציל חלק מקוריאה, את דרומה, מהזוועה הקומוניסטית של שושלת קים איל סונג. אבל מה שנותר, הצפון, הפך ברבות השנים לאיום עולמי. המזרח-הרחוק עם סין, יפן וצפון-קוריאה עוד לא הגיע לשלב ההתפוצצות כמו המזרח-התיכון, אבל בגלל ההתנהלות האמריקנית הכושלת כאן, יש החוזים מתקפה סינית לכיוון כלשהו לקראת שלהי כהונת אובמה.ישראל מצידה לא יכולה לחיות עם בסיס טילים צפון-קוריאני על סף דלתה.

קונספציות קורסות

שתי תפיסות שהן למעשה אחת קורסות עכשיו. היה להן הגיון, אבל בימים האחרונים הן איבדו את תוקפן. ראש הממשלה נתניהו החזיק בתפיסה שיש לישראל עניין לשמור את העניין הפלסטיני מפוצל. רשות פלסטינית באיו"ש וחמסטאן בעזה. כתוצאה מתפיסה זו, היה עניין לשמר כוח מנהיגותי מדיני של חמאס כדי להגיע איתו להסדרה. היה לזה תוקף כל עוד המלחמות נגד חמאס היה במסגרת אינטרס פלסטיני לאומי, לוקאלי. הרושם הברור בכל התקופה האחרונה הוא שחמאס פועל כזרוע במלחמה אסלאמית המנוהלת מלב העולם המוסלמי, בין אם זו קטאר ובין אם זו איראן או תורכיה. זו איננה מלחמת שחרור לאומית, אם מישהו האמין בכך מלכתחילה. אוכלוסיית עזה הערבית היא אוסף של סטטיסטים מוסלמים, שמנהלי המלחמה אינם מחשיבים אותם יותר משהם מחשיבים את קורבנות הג'נוסייד בסוריה או בעיראק.

הבנה זו היא חדשה. היא דומה להבנה המאוחרת – המאוחרת מדי – של כוחה המשמיד של דאע"ש. אבל ההנהגה הצבאית ביטחונית בישראל לא הפנימה את המצב החדש. היסטורית, המנהיגים הצבאיים בישראל תמיד היו הברזל בעורקי ההנהגה המדינית. הפעם הם לא ממלאים את התפקיד הזה. נדמה שעל כתפי נתניהו מוטלת משימה אחת יותר מדי. הוא עומס על שכמו נטל של לחצים אטומיים ממוקדי השפעה שונים בעולם. הוא עומד בכך בצורה מעוררת התפעלות, מה גם שבדרג המדיני אין לו תמיכה מחזקת. הקבינט הוא צוות אישים ברמה בינונית. וישנו תותח הציפורים השר נפתלי בנט. כל פעם שצוות שיגור טילים של חמאס יוצא לשטח, ברגע שהוא לוחץ על ההדק הוא מפעיל את מנגנון התגובה האוטומטית של תותח הציפורים שנקרא נפתלי בנט. תותח ציפורים זהו מין צינור קצר כמו מרגמת הדווידקה, שהיה מופעל בימים ההם בקצב של בום אחד לשעה כדי לגרש ציפורים מחלקות גן הירק והאספסת.

שדרוג הצבא מתחיל בראש

במצב הזה, לא מתקבל על הדעת שראש הממשלה צריך גם לשמש כמפקד שמטיל משימות כמו מ"כ. הרמטכ"ל בני גנץ הוא כנראה האחראי הראשי למצב הזה. הדרג הצבאי כל הזמן בהמתנה ל"דירקטיבה המדינית". הוא קיבל משימה מוגבלת מדי של חיסול המנהרות. מאז, אם היו הצלחות היינו שומעים עליהן. המסקנה הקשה היא, שבהזדמנות הראשונה רב-אלוף גנץ צריך להגיש את התפטרותו, ובמקומו יש למנות קצין מסוגו של האלוף יאיר גולן.

הפחד הגדול של אזרחים מודאגים הוא שחילופי תפקידים בסדר גודל כזה יגרמו לפגיעה מוראלית וייחשבו להישג חמאסי. גם אם יש בזה משהו, מוטב ללמוד בנושא זה מגדולים מאיתנו. למשל, אברהם לינקולן או וינסטון צ'רצ'יל. צ'מברליין הוחלף קרוב לשנה אחרי פרוץ מלחמת העולם ה-2 לא בגלל כשלון הסכם מינכן, אלא משום שהפציץ את גרמניה בכרוזים תעמולתיים במקום לבצע הפצצות אסטרטגיות. צ'רצ'יל שבא במקומו החליף מפקדים בארמיה השמינית במדבר המערבי כמו גרביים עד שנפל על מצביא מנצח מסוגו של מונטגומרי. גם אריק שרון בשלב מסוים של האינתיפאדה השניה השתתף בכינוס מפקדים וגער בהם. המפנה של 'חומת מגן' הושג לאחר שמפקד הכוחות באיו"ש תת-אלוף בני גנץ הוחלף על-ידי ג'רי. אריק שרון לא אהב את השפה שהשתמשו בה ואת כל המצגות שהציגו לו.

כששוחחתי לפני שבוע עם צורי שגיא היו לו שני דברים לומר על צוק איתן. זה לא היה מספיק חד, הוא אמר; ו"לא שמעתי קנאק מספיק גדול". קנאק זה משהו ששומעים מהמפרקת של האויב. כשזה קורה אפשר לכפות עליו את רצוננו. כרגע זה לא קורה. הפלוס העיקרי מ'צוק איתן' המקורי הוא, שאפשר היה לראות שיחידות צה"ל מסוגלות. הן יודעות איך להילחם והן חדורות רוח קרב. והדבר השני: בשונה ממבצעים קודמים, ובייחוד בשונה ממלחמת לבנון 2, צה"ל אחרי 64 הרוגים ואחרי הפעילות הקרקעית אינו מותש. הוא מסוגל לעוד חדירה קרקעית הרבה יותר משמעותית שתגרום מפלה ברורה לחמאס.

צה"ל כבר עבר בהיסטוריה שלו משברים כאלה. יש השולחים מבט רחוק עד ל-1948 ולחדלון של שיירות מרס אותה שנה; יש המזכירים את החודשים הראשונים של 2002. ויש הנזכרים בימים שלפני הצליחה ב-1973. הייתה התלבטות אם לקבל הפסקת אש שמשמעותה כניעה, ב-12 באוקטובר. גם אז המצרים עשו לישראל טובה ויצאו למתקפה. התוצאה – מהלך התקפי של צה"ל מעבר לתעלת סואץ. העם יתמוך במהלך כזה גם ב-2014, אם ראש הממשלה יוביל אליו.