ההתלהמות של הימין כנגד נתניהו ויעלון חסרת אחריות. בחינת החלופות מוליכה למסקנה שבחירתם באסטרטגיה של התשה והרתעה נכונה
תרשו לי לא להצטרף לעליהום הימני נגד ראש הממשלה ושר הביטחון. זה לא שהכל מושלם וכפי שהציג כאן אל"מ (במיל') יהודה וגמן יש מקום לביקורת על מדיניות הפעלת הכוח במבצע 'צוק איתן'. ועדיין, בהסתכלות ריאליסטית מפוכחת אני מתקשה להבין את המבקרים המתלהמים כנגד נתניהו ויעלון. זה לא פופולארי לומר את זה כשכולם מצפים להכרעה חותכת אבל מתוך מגוון האפשרויות העומדות בפני ישראל בוחרים נתניהו ויעלון באסטרטגיה הכי פחות גרועה. היא לא נוצצת, לא כובשת רטורית, ולא מצטלמת טוב – בוודאי לא כשילדים נהרגים מפצמ"רים – ועדיין – אסביר זאת בהמשך – זו הדרך העדיפה על פני כיבוש מלא של רצועת עזה. בין אם כיבוש הרצועה יוביל לשהות ארוכה ברצועה ולהקזת דם שתגרום לרצועת הביטחון בלבנון להיראות כמו משחק ילדים, ובין אם מדובר בכיבוש קצר מועד וביציאה כעבור שבוע-שבועיים.
חשוב להבהיר: ישנם אלמנטים מבורכים בביקורת על הממשלה מימין. אחרי אינספור מבצעים ומלחמות בהן קרע השמאל את הקונצנזוס, זה מצב טוב כאשר צה"ל מכה באויב בעוצמה ועיקר הביקורת היא דרישה להכרעה ולא להתקפלות. אין ספק כי הביקורת משקפת גם תהליך חיובי שעובר על מחנה הימין שמצפה מנבחריו לשלוט ולא רק לנטרל את יוזמות השמאל.
יחד עם זאת יש יותר מקורטוב של פופוליזם ושטחיות בביקורת כלפי נתניהו ויעלון, דברים שאינם הולמים מחנה שעקרונותיו אמורים להיות ריאליזם ובחינת חלופות רציונאלית ולא אוטופיזם ומשאלות לב.
ארבע חלופות
המצטרפים לעליהום כנגד נתניהו ויעלון צריכים לספק תשובות משכנעות לכמה שאלות מפתח. עמדה רצינית לא יכולה להסתכם באמירה שמדיניות הממשלה לא טובה, אלא להציג טיעון משכנע בזכותה של מדיניות עדיפה תוך הצגת יתרונותיה וחסרונותיה.
אם נסכם את מגוון הקולות הנשמעים ודרכי מדיניות אפשריים הרי שישנן ארבע חלופות מרכזיות, שלוש מהן ראויות לדיון פנים-ימני ואחת היא אלטרנטיבת השמאל.
חלופה 1 – "פתרון" מדיני. ה"פתרון" המדיני שמציע השמאל מתחלק לשתי גרסאות. גרסה אחת יכולה לזכות לכינוי אלטרנטיבת 'שלום עכשיו' שניתן לסכמה בהנחת היסוד לפיה כישלונות העבר אינם רלוונטיים, ומוטב לפעול על פי אותן הנחות ולקוות לתוצאות שונות. איינשטיין הגדיר גישה זו, ובצדק, כחוסר שפיות. גישה זו מבקשת מישראל לחתום על הסכם עם ממשלת האחדות הפלסטינית תוך התעלמות מחמאסטן, ומהתרחיש הסביר למדי לפיו תהליך הדומה לזה שהתרחש בעזה יחזור על עצמו ביו"ש. הצעה זו לא ממש עומדת על הפרק ולמזלנו 'שלום עכשיו' כבר לא נתפסת כאלטרנטיבה רעיונית רצינית.
הגרסה השנייה של אסכולת הפתרון המדיני מבקשת להפיל את שלטון חמאס – כלומר לכבוש את רצועת עזה ו"לנקות" אותה במחיר מאות הרוגים – על מנת להמליך עליה את אבו-מאזן ולאחר מכן לחתום עמו על הסכם מדיני שיוביל להקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה.
כל מי שמסוגל להפקת לקחים מ-21 השנים האחרונות מבין כי הצעה זו היא האווילות בהתגלמותה ולמרבה המזל מעטים מתייחסים אליה ברצינות. משמעותה היא כי מאות חיילי צה"ל ישלמו בחייהם ושכרם יהיה החמרת מצבה הביטחוני של ישראל עשרות מונים.
הניסיון מלמד כי שטחים שישראל נסוגה מהם הופכים לבסיס טרור קדמי להמשך המאבק נגדה. כך קרה בעקבות הסכמי אוסלו, כך היה עם התעצמותו האדירה של חיזבאללה לאחר הנסיגה מדרום-לבנון, ואותו הלקח מהדהד כעת בקול מרצועת עזה שלאחר ההתנתקות.
אותו תרחיש יתממש גם בשטחי יהודה ושומרון אם תקום בהם מדינה פלסטינית ודי במבט חטוף במפה בכדי להבין שמדובר בשטח שמשמעותו האסטרטגית גדולה פי כמה מאשר ברצועת עזה או בדרום-לבנון. מדינה אסלאמית בפאתי כפר-סבא ונתב"ג תהווה סכנה קיומית לישראל. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח "המזרח-התיכון החדש" שנשטף בצונאמי אסלאמי קיצוני. מי שרוצה לזרוע מדינה פלסטינית "מתונה" ביו"ש במחיר מאות חיילי צה"ל הרוגים בעזה, סופו לקצור חמאסטן בפאתי כפר-סבא.
הטיעון של ליברמן
חלופה 2 – כיבוש הרצועה לטווח זמן ארוך. את עמדתם של אנשי ימין שמבינים שפיתרון מדיני איננו עומד על פרק, ומתנגדים למדיניות נתניהו ויעלון, ניתן לתמצת בחיפוש אחר הכרעה. כפי שלמדנו בשנים האחרונות הכרעה מהאוויר אינה אפשרית והכניסה המוגבלת לרצועה לא סיפקה את ההכרעה המבוקשת, מכאן שנותרנו עם האופציה של כיבוש מלא של רצועת עזה.
המבטא הקולני ביותר של גישה זו הוא שר החוץ אביגדור ליברמן שקורא לכיבוש הרצועה ולסיום המבצע כשצה"ל שולט עליה לחלוטין. הטיעון המרכזי של ליברמן הוא שמבצעים מוגבלים מובילים תמיד לאותה תוצאה: התחמשות מחודשת של ארגוני הטרור, הרתעה מוגבלת, טפטוף רקטות ובסופו של דבר מבצע נוסף.
ישנה אמת רבה בדברים, אלא שמצדדי גישה זו לא מתייחסים לחסרונות הצעתם.
מבחינה מבצעית יכול צה"ל לכבוש את רצועת עזה בתוך ימים ספורים. כפי שראינו מהלחימה בסג'עייה, בבית חאנון או ברפיח, מרגע שצה"ל מפעיל עוצמת אש גבוהה, התנועה לתוך השטח הפלסטיני מהירה ונתקלת בהתנגדות מעטה. אלא שבסיומו של התמרון הקרקעי ימצאו כוחות צה"ל את עצמם באותו מצב בו שהו בעת הלחימה הסטטית כנגד המנהרות, רק בשטח צפוף יותר וגדול פי כמה.
המשמעות: החזקה סטטית בשטח מאוכלס כאשר הכוחות חשופים לאיומי מנהרות, ירי צלפים, טילי נ"ט או מבנים ממולכדים. כפי שראינו סוג כזה של לחימה גובה מצה"ל קורבנות לא מעטים, כשבנוסף לכך כיבוש של כל הרצועה יגביל את היכולת של צה"ל להורות לתושבים להתפנות מבתיהם על מנת להפעיל את עוצמת האש הדרושה להקטנת הסיכון ללוחמים. ההערכות שהודלפו מהקבינט בדבר מאות חיילים הרוגים לו יידרש צה"ל להחזיק ברצועה כולה אינן תלושות מהמציאות, וגם אם ישנם כאלו שסבורים שמדובר בהערכה מופרזת, אין ספק שצה"ל ישלם מחירים כבדים בסוג כזה של לחימה.
השהות ברצועת הביטחון בדרום-לבנון גבתה מצה"ל כ-15 עד 30 קורבנות מדי שנה. כאשר מצרפים את הצפיפות בעזה לתשתית המנהרות שנחשפה ולכמויות האמל"ח שנאגרו על ידי חמאס, המסקנה היא שצה"ל ישלם מחירים קשים בהרבה מכפי ששילמנו בדרום-לבנון. אם יש לקח פוליטי מדיני שמחנה ריאליסטי חייב להפיק מהנסיגה מלבנון ומההתנתקות הרי הוא שישנם סיכויים גבוהים שהתבוססות בביצה העזתית תסתיים בנסיגה מביכה נוספת. אכן, מציאות של שיגור רקטות ופצמ"רים לעבר אזרחי ישראל היא מציאות קשה, אבל כשמביטים על הסיכונים והמשמעויות המסקנה היא שכיבוש הרצועה לזמן ארוך במחיר מאות הרוגים, בצירוף סבירות לא מבוטלת לנסיגה נוספת עם הזנב בין הרגליים, אינו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שיגור הרקטות.
חלופה 3 – כיבוש הרצועה ויציאה כעבור זמן קצר – אופציה נוספת שיש לבחון מדברת על כיבוש מהיר של רצועת עזה תוך פגיעה מקסימאלית בחמאס בזמן מוגבל ויציאה מהירה מהשטח. היתרון הגדול של חלופה זו הוא ההימנעות מההתבוססות "בבוץ" העזתי. צה"ל יכול לכבוש את הרצועה בתוך ימים ספורים עם מספר נפגעים שאינו עולה על עשרות או מאות אחדות. בפרק הזמן בו ישהה צה"ל בעזה ניתן לפגוע משמעותית בתשתיות החמאס ויתר הארגונים, להשמיד אמצעי לחימה ואתרי ייצור נשק, להגיע לבונקרים ולהשמידם ולגרום לחמאס נזקים שלא ניתן להשיג בפעולה אווירית בלבד. מכיוון שפתרון קסם מהיר אינו בנמצא ניתן להעריך שמדובר בעוד ממה שכבר ראינו בפעילות הקרקעית רק על פני שטח גדול יותר.
לטעמי חלופה זו היא האופציה הרצינית היחידה שצריך לשקול למול מדיניות ההתשה וההרתעה בה בחרו נתניהו ויעלון. השאלה המכרעת היא מהו האפקט שיכול צה"ל להשיג בשבוע או בשבועיים בהם ישהה בשטח הרצועה, והאם בפרק זמן קצר ניתן לרשום תמורה גדולה מספיק שתצדיק את מחיר כיבוש הרצועה.
הסוגיה הזו מוטלת לפתח ראש הממשלה והקבינט שצריכים לקבל את הערכותיהם של קציני הצבא הבכירים, ולהכריע בהסתמך על מידע מודיעיני ויכולות צה"ל כפי שהשתקפו בפעילות הקרקעית ב'צוק איתן' עד עתה. מצד אחד אין ספק שהפגיעה בחמאס תהיה גדולה יותר מכפי שניתן להשיג מהאוויר, אך מנגד ברור גם כי כיבוש הרצועה צפוי לגבות קורבנות וטומן בחובו סיכון לא מבוטל להסתבכות צבאית ולקורבנות רבים. בנוסף ברור כי לאחר יציאת צה"ל ישקם החמאס בהדרגה את יכולותיו, כך ששוב נותרנו עם הרתעה ולא עם הכרעה כמכשיר שאמור לספק שקט לזמן ארוך ככל הניתן. כשמצרפים לכך את הסיכון להסתבכות צבאית והאפשרות לאובדן חיי מאות חיילים הרי שההערכה של נתניהו ויעלון כי חסרונות גישה זו עולים על יתרונותיה היא הערכה סבירה.
המחיר שחייבים לשלם בגלל ההתנתקות
חלופה 4. אסטרטגיית ההתשה וההרתעה של נתניהו ויעלון. אם מה שכתבתי עד עתה נשמע הגיוני, נותרנו עם אסטרטגיית ההתשה וההרתעה בה בחרו נתניהו ויעלון. כפי שאנו רואים החמאס ממשיך לשגר רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל גם לאחר למעלה מאלפיים הרוגים, הרס מאסיבי ברצועה וחיסול חלק משמעותי מצמרת הארגון.
זו אכן לא אסטרטגיה מושלמת והיא גובה מחירים קשים כפי שראינו ביום שישי בנחל עוז. ועדיין, במבט מפוכח, יתרונותיה של מדיניות זו רבים לעין ערוך על חסרונותיה. היא עדיפה בעיניי גם על אופציית כיבוש הרצועה לפרק זמן קצר.
המצב כעת הוא שיכולתם של החמאס והג'יהאד האיסלאמי לפגוע בישראל מוגבלת מאוד וצפויה לקטון ככל שהלחימה תתארך. לו היו אומרים לנו – מרגע שההתנתקות יצאה לפועל – שצה"ל יסיר את הכפפות ויגיב בעוצמה וכמעט בלא מגבלות על כל ירי לעברנו, אני מאמין שרוב הישראלים היו חותמים על זה בשתי ידיים. בשעה שחמאס משגר לעברנו רקטות ופצמ"רים במשקל ק"ג אחדים, צה"ל מפציץ את חוליות הטרור, אתרי ייצור האמל"ח, מפקדות החמאס וראשי הארגונים בטונות רבות של חומר נפץ בהתבסס על מידע מודיעיני שמאפשר פגיעות מדויקות.
החברה הישראלית יכולה וצריכה לעמוד במלחמת התשה שבה אנו מכים באויבינו בעוצמה וביעילות גדולים פי כמה וכמה מזו שבה הם תוקפים אותנו. אכן, סוג כזה של לחימה משבש ולעיתים משתק את החיים בחלקים מהמדינה, אך זהו מחיר שישראל חייבת לשלם בעקבות מעשי איוולת שביצעה בעשורים האחרונים. אבן שטיפש אחד זרק לבאר אלף חכמים לא יצליחו להוציא.
עמדנו בחדירות הפדאיון, עמדנו בטרור האש"פי של שנות ה-70, עמדנו בשיגור הקטיושות לעבר ישובי הצפון במשך שנים, עמדנו באינתיפאדה הראשונה והשנייה ועמדנו גם בשיגור הרקטות והפצמ"רים מהרצועה ב-14 השנים האחרונות ובייחוד מאז ההתנתקות. המחדל הבלתי נסבל איננו עצם שיגור הרקטות לעברנו אלא הסלחנות והאיפוק שגזרנו על עצמנו ביחס אליו. מדיניות שבה הסרנו מעצמנו את המגבלות המיותרות היא מדיניות ראויה שאם נמשיך בה לאורך זמן צפויה להכריע את החמאס.
דווקא ההתלהמות כנגד ראש הממשלה ושר הביטחון, ותחושת חוסר הנחת הציבורית, עשויים לדחוף את הממשלה לנסות ולהפסיק את הירי לעבר ישראל תמורת ויתורים שאינם הכרחיים. החברה הישראלית, ובייחוד מחנה הימין, צריכים להיות איתנים מספיק על מנת לאפשר לממשלה להכריע את מלחמת ההתשה הזו בצורה הטובה ביותר האפשרית.
מבט מפוכח וריאליסטי אל המציאות מחייב להודות שיש בעיות בלתי פתירות עימן ניתן רק להתמודד. מי שמתעלם מכך ומבקש לספק פתרונות קסם ימיט על עצמו ועל ארצו בעיקר כישלונות ואסונות. הביטו על 21 השנים האחרונות.
קראתי וראיתי שהתעלמת מאופציה אמיתית ורצינית – האופציה של משה פייגלין.
אם נצא מתוך הנחה, ע"פ מה שאומרים תושבי חבל עזה, שכ-80% הם פליטים אזי אין זה משנה באיזה חלק של עזה הם פליטים ולכן ע"מ לנקות תאי שטח בעזה נדרש להודיע לאוכלוסייה שיש לה 6 שעות (לא יותר כי אז יש למחבלים זמן להתכונן) לעבור ממקום למקום. לאחר מכן, ישראל כותשת את המקום שפונה ויורה בכל מי שנמצא שם בהנחה שמי שלא התפנה הוא מחבל או מסייע לחימה.
יש לפגוע בכל מקום נדרש וגם בשכונות של עשירי עזה ללא כל מגבלות.
יש לנקות את כל קיני המחבלים ברצועה ולא לחוס על אף לוחם או מסייע לחימה.
לא משנה מה נעשה, העולם תמיד יאישם אותנו ולכן צריך להתעלם.
אחרי גמר כיבוש הרצועה יש להחזיר את תושבי קטיף (רובם יחזרו בשמחה) ולקבוע בחוק שע"מ לגרש יהודים (ואפשר לקרוא לזה איך שרוצים) נדרש רוב של מעל 100 ח"כים ואז תושבי גוש קטיף גם לא יצטרכו לדאוג שהמדינה תוכל לגרש אותם שוב.
יש לאפשר התיישבות יהודית בתוך עזה, זה היה קיים למשך שנים רבות ועד תרפ"ט או תש"ח (לא זוכר מתי גורשו היהודים מעזה).
ערבים שירצו לגור בעזה יוותרו על הקשרים שלהם עם אונר"א ועל מעמד הפליטות
אפשר להמשיך עוד אבל נגמר לי הזמן לכתוב. לא כתבתי את כל מה שפייגלין מציע וגם הוספתי משלי.
דרך אגב, התנהגות ראש הממשלה ושר הבטחון שערוריתית והיא בעוכרנו – המחבלים מרשים לעצמם להמשיך לירות בעיקר בגלל שהם יודעים שלא משנה מה יעשו את השלטון שלהם הם ישמרו.
אם וכאשר המחבלים יבינו שלא זו בלבד שהם ימותו אלא ששלטון המחבלים ברצועה עומד להסתיים – היה בטוח שהם ירוצו לכל עבר בתחינה כפי כל העולם ואישתו שיצילו אותם.
ארז, בתור תושב אפרת אתה מודע לכך שנתניהו שלך מתכנן לגרש אותך מהבית בקרוב?
מבט מפוכח וריאליסטי אל המציאות שמחצית מתושבי הדרום הישראלים הם פליטים בארצנו ולא יכולים לחזור הבייתה? והפחד של הורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר בכל רחבי הארץ? ופחד ההתקהלות במשחקי כדורגל כדורסל מופעים ועוד…
תגיד אתה רציני?
אני חושב שהאופציה של להיכנס, לנקות ולצאת היא אופציה מצוינת. השאלה היחידה היא בכמה שנים נוכל להחזיר אותם אחורה מבחינה צבאית אם נכנס. להערכתי- אם נכנס, נעשה סדר פסח במחיר של 300-400 חיילים נוכל לקנות 4-5 שנים של שקט שנובע לא מאהבת מרדכי אלא מחוסר יכולת וחוסר תשתית לתקוף.
4-5 שנים של שקט תמורת חיים של 300-400 יהודים?
זה נשמע לך בסדר?
זה הכול טוב ויפה, ובוודאי ימצא חן בעיני "צמד הקברניטים" ועל כך שאפו. אף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, ההרתעה לא הושגה ולא תושג בדרך בה הם נוקטים. כל עוד חמאס ומממניו לא מאמינים באפשרות של הכרעה אסטרטגית – והם לא מאמינים, הם יחמשו את הארגון כל פעם מחדש, ונקבל עוד ועוד סבבים עם הפוגות קצרות ביניהם. יתרה מכך, בסיבוב הבא או זה שאחריו אנו יכולים להיות מופתעים על-ידי פיתוחים טכנולוגיים שיקשו על "כיפת הברזל" ומה אז? הטענה כאילו כניסה קרקעית וגביית מחיר כבד באמת מחמאס פירושה הפלה של שלטון החמאס לא מחזיקה מים. פעלנו קרקעית ביהודה ושומרון ב"חומת מגן" וזה לא הפיל את שלטון הרשות. מה שכן, אחרי שחמאס (ושוב – גם מממניו) באמת יאמינו שישראל מסוגלת להכריע במלוא מובן המילה – רק אז נחזיר את ההרתעה ונשנה את חוקי המשחק, רק אז באמת נגן על הדרום (וכעת גם על המרכז). בינתיים, עם כל הסימפטיה שלי לארז, מאמר מן הסוג הזה רק מדרבן אותי לגבות מחיר פוליטי מקסימלי מהצמד-חמד וכך אעשה.
– כל פתרון צריך לתת איזשהו תקוה לתושבי עזה, כי כאשר אין להם לאן ללכת ואין להם אפשרות להתקדם כלכלית ברור שהם יפנו לטרור.
– מסכים עם אור, כיבוש מלא של עזה ואז יציאה מסודרת ממנה יכול להיות אפקטיבי. ייתכן וכבר מאוחר מידי אבל אם זה היה נעשה בתחילת הלחימה החמאס היה יכול להכנס לשוק. רוב ההנהגה הייתה נהרגת או נעצרת. חמאס ארגון משיחי שמבטיח לתומכיו במשך שנים שאוטוטו הם מסלקים את ה"סייהונים". הרס של החמאס היה גורם להרבה מתומכיו להתפכח מהחלום ופוגע אנושות ביוקרה של החמאס וברצון הנוער להתגייס אליו. אז נכון שחלק היו מתגייסים לארגונים "עוד יותר קיצוניים" (מה יותר קיצוני מלירות טילים על ילדים?), אבל חלק היו מתייאשים והופכים ל"שמאלנים".
– מלחמת לבנון השנייה העניקה לנו 8 שנים של שקט. בל נשכח שעזה קטנה ואין לה את העורף של לבנון בחיזבאללה, שמגבלת החימוש היחידה שלו היא מגבלת התקציב של איראן. ההתחמשות האדירה של חמאס אירעה במהלך שלטון מורסי. כל עוד סיסי שולט במצרים, חמאס לא יוכל לשחזר את היכולת הנוכחית שלו ולכן לא יפתח במבצע.
– עדיין יהיה טרור ורקטות (היו גם לפני ההתנתקות), אבל יש הבדל תהומי בין 120 ביום לכמה עשרות בחודש.
– מלחמת ההתשה עלולה להוביל להתרוקנות הדרום, שגם בשגרה במצב קשה. אני לא בטוח שצריך לעשות את השיקול של 100 או 300 הרוגים כדי להבטיח את היישובים בדרום. מדינה ריבונית לא יכולה להשלים עם זה. תראו מה ארה"ב עשתה וכמה חיילים נהרגו לה בגלל 119.
– לחמאס יתרון ברור במלחמת התשה. לתושבים שלו אין לאן ללכת והוא שולט בכוח ולא צריך להבחר. בישראל יש כמעט לכל אזרח יכולת להגר בתוך ישראל וגם לרדת מהארץ. מלחמת התשה מתמשכות ומבצעים כל שנתיים יובילו בטווח הארוך לנזק כלכלי, מיתון וירידה מהארץ. ניסיון העבר הוכיח שמצב ביטחוני לא גורם לירידה, אבל מצב כלכלי כן, ומלחמת התשה יכולה לגרום למיתון. אנחנו רואים עצמנו "כוילה בגונגל", אבל בטווח הארוך פתרון החוסר פתרון הזה יוביל אותנו להיות דומים לשכנותינו, מעין לבנון שסובלת ממתיחות בין עדות, מלחמות שגולשות והגירה מסיבית של האוכלוסייה העשירה והמשכילה.
מאמר חשוב, אבל יש לי שלוש הערות חשובות:
1. אופציה 3 יותר טובה ממה שאתה מתאר מכיוון שהתמרון הקרקעי שצה"ל צריך לבצע כדי לכבוש את הרצועה שונה מאד מהתמרון היבשתי לצורך נטרול המנהרות שביצע צה"ל במבצע צוק איתן. מדובר על תמרון שלאו דווקא מכניס אותנו למרכזי ערים צפופים ואל האמאמא של המגרש הביתי שלהם כפי שעשה צה"ל במבצע הנוכחי. ועובדה, במבצע עופרת יצוקה היו לצה"ל רק 10 הרוגים ורובם בכלל מאש דו"צ כי לא נכנסנו למרכזי מחנות הפליטים הצפופים, כך שכיבוש הרצועה היה באופן פרדוקסלי חוסך נפגעים (באופן יחסי). לגבי השאלה מה יקרה אחרי שנצא הרי שבמקרה הכי גרוע נחזור לנקודת ההתחלה של ההתנתקות רק עם חמאס מוחלש. בניגוד לחששות, כרגע אין לחמאס אפשרות לחזור ולהתחמש מחדש משום שכרגע (אי אפשר לדעת עד מתי אבל בכל אופן כרגע זה המצב), מצרים חוסמת את דרכי ההתחמשות של החמאס.
2. החסימה של מצרים היא הסיבה מדוע, כרגע, האופציה של ההתשה שבוחרים נתניהו ויעלון היא לא רעה. בניגוד לבכיינות של הציבור, יש לנו יתרון עצום על פני עזה בהתשה כי אין להם עורף לוגיסטי, נהרגים להם כל יום פעילים ואזרחים אפילו עשרות ביום, הנזק הוא בלתי נתפס עד כדי כמאט בלתי הפיך ולמרות הדיבורים הרמים של החמאס היכולת של עזה להמשיך לספוג קרובה ל 0. אצלנו בעיקר הסופגים הם הדרום אבל יש לאן, ואפשר לפנות אותם זמנית ויש בכוחה של ישראל לספוג את עלויות הלחימה ולהתאושש תוך זמן קצר וזה יהיה מאד חשוב להפריך פעם אחת ולתמיד לכל הערבים את האמונה שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם התשה..
3. ישנה עוד אופציה שפעם שמעתי את פייגלין אומר אותה אבל מאז לא שמעתי אותה מדבר עליה ולדעתי זאת דווקא אופציה טובה והיא קורה לאופציה 2 במאמר. להציע לכל משפחה כסף + כרטיס טיסה לאן שהם רוצים תמורת הסכמתם לעזוב. לצערנו זה יכול לקרות רק אם נכוש את עזה כי אחרת החמאס יהרוג את כל מי שיסכים ליוזמה. סקרים הראו ש70% מהפלסטינאים יסכימו לעזוב את האזור תמורת כסף. העלות ל פינוי תושבי עזה היא כמו העלות של מבצע צוק איתן , כך שלטווח ארוך כלכלית זה משתלם.
הטענות שלך לגבי האבדות באופציה 2 אינן נכונות. המצב בדרום לבנון היה שונה, להם היה את צפון לבנון/סוריה/איראן לחימושם. הסיטואציה במקרה הזה יותר דומה ליו"ש, שם לא נהרגים 15 חיילים מדי שנה. מחזיקים בנקודות מפתח בשטח, פעולות קרקעיות נקודתיות, מניעת התחמשות עתידית.
ובכל מקרה, זו האופציה היחידה (מאלה שרשמת) שמחזיקה לטווח ארוך. עם כל הצער עדיף אבדות של חיילים עכשיו מאשר האופציה של נתניהו ויעלון, בה החמאס יורה "טפטופים" (ומדי פעם הרבה יותר) ובברור אינו מורתע. וככל הנראה רק תדחה את המבצע הקרקעי הבא (ותעלה את מחירו).
בלי קשר, כל פסקה שניה אתה מכפיש את כל מי שיש לו דעה שונה משלך (אפילו שאתם באותו מחנה) או מחמיא לעצמך, זה ילדותי מיותר ומקשה על הקריאה של המאמר ברצינות. ("מתלהמים", "לא מתיחסים לחסרונות", "פתרונות קסם", "עליהום ימני", "פופוליזם", "שטחיות", "משאלות לב" לעומת "מבט מפוכח" לפחות 3 פעמים, "רציני", "ראילסטי" כמה פעמים)
חלופה 5 (או חלופה 4 משודרגת): בנוסף להתשה וההרתעה, בכל שיגור מהרצועה:
1. מקום השיגור משוטח ברדיוס של 100 מ'.
2. הזזת הגדר (איפה שבוחרים) 100 מ' פנימה.
3. שמירה על מרחב של לפחות 1 ק"מ שטח חשוף (בצד של הרצועה) מהגדר, שיתעדכן במקרה של סעיף 2.
4. פעילות באו"ם לשלילת המנדט ופרוק ארגון אונר"א.
5. חיסולים של כל (לא רק בכירים) פעיל בחמאס – ברגע שנחשף.
"העליהום הימני" מורכב ממעט מאוד אידיוטים שימושיים שהם באמת ימניים. הרוב הם אנשי שמאל שמתחזים לימניים. השיטה הזאת הרי כבר הוכיחה את עצמה עם אבישי רביב וארגון "אייל" שלו.
אני מצטער, אבל לא הוכחת את כותרת המאמר. אתה טוען שיכולת הספיגה של עזה מתקרבת ל0, אבל לא ביססת זאת על עובדות.
האסטרטגיה של ביבי ובוגי בינתיים לא מובילה לתוצאות. הרקטות והפצמ"רים ממשיכות ליפול בשטח ישראל. החמאס מחליט מתי תהיה הפסקת אש, מתי היא תופר, ומתי היא תיגמר. ברצותו, אזרחי ישראל ירוצו למקלטים. היוזמה בידיו.
החמאס לא זעק "די". ולא מראה שום סימני שבירה. תושבי הדרום לעומת זאת, נכתשו עד דק, ובהחלט מתחילים להראות סימני שבירה.
איך הפכו גרמניה ויפן, מהמדינות המלטריסטיות קיצוניות ותוקפניות ביותר בעולם, למדינות פציפיסטיות, שלוות ושוחרות שלום?
סלחו לי על החישוב הקר והדוחה אבל יש כרגע 2000 הרוגים עזתים.
אם לאחר ירי ראשון היו נהרגים 300 עזתים בירי תגובה, לאחר אירוע ירי שני, היו נהרגים 300 עזתים נוספים – סביר להניח שהיה היום שקט מופתי לשנים ארוכות ( עם ביקורת בינ'ל שוככת עם הזמן )
זו המציאות הקרה העצובה ומעוררת שאט נפש שכופים עלינו שכנינו הלא מכובדים, מבט מפוכח וריאליסטי אל המציאות מחייב בחינה אמיתית וכנה של הצד השני
ואני חייבת לומר שמלכתחילה, לא היינו מגיעים למצב הזה, אילולא המדיניות הרופסת שלנו. לו כל עזתי היה יודע שבכל שיגור שלהם לתוך מדינת ישראל, לרבות בשטחים פתוחים, התוצאה הייתה יירוט אכזרי שלנו על האזור ממנו בוצע היירוט – תוך פעמיים שלוש שהיו גובים כמות לא מבוטלת של נפגעים בצד שלהם – זה לא היה קורה.
בינתיים נורים לעברנו מטחים כבדים, שעד שהם לא פוגעים וגורמים לנזק רציני, אף אחד אצלנו לא ממהר להגיב. וכשסוף סוף יוצאים לתגובה – יורים על בנייןשדה שדאגו לרוקן מראש מאזרחים 4 שעות קודם. אנחנו, בפעולות המדוקדקות שלנו עם הפינצטה נגד החמאס הבאנו את כל המצב הזה עלינו. ומה נעשה עכשיו אתה שואל? נלך אחרי האופציה של ביבי שהכניס אותנו למצב הזה ושלא מסוגל להוציא אותנו ממנו. ממש כתבה משכנעת.
השמאל (כולל הטוקבקיסטים שלו המתחזים לימניים) מנסים לשסות את הימין בממשלה כדי לדחוף אותה לשלוח חיילים למות בשביל אבו מאזן. השמאל מתחזה לימין קיצוני ודורש כניסה וכיבוש של עזה. אם המהלך יצליח בלי הרבה אבידות ואבו מאזן יחליף את החמאס, יטען השמאל שצריך למהר ולעשות מחוות כדי שאבו מאזן יתחזק ולפנות בהקדם יישובים ביו"ש. השמאל יטען גם שההתנתקות הוכיחה כי צה"ל חזק ויכול למוטט תוך שבועות כל טרור שיקום מיו"ש – עובדה שהוא עשה את העבודה בעזה. אבל אם יהיו אבדות רבות בכיבוש עזה (כפי שצפוי) יספור השמאל לנתניהו את החללים שעה שעה (כמו שעשה לשרון ולבגין במבצע שלום הגליל), יפעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון, שמסקנותיה כתובות מראש, כולל "איחור בכניסה קרקעית". לכן השמאל מנסה בימים האחרונים לגרור את ההנהגה לכיבוש עזה: זאת מלכודת לימין ולתושבי יו"ש.
האם היום אחרי "ההסכם" היית חוזר וכותב את אותם מילים ?
נתניהו בחר בדרך הארוכה, הנכונה יותר, והלא פופולארית (בטווח קצר), בין היתר כי חיי בני החייל אינם סתם "מחיר" באיזה משחק ראליטי. כל הכבוד לו! את התוצאות יוכיח רק הזמן. אם במקום להתווכח בלי סוף, נשאר מלוכדים ונודיע שאנחנו מוכנים לעמוד בזה כמה שרק צריך, זה יגמר מהר יותר והיעד האסטרטגי יושג. חמאס מבודד ונצור היום, כבדיוק כפי שהיה לפני 50 יום.
חלופה 3 הרבה יותר ריאלית וטובה ופחות מסוכנת ממה שאתה מציג אותה כאן. איך זה שלא התייחסת למה שאמרו כל (כל!) המח״טים שפקדו על הלחימה הקרקעית בשטח עצמו? מדובר באנשי המקצוע המובהקים ביותר וכן הרלוונטיים ביותר לדיון. 3 מהם התבטאו בצורה חד משמעית -מח״ט גולני, מח״ט גבעתי ומח״ט הצנחנים. כמו כן התבטא באותה רוח ממש האלוף תורג׳מן