משבר הריבונות בנגב: שוד האדמות והרכוש

בניה לא-חוקית, שוד, השחתת רכוש ואימת הטרור המתגבר הם חלק מחייהם של תושבי דרום המדינה שחייהם ורכושם נעשים הפקר.

האדמה בוערת. כביש בנגב נחסם בשל התפרעות הבדואים

האיסוזו המאובקת שפרצה לשטח הכינוס הפלוגתי הותירה את השומר המנומנם המום. מן הרכב זינק בדואי רעול פנים שניגש חיש קל אל מחסן התחמושת של היחידה, העמיס ברכבו 4 ארגזי פעולה של תחמושת מקלעים מסוג מא"ג, סובב את רכבו, ונסע. בשעת בוקר מוקדמת שכזו ולאחר לילה של הפצצות בלתי-פוסקות, השומר לא ידע כיצד להגיב ואפשר לגנב התחמושת לחמוק ללא פגע, כשבאמתחתו כארבעת אלפים כדורים משורשרים ומוכנים לפעולה. כאשר נשאל לאחר מכן מדוע לא ירה, השיב השומר בפשטות, "השתגעת? אתה יודע איך ידפקו אותי?!", וחשף באחת את עומקו של משבר הריבונות הישראלית בנגב.

במקרה אחר, כך נודע ל'מידה', התקבלו קריאות במוקד 100 של המשטרה מאת חיילים בשטחי הכינוס המתלוננים כי "בדואים מציקים להם ומקללים אותם". החיילים, אובדי העצות, לא מצאו בעצמם פתרון לבעיה (רמז: יש להם נשק), ונאלצו לפנות למשטרה, שלמרבה האירוניה מנועה מלפעול בשטחי הכינוס באשר הם מוגדרים כ 'שטח צבאי סגור'.

לא רק מעמדם של חיילי צה"ל היה למרמס בדרום, אלא גם זה של המשטרה. לפני כשבועיים, עת נערכה הלווייתו של סרן ליעד לביא ביישוב מיתר שבנגב, יידו שלשה נערים בדואים אבנים על רכבים הנוסעים בכביש 40, שרבים מהם נאספו באותה שעה להלוויה. השוטרים שמיהרו למקום האירוע איתרו את הנערים החשודים ועכבו אותם לחקירה. מראה שוטרים האוכפים את החוק לא נעם לתושבי הפזורה הבדואית הסמוכה לציר, והדבר נתן את האות להתפרעות רבתי שנועדה לסכל את המעצר. המון רב הגיח מן הצריפים והפחונים הסמוכים, וניסה לחטוף את הנערים מתוך ניידת המשטרה תוך שהם תוקפים את הכוח המשטרתי ומשליכים אבנים ובלוקים אל עבר השוטרים. רק לאחר שהוזנקו למקום כוחות יס"מ ומג"ב הצליחו השוטרים לעזוב את המקום.

על פי הודעת המשטרה, תשעה בני אדם נעצרו במהלך האירועים, ובכוונתה להעמידם לדין בין היתר בגין כוונה לסייע לאויב ובגין פגיעה ברכוש כוח מזוין בתקופת פעולות איבה נגד ישראל.

הסלמה מתמשכת

מקרים אלו, שהתפרצו על רקע הלחימה ברצועת עזה במהלך מבצע 'צוק איתן', לא נולדו יש מאין ואינם אלא המשכה של הסלמה עקבית המתרחשת בשטח, שהגיעה לסף פיצוץ בהתפרעויות שאירעו בסוף חודש יוני סביב חטיפת שלושת הנערים ורצח מוחמד אבו חדיר בירושלים. ידויי האבנים וההפגנות האלימות שנצפו בשכונות מזרח העיר ירושלים ובגליל לא פסחו על הנגב, ובמהלך השבועות שלפני 'צוק איתן' נעשתה האלימות בדרום למחזה נפרץ. ידויי האבנים והבערות הצמיגים גרמו לסגירת כל הכבישים המובילים לערד למשך שעות ארוכות, ולמעשה ניתקו אותה לחלוטין.

אך מכל האירועים שנרשמו באותם ימים, בקבוקי התבערה שהשליכו פורעים בדואים על מכוניות בכניסה ליישוב עומר סימנו עבור רבים את נקודת המפנה ביחסים בין הבדואים ליהודים בנגב. "עד היום לא סבלנו מפשיעה לאומנית, רק מפשיעה פלילית", מספר ל'מידה' פיני בדש, ראש מועצת עומר, שתושביה הותקפו בברוטליות. "מה שקרה היה חדש מבחינתנו. לראשונה נחשפנו לפשיעה לאומנית אלימה, וניסו להרוג לנו אנשים. כשזורקים לבנת-שפה במשקל 25 קילו על רכב יש לזה רק מטרה אחת – כוונה ברורה להרוג", הוא אומר, ומפרט את צעדי ההגנה שנקטה המועצה בשל האירועים.

"אצלנו בנגב מתקיימות למעשה שתי מדינות, מדינה בתוך מדינה", ממשיך בדש. "יש את המדינה היהודית שומרת החוק, ויש את המדינה הבדואית שלא שומרת חוק; יש את המדינה היהודית שבה משלמים מיסים, ויש את המדינה הבדואית שבה לא משלמים מיסים; במדינה היהודית מקבלים קנסות על עבירות בניה, ובמדינה הבדואית בונים בלי לדפוק חשבון לאף אחד; ויש את המדינה היהודית בה אסור לנקוט באלימות, ואת המדינה הבדואית בה האלימות היא אורח חיים והרשויות מעלימות עין". לדבריו, מה שקורה הוא ש"מדינת הצללים הבדואית פותחת במתקפה על המדינה היהודית", במה שמסתמן כאחד האיומים החמורים ביותר על הריבונות הישראלית בנגב.

התפרעות בדואים בנגב
מדינת הצללים קמה על יוצרה. התפרעות בדואים בנגב. צילום: פלאש90

ביטחון אישי נעלם

הסלמה זו מורגשת גם במקומות אחרים בנגב. "אנחנו חווים המשך תקופה ארוכה פריצות וגניבות מתוך הבתים, ואפילו באישון לילה", מספרת ל'מידה' הדס פלג, מקיבוץ משמר הנגב. "בדואים מהסביבה נכנסים לתוך הבתים כשתושביהם ישנים וגונבים מכל הבא ליד. סמרטפונים, מחשבים ניידים, כסף מזומן ותכשיטים", היא אומרת. השיא היה לפני יותר מחודש כאשר בלילה אחד נפרצו חמישה בתים, חלקם של זקני היישוב בני שמונים ומעלה, שלמרבה המזל ישנו את שנתם ולא התעמתו עם הפורצים.

הגנבים לא נכנסים רק בחסות החשיכה: "יש כאן גניבות של אופניים ואופנועים במהלך היום, ובאחד המקרים אף נגנב דחפור של אחד הקבלנים", מספרת הדס. "הם עושים ביישוב כבתוך בשלהם. למרות שאנחנו יישוב מאוד ממוגן יש לנו גדר, חפיר עמוק, מערכת אלקטרונית ושמירה כל הלילה", היא אומרת. אך כל מאמצי המיגון לא מועילים. "ככל שאנחנו ממגנים את עצמנו יותר, הם חיים בצורה יותר פתוחה ובטוחה בעצמה וטוב להם".

לפני חודשיים פרצו גם לבית העלמין של הקיבוץ, ניתצו את המצבות והשחיתו אנדרטה לזכר חללי צה"ל. "בית העלמין שלנו משמש להם כגן משחקים", ממשיכה הדס לפרוט את תלאותיהם. "הם באים לשם לעשות פיקניקים ולשחק כדורגל וזה לא מזיז לאף אחד". לדבריה, השיא היה כאשר במשך תקופה ארוכה שער בית העלמין עמד פרוץ לאחד שהבדואים השחיתו אותו. "הם היו נכנסים לשם עם העדרים ועושים כל מה שהם רוצים. בית העלמין שלנו הוא אחד המקומות שהכי עצוב ללכת אליו", סיכמה הדס, עדיין מזועזעת, "למרות שהוא היה מגודר ונעול עם שני שערים, הם גנבו את השערים ורוקנו את הכל. אין שם עציץ אחד לרפואה. אין בית נר אחד".

"בשנתיים האחרונות חיינו הפכו להיות סיוט", אומרת הדס בייאוש. "לא מפחיד אותם כלום הם נכנסים לבתים למרות שהם נעולים. תחושת הביטחון הבסיסי, שבתוך הבית הפרטי, כבר לא תחזור אלינו". היא הוסיפה: "למרות שאנחנו יותר ויותר מתמגנים, אנשים מרגישים לא מוגנים. עשינו את כל מה שאנחנו יכולים. יש גם גדר גם שמירה כל הזמן ואפילו אם נוסיף עוד שומר ועוד שומר זה לא יספיק".

עזות המצח שמאפיינת מעשים אלו, המתרחשים לאור יום וללא מורא, היא המכנה המשותף של רבים מהסיפורים בהם נתקלנו. אופייני למדי סיפורם של קבוצת רוכבי אופניים, בשם 'קומונת הדרום', שאחת הרכיבות שלהם, לפני כחצי שנה, כמעט הסתיימה באסון. "ליד היישוב גבעות בר, נתקלנו במארב של בדואים שהשליכו אבנים על מנת לפגוע ברוכבים", סיפר משה שטרית מחברי הקבוצה. הם עצרו את הרכיבה, וניסו לרדוף רגלית אחר הפורעים שהמשיכו ליידות בהם אבנים מרחוק, אך ללא הואיל. "פגיעה של אבן ברוכב במהירות גבוהה ובמיוחד בפניו, היא מסוכנת ביותר", כתב שטרית בעמוד הפייסבוק שלו "פגיעה כזו לבטח הייתה מסתיימת בנפילה והיא מהווה סכנת חיים אמתית".

באווירה זו של סף-טרור מתנהלים חייהם של רבים מתושבי הנגב. ידויי אבנים, פריצות לבתים, גניבות, וונדליזם ושוד, נהיו חלק משגרת יומם. כאשר לוקחים בחשבון את הבניה הלא-חוקית המתרחבת ואת אוירת הפחד מהפשיעה ומהפרוטקשן, אין להתפלא על כך שתושבי הנגב חשים כי השלטון הישראלי באזור נעלם.

1779304_1405953976320214_1040059512_n
ממגנים את עצמם לדעת. חפיר להגנת השדות באחד מיישובי הנגב

חקלאות במלכוד

"במדינת ישראל עד קרית-גת יש חוק ויש אלוהים", מספרת הבדיחה העגומה. "מקרית גת עד באר-שבע אין חוק, אבל יש אלוהים. ואילו מבאר שבע והלאה אפילו אלוהים אין". מי שמכיר את המציאות בשטח יודע עד כמה זה נכון.

ככל שמתרחקים מן המרכז ונכנסים אל השטחים הפתוחים, שלטון החוק מתפוגג והולך, עד שרבים מן החקלאים והיזמים בנגב נאלצים למצוא בעצמם פתרונות לאיומי הפשע והפרוטקשן. "אני לא אדם אלים מטבעי, אך נאלצתי לעשות מה שעשיתי. לא הייתה לי ברירה", כך נפתחת שיחה אופיינית עם רבים מאנשי חוות הבודדים, המעדיפים לשמור על עילום שם, כשהם מסבירים באופן מעורפל כיצד הם הצליחו להשיג בטחון, בדרך כלל בלי לרדת לפרטים. ובנגב, מסתבר, רק כך זה עובד.

מי שלא נוקט בצעדים לא-אלימים-מטבעם מסוג זה, נאלץ למגן את עצמו לדעת. בפעם הבאה שאתם בדרך לים המלח, קחו כמה דקות ופנו לכיוון תל-ערד. כעבור כמה מאות מטרים תוכלו להבחין בצד הדרך במונומנט מרשים, פסל סביבתי של ממש בנוי מברזל, תיל ובטון מזויין, הממחיש יותר מאלף עדים את ממדי הבעיה. למרות שבערי המרכז ניתן למצוא מיצגים דומים לזה מקשטים כיכרות ומקומות ציבוריים, לפסל הזה – פסל ההפקרות – יש תפקיד פונקציונאלי ברור: זהו מערך ביצורים שנועד לשמור על מרכז בקרה של מערכת השקיה של שדות האזור, והוא נחשב ל"ראש המערכת" הממוגן ביותר בארץ. לאחר מקרים חוזרים ונשנים של גנבות ונזקים למערכות, הבינו חקלאי האזור כי בשטח ההפקר בו הם פועלים ולנוכח אזלת היד של המדינה, אין מנוס אלא להתמגן, וחזק.

ראש מערכת תל ערד (1)
האלקטרז של ההשקייה. ראש המערכת בשדות תל-ערד

שיטת ההתגוננות הנפוצה ביותר בנגב היא החפירה. למעט מקרים ספורים, כל היישובים החקלאיים דרומית לקריית-גת מתאפיינים בתעלה עמוקה ורחבה המקיפה את שדותיהם, בתקווה שתמנע פלישה של כלי רכב לתוך השטח. תעלות אלו, הדומות למדי לתעלות נגד טנקים או לביצורי-אבירים, הן כמובן לא פתרון קבוע, כאשר כל כמה חודשים יש צורך לחדש את החפירה בשל פרצות שיוצרים בהם רוכבי טרקטורונים.

לחפירות ההגנה יש ווריאציות רבות: עם או בלי מצלמות אבטחה; עם גדר הרתעה חשמלית, או בלי; המהדרין מוסיפים גדר תיל לעיבוי או גדר חיה לייפוי והדחקה, הכל לפי אופי המקום, תקציבו ועומק הייאוש. ההתבוננות בפריסת החפירות מבהירה דבר אחד: השטח הפתוח של הנגב, מרחביו העצומים ושטחיו החקלאיים שייכים לפורעי החוק. הללו מסתובבים היכן שרק ירצו ללא מפריע, ינהגו בפראות ברכבים ללא רישיון תוך סיכון חיי הנוסעים; יפלשו לשדות ולמשקים ליטול מכל הבא ליד – עגלים, ציוד חקלאי ואופני ילדים; וינהגו בשטח ככל העולה על רוחם. סביב יישובי הבדואים לא תמצאו לא חפיר ולא גדר, וודאי שהם לא יעמידו שומרים. אלו פריבילגיות השמורות ליהודים בלבד, הנוהגים על פי החוק ומכבדים את המדינה.

קחו שומר בדואי כי "דברים קורים"

וכמובן, מגננה קרקעית זו אינה מועילה כלל. כפי שלמדו על בשרם החקלאים ביישוב רתמים שבמרכז הנגב (גילוי נאות: המחבר מתגורר ביישוב רתמים). הללו, החלו לפני כשנה לחדש את החקלאות באזור, שהוזנחה מאז נינטש היישוב בשנות ה-90, ונטעו בשטחים החקלאיים שלו מטעי חוחובה. למן הרגע הראשון, סבלו החקלאים הצעירים מהתנכלויות ונזקים מצד הבדואים תושבי הסביבה. עוד בימים שלפני השתילה זכו החקלאים לביקורים ושיחות טלפון מרומזות, בהם הציעו להם להעסיק שומרים בדואים מהכפר הסמוך ביר הדאג', מכיוון ש"דברים קורים" ותמיד טוב שיהיה שומר. החקלאים, שהתעקשו שלא להיענות להצעות הפרוטקשן, דחו הצעות אלו בתוקף.

האימה לא איחרה להגיע. בחודש מאי שעבר יצא לשטח אליצור מוזס, אגרונום בהכשרתו, בעקבות דיווח על עשן הנראה במקום ועל התקהלות של טרקטורונים באזור. כשהתקרב מוזס אל ערימות הדשן שפוזרו בשדות כהכנה לשתילה, הוא הבין כי נכנס לתוך מלכודת. רעולי פנים רכובים על אופנועים וטרקטורונים הקיפו אותו תוך שהם מיידים אבנים ומנופפים במוטות ברזל, וניסו למנוע ממנו לברוח. האבן הראשונה פגעה בזגוגית האחורית של הרכב, ניפצה אותה לחלוטין. מוזס, שהצליח לבסוף לחמוק, הבין היטב שלא מדובר במשחק ילדים.

האבנים והמלכודות תפסו גם את תמר גרין, פסיכולוגית חינוכית, שנסעה ברכבה עם שלשת ילדיה החגורים מאחור. כשהגיעה לקטע בו הכביש חוצה ערוץ נחל, נאלצה גרין להאט בשל מחסום אבנים שנפרס על הכביש. בדיוק אז נזרק לעברה מטח אבנים שפגעו בעצמה בשמשה הקדמית של הרכב. גרין, שהאיצה את המהירות נמלטה מהמקום, ובכך ייתכן שהצילה את חייה.

“אין לי ספק שהדברים היו יכולים להגמר אחרת לגמרי באותו יום", אומר מוזס. “הם ניסו אז לשבור אותנו, ומאז הם לא מפסיקים להמשיך ולנסות". וכך זה נמשך, אחת לחודש-חודשיים, מתעוררים חקלאי היישוב לאירוע אחר בשטח. פעם מדובר בדריסה או עקירה של שתילים צעירים (נזק של אלפי שקלים, ועיקוב בהתפתחות המטע); לפעמים בפגיעה במערכות השקיה; ונרשמו אף אירועים חוזרים ונשנים של ניקוב מיכלי הדשן, שמביאים לאבדן מאות ליטרים של דשן בשווי אלפי שקלים. תכיפות האירועים ורציפותם גורמים להפסדים המצטברים לעשרות אלפי שקלים, סכומים המקשים מאוד על התפתחות משק חקלאי צעיר של אנשים פרטיים.

משטרה כבולה

בחג השבועות האחרון הייתה לחקלאי רתמים הזדמנות לתפוס את הפורעים על חם, כאשר הם ראו רעול פנים מסתובב בינות לשתילים פתחו אחריו במרדף. “הוא ראה שיצאנו אליו, אז הוא התחיל לברוח", מספר אחד החקלאים, “אך בינתיים הוא הספיק לחתוך כמה עשרות שתילים ולנקב שני מיכלי דשן". במהלך המרדף, התגלה מחזה סוריאליסטי עת ניידת משטרה שהגיעה לשטח עמדה למרחוק, בעוד החקלאים, שבשל החג יצאו לשטח ללא רכב, ממשיכים במרדף רגלי אחר העבריין. “השוטר עצר את הניידת, נעמד על גבעה מהצד וכיוון אותנו לאיפה לרוץ", נזכר אחד החקלאים. כאשר צעקו החקלאים לשוטרים שיפתחו במרדף אחרי הגנבים, הם סימנו מרחוק תנועה של ידיים קשורות. “זה פשוט אבסורד. אנחנו צריכים להמשיך בריצה חסרת תכלית, בעוד שהשוטר יכול היה להספיק לתפוס את העבריין על חם, אבל מישהו הנחה אותו לא לעשות זאת" מסכמים ברתמים את האירוע.

למפגש בוטה יותר עם אזלת היד של המשטרה זכו חקלאי רתמים כחודש לפני כן, עת התארח אצלם ניצב יורם הלוי, מפקד המחוז הדרומי, בניסיון לסייע להגביר את הביטחון באזור. “ישבנו עם מפקד המחוז לשיחה ארוכה", נזכר מוזס, “במהלכה הוא הבטיח שהמשטרה תנקוט בכל מיני אמצעים ותגביר את הנוכחות והאכיפה במקום". לכאורה, הכל טוב יפה, אלא שאז החליט מפקד המחוז להעניק לאנשי רתמים עצה בחינם: "למה שלא תיקחו חברת שמירה?” הוא שאל. "אתם יודעים, הרי יש גניבות פה וכאלה". “לא יאומן שזו תשובת מפקד המחוז”, אומר מוזס, "מי שאחראי על ביטחון הרכוש של אזרחי המדינה מודה שהוא למעשה חסר יכולות. אם כל מה שיש לו לעשות זה להציע לנו לשכור חברת שמירה, סימן שמשהו בסיסי רקוב".

יחסי חסות תחת אש

אבל האמת היא שגם שומר בדואי לא תמיד עוזר. קחו למשל את היישוב השכן לרתמים, קיבוץ רביבים הוותיק, הפועל גם הוא באותם תנאים, ועם אותם "שכנים" מהכפר ביר הדאג'. בניגוד לאנשי רתמים הצעירים והחצופים (כפי שמכנים אותם לפעמים בכפר), הקיבוצניקים של רביבים מבינים היטב את כללי המשחק, ומעסיקים באופן קבוע שניים מבניו של השייח' כשומרים. הללו מפטרלים דרך קבע בשדות ובשבילי הקיבוץ, ואמורים לספק למשק את "הגנת השבט".
אולם, בעת פקודה, ברור לכולם שההגנות השבטיות לא יעזרו דבר. כפי שלמדו על בשרם אנשי רביבים לפני כשנה וחצי, עת הגיחו רעולי פנים מתוך מטעי הזיתים של הקיבוץ, השליכו בקבוק תבערה על שני מתבני ענק הסמוכים לרפת, הציתו אותם באש והסתלקו.
המתבנים, שבערו עוד שעות ארוכות באותו היום, נשרפו כליל וגרמו נזק ישיר של מאות אלפי שקלים. קצין הביטחון של הקיבוץ, איציק עדן, הסביר בראיון ל'מידה' כי האירוע הזה עלול לסמל מפנה ביחסים בין הקיבוצניקים לבדואים. "אתמול היינו צריכים לספק ליווי שיירות משטרתי לאוטובוסים של הילדים. אנחנו לא רוצים להגיע למצבים כאלו", הוא אמר. "אנחנו יודעים שלבדואים בכפר יש נשק אוטומטי. אנחנו שומעים אותו בחתונות והם גם לא טורחים להסתיר את זה מאיתנו. אנחנו מקווים מאוד שלא נגיע למצב שבו גם אנחנו נצטרך להתחיל להסתובב עם נשקים".

1534334_1404352643147014_1923249929_n
איפה היה השומר? מתבן בוער בקיבוץ רביבים

רעה תחת טובה

עדות נוספת לאכזריותם של חוקי המדבר, יכולים לספק אנשי המושב נבטים. הללו, שרצו לנהל יחסי שכנות טובים עם שבט אבו קווידר המתגורר באופן לא חוקי בסמוך למושב, אפשרו לאנשי השבט להתחבר לקו המים של בית העלמין שלהם באופן לא רשמי. בתמורה, התחייבו הבדואים לשלם למושב עבור המים אותם הם צורכים. בשנה שעברה, בעקבות הצטברות חוב של למעלה מ-40,000 ש"ח, הודיעה מזכירות המושב על הפסקת אספקת המים עד להסדרת החוב.

הדבר לא מצא חן בעיני השכנים הבדואים, שנהנו עד כה מטוב ליבם של אנשי נבטים, ובאחד הלילות פרצו בדואים לתוך בית הקברות של המושב, השחיתו את המצבות ופגעו בכל הבא ליד. כשקמו התושבים בבוקר הם לא האמינו למראה עיניהם: ההרס הרב, המצבות המנותצות והנזקים במקום הזכירו ימים אחרים וארצות אחרות, כאשר ליהודים עדיין לא היתה מדינה ריבונית.

אנשי המושב, המוקף שבטים בדואים, חששו להתעמת ואף לא רצו לפרסם את הסיפור בתקשורת. תחת זאת הם העדיפו לשפץ בשקט את המצבות, ולקוות לזכות בקצת שקט עבור שתיקתם.

image (1)
לא צולם בפולין. חמש דקות מבאר שבע. מצבות מנותצות במושב נבטים. צילום: בעז ר

בניה לא-חוקית

"בדואי זה לא אדם שחי באוהל ונודד?" היא התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאלו הנחשפים לראשונה להיקפים הבלתי נתפסים של הבניה הלא חוקית הבדואית בנגב, למראה פזורת הפחונים העצומה הנמתחת מאופק עד אופק ומחסלת בדרכה כל שריד של אדמות מדינה. ובאמת, מי שלא רגיל למרבדי הסלאמ'ס המדבריים, משובצי שקיות הניילון ובהמות המשא האקראיות, עומד משתהה לנוכח גודל הצרה. "הנגב – אין אותו יותר", כתב בחלחלה איש התקשורת אברי גלעד בפרופיל הפייסבוק שלו לאחר סיור שערך בשטח: "הבדואים השתלטו על כולו. בכוח הזרוע, בעבריינות חסרת בושה, בחוצפה שנענית בפחד והנמכת קומה, לקחו הבדואים את כל הנגב".

ובכן, די להתבונן בסדרות צילומי אוויר היסטוריים כדי להבין במה מדובר. בעשרות השנים האחרונות מרבית משטחו של הנגב הצפוני – במשולש שבין דימונה, ערד ובאר-שבע – הלך והתמלא במקבצי בתים לא חוקיים, המתרחבים וגדלים במהירות. התופעה כה חמורה עד שכדי לפרוס תשתיות לאומיות של כבישים, רכבות ומתקנים נוספים נאלצת המדינה להשקיע הון רב בפשרות ומשאים ומתנים עם בדואים שונים שהשתלטו, ללא דין, על שטחים בהם מתוכננות התשתיות.
בסלילתו של כביש באר-שבע ערד החדש למשל, הושקעו כ-40 מיליון ש"ח בהסכמים שונים עם השליטים האמיתיים בקרקע – הפולשים הבדואים.

סיפור פריצתה הדמוגרפית של הפזורה הבדואית מתחיל למעשה בשנת 1967, עם סיומה של מלחמת ששת הימים ופתיחתו המחודשת של אזור הר חברון בפני הבדואים תושבי הנגב. עד אז, שרידי הבדואים שנותרו בארץ לאחר מלחמת העצמאות – 12,000 במספר – היו שרויים בקיפאון דמוגרפי, שנבע בעיקר מחוסר בנשים כרוני שליווה את האוכלוסייה. דבר זה נשתנה באחת עם פתיחת הגבול שאפשר לראשונה לבדואים בנגב גישה לנשים ערביות מהרי חברון ומרצועת עזה. האזרחות הישראלית של הבדואים וההטבות הסוציאליות שנלוו לכך, נתנו לנשים הפלסטיניות את התמריץ הכלכלי, והתרבות הבדואית הרואה בעין יפה ריבוי נשים וילדים דרבנה את הגברים. כתוצאה מתהליך זה, העריכו חוקרים בשנת 2004, כי למעלה משליש מהגברים הבדואים מחזיקים ביותר מאשה אחת.

תופעה זו הולידה תקדימים מרחיקי לכת. כמו למשל גבר בעיר רהט שהוליד 70 (!) ילדים ממספר נשים, וגבר אחר מערוער שהוליד 50 ילדים. אלו כמובן מקרי קצה, אך הם ממחישים היטב את עצמת התופעה.
כך גדלה האוכלוסייה הבדואית מ-12,000 נפשות עם קום המדינה לכדי כ-220,000 כיום, כאשר שיעור הפריון הגיע בשיאו ל-9 ילדים לאשה בראשית העשור.

נשים מקצינות

לתופעת "ייבוא" הנשים יש גם היבטים אחרים. הנשים החברוניות והעזתיות הביאו עמן תרבות ומנהגים שונים ממסורות המדבר הבדואיות, והן הגורם המרכזי להקצנה הדתית והלאומנית שעוברת כיום האוכלוסייה הבדואית. הבדואים כיום הם מוסלמים יותר, ערביים יותר ובעלי זהות לאומית מוצקה יותר מאשר בעבר. כך שהאתגר הדמוגרפי מביא עמו גם אתגר חברתי.

ועם הגידול באוכלוסייה הגיע גם הגידול בפזורה: אם בשנת 1956 היו רק 955 מבנים לא חוקיים בפזורה הבדואית בנגב, הרי שעד לשנת 1994 טפח המספר לכדי 12,000 מבנים ובשנת 2007 ללמעלה מ-50,000 מבנים. על פי ההערכות, כל שנה מתווספים כ-1,500 מבנים לא חוקיים לפזורה.

כשמדובר בבניה הלא חוקית בנגב חשוב להבין שההבדל בין פחון רעוע לבין בית קבע הוא בכלל לא חד משמעי. מה שנראה מבחוץ כפחון עלוב, עשוי להתברר כבית נאה למדי מבפנים, מרוצף כראוי, בעל קירות גבס, ריהוט מכובד שניתן למצוא בו גם מכשירי חשמל כמו טלוויזיה ומחשב. יתרה מכך: לפחונים בנגב יש נטיה להתפתח, כפי שמראים היטב סדרת צילומים של עמותת רגבים – מבנה שמתחיל כפחון, במשך הזמן יזכה לרצפת בטון, לקירות בלוקים ולתקרת אבן, עד שיהפוך לבית-קבע לכל דבר וענין.

IMG_2992
בחוץ פחון, בפנים ארמון. צילום: רגבים

האצבע בסכר

מי שאחראי היום על שמירת קרקעות המדינה ואכיפת החוק בנושא הבניה הלא חוקית הוא אילן ישורון, ראש מרחב האכיפה במחוז דרום של רשות מקרקעי ישראל. במשרדו בקריית הממשלה בבאר שבע מקבל אותנו ישורון לשיחה ארוכה ונינוחה אודות הנגב ועתידו. ישורון הוא מנהל חופשי ופתוח, שדלתו לעולם לא נסגרת. במהלך הראיון ייכנסו פקחים ועובדים שונים שלו לקבל עצה ולשאול שאלות שונות. ישורון תמיד עונה, "אני מעדיף שהם ישגעו אותי עשר פעמים על שטויות, מאשר שיפחדו לשאול אותי כשיש להם בעיה אמיתית".

לדבריו, ההזנחה במשך השנים, והיקפי הבניה הלא חוקית, הביאו את המדינה למצב בו היא כבר לא יכולה להשתלט באופן אפקטיבי על הבעיה. "אני לא יודע איך לטפל בחמישים אלף מבנים לא חוקיים בנגב", אומר ישורון. "אנחנו יכולים לטפל רק בחלק ואנחנו פועלים על פי סדרי עדיפויות. מנסים ללכת על המקומות שיש בהם סיכוי להסדרה, או פלישות טריות לקרקע שאפשר עוד למנוע". בשנה שעברה פעילות זו הסתכמה בכ-700 צווים שכללו כ-1000 מבנים לא חוקיים שנהרסו בעקבות פעילות המנהל. בכדי לסבר את האוזן צריך להבין כי נתונים אלו, שנחשבים לשיא של כל הזמנים, מכסים רק כשני שלישים מהיקפי הבניה הלא חוקית החדשה השנתית. המדינה פשוט לא עומדת בקצב.

אילן ישורון
קשה ליצור מדיניות עקבית. האחראי על האכיפה במחוז דרום, אילן ישורון

אחת הבעיות המרכזיות עמן מתמודדת המדינה היא חוסר היכולת לייצר מדיניות עקבית ואפקטיבית בנגב: "לייצר מדיניות במדינת ישראל זה לא פשוט בכלל", מסביר ישורון. "יש הרבה דברים דינמיים, הרבה שיקולים פוליטיים, ניגודי אינטרסים בין גופי ממשל וחסמים מסוגים שונים". כפועל יוצא מכך מדינת ישראל לא פעלה במשך השנים על פי מדיניות ברורה בנושא, דבר שהשפיע כמובן על אפקטיביות האכיפה בשטח.

"גם למערכת המשפטית יש חלק בדשדוש הזה", ממשיך ישורון. "קרוב למחצית מהצווים שאנחנו מוציאים מגיעים לבתי המשפט בתואנות כאלו ואחרות, ובדרך כלל משיקולי כוח אדם ואדמיניסטרציה המדינה לא הייתה יכולה להיאבק משפטית. ככה שהרבה צווי הריסה ופינוי היו מתים ומתמוססים".

נוסף על כך, שיקולי הפעלת הכוח של המשטרה שלא תמיד כולה להקצות את סדרי הכוחות הנדרשים לפעולות פינוי ואכיפה, הותירה פעמים רבות את פקחי המנהל ללא גיבוי ממשי למעשיהם. התוצאה הייתה מציאות בה לצווי ההריסה ולהוראות בית המשפט לא היה ביטוי ממשי בשטח.

את הצד הזה של הבעיה ישורון מכיר היטב. בתפקידיו הקודמים הוא פעל כאיש משא-ומתן והסדרים שהיה אחראי על השגת פשרות עם בדואים על קרקעות שהם השתלטו עליהם. "אם הייתי מרגיש בזמנו שכלי האכיפה מספיק חזק אז הייתי נושא ונותן יותר טוב. כי כשאני מבין שמאחורי יש עמדת כוח אני יותר חזק במשא ומתן. אבל בגלל שידעתי שאין לי בעצם שיניים היה אפשר למעשה למתוח אותי עד אין סוף".

סימני חיים באכיפה

למרות התמונה העגומה, בשנים האחרונות חלה השתפרות במצב זה. היום מפעילה המערכת שני עורכי דין במשרה מלאה שנותנים גיבוי מלא בבית המשפט לצוי ההריסה, ויחידה משטרתית מיוחדת שהוקמה לטובת הנושא בלבד, 'יחידת יואב' שמה, עומדת הכן לליווי פעולות ההריסה. "היום אין כבר תירוצים שלמשטרה אין כוח אדם וכדומה", אומר ישורון. "היום אנחנו אומרים לאנשי המשא ומתן 'תתקדם עד קצה גבול היכולת', ושם, בקצה היכולת, יש לנו גם אמצעים אחרים. זה עוזר מאוד גם לעבודה שלו".

זה גם בא לידי ביטוי בביצוע הצווים. כמעט מחצית מהצווים מסתיימים בהריסה עצמית של בעלי המבנה, המבינים כי מאחורי צווי ההריסה עומדת יכולת אכיפה ממשית יותר. אין לכחד: מדובר במגמה מעודדת. העובדה שפעולות בסיסיות למדי של התייעלות והגברת האכיפה מסוגלות להגיע להישגים נאים בזמן כה קצר, מלמדת על כך שלמרות היקפיה המקוממים של הבעיה, הפתרון נמצא מעבר לפינה. אם רק נרצה.

למרות זאת חשוב לישורון להדגיש כי הבניה הלא חוקית היא רק חלק קטן מבעיה נרחבת הרבה יותר. "אני חושב שיש נושאים רבים בשמירת החוק שלא קשורים רק לנושא הקרקעות. יש פשיעה כלכלית, יש עבריינות ופשיעה חקלאית. עבור אזרחי הדרום העבירות על חוק התכנון והבניה הם רק חלק ממכלול רחב יותר. הם היו מעדיפים להרגיש גם ביטחון בכבישים ובטחון ברכוש. חשוב לזכור את זה כשמדברים על שלטון החוק בנגב".

.
בעיה בהיקפים נרחבים, בניה לא חוקית בנגב. צילום: פלאש90

צבא במצור

במהלך מבצע 'צוק איתן' הגנבים הבדואים לא חששו אפילו מהצבא. על כך העידו המקרים המקוממים של גניבת תחמושת והצקות. אך הדבר נכון גם בימי שגרה, עת בסיסי האימונים ומחסני התחמושת של הצבא הופכים לאחד הקורבנות הגדולים של גניבות ושוד.

כל מי שמגיע לאימונים בבסיס צאלים הדרומי במסגרת שירות המילואים שלו מכיר את התופעה. גניבות של ציוד צבאי וקרבי משטחי האש הם כמעט דבר שבשגרה, וקצינים רבים שבילו בשטח יודעים לספר על מכשירי קשר שנגנבו, מעילים שהתאדו, ואף על מקלעים ונשק אישי שנעלמו להם, לעיתים מתוככי חניון הלילה של הכוחות. חיילים רבים חשים חוסר אונים אל מול היקף התופעה.

"זה דבר ידוע אצלנו" מספר אריק, מילואימניק בשריון. "מספיק שלא שמים לב כמה דקות, ומהצריח של הטנק יכולים להיעלם קיטבגים, חלקי אנטנה ושאר מיני ציוד טכני שקשורים לטנק", הוא אומר. "גם את מקלעי המא"ג הם מסוגלים לקחת, אבל אנחנו מקפידים להכניס אותם לתוך הכלים או להציב עליהם שומר".

"בכל תדריך לפני אימון בשטח, אנו מתודרכים לא לנקוט בשום פעולה נגד הגנבים הבדואים", מספר ל'מידה' רס"ן ד', מפקד פלוגה במילואים. "מפקד המא"ש [מרכז לאימוני שדה], שדרגתו אל"מ, סוקר בפנינו את בעיית הבדואים והגניבות בשטח, אבל המסר הוא שאין לנו מה לעשות אם זה", הוא אומר. "מדגישים בפנינו את החשיבות של השמירה על עצמנו ועל הציוד אבל אין להם פתרון אמיתי לבעיה". באחת הפעמים ד' וחבריו שאלו את מפקד המא"ש מדוע אין פתרון. "יש עם זה בעיות חוקיות", הם נענו, "סיפרו לנו שביקשו פלוגת מג"ב שתגן על שטחי הבסיס, אך מכיוון שלא קיבלו כרגע אין מה לעשות".

לדברי ד', מדובר באירועים יומיומיים: "כששמים שלדות של טנקים כמטרות בשטח, תוך שבוע זה בדרך-כלל נעלם. אפילו מוטות ברזל שמחזיקים את המטרות לא נשארים במקומם יותר מכמה שעות. לפעמים בסיום הירי, עד שאנחנו מגיעים למטרה לאסוף את הציוד, חלקי המתכת כבר נעלמים".

הצרות הללו אינן פוסחות על מתקני אימונים שעולים כסף רב. מגדלי תצפית נוסרו בעזרת מסורי דיסק ונלקחו מהשטח, במתקני הדמיה ללוחמה עירונית נעלמים דרך קבע מסגרות ברזל ומעקות-בטיחות, וגם חלקי מבנים וסככות ידועים ביכולתם להעלם בין-לילה.

את בעיות הגניבות מהבסיס עצמו פתר הצבא בדרך הרגילה של מגננה טכנולוגית: שיפור הגדר והתקנת מערכת מכ"מ נגד אדם. לדעת ד' זהו דפוס פעולה של מחדל צה"לי קלאסי: "הצבא מגן על החיילים ועל התחמושת שלו, אבל לא ניגש לפתור את הבעיה בשורש", הוא מסביר. לדבריו, "צה"ל לא רוצה לממש את ריבונותו בשטחים שלו. זה סוג של אימפוטנציה. לצבא יש את היכולת לעשות זאת, אבל לא את הרצון".

רצון זו כנראה מילת המפתח, וצריך הרבה ממנו בשטחי ההפקר בדרום. לפני פחות משנה זיהה קצין המשרת בבסיס האימונים רכב חשוד סמוך למתקני הצבא. הקצין, שחונך על ערכי חתירה למגע והתקפיות, פתח במרדף אחרי הרכב ודלק אחריו עד לתוככי הכפר ביר הדאג'. אלא ששם חיכו לו כמה מבני המקום שדאגו לפרוק אותו מנשקו ולהכותו נמרצות. בעקבות האירוע אמנם נעצרו כמה מהמשתתפים, אך די בכך בכדי ללמד כל קצין עברי בידי מי באמת מופקד גורלו.

כשרוצים, יכולים

כמו בכל מקום בו נכשלות זרועות האכיפה והביטחון של המדינה, גם בנושא הגניבות יש אזרחים שמוכיחים כי אפשר גם אחרת. יואב שפר, רכז ביטחון מהאזור, הבין שכדי לשמור על נכסיו במושב מוטב לצאת מהגדר ולפגוש את הגנבים בשטח הפתוח. "אני לא רוצה שיגנבו אצלי במשק. כדי למנוע זאת אני צריך לעצור את זה בדרך", מספר יואב המתנדב ביחידת מתנדבי ג'יפים באזור. "מרבית הגניבות החקלאיות באזור באות מהכפר ביר הדאג', וכדי להגיע אלינו הם צריכים לנסוע בכביש 222 או בשטחי האש של צאלים. שם אנחנו נפגשים".

במסגרת זו, יוצא ליואב לעסוק גם לא מעט בגניבות משטחי האש עצמם. "אנחנו נפגשים בשטחי האש כשהם גונבים גם מהצבא ואני מטפל בזה. המטרה שלי היא להתמודד איתם שם כדי למנוע זליגה לכיווננו, זה לא שאנחנו מרגישים צורך לשמור על שטחי האש של צה"ל. אבל בפועל אנחנו היחידים שמתמודדים עם זה".

כדי לבצע את המשימות הללו משתמש יואב במגוון שיטות: "מארבים, מרדפים, סיורים, אנחנו עושים הכול במטרה להיתקל בגנבים שם, במקום שאני בוחר ובדרך שנוחה לי".

מה לגבי הצבא או המשטרה? כיצד ייתכן שהם לא עושים פעולות כאלו?

"המשטרה הכחולה לא מתמודדת עם זה. מי שאמון על שמירת החוק בשטחי האש זו הסיירת הירוקה של רשות שמורות הטבע. מכיוון שהצבא לא יודע להתמודד עם פשיעה אזרחית פלילית, הוא משלם כסף לרשות שמורות הטבע והסיירת הירוקה שיעשו את זה בשבילו. הם בעיקר מתמודדים עם פלישה של מרעה לשטחי אש, אבל עם פלילי הם כמעט ולא מתמודדים".

אתה רואה הצלחה בפעילות שלכם?

"להפסיק את הגניבות בשטחי אש לא הצלחנו. אבל הצלחנו להוריד משמעותית את הגניבות אצלנו. זה בא והולך בגלים, אתה מטפל בזה וזה יורד, כעבור קצת זמן זה חוזר. עכשיו יש עלייה באירועים, אז אנחנו מגבירים פעילות וכבר רואים ירידה. יש צורך בתחזוקה קבועה של העניין הזה, וככה אנחנו עובדים".

זוהי, אפוא, תמונת המצב בנגב כיום. הריבונות הישראלית רופפת, הביטחון האישי מעורער, והאמון בכוחה של המדינה להגן על אזרחיה מצוי בשפל חסר תקדים. ממשלת ישראל, העסוקה ימים כלילות בשאלות של צדק וחברה, מזניחה את התשתית הבסיסית של כל משטר ריבוני: ההגנה על החיים, הרכוש והחופש של אזרחיה.

[adsanity id="51586" align="alignnone"]

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. אני לא מבין מדוע לא ניתן לירות במסיגי גבול במדינת ישראל. יהיו קצת התפרעויות, אבל מהר מאוד הגניבות יפסקו

  2. יהודונים במדינת היהודים,ואחרי זה יתפלאו למה
    יש אנשים שמבצעים פעולות קיצוניות.
    בקצב הזה זה לצערי עניין של זמן,עד שיקחו את החוק לידיים.
    אלא א"כ יטפלו בזה,אבל עם המשטרה שלנו
    אין לי מקום לאופטימיות.
    כל הכבוד על העלאת הנושא החשוב הזה שכמעט אין
    לו יחס בתקשורת הרגילה.שאפו.

  3. עונש. לצלם. היום אפשר על פי טכנולוגיה של זיהוי פנים למצאו את כל אחד. שלילת דמי אבטלה, ביטוח לאומי, טיפול רפואי, לימודים באוניברסיטה,שלילת רישיון נהיגה. תלוי מה העבירה.

  4. עקיבא: יפה שאתה ממשיך לעסוק בנושא הבעייתי הזה ולכן גורם לו להישאר בתודעה הציבורית. הדברים שתיארת בכתבה הזו וכתבות קודמות מטרידים מאוד. לדעתי, כדי שהנושא יטופל לעומק, חשוב שהנושא יעלה בתדירות גבוהה על סדר היום הציבורי, ומה שיעזור לזה לקרות הוא דיון תקשורתי קבוע, הפעלת לחץ על מקבלי החלטות, הבאת אנשים לשטח (צעד מאוד פשוט שהוא אפקטיבי ביותר, כי הרבה אנשים לא מודעים למה שקורה בנגב או מודעים רק בצורה אבסטרקטית; מספיק להביא כמה עשרות אנשים בשבוע, ביניהם פקידים בכירים, ח"כים ואנשי תקשורת, וכך המידע יתפשט מהר), הפגנות גדולות בשטח ומול הכנסת (זה ממש חיוני ולמרבה המזל יש הרבה אנשים שיכולים להגיע!) וכדומה. כדי שכל זה יקרה באופן אפקטיבי, חשוב שיהיה גוף שיאגד את הגורמים שרוצים לפתור את הבעיה ויוביל בצורה נחושה את המאבק. טבעי שבראש הגוף הזה יעמדו אנשים שחיים בנגב וסובלים מהמצב הקשה שתיארת: מה דעתך, אולי תיקח על עצמך לפעול לקידום הנושא? אולי אפילו תעמוד בראש הגוף הזה או לפחות תפעל למציאת הנהגה מתאימה? הרי אתה גר בנגב וכבר תקופה לא קצרה שאתה משקיע זמן ומאמץ בתיאור עיתונאי של המצב. זה מראה שהנושא קרוב לליבך. לדעתי מישהו כמו פיני בדש, בעבר ח"כ מטעם "צומת", הוא מישהו שיכול לעזור מאוד להצלחת המאבק ולכן כדאי לשתף איתו פעולה.

    בהקשר המאבק על הנגב, כדאי ללמוד מדוגמאות דומות בהיסטוריה של מדינת ישראל, דוגמאות שהצליחו להשיג מטרה שבשלבים מסויימים נראתה קשה מאוד להשגה. דוגמה אחת היא המאבק להשגת ריבונות ישראל בנגב, מאבק שהחל עוד לפני קום המדינה בהקמת ישובים שונים, נמשך בעת מלחמת העצמאות ושחרור חלקים מהנגב, ונמשך גם אחר כך, בשנים הראשונות לקיום המדינה, כאשר הופעל לחץ כבד מצד ארה"ב ובריטניה לסגת מחלקים מהנגב (פרטים נוספים על המאבק הנשכח הזה ניתן למצוא בספרו של ד"ר אילן אסיה "מוקד הסכסוך: המאבק על הנגב 1956-1947", הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1994).

    דוגמה נוספת, לא פחות מוצלחת, היא המאבק על הגולן בכלל והפעולות של "ועד ישובי הגולן" (הנהגת המאבק) בפרט. המאבק הנחוש הזה התחיל עוד לפני שחרור הגולן ונמשך בוריאציות שונות מרגע השחרור עצמו עד ימינו. הנה כמה ציוני דרך חשובים: הפעלת לחץ כבד על הממשלה בזמן מלחמת ששת הימים לפעול באופן צבאי כדי לשחרר את הגולן; הקמת הישובים אחרי המלחמה ופיתוחם עד עצם היום הזה, כולל בזמנים קשים; הנחישות כנגד המתקפות הסוריות לפני, בזמן, ואחרי מלחמת יום הכיפורים; המאבק נגד נסיגה מהגולן אחרי מלחמת יום הכיפורים; המאבק הציבורי הממושך שהביא לחקיקת חוק הגולן ב 1981; המאבק הציבורי הקשה מאוד נגד כמה וכמה ממשלות וגורמים אחרים בעלי עוצמה שניסו להביא לנסיגה מהגולן, בעיקר בין 1991 ל 2000 אבל בפועל עד 2011, השנה בה הנושא נכנס להקפאה עקב מלחמת האזרחים בסוריה; המאבק בן כמעט 20 שנה לעיגון משאל העם בחקיקה (מאבק שהסתיים רק השנה!), וכדומה. הרבה דברים ניתן ללמוד מפרשת המאבק על הגולן, ואחד החשובים שבהם הוא שאם יש חבל ארץ שהוא קרוב לליבם של מספיק אנשים, אז לאורך השנים יהיו מי שילחמו כדי שאותו חבל יהיה בריבונות המדינה וילחמו גם כדי למנוע מצב בו ערך החבל יפחת מסיבה כלשהי.

    כיוון שחלק גדול מהאנשים שנאבקו על הגולן עדיין חיים, אז ניתן ללמוד מהם הרבה בנוגע לאיך מיישמים כזה מאבק בפועל ואיך משיגים הצלחה מעשית. ח"כ לשעבר יהודה הראל, מי שבעבר כתב ב"מידה", הוא אחד האנשים שמסמלים יותר מכל את המאבק הזה, ולדעתי המידע והתובנות שניתן לקבל ממנו (אם יסכים לשתף פעולה) הן בעלות ערך עצום. גם אורי הייטנר, תושב הגולן, לשעבר דובר ועד ישובי הגולן, מי שעוסק במספר רב של תחומים ובפרט הוא בלוגר פורה ביותר, יכול מאוד לעזור.

    לסיכום, עם מספיק מקצועיות ונחישות אפשר להשיב בחזרה את ריבונות מדינת ישראל לנגב. שבת שלום ובהצלחה!!

  5. שתי הערות נוספות:

    1. יש בעיה עם קטעי הוידאו (מקבלים הודעת שגיאה שחשבון ה YouTube הקשור אליהם הוסר).

    2. היתה שגיאה בקישור לאתר שלי בתגובה הקודמת. בתגובה הנוכחית הבעיה תוקנה.