במלאות כחודשיים למערכה כשהחמאס מחזיק מעמד עד הסוף ומשגר כמאה רקטות ביום, נכון לבחון תוצאותיה. האם ניצחנו או החמצנו.
במלאות כחודשיים למערכה כשהחמאס מחזיק מעמד עד הסוף ומשגר כמאה רקטות ביום, נכון לבחון תוצאותיה עד כאן – האם ניצחנו או החמצנו • אפשר לפטור התהייה באמירה הידועה: אם יש ספק – אין ספק, וכך גם לגבי התהייה על הניצחון • לישראל היתה הזדמנות לבצע מהלך מנצח שאינו מצריך כיבוש הרצועה וגם לא מיטוט החמאס
לאחר שוך הקרבות, ראוי לבחון את תוצאות מבצע 'צוק איתן'. מלכתחילה הוגדרו מטרות המבצע בעמימות רבה. הניסוח היה: השבת השקט מהרצועה לזמן ארוך תוך פגיעה קשה בחמאס. במהלך המערכה ועם חשיפת סכנת המנהרות נולדה מטרה נוספת – נטרולן והשמדתן. אלא שמטרה זו הפכה לתכלית עיקרית של המערכה ובה התמקדו הקברניטים.
אך האם נכון היה לקבוע למערכה מטרות מוגבלות שכאלו? נכון היה יותר לקבוע כמטרת מערכה את הנחתת המכה המכרעת על מחוללי הטרור. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שארגון טרור השולט בטריטוריה ברורה ובסמיכות כה רבה לגדרה – ימרר את חייה ובטחונה לאורך שנים, ובפרקי זמן קצרים וקבועים, וודאי לא לגרור אותה ללחימת התשה ארוכה.
כך או כך, כשאלה מטרותיה, פתחה ישראל במבצע. האם לאחר 50 ימי לחימה ו-64 הרוגים הצליחה ישראל להגשימן?
מבחן התוצאות למול המטרות ועוצמת ישראל
מטרת השבת השקט (ויש להוסיף "הביטחון") לא הושגה עד הפסקת האש. ארגוני הטרור המשיכו להמטיר אש תלולת מסלול כרצונם. כל זאת בשעה שרוב תושבי עוטף עזה נטשו ומיליוני ישראלים נסים על נפשם בסירנות מחרידות. יותר מכך, גם אם תקוים הפסקת אש ו"הסדרה", קשה יהיה לבטוח בהחזרת השקט והביטחון לטווח ארוך, על רקע הצלחת חמאס.
החמאס ושותפיו אכן הוכו קשות בעיקר מכוח האש האווירי. ההרס הוא רב ומספר ההרוגים (בעיקר ה'אזרחים' שצה"ל פעל רבות לצמצום הפגיעה בהם אך שנוצלו להגנת החמאס) גם אינו קטן. אך כפי שנוכחנו, הפגיעה בחמאס כלל אינה מספקת, שהרי למרות הנזק הרב, הוא לא חשש לתעתע בישראל בהפרות הפסקת אש ובהמשך הירי תלול המסלול. עד כדי "הזמנתה" להמשך המערכה. חמאס אינו מורתע מישראל וצה"ל.
אין זה דבר של מה בכך. כוח ההרתעה הישראלי הוא אבן הבוחן במערכה זו כמו בשאר המלחמות, והיא מהווה את הערובה לקיומנו במרחב העוין והאלים שסביבנו. עם זאת כושר ההרתעה אינו דבר קבוע. ומרגע שהוא נשחק והאויב פותח בתוקפנות, חובה עליונה היא לתחזק ולשקם מיידית את כוח ההרתעה באמצעות הפעלה מאסיבית של כוח. אחרת יבולע לנו לא רק מהתוקפן הנוכחי, אלא אף יותר מסביבתנו הקשה שמצפה לרפיוננו (וניצנים לכך כבר נראו).
שיקום ההרתעה הוא אפוא המבחן האולטימטיבי לכל מערכה, וודאי לזו שלמול החמאס. אך כאמור החמאס אינו מורתע כלל. אם משום שלא הוכה דיו, שכן לא נטרלנו כראוי את יכולותיו הצבאיות, ואם מפני שנוכח החמאס לראות כי צה"ל "החזק" חושש ונמנע מלהילחם בו במרכז הכובד ובשטח החיוני שלו – מפקדתו בעזה.
יש הסבורים שכוח ההרתעה נשאר כשהיה. אך האם אפשר לומר זאת כשמיליוני ישראלים נאלצים לנוס למרחבים מוגנים בזמן של שניות? כשבעת נסיעה ההנחיה היא לעצור ולשכב על האספלט עם הידיים על הראש? כשנתב"ג וקשרי האוויר בסכנת השבתה?
ומילה על הרתעה ומידתיות; שיקום כושר ההרתעה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם "מידתיות". אין מנוס אפוא מהרתעה במלוא העוצמה, שביטויה, כפי שתורת הביטחון הנחתה משכבר, בהכרעה וניצחון ברור בזמן קצר. ספק רב אם אף תוצאת "תיקו" בעימות תועיל לשיקום ההרתעה.
'ישראל החזקה' במבחן התוצאה
למרבה הצער, ההנהגה וצה"ל לא חתרו מתחילת המערכה להכרעה ולא לניצחון ברור. כל שרצינו הוא שקט, שאותו צריך החמאס להעניק מרצונו במסגרת "הסדרה". במסגרת המערכה המוגבלת הסתפקה ישראל במתקפה אווירית ממוקדת ומתוחכמת כנגד יעדי הטרור. אסטרטגיה זו הייתה נכונה בעיקרה, אך הניסיון וההיסטוריה מלמדים שעם חיל-אויר בלבד אין מנצחים מערכות (קוסובו הוא מקרה ייחודי שאינו משבש את הכלל), וודאי לא מנצחים אויב נחוש שמוות הוא משאת נפשו ושהרג בני עמו קל בעיניו, והכין עצמו שנים למערכה בתווך התת-קרקעי.
אך גם האופנסיבה האווירית שלנו הייתה יכולה להניב תוצאות חותכות יותר. כמי שהיה לו חלק מרכזי בהפצצות האסטרטגיות במצרים במלחמת ההתשה ובסוריה ביום הכיפורים ובמבצעים אחרים, אני יכול לומר בבירור כי הפצצות 'צוק איתן' לא נועדו לפגוע שיטתית במטרות תשתית ראויות וכואבות. לפגיעה במטרות אלה היה סיכוי רב להפוך את חמאס לחדל אונים. מה גם שהייתה מביאה, בסופו של דבר, לפחות הרוגים.
והנה, עם הפנמת סכנת המנהרות, התגלגלו כאמור ישראל וצה"ל, שלא לרצונם, גם למערכה קרקעית. אך מערכה זו הייתה מוגבלת ביותר באופייה, באשר מטרתה העיקרית הייתה נטרול איום, שהיא פעולה הגנתית באפייה. על כן, למרות השמדת 32 המנהרות, ולמרות העובדה שחיילי צה"ל הפגינו נחישות וכושר לחימה גבוה, לא יכלה הפעולה הקרקעית להביא את הניצחון הנדרש. לא פחות מכך, השמדת רוב המנהרות לא מספיקה להביא שלווה לתושבי עוטף עזה (פן יש עוד מנהרות שלא נחשפו או שייחפרו) ונראה ששיבשה את תכנית הלחימה המתבקשת.
השאלה הקריטית, אם כן, לו ישראל וצה"ל חתרו להכרעה וניצחון, מה היה צריך לעשות? איני מאלו הסבורים שצריך למוטט את השלטון החמאס, וגם איני סבור שצריך לכבוש את הרצועה ולחזור לשלוט בה. יחד עם זאת נדרשה פעולה קרקעית מסוג אחד לגמרי: תמרון מהיר תוך חציית הרצועה עם העוצבות המשוריינות של צה"ל, במטרה להגיע לבונקר הפיקוד במרכז הכובד של חמאס – בלב העיר עזה. שם יפעל צה"ל לשבות את מפקדי הטרור, ישאב מידע ומסמכים על יכולותיו הצבאיות, ינטרלן, וייצא מהרצועה כשניצחונו ברור. או אז יש סיכוי שחמאס יפנים שנוצח ושכושר ההרתעה שוקם.
לצה"ל היו במערכה זו (בשונה מ'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן') תנאים שלא יסולאו מפז להכריע את חמאס: החמאס מבודד ממצרים, כשהמערב עסוק במזרח אוקראינה, וכשארצות הברית במתקפה אווירית בצפון עירק על דאע"ש. ספק רב אם תנאים כמעט אידיאליים אלה, יהיו בעתיד.
בניגוד ללהגם של פרשנים ו"מומחים" רבים, אפשר גם אפשר לנצח טרור. תורכיה הכריעה את הטרור הכורדי (PKK), באירלנד הצפונית הניח הצבא האירי החופשי את נשקו ומנהיגיו נאלצו להצטרף לממשלה בראשות פרוטסטנטית, בסרי לנקה הובס הטרור הטאמילי. אף ישראל הצליחה, לאחר 'חומת מגן', לנצח ללא עוררין את הטרור הפלסטיני ביו"ש (ואין זה מקרה שהם אינם ששים לחדשו). כך גם נוצחו ארגוני הטרור בגרמניה וביפן. ובעבר היותר רחוק הודבר הטרור במלזיה, בעומן ובאנגולה.
אחרי 14 שנים של טרור תלול מסלול ושיבוש חיי העורף, אחרי 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן', ועם חרדה מוצדקת של יושבי עוטף עזה הגיע הזמן לגבור באופן ברור על הטרור הבלתי נסבל.
'הסדרה' כאלטרנטיבה להכרעה
יהיו אשר יהיו מחירי ההכרעה, האלטרנטיבה של מלחמת התשה, וגרוע לא פחות של 'הסדרה' שמעניקה פרס לטרור ושיהיו לה השלכות מול אויבים חזקים ורבים – חמורה פי כמה.
עצם המונח 'הסדרה' יותר ממרמז על ארבע התפתחויות אפשריות וגרועות: ראשית, שלתוקפן החמאסי יש מעמד שווה לזה של ישראל הנתקפת. שנית, שהחמאס צריך לקבל פרס על תוקפנותו ולא עונש. שלישית, שישראל מוכנה להגיע ל'הבנות' עם תוקפן טרוריסטי ואף לחזור עמו, כמוזכר, להבנות קודמות ('עמוד ענן') ששוויין כקליפת השום. ורביעית, שישראל לא גברה על הטרור אלא אף חפצה להגיע עמו למשא-ומתן (ולו בעקיפין) שממנו ייצא בהישגים ברוכים, שכאילו מובן מאליו שמגיעים לו.
ישראל דרשה בתחילה את פירוז הרצועה כתנאי להסדרה. דרישה זו הייתה בלתי ריאלית בעליל, ולו בשל העובדה שאף גורם חיצוני לא יהין להפעיל את הכוח הנדרש לפירוק החמאס מנשקו, כאשר אפילו ישראל לא העזה לעשות זאת. אך מלבד זאת, כשישראל מדברת על פירוז הרצועה בדרך מדינית היא אינה שמה לב שהיא יורה בכך לעצמה ברגל, וזאת בהקשר הגרעין האיראני. הרי ישראל תבעה, ובצדק, שלא לפתור את סוגיית הגרעין בדרך מדינית. והנה לפתע, כשמדובר בחמאס, היא עצמה פונה לדרך זו. קשה לומר שיהיה לישראל פתחון פה מול ארה"ב והמערב במניעת נשק גרעיני באיראן – סכנתנו הגדולה.
ישראל הכתה הפעם קשות את חמאס וחיילינו הפליאו להילחם. אך המכה אינה מספיקה כדי להחזיר את ההרתעה ולהבטיח כי סבב הלחימה לא יחודש בעתיד הקרוב. לישראל היו הפעם תנאי בוננזה להכריע כנדרש את חמאס ונראה שהחמיצה שוב את הזדמנות.
תא"ל (מיל.) אהרן לברן, לשעבר עוזר ראש אמ"ן למבצעים וחוקר בכיר במרכז למחקרים אסטרטגיים באונ' ת"א ובר אילן.
יש התעלמות במאמר מהמגבלות המדיניות החמורות שהיו בחלק הראשון של המערכה.
עם כל הכבוד לתמיכה המצרית, ישראל לא יכלה למתוח את החבל יתר על המידה מול האמריקאים. חבל שגם כך נמתח עד לקצה בפעולה הקרקעית המוגבלת.
הכותב מצביע בידענות על אפשרות מבצעית לפלישה קרקעית מצומצמת לחמ"ל המרכזי של החמס וחיסול ראשיו. עם כל הכבוד, מדובר בדיבורים ריקים. מפקדה כזאת כנראה לא קיימת, והדרך היחידה להגיע למרכז עזה מבלי לחטוף טילי קורנט מכל חלון הוא באמצעות שיטוח של אלפי בתים.
מומלץ לאסטרטג להביט במציאות כפי שהיא ולא לשגות במשאלות לב על פעולות נועזות שיכריעו את המערכה.
מה שאתה אומר הוא חצי נכון.
למתוח את החבל אל מול האמריקאים לדוגמא.
מי היא אמריקה ?
מה אמריקה רוצה כמדינה ? לאוו דווקא כנשיא אחד.
לדוגמא, קלינטון שנחשב נשיא שאהב את ישראל כפה עלינו את הסכמי אוסלו.. שאנו משלמים עליהם עד היום.
אמריקה כמדינה, עד אובמה רצתה להיות השולט בעולם.
והם עשו זאת תוך כדי שליטה על נתיבי הסחר הימיים.
דבר שאף מדינה אחרת בעולם כיום לא יכולה לעשות – וזו בדיוק הסיבה למה היו להם יותר מ 6 ציים (וכמובן המון נושאות מטוסים הלא הן בסיסים צפים).
בעבר למען סיבון האוזן, סין הייתה מעצמה.
למה ? כי כל המסחר עבר דרך "דרך המשי", היה מסחר קרקעי, ולא ימי.
ברגע שהעולם עבר למסחר בים, כללי המשחק השתנו.
בשיעור היסטוריה קצר ובמבט אל מלחמות העולם אפשר לראות איך אמריקה הפכה להיות מעצמה.
ע"י הרחבת הציים שלה והחלשת השליטה הימית של מדינות אחרות, כמו אנגליה וכמובן לימים המתחרה הגדולה שלה – רוסיה.
אמריקה מעולם לא נכנסה למלחמות העולם ראשונה, תמיד חיכתה בצד ונתנה לצדדים לשחוק אחד את השני. (זה היה גם נכון במלחמת יום כיפור).
לאמריקה חשוב שבעלות הברית שלה יעשו מה שהיא רוצה, מה שלא שונה הרבה ממה שרוסיה רוצה מבעלות בריתה שלה.
אמריקה נותנת כסף ומשאבים תמורת שליטה.
"אני נותן לך X, אתה קונה ממני באותו ה X, ובנוסף עושה מה שאני אומר לך."
זו אמריקה כבר קרוב ל 100 שנים.
הנשיא השתנה, והנשיא הנוכחי עוין לישראל, עם כי הקונגרס שלהם עדיין בעדנו.
אז מה השתנה ?אמריקה מחליפה צדדים.
במקום ישראל / מצרים / ערב הסעודית / כווית – הם רוצים כוח חדש שעולה במזרח התיכון – איראן / קטאר / תורכיה / אחים מוסלמים.
רק שזה לא עבד להם.
כמובן שאפשר להמשיך להרחיב בנושא, אבל אני גולש.
נחזור לנקודה – בזמן מלחמת לבנון, וגם שתקפנו את הכור העיראקי אמריקה עשתה שרירים.. אבל ראש הממשלה באותו הזמן, מנחם בגין אמר בנאום מפורסם "לא צריך אתכם אמריקה." במילים יותר יפות.
האם בעבר אמריקה נתנה פחות כסף ? ממש לא.
להפך, בעבר הסכום שאמריקה נתנה היה גדול בעשרות מונים לעומת מה שהוא היום (אינפלציה היא דבר מקסים…)
אז למה אמרו לאמריקה "לא"?
אמרו לאמריקה "לא" כיוון שהאינטרס האמריקאי היה מנוגד לחלוטין ומסוכן לאינטרס הישראלי.
שזה בדיוק אגב מה שהמצב היום.
יכול להיות ,ויש סיכוי שאתה באמת קצין מודיעין, ואם זה המצב אני מצדיע לך.
אבל דבר שהוכח בעבר ויוכח שוב בעתיד – להסתכל רק על מפת המודיעין היא דבר שגוי.
צריך להסתכל בצורה רחבה יותר, וגם לחשוב על האינטרס של הארץ שעליה מדובר.
האינטרס שלנו, ישראל הוא קודם כל קיום בטוח.
דבר שהוא כרגע מוטל בספק, ולכן עלינו לעשות מה שצריך על מנת שדבר זה יחריב אותנו.
נכון, להכניס טנקים למרכז עזה רק יהפוך אותם למטרות.
אבל מי מכניס טנקים לשכונה בנויה שיודעים שיורים בהן טילים?
אף אחד. אף אחד שפוי.
כן, נאלץ להחריב את עזה.
גם את ברלין החריבו במלחמת העולם השנייה.
מישהו זוכר מה קרה לנגאסקי והירושימה ?
כמובן שאפשר גם לדבר על מעלליי האמריקאים לכפרים בויאטנאם לאחר שנמאס להם שנהרגו להם המון חיילים.
מלחמה היא דבר אכזרי, אין הומניות במלחמה.
הצד ההומני לנצח יפסיד, וזאת במיוחד שמדובר בטרור.
לטרור אין מה להפסיד חוץ מדעת קהל שממנו הוא לוקח עוד לוחמים.
אם נהרוס הרבה שכונות בעזה, ונתעלם מה"מגן האנושי" שלהם, העולם יכעס, כן.
אבל.. שימו לב. העולם כעס חודש.. חודש וקצת.. מישהו דיבר על הריסת הבניין עם ה 14 קומות ?
ומה לגבי זה עם ה 12 ?
אף אחד לא אמר מילה.
למה?
כי זה חדשות של אתמול, והבינו שאין עם מי לדבר.
אם מראים בעולם שאנו האדונים – יתייחסו אלינו כאל אדונים.
אם מראים שאנו עבד נרצע.. זה היחס שנקבל – וזה היחס שקיבלנו כבר שנים על כל כך הרבה ויתורים.
כן, פעם הבאה צריך להפעיל כוח "לא מידתי."
מה זה בכלל מידתיות במלחמה ?
זו הנפצה שבאה לאחר מלחמת העולם השנייה של העולם המערבי.
אנחנו לא נלחמים בעולם המערבי.
ורק לסיבון האוזן זה בעיקר אומר "כמה שווה חייל שלך לעומת חייל אויב?"
אנו כמובן נרחיב את זה "כמה שווה חייל ישראלי לעומת אזרח פלסטיני?"
האם הוא שווה 1 ל 1 ?
1 ל 10 ?
1 ל 100 ?
אני אומר שהחיילים שלנו, והאזרחים שלנו הם יקרים מפז.
גם אם נהרוס שכונות שלמות וייהרגו אלפי פלסטינים בתהליך, אם לא ייהרג אפילו חייל אחד ישראלי – שווה את זה.
אין מידתיות במלחמה ולוחמה.
מתי צריך להפעיל מידתיות ? במקרה של לקיחת שבוים. אוקיי, אתה לא רוצה להרוג את החיילים או האזרחים שלך, ולכן לא נזרוק פצצה של טון לחסל את השבויים שלנו.
כי זה פשוט לא הומני כלפי עצמנו.
תמיד החשבון צריך להיות כלפי עצמנו, לא כלפי האויב.
האויב לא חושב פעמיים לפני שהם משגרים רקטה או מתפוצצים באוטובוס.
כן, להביט במציאות, כן לשים לב מה קורה מסביב.
ובעיקר לשים לב שאנו לא משחקים במגרש המערבי.
אנו משחקים במגרש המזרחי, שבו אין חוקים ברורים חוץ מחוק אחד – אתה חי על חרבך.
ורק מי שבלתי מנוצח, חסר פחד ומטיל מורא באויביו – שורד.
אבל לצערנו, עדיין לא קם מנהיג מספיק נחוש ושלא מפחד על הכיסא שלו לעשות את הצעדים הללו.
זה עניין של זמן.
זה עניין של זמן עד שיקום מנהיג כזה, או שאנחנו פשוט נהייה בים.