הסדר העולמי של הוואקום האמריקני

הוא אמנם חובבן, שטחי ויהיר אך כישלון מדיניות החוץ של אובמה אידיאולוגי בעיקרו. הקטנת השפעתה של ארה"ב יצרה ואקום שלתוכו נכנסו שחקנים אלימים

הואקום מעורר אנרכיה, אובמה. צילום: יונתן סינדל, פלאש90

ביולי, כשגרמניה הדבירה את ברזיל בתוצאה 1:7 בחצי גמר גביע העולם בכדורגל – ובכלל זה רצף בן חמישה שערים בתוך 19 דקות במחצית הראשונה – כתב פרשן ספורט אחד כך: "זו לא הייתה נבחרת שהפסידה. זה היה חלום שמת". מילים אלו יכולות לתאר, באותה מידה של דיוק, את מה שקרה למדיניות החוץ של ברק אובמה מאז השבעתו לכהונתו השנייה. על פי חזונם מצועף העיניים של עוזריו הפוליטיים וחנפניו בתקשורת, הנשיא אמור היה לחולל בכהונתו זו מעוף מדיני מרהיב: לחסל מלחמות, לאתחל תהליכים, להניע צירים ולהחזיר לאמריקה את המוניטין הבינלאומיים שלה.

במקום כל זה, הוא התפורר.

מדיניות חוץ בקריסה

מדיניות החוץ של ארצות הברית נמצאת בתוהו ובוהו חסר תקדים. במקרים מסוימים, מדיניות כושלת הוחלפה באפס מדיניות. כך הוא הדבר בלוב, בסוריה, במצרים, בעיראק, ולפחות עד לאחרונה גם באוקראינה. במקרים אחרים, הנשיא העלה הילוך במדיניות כושלת: הארכת שיחות הגרעין עם איראן; ההודעה על נסיגה מלאה של כוחות ארצות הברית מאפגניסטן.

לפעמים היה הממשל טרף למאורעות שהוא עצמו הוסיף ודרדר באמצעות גמגום פקידותי וניסיונות תיקון מגושמים, כגון בפרשת הריגול של אדוארד סנואודן. במקרים אחרים, הפצעים נגרמו לממשל בידיו שלו ממש: שערוריית הריגול בגרמניה (כאשר התברר שארה"ב המשיכה לרגל אצל בת בריתה למרות גילויים קודמים של האזנות האן-אס-איי אצל הקנצלרית מרקל); ההכרזות החוזרות ונשנות כי "הליבה של אל-קאעידה" נמצאת "על סף תבוסה"; עסקת חילופי השבויים עם הטליבאן לשחרור הסמל בואו בֶּרגדַל.

לפעמים הנזק ניכר לעין, כגון בקריסת השיחות בין ישראל לפלסטינים באפריל, שבעקבותיה באה המלחמה בעזה. במקרים רבים יותר דְבַר הנֶזק נלחש בפיהם של בני בריתה של אמריקה. "הברית בין פולין לארצות הברית היא חסרת ערך, ואפילו מזיקה, מפני שהיא נותנת לפולין תחושת ביטחון כוזבת", נשמע שר החוץ הפולני ראדק סיקורסקי, עד לא מכבר סַמן פרו-אמריקני בפולין, אומר ביוני. "זה קשקוש", סיכם.

הרשימה הזו אינה ממצה כלל. אבל סוף סוף היא מעוררת תשומת לב. מדיניות החוץ, שנחשבה לאחד היתרונות של אובמה בכהונתו הראשונה, הייתה לו למעמסה. סקר שערכו אן-בי-סי ו'וול סטריט ג'ורנל' ביוני האחרון גילה ש-57 אחוז מהאמריקנים מתנגדים למדיניות החוץ של אובמה, ורק 37 אחוז מצַדדים בה. בחו"ל גוברת הדאגה מתפקודו של אובמה. הגרמנים, למשל, קיבלו אותו כמעֵין מָשׁיח בביקורו בברלין ערב בחירתו ב-2008, ובסקר משנת 2010 נמצא כי 88 אחוזים מהם תומכים בו – והנה בשלהי 2013 שיעור התמיכה בו בגרמניה עמד על 43 אחוז בלבד.

במצרים, מדינה נוספת שהנשיא יצא מגדרו בחיזוריו אחריה, הוא הגיע להישג לא ייאמן: פופולריות נמוכה מזו שהייתה שם לנשיא ג'ורג' וו' בוש. בישראל, פוליטיקאים ופרשנים מכל הקשת הפוליטית מאוחדים בלעגם לממשל. "ממשל אובמה הוכיח שוב שהוא חברם הטוב של אויביו ואויבם הגדול של חבריו", כתב ארי שביט, איש המרכז-שמאל, ב'הארץ' ב-28 ביולי. וכהד נשמעת אבחנה זו מפיותיהם של קובעי מדיניות מטוקיו דרך טייפּה עד טאלין.

אבדן האליטות הדמוקרטיות

אבל הסימן המשכנע ביותר הוא כמדומה התמוטטות האמון בנשיא בקרב אליטת מדיניות החוץ בוושינגטון, הנוטה ברובה למפלגה הדמוקרטית. "בימי אובמה ספגה ארצות הברית נזק תדמיתי ממשי", הודה פובליציסט 'וושינגטון פוסט' דיוויד איגנטיוס בחודש מאי. "ואני אומר זאת כאדם המזדהה עם רבים מיעדי מדיניות החוץ של אובמה". הילרי קלינטון, לשעבר מזכירת המדינה בממשל אובמה, ציינה כי "אומות גדולות זקוקות לעקרונות מארגנים, ו'אל תעשו שטויות' איננו עיקרון מארגן". זביגנייב בז'ז'ינסקי, ששימש היועץ לביטחון לאומי בממשל קרטר, הזהיר ביולי כי "אנחנו מאבדים שליטה על יכולות ההתמודדות של הדרגים הגבוהים עם אתגרים חיוניים לרווחתנו". ארצות הברית, הוא הוסיף, "מאבדת בהדרגה את נחישותה האסטרטגית ואת חוש הכיוון שלה".

והיה גם זה: "אֵילו פָּנים יַראֶה לנו אובמה באוֹמָהָה?" כך תהה רוג'ר כהן, פובליציסט ניו-יורק טיימס, ליברל מובהק, ערב הטקס לציון שבעים שנה לנחיתת כוחות בעלות הברית בחוף אומהה בנורמנדי, ביוני האחרון. "הלוואי ויכולתי לומר שתתגלה לעינינו דמות משכנעת". אבל, הוא המשיך:

אובמה באומהה הארורה, בשנת נשיאותו השישית, מאכזב כאשר עוזריו מנסחים את המוטו של מדיניות החוץ במילים "אל תעשו שטויות". … הוא מאכזב כאשר סוריה מדממת את דרכה אל שנתה הרביעית של מלחמת האזרחים. … אובמה מאכזב בשעה שוולדימיר פוטין, המעודד מהנסיגה בסוריה ומתפיסתה של אמריקה כחלשה, מספר את קרים… אובמה מאכזב כשרוסיה של פוטין זורעת הרס במזרח אוקראינה… הוא מאכזב גם בשעה שחלומות החירות והפלורליזם של מצרים, ששגשגו בכיכר תחריר, פינו את דרכם לניצחון סוחף של גנרל לשעבר ב"בחירות" גרוטסקיות רק מעט פחות מאלו שערך אסד בסוריה.

האם כולנו שוב ניאו-שמרנים? ממש לא – או לפחות עדיין לא. כבר אי אפשר להתעלם מאותות הכישלון של מדיניות החוץ של אובמה, אבל להתווכח על סיבותיו אפשר גם אפשר. האם העולם פשוט נעשה מקום מורכב במידה בלתי אפשרית, ועיצובו או השליטה בו הם מעבר להישג ידו של כל נשיא אמריקני שהוא? האם הבעיה היא הנשיא עצמו, אדם שדומה כי איבד עניין בתחומי האחריות של תפקידו (אך לא בזכויות היתר הכרוכות בו)? או שמא אנו עדים לתוצאותיה של השקפת העולם הפרוגרסיבית שאובמה מקדם בריש גלי גם בנושאי חוץ וביטחון?

גם היא במבקרים. צילום: פלאש90
גם היא במבקרים. צילום: פלאש90

כצפוי, רבים מתומכי הנשיא נמשכים אל ההסבר הראשון. לפי קריאה זו של המציאות, ארה"ב כבר אינה נהנית מהתנאים הגיאו-פוליטיים הישנים שהקנו לה יתרון על פני שותפותיה התלויות בה מבחינה צבאית והכנועות לה מבחינה מדינית, ועל פני יריבותיה החלשות באופן מהותי שהתנהגותן צפויה למדי.

במקביל, עליונותה הכלכלית של ארה"ב מיטשטשת והמדינה נמצאת בשקיעה מתמשכת. אויביה של ארצות הברית רוכשים בהתמדה יכולות חדשות להתעמת איתה באופן לא סימטרי, וכופים עליה מחירים גבוהים בלי לשלם מחיר של ממש. דלדול המשאבים התקציביים מעמיד את ארצות הברית בפני הכורח להכריע חדשות לבקרים בין צרכיה הפנימיים לבין האינטרסים הבינלאומיים שלה.

זאת ועוד, הזיכרונות המרירים מעיראק ומאפגניסטן – מורשת בוש המושמץ – מגבילים את האפשרויות של אובמה, כי הציבור האמריקני הבהיר הבהר היטב שאין לו שום חשק להתערב שוב במקומות כגון סוריה ובסכסוכים כגון זה שבאוקראינה. כדברי הנשיא בראיון סמוך להשבעתו השנייה בחורף 2013, "אני כנראה מודע יותר לא רק לחוזקות וליכולות המדהימות שלנו, אלא גם למגבלותינו".

תהיה זו טעות לפטור טיעון זה כלאחר יד. כלום הוגן הוא להאשים את אובמה ברבע מאה של ממשל קלוקל בקייב, שיצר את התנאים שאפשרו את שגשוגה של הבדלנות הרוסית בקרים ובדונצק? האם באמת הייתה לאובמה אפשרות למנוע את נפילת חוסני מובארכ, או לנווט את הפוליטיקה המצרית בשנות הסער שבאו לאחר מכן? האומנם אשמתו היא שראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי יזם מעשי נקם במנהיגים סוניים ויצר בכך את התנאים הפוליטיים להתעוררותה של אל-קאעידה בארצו, או שמנהיג פקיסטן חמיד קרזאי התגלה כאכזבה? אִילו מחיר שיפור היחסים עם פקיסטן היה הפסקת תוכנית הפצצות המזל"טים, האם היה מחיר זה כדאי?

העניין הוא שכל נשיא נאלץ להתמודד עם דילמות שנראות בלתי פתירות. נשיא מוצלח הוא זה היודע לנטרל אותן ולא לתת להן להגדיר אותו. האם הירושה שקיבל אובמה קשה מזו שקיבל פרנקלין רוזוולט מקודמו הרברט הובר (השפל הכלכלי הגדול), מזו שקיבל ריצ'רד ניקסון מלינדון ג'ונסון (המלחמה בווייטנאם וההתפוצצות החברתית), או מזו שקיבל רונלד רייגן מג'ימי קרטר (הסטגפלציה במשק, שלטון האייתולות שעלה באיראן, מסע הניצחונות של ברית המועצות)?

שלומיאל סדרתי

אם כבר, במובנים רבים אובמה היה בר מזל לעומת קודמיו. למרות המשבר הפיננסי והמיתון שבא בעקבותיו, מאז ג'ון פ' קנדי ועד ברק אובמה לא קיבל העולם נשיא אמריקני חדש בתועפות כאלו של רצון טוב. במלחמה בעיראק, אשר פני נשיאותו של ג'ורג' וו' בוש כה הושחרו בעטיה, ניצחה ארצות הברית בזכות אסטרטגיה צבאית שאובמה, בהיותו סנטור, התנגד לה במפורש. אשר למלחמה באפגניסטן, בשתי המפלגות בארצות הברית הייתה תמיכה נרחבת במשלוח כוחות אמריקניים נוספים.

פחות ממחצית השנה לאחר תחילת כהונתו הראשונה נפלה לידיו של אובמה הזדמנות לתפנית מרחיקת לכת. זיוף הבחירות באיראן עורר התקוממות עממית נרחבת, שלוּ הצליחה הייתה שמה קץ לרפובליקה האסלאמית ולמשבר הגרעין גם יחד. עוד משַנֶּה-מִשחק פוטנציאלי התגלגל לידי אובמה בראשית 2011, בשלב הראשון, השלֵו למדי, של ההתקוממות בסוריה. ארצות הברית יכלה אז, במחיר נמוך יחסית, להדיח רודן אנטי-אמריקני מכיסאו ולשבור את החוליה המקשרת העיקרית בין איראן לבין גרורותיה הטרוריסטיות בלבנון ובעזה.

לא ייאמן, אבל אובמה הצליח להקדיח כל אחת מההזדמנויות הללו. אות מבשר לכך ניתן ב-2009, כאשר, כחלק משינוי המדיניות כלפי רוסיה, הממשל ביטל בפתאומיות תוכניות לפריסת מערכת הגנה מפני טילים בליסטיים בפולין ובצ'כיה – תוכניות שלמענן קיים ממשל בוש משא ומתן מייגע עם הממשלות בוורשה ובפראג תוך נטילת סיכון רב.

"שמענו על כך בתקשורת": כך תיאר סגן מנהל הלשכה לביטחון לאומי של פולין, וִיטוֹלד וַשְצִ'יקוֹבסקי, את תהליך ההתייעצויות עם הממשל על הביטול. וכמו כדי לזרות מלח גס על פצע מיותר, ההודעה הגיעה ביום מלאת שבעים שנה להסכם ריבנטרופ-מולוטוב – תזכורת אפלה לפולין שכאז כן עתה אינה יכולה לסמוך על הערבויות שנותנות המעצמות הגדולות לביטחונה.

וזו הייתה רק ההתחלה. עד מהרה נעכרו היחסים עם צרפת, כאשר הנשיא דאז ניקולא סרקוזי לעג בגלוי לפנטזיות הפירוז הגרעיני של אובמה. "est-il faible?, האם הוא חלש?" השתומם נשיא צרפת בקול רם, על פי הדיווחים, לאחר שהיה עד לביצועיו של אובמה בפסגת הג'י-20 הראשונה שלו, באפריל 2009. הבאה בתור הייתה גרמניה. בביוגרפיה של אנגלה מרקל, מאת שטפן קורנליוס, מצוטטת קנצלרית גרמניה כאומרת לראש ממשלת בריטניה דאז, גורדון בראון, שאובמה נראה לה "כל כך מוזר, כל כך בלתי נגיש, כל כך חסר חמימות".

ואז באה סעודיה. הנסיך הסעודי תורכי אל-פייסל אמר לקהל מאזינים בלונדון כי מדיניות ארצות הברית כלפי סוריה "הייתה מצחיקה אלמלא הייתה בוגדנית באופן כה בוטה ומכוונת לא רק לתת למר אובמה הזדמנות לנסיגה, אלא גם לעזור לאסד לטבוח בבני עמו". גם קנדה – קנדה! – התאכזבה. "איננו יכולים להמשיך במצב הלימבו הזה", התאונן שר החוץ ג'ון בֵּיירד על מסכת ההטעיות והעיכובים האינסופיים שהכביר הממשל האמריקני סביב אישור צינור הנפט 'קיסטון XL'.

והייתה ישראל: "חשבנו שארצות הברית תוביל את הקמפיין נגד איראן", אמר שר הביטחון משה יעלון בנאום באוניברסיטת תל-אביב במארס. אלא שאובמה "הפגין חולשה". ולפיכך, "בנושא הזה ישראל יכולה לסמוך רק על עצמה".

רשימה נכבדה למדי של התנגשויות הצטברה אפוא. ועדיין, בדרך כלל אפשר להתגבר על חילוקי דעות כגון אלה בעזרת קצת דיפלומטיה. לא כך אירע בכישלונותיו של אובמה, כאשר נדרשה ארצות הברית לבצר את ההישגים שהשיגה בעמל רב בעיראק, לקדם את ערכיה הדמוקרטיים באיראן, או לפעול להשגת היעדים באפגניסטן, ב"מלחמה שחייבים לנצח בה" כדברי אובמה עצמו, שוב ושוב, במרוץ לנשיאות ב-2008. אשר לסוריה, את ההערכה הקטלנית ביותר השמיע כנראה רוברט פורד, שהיה האיש של אובמה בדמשק בימים שבשאר אל-אסד נהג לסעוד בחברת ג'ון קרי ולהתבשם ממחמאותיה של הילרי קלינטון שראתה בו "רפורמטור".

"הרגשתי שכבר אינני יכול להגן על המדיניות האמריקנית", סיפר פורד ביוני האחרון לכריסטין אמנפור מסי-אן-אן, בהסבירו את החלטתו להתפטר משירותו בממשל. "שום דבר במדיניות שלנו לא היה מוצלח במיוחד, למעט פירוק 93 אחוז מהחומרים הכימיים של אסד, אבל אסד עבר להשתמש בגז כלור נגד יריביו".

מתקן להעשרת מים כבדים באיראן. צילום Nanking2012 באדיבות ויקימדיה
מתקן להעשרת מים כבדים באיראן. צילום Nanking2012 באדיבות ויקימדיה

הכישלון אינו יתום

אף לא אחד מהכישלונות החרוצים הללו – למען התִמצוּת אני כורך יחדיו במתכוון את הציר האשלייתי שבנה אובמה בין ארה"ב למזרח אסיה, את המהפך הרעוע במדיניות האמריקנית כלפי רוסיה, את השיחות הישראליות-פלסטיניות שנוהלו באוזלת יד, את ועידות הנפל בז'נבה בעניין סוריה, את הסכם הביניים הקטסטרופלי עם איראן, את מותה הלא מוכרז של אג'נדת הסחר החופשי האמריקנית, את הפתיחות המיוחצנת-מדי כלפי בורמה, את הניצחון המיותם בלוב, את היחסים המורעלים עם מצרים ואת הקיצוצים הרי האסון בתקציב ההגנה – ובכן, אף לא אחד מהם אפשר לתרץ כעניין של חוסר מזל גיאופוליטי. היכן, אם כן, נמצא שורש הכישלון?

בעיני אוהדיו האידיאולוגיים של הממשל, השורש טמון באישיותו של הנשיא. הוא מרוחק מדי, הם אומרים. הוא לא סחבק. הוא אינו יודע לרקום יחסי קרבה מסוג אלה שהיו לבוש עם טוני בלייר, לקלינטון עם הלמוט קוהל ולרייגן עם מרגרט תאצ'ר. נוסף על כך הוא מקצוען מדי, רציונלי מדי, זהיר מדי: הוא חושב שהצלחה במדיניות חוץ היא עניין של ניצחון בנקודות, כדבריו לא מכבר בעת ביקור באסיה, בשעה שהאמריקנים מצפים מהנשיא למפגני ניצחון.

לחלופין, הוא אולי פוליטי מדי. "לנשיא יש הרגל מטריד לקבל החלטות מכריעות במדיניות החוץ עם חבורה קטנה של יועצים מעוטי ניסיון המתמחים בפוליטיקה גרידא", סיפר ואלי נַסְר, האקדמאי ששימש יועץ במחלקת המדינה בראשית ימיו של אובמה בבית הלבן. "דאגתם העיקרית סביב כל פעולה במזרח התיכון או באפגניסטן היא כיצד תיראה הפעולה בחדשות בטלוויזיה".

תיאוריה אחרת: הנשיא פשוט מנותק מהמאורעות, אדיש לפרטים של ענייני הממשל ואינו מסוגל להוציא מדיניות לפועל. בסתיו האחרון, בעקבות ההשקה האיומה של אתר האינטרנט של תוכנית הביטוח הרפואי של אובמה, התברר כי הנשיא לא קיים פגישת עבודה אישית עם שרת הבריאות קתלין סיבֶּליוס זה יותר משלוש שנים. ואם זו מידת תשומת הלב שהנשיא מקדיש לנושא שבראש סדר העדיפויות הפוליטי שלו, אפשר לחשוש שבנושאים זוטרים יותר הוא מתעמק עוד פחות.

עוד התברר כי הנשיא ישב בבית הלבן כמעט חמש שנים בלי לדעת שהסוכנות לביטחון לאומי (אן-אס-איי) מצותתת לטלפונים של מנהיגים זרים. בכתבת דיוקן חושפנית שפורסמה ב'ניו-יורק טיימס' באוקטובר האחרון תואר הנשיא כמי שהיה "חסר סבלנות ומנותק" במהלך דיונים בבית הלבן על סוריה, "ומפעם לפעם גלל הודעות טקסט בבלקברי שלו, רישל את איבריו או לעס מסטיק". עוד ידוע כי הנשיא התלונן באוזני עוזריו על מה שהוא כינה "תשישות החלטות" וביקש לקבל מזכרים שהוא יכול לסמן בהם אחת מהאפשרויות "מסכים", "לא מסכים", "בואו נדון בזה".

העניינים הקטנוניים של הפוליטיקה

העדות המחרידה מכולן באה מפי אובמה עצמו. אתר 'פוליטיקו' סיפר כי בעת ההכנות לראיון בתוכנית 'שישים דקות', בתוך סעודת ערב מאוחרת באיטליה, הנשיא התלונן על מר גורלו: "רק אתמול דיברתי על האמנות והחיים, הנושאים המעניינים הגדולים, והנה אנחנו שוב בעניינים הקטנוניים של הפוליטיקה"; אותם "עניינים קטנוניים" היו המשבר באוקראינה ותוכנית הבריאות של אובמה עצמו. ואז הגיע הפרט הבא, על טיול נשיאותי במארס, בימי השיא של המשבר בקרים:

בארוחת ערב פרטית עם חברים במוצאי השבת ההוא, אובמה לא ביטא כל חרטה על המיני-חופשה שלו באתר הפאר 'אושן ריף קלאב' או על הפומביות שאפיינה את הטיול ההוא, שעל פי הדיווחים הצריך שימוש במטוסים, בחמישה מסוקים, ביותר מחמישים סוכני חרש ובהטלת מגבלות על המרחב האווירי של דרום פלורידה. אחרי כמה שבועות קשים של טיפול במשבר בינלאומי, הוא התענג על ההפסקה הזו, שכללה שני סיבובים של גולף.

גם אם נסכים שעבודתם של נשיאים יכולה להיעשות על כרי הגולף, ושאפשר לקבל החלטות בין אירוע התרמה אחד למשנהו (אובמה ערך 321 אירועים כאלה לאורך כהונתו הראשונה, לעומת 173 שערך ג'ורג' וו' בוש ו-80 שקיים רייגן), עדיין נשיאות ארצות הברית היא מלאכה הדורשת יותר מהתעניינות מרפרפת. קרל-תיאודור צוּ גוטנברג, לשעבר שר ההגנה הגרמני, תיאר את אובמה כמי שהינו "ככל הנראה הנשיא המנותק ביותר מזה עשרות שנים". עמיתי ויליאם גַלסטון, בעל טור (ליברלי) ב'וול סטריט ג'ורנל' ולשעבר עוזרו של ביל קלינטון, העיר כי "הנשיא הזה אינו נראה סקרן באשר להליכים השלטוניים – לא הליכי החקיקה, לא אופני היישום, ולא ההליכים המנהלתיים או הפקידותיים".

אפילו העיתונות הוושינגטונית האוהדת בדרך כלל לא החמיצה את האמת על סגנון הניהול של אובמה. סקוט וילסון מה'וושינגטון פוסט' דיווח בשנה שעברה כי "בכירים לשעבר בממשל אובמה ציינו שחוסר תשומת הלב של הנשיא לפרטים הייתה לא פעם מקור לתסכול, ובמקרים מסוימים אפילו גרמה לנסיגה מיוזמות מדיניות וממיזמים אחרים שתוכננו במשך חודשים ארוכים".

האם משהו מכל זה אמור להפתיע אותנו? נראה שלא. את אובמה אפף תמיד ניחוחו של חובבן בעל ביטחון עצמי מופרז, שאינו מבחין בין כישרון לשיכרון. נסיקתו המזורזת מהסנאט של מדינת אלינוי אל כס הנשיאות בתוך ארבע שנים בלבד לא הותירה לו זמן להבשלה ולהתבוננות. סופַּר כי ביל קלינטון כינה אותו חובבן, והוא אכן כזה. כשצריך לבצע מדיניות, הדבר בולט לעין.

וואחד חובבן. אובמה בעיני קלינטון. צילום: פלאש90
חובבן. אובמה בעיני קלינטון. צילום: פלאש90

כשלון הפרוגרסיביזם

ועדיין אין בכך כדי להסביר את תופעת אובמה. אולי לא מיותר לציין את המובן מאליו: להיבחר לנשיאות ארצות הברית, ולהיבחר בשנית, הוא הישג אדיר – גם למי שאולי נהנה מיתרונות שונים ומשונים במרוץ. בראיונות ובמסיבות עיתונאים אובמה נוטה להכביר מילים ולשרת אינטרסים עצמיים, אבל הוא גם מגלה בדרך כלל בקיאות בחומר. אולי הוא איננו התגלמותו החוזרת של לינקולן, כפי שתיארוהו היסטוריונים מעריצים כגון מייקל בֶּשְלוֹס (שאמר כי אובמה הוא "כנראה הבחור הכי חכם שהפך אי פעם לנשיא") או רוברט דָלֶק (שבעיניו לאובמה יש "כישרון פוליטי בר השוואה לאלו שהיו לרוזוולט ולג'ונסון"). אבל הוא גם לא שרה פיילין המנפקת קלישאות מגושמות על "האומה הגדולה שלנו", או ריק פֶּרי המנסה, כמו אוטו מהסרט 'דג ושמו וונדה', "לזכור את החלק האמצעי". באופן פרדוקסלי, המיתוס בדבר אובמה המבריק מסתיר את העובדה שהוא אכן לא טמבל. זו נקודה חשובה, מפני שכישלון מדיניות החוץ של אובמה איננו תוצר של אופי או של מנת משכל. הוא תוצאה של אידיאולוגיה.

אידיאולוגיה זו היא מה שמכונה היום פְּרוֹגְרֶסיביזם (קִדְמָתָנוּת, אם תרצו). למעשה, זוהי השקפת העולם הדומיננטית (גם אם המוכחשת) במפלגה הדמוקרטית מאז 1972, כאשר ג'ורג' מק'גובֶרן היה מועמדה לנשיאות תחת הסיסמה "בואי הביתה, אמריקה" וזכה ל-37.5 אחוזים בלבד מכלל קולות הבוחרים. הפרוגרסיביזם מאמין כי ארצות הברית צריכה להנהיג את העולם על ידי מתן דוגמה (בייחוד כאשר הדברים נוגעים לבקרת נשק גרעיני); שביחסים בין ארצות הברית ליריבותיה, הצד הפוגעני הוא בדרך כלל ארצות הברית (זוכרים את מוחמד מוסאדק?); ושהדרך הטובה ביותר לדאוג לאינטרסים של ארצות הברית היא לשלבם באינטרסים הכלל עולמיים, או אף להכפיפם אליהם (אם אפשר, בדמות החלטת או"ם).

"האמת היא שיש עולם גדול שם בחוץ, ואף על פי שחיוני שננסה להנהיג אותו, עדיין יש שם טרגדיות, וסכסוכים ימשיכו להתקיים, ומשימתנו היא להצביע על הנכון, על הצודק, ולבנות קואליציות עם מדינות ושותפות שהשקפתן דומה – וזאת כדי לקדם לא רק את האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלנו, אלא גם את האינטרסים של העולם כולו". כך תיאר אובמה את השקפתו הגלובלית במסיבת עיתונאים החודש.

למעלה מכול, הפרוגרסיביזם האמריקני מאמין שארצות הברית היא מדינה המעמיסה על כדור הארץ משקל יתר, כמעט מכל בחינה: סביבתית, אידיאולוגית, צבאית וגיאופוליטית. המטרה היא אם כן להקטין את טביעת כף הרגל האמריקנית; "לצמצם", כפי שהממשל רוצה לחשוב על כך – או להיסוג, כפי שראוי לדייק ולומר.

לאיזו מטרה? "אנחנו רחוקים חמישה ימים מתחילתה של תמורה יסודית בארצות הברית", אמר אובמה חמישה ימים לפני היבחרו ב-2008. רפורמת הדגל של אובמה, רפורמת הבריאות המכונה "אובמה-קייר", אמורה מן הסתם להדגים מהי תמורה יסודית זו: הרחבה עצומה של מדינת הרווחה; הגדלת כוחו של הממשל הפדרלי על חשבון הקונגרס והמדינות; המשך ההכפפה של המגזר הפרטי להסדרה ממשלתית, וחשוב מכול, סופו של ה"פַּקְס אמריקנה", הסדר העולמי בהנהגת ארצות הברית, והחלפתו במערך גלובלי חדש, אולי בהנהגת האו"ם, שבו אמריקה תחדל להיות המנהיגה הטבעית ותיעשה במקום זאת למממנת הראשית.

הביטוי "בניין אומה בבית" מכיל את הטוטליות של היומרה הפרוגרסיבית. משמעו אינו רק שארצות הברית צריכה לחדול ממיזמי בניין אומות בחו"ל, אלא גם שמיזם המופעל בדרך כלל במדינות כושלות צריך להתבצע במדינה שפרוגרסיבים מתארים לעתים כמדינה הכושלת הגדולה ביותר, ארצות הברית.

ואקום שאחריתו אנרכיה

זוהי, בכל מקרה, התיאוריה. המעש התגלה כאופרה אחרת. אם ארצות הברית מבקשת לסגת ולהסב את פניה פנימה בשם בניינה של דמוקרטיה חברתית חדשה כלשהי, מה יחליף בשאר העולם את הפּקס אמריקנה? אובמה מתקשה לספק תשובה. "אנשים מודאגים", הוא הודה באירוע התרמה בסיאטל ביולי:

עכשיו, חלק מזה נוגע לכמה אתגרים גדולים מעבר לים. … אנשים מודאגים, בין היתר, פשוט מהתחושה שהסדר העולמי הישן כבר אינו פועל וטרם הגענו, במידה הנדרשת, לידי סדר חדש המבוסס על מערכת עקרונות אחרת, על תחושה של אנושיות משותפת, על כלכלה שפועלת למען כולם.

סדר חדש המבוסס על מערכת עקרונות אחרת. מה יכול הסדר החדש הזה להיות? באין מעצמה דומיננטית אחת, המסוגלת ורוצה להגן על ידידיה ולהרתיע את אויבותיה, עולים על הדעת שלושה דגמים של התארגנות גלובלית. הראשון: מאזן כוחות מסורתי, מהסוג ששגשג לזמן מה באירופה במאה ה-19. השני: "ביטחון קולקטיבי" בפיקוחו של ארגון כגון חבר הלאומים או האו"ם. והשלישי: השלום הדמוקרטי-ליברלי שהטיפו לו, או חזו אותו, הוגים כעמנואל קאנט, נורמן אנג'ל ופרנסיס פוקויאמה.

אלא שהחלופות הללו (למעט האחרונה שטרם נוסתה) נגמרו בקריסתן תחת כובד משקל עצמן – ומסיבה זו בדיוק הבינו דין אצ'יסון, הארי טרומן, וינסטון צ'רצ'יל ויתר המדינאים שפעלו בשעת כינונו של הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה את הכרחיותם של דוקטרינת טרומן, של הקמת ברית נאט"ו, של תורת הבלימה, של הסכם גאט"ט, ושל כל יתר מרכיבי הארכיטקטורה המוסדית והאידיאולוגית של אמריקה הבתר-מלחמתית. אלה היו אנשים שהבינו כי בדלנות, הסכמי פירוז גלובליים, הדין הבינלאומי או כל עיקרון אחר המבוסס על "האנושיות המשותפת" לא יוכלו לספק הגנה מתמשכת מפני דיקטטורות שאפתניות ומפני מנהיגים שישתפו איתן פעולה בשתיקה. הבלם היחיד מפני אי סדר ואנרכיה הוא סדר וכוח. והתקווה היחידה שבסדר ובכוח ייעשה שימוש ראוי גלומה בדאגה לכך שהכוח החזק ביותר יהיה בידיים בטוחות, טובות ואמינות.

ב-1945, הידיים היחידות שהתאימו לתיאור זה היו ידיה של ארצות הברית. הדבר נכון גם כיום – ואפילו ביתר שאת, לנוכח הקריסה הכלכלית והאסטרטגית האטית של אירופה. והנה בא אובמה ומציע בעליצות להחליף את הפּקס אמריקנה בנוסחה חסרת שם והגדרה שתשמור על הסדר הגלובלי. אין פלא שהמנהיגים בטהראן, בבייג'ין ובמוסקבה הבינו מהר שכל עוד אובמה בבית הלבן, יש להם הזדמנות נדירה לעדכן הסדרים אזוריים, לעצבם מחדש ולהתאימם לטעמם שלהם. איראן עושה זאת היום בדרום עיראק, בלבנון ובסוריה. בייג'ין מרחיבה את אחיזתה בים סין דרומה ומערבה. רוסיה מתערבת באוקראינה. אין זה מקרה שאף על פי שאין תלות הדדית בין הפעולות הללו, כולן נעשות עכשיו. כן, הם יכולים. ואחר כך אולי לא יוכלו. הנשיא האמריקני הבא אולי יהיה פחות שווה נפש כלפי ערעורים על הסטטוס קוו העולמי או על הקווים האדומים שלו.

לנשיא הבא גם עלולות שלא להיות אופציות מסוג אלו שאובמה נהנה מהן בהיכנסו לתפקידו ב-2009. עד סוף כהונתו ב-2017, צבא ארצות הברית ימשיך בדרכו להפוך לצבא רפאים. כוח היבשה יהיה קטן כפי שהיה ב-1940, ערב חקיקת חוק הגיוס. הצי הימי יחזור עד 2017 לגודלו בשנת 1917, לפני כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. חיל האוויר יטיס את צי המטוסים הישן ביותר והקטן ביותר בתולדותיו. והארסנל הגרעיני יהיה באותו גודל שהיה בו בימי ממשל טרומן.

עד 2017 עתיד כנראה גם המזרח התיכון לקבל צורה חדשה, אף כי קשה לומר איזו. בעת כתיבתן של שורות אלו, ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) שולט במזרח סוריה וברוב מחוז אנבאר בעיראק שכבש ביוני, ומנסה להתקדם בשתי חזיתות נוספות, כורדיסטן העיראקית ולבנון. מוקדם לומר איזה סוג של עסקה גרעינית יכפה המערב על איראן, בהנחה שבכלל יכפה עליה עסקה כלשהי. אולם לאחר שנים של הונאה עצמית והטעיית אחרים אפשר כבר לשער שהתרחיש יהיה אחד מאלה: א. איראן תשיג פצצה. ב. איראן תורשה להישאר מרחק נגיעה מפצצה. ג. ישראל תיאלץ ליטול סיכון נורא ולצאת למלחמה כדי למנוע את אפשרויות א ו-ב, מפני שארצות הברית לא תעשה את העבודה. אשר למזרח אסיה ולציר שאובמה התכוון להקים איתה, הערה שהשמיעה באביב האחרון עוזרת מזכיר ההגנה קתרינה מקפרלנד ודאי לא חמקה מאוזניהם של הסינים, או היפנים לצורך העניין. "כרגע", היא אמרה, "הציר נשקל שנית, מפני שלמען האמת הוא לא יוכל להתקיים". פשוט אין מספיק אוניות.

ואלו הן רק התוצאות הניתנות לחיזוי של המסלול שארצות הברית של אובמה צועדת בו. מה יקרה אם המציאות צוררת לאמריקה באמתחתה צרות נוספות? אם ולדימיר פוטין יפלוש מחר לאחת המדינות הבלטיות, או לכולן גם יחד, אין הרבה דברים חוץ ממלחמה גרעינית שנאט"ו תוכל לעשות כדי לבלום אותו. נאט"ו תעמוד חשופה כחילזון נטול קונכייה, שכן כבר עתה היא כזו. או, אם לנקוט עוד תרחיש כבר-לא-הזוי, כלום אין זה אפשרי שסעודיה, המאוכזבת מפייסנותו של ממשל אובמה כלפי איראן, תבחר ליצור לעצמה אופציה גרעינית? כבר עתה רווחת ההערכה כי סעודיה מחזיקה בחלק מארסנל הנשק הגרעיני של פקיסטן; מדוע לא תערוך ניסוי באחת הפצצות אי שם במדבריות ערב, כאות אזהרה לטהראן ואולי אפילו לוושינגטון?

ומה עם זה: מה אם האינפלציה בארצות הברית תגרום לבסוף לבנק הפדרלי להעלות את שיעורי הריבית בחדות? איזה אפקט יהיה לכך על השווקים המתהווים, תלויי הסחורות? ומה עם המשבר בגוש האירוֹ עוד לא נגמר, ונפילה חוזרת למיתון עמוק תעלה לשלטון בצרפת ניאו-פשיסט דוגמת מארין לה-פן? אירועי השפל הפיננסיים בשנות העשרים והשלושים נגרמו במידה לא מועטה מהתרחקותה של ארצות הברית מהעולם לאחר שהתייאשה מהפוליטיקה הבינלאומית ומההבטחה לדמוקרטיה גלובלית. אובמה משַחזר עתה את ההתרחקות ההיא, מטעמים שרבים מהם זהים לטעמיה, וכנראה עם אותן תוצאות.

במסה נבואית שפרסם ב'פוריין פוליסי' ב-2004 הזהיר ההיסטוריון ניל פרגוסון כי "החלופה לחד-קוטביות" אמריקנית תהיה לא סוג כלשהו של סדר עולמי נסבל וסביר, כי אם "חוסר קוטביות: רִיק  כוחות גלובלי". הוא הסביר כי "אם ארצות הברית תיסוג מההגמוניה העולמית שלה – מתוך כך שהדימוי העצמי השברירי שלה ייחלש בגלל מפלות קטנות בסְפַר האימפריה – אל למבקריה מבית ומחוץ להעמיד פנים שהם צועדים אל תקופה חדשה של הרמוניה רב-קוטבית, או אפילו שבים למאזן הכוחות הישן והטוב. היו זהירים במשאלותיכם".

ההתפכחות בדרך?

לאורך כמעט 250 שנה התמזל מזלה של ארצות הברית, ותמיד קמה לה ברגע האחרון המנהיגות הנכונה. בעצם, הבה נדייק: דרכה של ארצות הייתה תמיד לצעוד כסהרורית לקראת משבר ואסון, ואז להתעורר כשכבר כמעט מאוחר מדי. כפי שהדברים נראים עכשיו, ב-2017 כבר יהיה כמעט מאוחר מדי. מישהו רואה באופק איזה לינקולן? איזה טרומן? אולי איזה רייגן?

ובכל זאת, אל לנו לאבד תקווה. אנו האמריקנים אולי טיפשים, אבל אויבינו, תוקפניים וזדוניים ככל שיהיו, חלשים. ארצות הברית היא אולי אומה הנתונה בנסיגה מכוונת, אך לפחות איננה (או עדיין איננה) נתונה בשקיעה סופנית. לפני שנתיים, אובמה נחשב סיפור הצלחה של מדיניות חוץ. מעטים האנשים שעדיין שוגים באשליה הזו. דעת הקהל ההמונית, שעד לא מכבר התאפיינה בהתנגדות רעשנית וקהת חושים לניאו-שמרנים, מתחילה לשנות כיוון, שכן האמריקנים מבינים שגם למדיניות של שב ואל תעשה יש מחיר. האמריקנים שוב מוכנים להאזין לטיעונים נגד נסיגה. חסרים רק עוד דוברים ודוברות שישמיעו אותם.

אני כותב את הדברים שעה שהעולם מציין מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ועל כן נאה יהיה לחתום בציטוט מהימים ההם. בקרב הראשון על המארן, כשהגרמנים התקדמו לעבר פריז, שלח הגנרל הצרפתי פרדינן פוֹש את המסר שגרם לחייליו לעמוד איתנים: "המרכז שלי נכנע. הימין שלי נסוג. המצב מצוין. אני תוקף". מילים שכדאי להעלות על נס בימים של נסיגה אמריקנית פזיזה.

ברט סטיבנס משמש ככתב לענייני חוץ וכעורך משנה של מדורי הדעות ב'וול סטריט ג'ורנל', וזוכה בפרס פוליצר לשנת 2013. המאמר פורסם במגזין 'קומנטרי', אנו מודים להם על הרשות לתרגמו. 

תרגום: צור ארליך.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. "בוושינגטון נרקם קונזצנסוז"… למה מי אתם שתקבעו? בוושינגטון הבירה אובמה קיבל 90 % מהקולות. אפילו רייגן לא זכה במחוז הזה. אתם בטח מתגעגעים למדיניות המושלמת של בוש, זו שהעלתה את מעמדה של ארה"ב בעולם ובכלל לא גרמה לרוב האמריקאים לראות בו את הנשיא הגרוע בהיסטוריה שלהם, שהביא עליהם אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים והרס כלכלי לחינם. אני רואה לפי השם שיהודי אותודוקס אמריקאי רפובליקאי כתב את זה.

  2. ועוד דבר, אתה מציין את המדיניות הבדלנית (שבה תומך רוב העם האמריקאי, שלא רוצה להכנס למלחמות מיותרות שוב) כמצע של המפלגה הדמוקרטית, בהתעלמות מוחלטת מהקולות הליברטריאנים בארה"ב כמו ראנד פול ואביו, שאשכרה השבוע אמר על הילרי קלינטון שהיא חולת מלחמה וניאו-קונית מדי. ראנד פול הוא בדלן יותר מאובמה ורוצה לסגת לגמרי מכל מקום בעולם. הוא רוצה צבא קטן ואביו, פול, מאמין שארה"ב לא הייתה צריכה להתערב אפילו במלחמת העולם השניה.

    1. המאמר נכתב לפני שנה וחצי ואפילו בקצב הארועים המטורף של ימינו, כל הדברים נכונים ורלוונטיים עד אחד! אם כבר משהו שונה זה רק לחומרה ונגד התנהלותו של אובמה.
      נכון, באומה של 300 מיליון איש כמו האומה האמריקאית, גם השוליים הסהרוריים הם ציבור גדול ורב. זה לא הופך אותם לצודקים. הם יכולים כמובן להתבדל ולהסתגר, באמונה עמוקה שאם ממש ממש רוצים אז דברים אכן קורים (Yes we can), אבל אז נופלים להם מטוסים מהשמיים באמצע ניו יורק ועל הפנטגון, או שפורצת מלחמת עולם אחת או שתיים, או שמישהו אחר אוסף את שלל העולם כאסוף ביצי םעזובות. פוטין למשל, שקוטף את הפירות של השלומיאליות של אובמה.
      אפשר לצטט את פוקויומה באדיקות, אבל ההיסטוריה היא עובדה ואמריקה המתבדלת תמיד שילמה על בדלנותה מחיר כבד עשרות מונים כשהמלחמה הגיעה אליה הביתה. האם היא תצליח להשיב מלחמה ולצאת מזה גם בפעם הבאה? לא בטוח.
      מי יתן ואכן יתקיים בנו God save America למען כל בני האדם, כי מעולם לא היתה הגמוניה עולמית בידי אומה כל כך הוגנת ושוחרת צדק.

  3. פרשנים אמריקאים לא רואים אותו כשלומיאל ואדיש כלל, אלא בעל מדיניות מוצהרת של להקטין את ארה"ב, שנולדה בחטא ומשלה בחטא.
    ספציפית לנו, אובמה רוצה משטרי אסלאם קיצוני. זה לא מקרה, מה שקורה פה. הרי הוא תמך בעליית משטר מוסלמי במצריים, אבל התקרר על מצרים כשסיסי לקח את השלטון. הוא הפנה עורף הגלוי לנסיון מהפיכה באיראן. בכל הזדמנות הוא תמך רק במהלכים שיעלו פה משטר אסלאם קיצוני. לא ברור לי איך זה אמור לשרת את ארה"ב, אבל ההנחה הזו הופכת את המדיניות שלו לעיקבית והגיונית.

  4. הוא התרסק מזמן. הוא לא מנהיג הוא כושל וארה"ב אולי מצא את הנשיא הכי גרוע בכל תולדות ה238 שנה של המדינה.

    1. Nיט2 אתה צודק כמוני כמוך אובמה גם לא מתעלם משורשיו המוסלמים הוא זה שתמך בארדואן אחרי שכינה את ביבי היטלר ואת החיילים כנאצים מה גם שאובמה חתם על עיסקה עם ארדואן+האחים המוסלמים=אובמה ,בה הוא מתחייב למכור לטורקיה 119 F-35 ולישראל 'מגיע' רק 19

      אין ספק שהוא אנטי ישראלי צבוע מלוקק פחדן אשר רק יודע לדבר כמה פעמים העדיף לנסוע להפגש עם אובמה מאשר בישראל,כולם מדברים על סיוע חוץ צבאי נו באמת זה לא מה שישבור את ישראל סיוע של 2 מילארד דולר כולל 225 מליון לכיפת ברזל,בשורה התחתונה כבר בוש הבן היה צדיק לעומתו והם באמת היו ידידים של ישראל כך גם קלינטון

  5. שלח הגנרל הצרפתי פרדינן פוֹש את המסר שגרם לחייליו לעמוד איתנים: "המרכז שלי נכנע. הימין שלי נסוג. המצב מצוין. אני תוקף". מילים שכדאי להעלות על נס בימים של נסיגה אמריקנית פזיזה.,אהבתי את זה הלוואי וביבי היה מאמץ את המשפט הזה ופועל על פי דרך האמת המשקפת את רצונות העם

  6. סיבה לאופטימיות זהירה:
    היה כאן לא מזמן מאמר דומה על קרטר האנטישמי. נראה כי השיטה האמריקאית יודעת למזער נזקים גם של נשיאים טיפשים ומזיקים. יש לקוות כי גם הפעם אמריקה תתעשת ותתקן את הנזקים שגרם אובמה ושעוד יגרום.
    פה המקום גם לקוות שהם ילמדו לקח ולעולם לא יבחרו עוד את הסוג הרופס והמסוכן הזה לנשיאות. אבל יש גבול גם לאופטימיות.

    1. אובמה הינו אידאולוג נוקשה בשמאל הקיצוני שלא נותן לעובדות לבלבל אותו. הוא משקר במצח נחושה וללא בושה. הוא גם גייס חמישי המשרת את אויבי ארצות הברית ובנות בריתה.

  7. המעמד של אמריקה בירידה ממזמן, ולא אובמה אחראי לזה. אמריקה איבדה בעשורים האחרונים מוקדי שליטה רבים באמריקה הדרומית, אירופה, אסיה ואפריקה. באותו זמן,] הכלכלית, קפיטליסטית קומוניסטית סין משתלטת על העולם בעזרת הקפיטליזם. מה זה יגרום? לקץ הדמוקרטיה או קץ הקפיטליזם. שניהם כבר לא יכולים לחיות יחדיו.

  8. ארהב צריכה להיות במשא ומתן
    עם רוסיה,וסין.ובדיאלוג משותף.
    בנושאים שונים.
    כמו כן לסייע להשכנת שלום,ולחימה בטרור.
    סוריה,עיראק,לוב,תימן.
    יאלצו להתפרק לכמה מדינות..
    ארהב תצטרך לסייע לאפריקה.
    בכלכלה,נגד טרור,ולחזק את המדינות.
    ולסייע צבאית ,באימון וחימוש כל מדינה מאוימת.
    ארהב לא תתערב קרקעית אלא אוירית.
    וכן תקלוט נוצרים מאוימים.
    סיוע ביציבות אפריקה וארצות ערב
    יביא לבלימת ההגירה.

  9. ברוך השם ישתבח שמו אמריקה ככה תפסיק להיות אלוהים.ישתבח שמו בעזרת השם אמן.למה למה ככה לשאת עיניים.ועוד עכשיו.אמריקה מפחידה אמאלה.הפיתוחים שלה קרים ומפחידים.ביום שבו הציוויליזציה האנושית הפסיקה להאמין באל האמיתי הוא יום רע ומר.ולאמריקה יש חלק ענק בכך.הקוסמוס איבד צלם אנוש.החומרנות הרעה הביא היוג' רוח של טומאה ואמריקה אשמה בכך.הקידמה הזו מתחילה להיות מפחידה.כה קרה. אמריקה שוקעת וזה מאת אלוהים.רק שכל והמון בלי צלם אנוש משמעו קטסטרופה.ראיתי לאחרונה שני סרטים מדהימים של גיימס סטיוארט וגארי קופר אחד גון דו ואחד החיים הניפלאים.פעם היתה אמריקה טובה.תמימה ועם רעיונות ניפלאים.זה לא מה שקורה היום.אנחנו רחוקים מארצות הברית גאוגרפית והיגיע הזמן לדרוך על האדמה .ולא לעופף אל מקומות לא לנו.הבית בוער ויש מלא בעיות.מתי כבר יוחזרו המיסתננים הביתה.מתי נלך לאור מוסר עשרת הדיברות.מתי אליטת הישיבות תבין שמשהו לא בסדר אצלהם באופן חמור.מתי נהיה סוף סוף אבל באמת עם ישראל.