שקט המיוחל לו ציפו תושבי הדרום הגיע ועימו רפש רב. התמיכה בנתניהו יורדת, והיריבים מבית מרימים ראש. ראש-הממשלה שוב מהרהר על מפץ.
על אף הירידה התלולה בתמיכה בו, ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מוכן עכשיו להמשיך במלחמת ההתשה גם עוד חודש או אפילו חודשיים. אבל קרו בשבוע האחרון שני דברים שדחקו אותו להגביר את הלחץ. האחד, סוג של התדרדרות מורלית בעורף הישראלי. כל פגיעה, שהיא למעשה תוצאה סטטיסטית, הוטחה בפניה של ההנהגה. אבל הסיפור העיקרי הוא כנראה הסרת החסמים במתווה המבצעי של צה"ל, אולי מאוחר מדי. המטרה הייתה להביא את חמאס להפסיק להילחם מרצונו, כסוג של כניעה. או בעקבות נטרול כמעט מוחלט של יכולותיו. פתאום מפילים 14 קומות, 12 קומות. בניינים עם מטרות חמאס, שנהנו מחסינות עד לפני כשבוע. פתאום יורים אל מקורות הירי הרקטי והמרגמתי גם אם זה בשטח מאוכלס. מדוע צריכים לעבור כל-כך הרבה שבועות עד שזה קורה?
ועדיין לא נגמלנו מנוהל הקש בגג, מה שמעיד שישראל לא ניהלה "מלחמה" נגד חמאס, כפי שהדבר מובן מתוך כל מילון בעולם. מכל מקום, בחמאס הבינו שאותם בכירים שנהנו מחסינות האזרחים בבניינים (כפי שציינו ב'מידה' מיד עם פתיחת המבצע) ייאלצו עכשיו להימצא בבריחה, וכי זו רק שאלה של זמן עד שהיו מחסלים אותם בדרכים.
בתודעת הבכירים נמצא מבצע 'חומת מגן' שקיבל ממד מיתולוגי בזיכרון שלנו, המבצע שהוכיח שאפשר להכריע צבאית את הטרור. מה שלא הופנם עד היום בדרג הבטחוני הוא שהמשך ירי רקטי על אזרחים הוא בעיה מסוג שונה. גם ללא הרוגים הוא מסוגל ליצור באזורים שלמים תחושה של תבוסה. ולזה כבר עשר שנים שצה"ל ומערכת הבטחון לא מוצאים פתרון, מלבד הפתרון החלקי של כיפת ברזל.
הפצצות מעבר לגדר
הבעיה העיקרית בהפצצות של ישראל נגד מטרות חמאס היא שהאדם המערבי, הדמוקרטי, התרבותי, הפלורליסטי, לא אמור לשבת ולצפות בהן על ספסל בשורה הראשונה מעבר לגדר. הוא אמור לצפות בהן, אם בכלל, מגובה היציע בשורות האחרונות. למשל, מה שהצבא הצרפתי עושה במאלי ובכלל בכל מחוזות שלטונו הקולוניאלי בעבר במערב אפריקה. מה שהאמריקנים עשו בעיראק, ותיכף יחזרו לעשות שוב נגד ארגון המדינה האסלאמית. וזה גם מה שהבריטים עשו במבצע סואץ ב-1956.
כך התוודה ההיסטוריון ארנולד טוינבי בפני יעקב הרצוג במופע הוויכוחים ביניהם, כפי שמתועד בספרו של יעקב הרצוג 'עם לבדד ישכון':
במלחמת העולם השניה האוכלוסיה האזרחית של ארצי, בריטניה, היתה תחת הפצצות קשות. ומה עשינו מקץ 11 שנים בלבד, ב-1956? הפצצנו במסגרת מתקפה תוקפנית על מצרים, וללא כל הכרזת מלחמה – ועל כך ספגנו גינויים מהעולם – את האוכלוסיה האזרחית בפורט סעיד, בעיקר, ובמידה מסוימת גם בקהיר. נטבחו שם בוודאי בהפצצות האלה יותר מ-1,000 בני אדם חפים מפשע. סביר שנהרגו שם הרבה יותר מאשר בכל מעשי הטבח של הכוחות המזוינים של ישראל ב-1948.
הטייס האמריקני האגדי צ'אק ייגר הוסיף בנושא מידע חשוב בסיפרו האוטוביוגרפי 'ייגר, הטייס הראשון ששבר את מחסום הקול':
נצטווינו לעשות מעשה זוועה, פשוט מאד, אבל הפיקוד העליון, שאישר פעולה זו, בוודאי חש שיש לו הצדקה לעשות זאת, משום שגרמניה של תקופת המלחמה לא היתה ניתנת בקלות לחלוקה בין 'אזרחים תמימים' לבין מכונת המלחמה הגרמנית… התעשייה הגרמנית נהרסה בהפצצות הרצופות, יצור התחמושת הפך עתה לתעשיית–בית, שפוזרה ברחבי המדינה כולה, במאות בתים ובתי–מלאכה שכונתיים.
בסוגריים נאמר, עם זאת, שגרמניה הנאצית קופחה בכך שלא עמדו לרשותה תועמלנים מסוגם של הרופאים הנורווגים או פובליציסטים ידועים, שיכחישו כל זאת מכל וכל. ייגר ממשיך:
זה היה התירוץ שהבריטים נתנו להפצצות השטיח שלהם ולהתקפות בפצצות תבערה על מטרות אזרחיות. במלחמה הצבא כמעט לעולם לא יהסס לפגוע באזרחים, אם הם עומדים בדרכו, או לראות אותם כמטרה במכוון וביודעין, מסיבות אסטרטגיות שונות. דבר זה היה נכון בכל מלחמה שאי–פעם לחמו בה בני–אדם, ויהיה נכון גם בכל המלחמות הבאות…
שלושה חבר'ה שלנו טסו מעל רכבת בית–חולים גרמנית שסומנה בצורה ברורה. הם חגו מעליה, ולפתע סולקו הדפנות הצדדיות של אחד הקרונות, ומתוכו נפתחה אש מקלעים, שהפילה אחד מטייסינו. בעת הפלישה לנורמנדיה השתמשו הגרמנים במגדלי הפעמונים של כנסיות בתור נקודות תצפית, ואיכסנו תחמושת וחיילים במבנים של בתי–ספר. הם היו אכזריים וחסרי–מעצורים לגבי הסתתרות מאחורי האזרחים בשטחים הכבושים, ואנו נעשינו אכזריים וחסרי מעצורים, כדי למלא את המשימה שלנו…
ד"ר משה יגר שהפנה את תשומת לבי לקטע הזה עוד הוסיף: "אולי תמצא עניין בעדותו זו של טייס אמריקני".
אני חייב לומר, שאני מוצא בה עניין רב. לישראל לקח זמן רב מאז תחילת מלחמת צוק איתן עד שניטרלה לחלוטין כמעט את גורם "המגן האנושי", והחלו סוף סוף להפציץ גם בניינים רבי קומות שנמצאו בהם מטרות חמאס.
האינקובטור של דעא"ש
היעדר הפרספקטיבה ההיסטורית, מחיקת הזכרון, והצביעות – אלו תופעות שקשה להילחם בהן. רק פעולת עריפת ראשו של העתונאי ג'יימס פולי בידי רוצח עוטה גלימה שחורה שמדבר במבטא בריטי מובהק פרצה את התודעה. בריטניה הפכה ליצואנית הטרור מספר אחת בעולם, או לפחות באירופה. אך הנושא הזה הובלע בתקשורת. עד היום הבליטו כל הזמן את ישראל והאספסוף של אחוות אללהו–אכבר, אנשי שמאל אנטישמים ונינג'ות איסלאמיסטיות, מילא את המסכים במופעי אימים אנטי–ישראליים. שאלה גדולה: האם המעטפת החברתית של אנטי–ישראליות לא היוותה את האינקובאטור שבתוכו יכלו אימאמים מסיתים ללוש את תודעתם של מתנדבי המדינה האסלאמית?
אני סבור, שיש קשר ברור בין ההסתה האנטי–ישראלית הרווחת בחברה הבריטית לבין העובדה שמאות מוסלמים בריטים, ויש אומרים – כ-1,500, נמצאים היום כמתנדבים בסוריה ועיראק. הבריטים לא ייאבדו את יכולתם לעוות את המציאות בצביעותם ולהטיף מוסר לישראל. אבל בכל זאת מאמרו של רוג'ר ווטרס ב'סלון', המנסה להטיף מוסר לאמריקה על תמיכתה בישראל, יידחק בשלב זה לשולי חוסר הרלוונטיות.
בוגי במצב רוח צ'רצ'ליאני
ערב פרישתו מהרמטכ"לות התראיין בוגי יעלון לארי שביט במוסף 'הארץ' (3.6.2005). הכותרת על השער: "דם, יזע ודמעות" – "רגע לפני שהוא לובש בגד ים, בוגי במצב רוח צ'רצ'יליאני במיוחד. אחרי ההתנתקות יכה הטרור בכפר סבא ובתל–אביב והחמאס ישתלט על עזה. (שימו לב, עצם האפשרות הזאת נראתה לפני תשע שנים כהזויה. א"ל) חוץ מזה, אפילו אבו מאזן לא ויתר על זכות השיבה. פתרון שתי המדינות לא מציאותי וכדאי להכין את הילדים למאבק ארוך וקשה".
אני חושב, שמי שניחן ביכולת כזאת לראות את הנולד ראוי לאמון. בוגי ונתניהו נבחרו על ידי הגורל לנהל את המערכה הארוכה והמתישה. זו איננה מלחמת התשה. זו היתה אמורה להיות חזרה לתפיסת הכרעת הטרור מבית מדרשו של מבצע 'חומת מגן'. ארי שביט אמר ליעלון: "ההשקפות שלך הן יוצאות דופן. הן לא חלק מהקונסנזוס הישראלי". איפה הקונסנזוס היום ואיפה מה ששביט כתב.
היום יש הסכמה רחבה מאוד, שחלוקה לשתי מדינות איננה רלוונטית. המהפך התודעתי של יעלון ונתניהו הוא מעבר לזה, כפי שהדבר נלמד מ'צוק איתן': לא ניתן לתת אמון אפילו בהסכמים המצומצמים ביותר של הפסקות אש. ואבו מאזן ודאי שלא ויתר על זכות השיבה; אבל הוא נחשף כמי שאין לו שום שליטה על העניין הפלשתיני, והוא משמש כנער שליח וכדובר. נתנו לו לתת את ההכרזה אמש בטלוויזיה על הפסקת האש.
באותו ראיון לפני תשע שנים יעלון הגדיר גם את מה שנעשה בממשק שבין הדרג המדיני לצמרת צה"ל כ"תת–תרבות עברינית". "מחלה ממארת". הוא אמר את זה לפני שמישהו העלה בדמיונו את אשכנזי בלשכת הרמטכ"ל.
אני מאמין ששני המנהיגים שהובילו את 'צוק איתן' עשו זאת בצורה מיטבית. כולל הנכונות של שניהם ובייחוד של בנימין נתניהו, לשלם מחיר פוליטי כבד. ביבי היה פעם מנהיג תלוי–הצלחות. הפעם, היו כמה הצלחות גדולות, והרבה אפור ותחושות כשל לעתים. צריך רק לראות עדיין אם הפסקת האש היא ההישג ארוך הטווח שאליו ישראל חתרה.
לקראת מפץ?
אבל נתניהו מגיע אל קו הסיום כשכל הדרג הפוליטי מסביבו, בייחוד בקבינט, עוין אותו ורוצה לראות ברעתו, אפילו תוך היענות ליצרים לא רציונליים. נתניהו נכנס לכל המשבר שהחל ברצח שלושת הנערים בכשרון מנהיגותי רב. הוא יצר בסבלנות ובמתינות קונסזוס ציבורי רחב מאוד ומכל עבר הורעפו עליו מחמאות עמוק אל תוך מבצע צוק איתן. הוא יוצא מהמבצע כאשר שרים מתוך הליכוד, כמו גדעון סער, שוקלים להקדים את האתגר שלהם למנהיגותו, ברגע שהבחירות יעמדו בשער.
כשהחלה הירידה בתמיכה בו, היתה לפחות הסכמה בין פרשנים פוליטיים, שלפחות אין יותר ריח בחירות באויר כפי שהיה ערב תקופת החירום. אנחנו יוצאים מהמבצע כשהדיבורים על בחירות ועל היערכויות פוליטיות ו'מפצים' רוחשים גם רוחשים.
משיחה עם גורמים המחוברים לצמרת הליכוד, אנו יודעים כי נתניהו בודק את האופציות הפוליטיות שלו נוכח מה שנראה כמתקפה מתוך ביתו בליכוד. זה בדיוק ההיפך ממצבו של אהוד אולמרט, אחרי מלחמת לבנון 2, שאיבד לחלוטין את מנהיגותו בציבור אך המערכת הפוליטית והתקשורתית סביבו הגנה עליו בחירוף נפש. ליברמן בא לעזרתו והצטרף לקואליציה. היום ליברמן, על אף התחזיות למפולת אלקטורלית שלו, שוקל פרישה במתווה כזה או אחר. בוודאי שהוא לא ילך לשותפות פוליטית נוספת עם נתניהו.
מתבקשת גם השוואה עם אריק שרון. שרון היה ראש ממשלה בתקופה שבא אוטובוסים עפו באוויר פעמיים בשבוע. זה כלל לא פגע בתמיכה הציבורית בו, אלא אולי להיפך. נתניהו שיודע לדבוק באסטרטגיה ביטחונית ומדינית, מתקשה לייצר לכידות בין המעגלים השונים שמרכיבים את המנהיגות הישראלית. ישנו המעגל של המנהיגות כלפי הציבור. היתה עליה בתמיכה בו ואחר כך ירידה, אבל יחסית הוא שימר את מנהיגותו. במעגל המפלגתי מצבו נשאר כמו לפני תחילת המשבר. מנהיג מבודד שפלג ימני חזק במפלגה אך חלש בציבור שוטם אותו.
ראש ממשלה במצור
אך מה שחשוב עוד יותר הוא היעדר החיבור בין המעגל הממשלתי לבין המעגל המצומצם של מקבלי ההחלטות. מעגל מקבלי ההחלטות כולל את ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, וראשי השב"כ והמוסד. לא היה שום חיבור בין המעגל הזה למעגל הקבינט, שהפך למפורר ועוין לראש הממשלה. זה משהו דומה למלחמת לבנון הראשונה ב-1982, כאשר הממשלה איבדה את אמונה בשר הביטחון שרון. לצדו היה ראש הממשלה מנחם בגין – פסיבי וממוטט פסיכולוגית, אבל האמון בו נשמר.
השאלה הגדולה מבחינת נתניהו, אם יזכה במרווח זמן מספיק כדי שהציבור יתאושש מהלם הקרב שחלקו שרוי בו. אם המצב יתייצב לאורך זמן, גם התמיכה שנתניהו איבד בשבועיים האחרונים תחזור בחלקה והוא שוב יהיה באחוזים קרובים ל-50. מבחינת התנהלותו הפוליטית, נתניהו חזר בשלבים האחרונים של המבצע להתנהלות הביזארית והבלתי מובנת שלו בימים של תהליך בחירת הנשיא. אבל מי זוכר?
כתבת: "במעגל המפלגתי מצבו נשאר כמו לפני תחילת המשבר. מנהיג מבודד שפלג ימני חזק במפלגה אך חלש בציבור שוטם אותו" ואני לא מבין למה אתה אומר שהזרם הימני חלש בציבור, הציבור הראה יכולת עמידה מאוד גדולה ורצון מאוד גדול ונרחב להשמיד סופית את החמאס ולהפיל את שלטונו ורק נתניהו ויעלון פחדו ולא רצו לעשות את זה.
עובדה היא שגם ולמרות שיש שני אנשי שמאל מובהקים בקבינט ההחלטה על הפסקת האש לא הובאה לקבינט כי היה ברור שאין לה רוב.
למען הגילוי הנאות: אני חבר מרכז ליכוד
מאמר ביזארי ובלתי מובן פחות או יותר כמו התנהלות ראש הממשלה.
בואו נגיד את זה במילים קצת פחות יפות: בחסות הדמוקרטיה הארגונית שלו, לליכוד הסתננו לא מעט גורמים שאינם רוצים בטובתו ואלה פועלים ככל יכולתם כדי להחלישו. הפעם נזכיר רק את אותו פעיל ימין מימי הסכמי אוסלו, שציווה על חסידיו להתפקד בהמוניהם לליכוד (כדי להשפיע בו על הפריימריז) אבל להצביע למפלגות שמימין לליכוד. כששאלתי את אחד מחסידיו אלה, בחור חובש כיפה המדקדק בקלה כבחמורה – כיצד הוא עושה מעשה כזה של מירמה, הוא חזר על המנטרה שלמדו החסידים האלה: "אנחנו הליכודניקים האמיתיים".