העימות האמיתי רק מתחיל להתבשל

כמו בשנות ה-30 של המאה הקודמת, גם היום, העולם חייב להתעורר ולהכות בכל הכוח ובכל האכזריות, לפני שנדרדר למאבק אפוקליפטי שמחירו יהיה מיליונים אם לא יותר בחיי אדם • בינתיים בעזה, החמאס ירד על ברכיו אך אצלנו תחושת חמיצות לא מציאותית, בעיקר כשמשווים את המבצע לחודשים שלאחר 'חומת מגן' או מלחמת ששת הימים • באופק כבר מתרקם העימות הבא ואם אחרי החודשיים האחרונים בעזה חוגגים ואצלנו חמוצים המסקנה היא שצריך לחזק את הרוח

מלחמת העולם השנייה התחילה בשמונה בנובמבר 1923 בבית בירה במינכן בהכרזת הפוטש הכושל של היטלר. בזמן אמת, העולם לא הבחין בהתרחשות הזניחה בבווריה. מלחמת העולם השלישית נפתחה בקול תרועה ב-11.9.2001. העולם חש גם חש את מכת הפתיחה של הג'יהאד העולמי, אולם בכל זאת, העולם העדיף להתעלם, להדחיק, לחבר לעצמו נרטיב דמיוני על דת שוחרת שלום שמספר פסיכופטים מעוותים את דרכה (ע"ע מחלקת המדינה האמריקנית). העולם המערבי שכח את הלקח על כוחה של תנועת המונים חסרת מעצורים השיכורה מהצלחתה האכזרית.

בחודשיים האחרונים הצטרפו לדאעש אלפי לוחמים. עוצמתה, השפעתה, כוח משיכתה מתגברים כדליקה באש קוצים. המשותף לשתי מלחמות העולם הללו, הוא העובדה שהססנות, תככנות, אינטרסים נוגדים, עכבו את מלחמת העולם ברשע הטהור. בניגוד לרומאים שהקשיבו לקאטו הזקן והחריבו את קרתגו, באנגליה של שנות השלושים נתפס צ'רצ'יל כמחרחר מלחמה ארכאי. הוא צדק. גם היום, העולם חייב להתעורר ולהכות בכל הכוח ובכל האכזריות, לפני שנתדרדר למאבק אפוקליפטי שמחירו יהיה מיליונים, אם לא יותר, בחיי אדם.

על תסכול, חמיצות פחדנות ופופוליזם

כאן אנו מתחברים למלחמת עזה. בעתיד הלא רחוק, מחכה לישראל התמודדות קשה מנשוא. טוב שהקברניטים לא נכנעו להתלהמות נבובה והכניסו את הצבא למערכה לכיבוש עזה. לא שווה היה לשחוק את צה"ל בעזה כשאפשר היה להוריד את החמאס על הברכיים מבלי שהשיג דבר וחצי דבר. זכרו את דבריי, העימות האמיתי, הגורלי, מתבשל כעת.

אז בואו ננסה לדון במלחמה: על החמיצות, על תחושת התסכול, על האשמת ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל בפחדנות, הססנות ורפיסות. ננסה לענות על השאלה "מה יצא לנו מזה"? האם הפסדנו? (ברור שלא, החמאס התחנן להפסקת אש) מדוע לא השגנו תמונת ניצחון? וכמובן, הטענות בנוסח "לו רק היו לנו ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל נחושים ואמיצים שהיו נותנים לצה"ל לנצח, לכסח ולחסל באופן סופי את יחפני החמאס עד שהיו צווחים "די לנו" עד שהנייה היה מבקש להתגייר באצטדיון הכדורגל בעזה".

אבל לפני שממשיכים אציין שאני עיתונאי, סך הכל עיתונאי. כך שהתמונה הכוללת נעלמת מעיני, נתונים רבים חסרים לי. בדיוק כעמיתיי אני רואה חלקי תמונה. לפיכך ראוי שנאמץ כולנו את תפיסת סוקרטס כי אנו יודעים שאיננו יודעים או כפי שניסחו בפרקי אבות (ה',ז') "ועל מה שלא שמע, אומר לא שמעתי".

נציין גם בזהירות כי מבקרי נתניהו ויעלון הם קואליציית שעטנז של שמאל, עיתון (ידיעות אחרונות), בעלי טורים המתעבים את נתניהו ולקינוח: ימין מאוכזב (לא מעט בצדק ולו בשל הבטחותיו של נתניהו טרום הבחירות למוטט את שלטון החמאס). חלקם תמימים, חלקם מאוד לא.

ניטשה אמר שאין עובדות אלא רק פרשנויות, אף על פי כן, ננסה לבדוק את תוצאות המלחמה האחרונה בהשוואה לעבר. באמצעות עובדות ומספרים. אמנם, אין לנו פרספקטיבה כדי לבחון את תוצאות "צוק איתן" שהרי מבחן המציאות יהיה מבחן הירי מעזה ונכון לעת הזו, מוקדם לקפוץ למסקנות, אולם, בנוגע להכרעה המדוברת, שווה להציץ לאחור כדי להבין עד כמה משמעותית הפרספקטיבה ועד כמה אנו נוטים לשכוח את העובדות.

כמה נקודות (ונתונים) למחשבה

כניגוד לתוצאות "צוק איתן" רבים מעלים על נס את מבצע "חומת מגן" (29/3/2002 – 10/4/2002). בחודש מרץ 2002, "מרץ השחור" נרצחו 105 אזרחים ישראלים. בעקבות הפיגוע במלון "פארק" בערב פסח, יצאו צה"ל והשב"כ למבצע שאין מחלוקת שהיה הצלחה צבאית מוחלטת ומבריקה. ישראל בלמה את גל הטרור ומוטטה עד יסוד את כוחם הצבאי של ארגוני הטרור. אבל שימו לב, לקחתי את מאי ויוני 2002, חודש בתוך המבצע וחודש לאחריו ובדקתי סטטיסטית את ההשפעה הצבאית על הפיגועים. בחודשיים האלו נרצחו 67 ישראלים בשמונה פיגועים (225 ישראלים נרצחו סה"כ בשנת 2002). בשנת 2003 נרצחו 140 ישראלים ב-22 פיגועים. בשנת 2004 נרצחו 58 ישראלים ב-14 פיגועים. ב-2005 נרצחו 32 ישראלים בשמונה פיגועים. ב-2006 נרצחו 15 ישראלים בשלושה פיגועים. ב-2007 פיגוע אחד באילת בו נרצחו שלושה. ב-2008 שני פיגועים, נרצח אחד. הגרף ברור. לו היו בוחנים את חומת מגן ביום שאחרי ולא מבחינת תמונת הניצחון של המוקטעה הכבושה אלא במספרי נרצחים ישראלים, היה מי שהיה יכול לטעון שהמבצע כשל.

האם היה צורך להשקיע בעזה?

נמשיך לצלול לעבר. מן המוסכמות שמלחמת ששת הימים הייתה המלחמה בה הבסנו ללא תנאי את האויב. הכרענו עד עפר. לא חסרות תמונות ניצחון. הצנחנים בהר הבית, יוסי בן חנן מניף את הקלאצ'ניקוב בתעלת סואץ וכו'. על אף התוצאות הברורות של המלחמה, פרצה לאחריה מלחמת ההתשה. לא ניכנס למחלוקת על ראשיתה והמשכה, רק נזכיר כי המלחמה התנהלה בשתי זירות עיקריות, המצרית והירדנית, תעלת סואץ וארץ המרדפים. 721 הרוגים מהם 594 חיילים, 12 חיילי צה"ל נפלו בשבי המצרי ו-3 בשבי הסורי.

לשם השוואה, מאז 2001 נורו קרוב ל20,000 רקטות ופצמ"רים לישראל, כתוצאה מהם נהרגו 71 אזרחים, מתוכם שבעה במערכה האחרונה. כל אדם הוא עולם ומלואו ואין ספק שהאימה מהרקטות, למרות "כיפת ברזל", מאיימת על חבל ארץ שלם. אבל אני תוהה האם נוכח תמונת האיומים המתפתחת, היה הגיון בהשקעת כוחה הצבאי והכלכלי של ישראל בעזה?

איני מומחה צבאי אולם אני מוכן לצורך הדיון, לקבל את ההנחה של מצדדי מיטוט החמאס, כי כיבוש הרצועה היה מניב תוצאות מבורכות. אולם באותה מידה עליהם לקבל אפשרות נוספת, זו שאולי עמדה לעיני הקברניטים, האפשרות שנתבוסס בבוץ עזתי, ונשווע למי שיבוא ויחלץ אותנו מהצרה הזו.

למרבה הצער כשם שאין שלום עכשיו משיחי, אין לעת עתה ניצחון מוחץ במלחמה הכוללת נגד הערבים, מלחמה שנמשכת מאה שנה וקרוב לודאי שגם נכדינו ילחמו בה. סבבי לחימה אינם המצאה חדשה, בן גוריון כבר הגה את הרעיון. לתפיסתו, אם ננצח בסבבי לחימה עם אויבינו נשיג הרתעה ואת הבנתם כי הם חסרי יכולת להגשים את רצחנותם ולהשליכנו הימה. שקט לא היה ולא יהיה כי הערבים לא רוצים. המלחמה ממשיכה ותמשיך בכל מיני פורמטים. ואנו נמשיך לחיות בין סיבוב אחד למשנהו, לאהוב את החיים, לשגשג ולהתכונן לניצחון הבא. כי אם לא ננצח לא נהיה כאן. בינתיים בעזה אין מים ותושביה עורגים למעט ביטחון ושקט בתוך הכאוס המצחין בו הם חיים. אני לא קונה את חגיגות הניצחון בעזה, לדעתי היה זה פשוט פרץ אנחה של המון הנתון לכתישה של צה״ל כבר 50 יום. החמיצות אצלנו נובעת מקדושת החיים, מהרצון לא לחיות כל הזמן על חרבנו, מהתקווה לשלום שקט ושלווה בעקבות ניצחון אחד מוחלט. ההבנה שלא השגנו את זה הפעם והסבב הבא והניצחון הבא מחכה מעבר לפינה.

על ההבדל בין ממשלה לרשת חברתית

וכן, יש מי שיקרא לי יחצ"ן, אולי  חרטטן, אבל אני מעדיף ראש ממשלה שחושב מהראש ולא רק מהביצים. חיי אדם אינם סטאטוס בפייסבוק.

נתניהו הוכיח שטובת המדינה לנגד עיניו ולא רק הכסא, למרות שחלק גדול מהאלקטורט שלו, הבייס שלו, רתח עליו, הוא לא היסס ובחר לסיים את המבצע בלי להיגרר לכניסה קרקעית מסיבית. שרים בקבינט יכולים להשתעשע בפופוליזם, לא ראש ממשלה ושר ביטחון עליהם האחריות. החמאס התכונן למלחמת השחרור שלו והתכונן טוב. הוא בנה מערך קרקעי ורקטי מרשים, התמקצע בלוחמת רפאים והסתתר כהרגלו מאחורי נשים וילדים, מנצל את עכבותיה המוסריות של ישראל. העולם כבר עמד מנגד מוכן לגנות. אבל ישראל ניצחה באמצעות ניהול נבון של המערכה המדינית והצבאית, לא בלי טעויות, לא בלי בעיות. אם בוחנים את המערכה ותוצאותיה הרי שישראל פעלה לפי התכנון המוקדם: המערכה תמשך עד שהחמאס ינצור את האש בלי לקבל שום תנאי מתנאיו. וזה מה שקרה בפועל, החמאס חזר בו מכל תנאיו המוקדמים. החמאס התחנן להפסקת אש והסכים לקבל את המתווה המצרי שחודש קודם לכן סרב לו. החמאס נכנע.

אולם נתניהו לא יוצא נקי לחלוטין. הביקורת על הבטחות הבחירות שלו למוטט את החמאס היא אמיתית. נתניהו כשל היכן שכשלו קודמיו. ומבלי להזדקק שוב לשורות השיר "דברים שרואים משם וכו'…" ברור שיש מקום להיגמל מהבטחות בומבסטיות לטובת ניהול פרוזאי ואחראי של המציאות. הדברים נכונים לכולנו, במישור הלאומי ובמישור הפרטי.

ועוד נקודה. חברי אופיר אדליס כתב לי שהסיבה לחמיצות או לבאסה נובעת מההבנה שאין שום חשיבה ארוכת טווח, חשיבה אסטרטגית לאיפה רוצים להגיע עם עזה בעוד 50 שנה ואיך חותרים למטרה הזו. באופק כבר מתרקם העימות הבא. עניתי לו שבמזרח התיכון אסטרטגיות לטווח של חמישים שנה שוות לתחת. כאן צריך רוח. צריך צומוד. וכשאצלנו, למרות פגיעה מינימאלית בזכות כיפת ברזל וניצחון מובהק, חמוצים ומבואסים. ושם, בעזה, למרות הרס בלתי נדלה ושום הישג, חוגגים, אולי צריך לחזק את הרוח.