חזרה לשגרה החמוצה

יובל דיסקין מצטרף לסוללת תותחי האנטי-ביבי של ידיעות בעוד בישראל היום ממשיכה לנשב הרוח החגיגית • הארץ נוטשים את עבאס לטובת החמאס ובימין ובשמאל קיפאון דוגמטי • ליברמן זוכה, משום מה, לעדנה מחודשת ושובן של הצעות החוק ההזויות הוא ההוכחה הטובה ביותר שחזרנו לשגרה.

תם הטקס. כך ניתן לסכם את התחושה בתקשורת עם שוך קרבות "צוק איתן" ועם שוך מסיבת העיתונאים המסכמת של שלושת הבי"תים – ביבי בוגי ובני, שלעתים נדמתה כארוכה ומתישה יותר מהמבצע הצבאי אותו סיכמה.

הטקס הדו שנתי של מבצע בעזה תם, נתניהו נאם את הנאום המסורתי של סוף הטקס כמעט באותן מילים כמו בטקס הקודם בשנת 2012, והעיתונאים נהגו בהתאם. מקללי נתניהו הסדרתיים כמו שיפר (ידיעות) וכספית (מעריב) התגוללו עליו ביתר שאת. "ידיעות" הוסיף לסוללת תותחי אנטי ביבי שלו (ברנע, שיפר, קדמון וכותבים מזדמנים נוספים) גם את הכוכב החדש יובל "עד_מתי_תקופת_הצינון?!" דיסקין שהפליא לחבוט באופן ניהול המלחמה ע"י נתניהו.

הפעם אמנם בצדק, המערכה נוהלה באופן שמעלה סימני שאלה גדולים סביב מטרותיה האסטרטגיות של ממשלת נתניהו אם בכלל קיימות כאלה, אבל כל אלה כתבו הכל כל כך הרבה פעמים עד שאיש מחוץ למאמיניהם הקבועים לא מאמין להם כיום.

ב"ישראל היום", מן הצד השני, ממשיכה לנשב הרוח החגיגית הנושבת בו תמיד, טרם נוצרה המלחמה שתפריע לשגרת האופטימיות הממלכתית שלו. הצורך בעיתון המסביר את עמדת ראש הממשלה באורח כה מסור ונאמן התחדד מאוד במלחמה האחרונה לאחר שראש הממשלה נכשל בהסברת מדיניותו באופן ישיר במשך שלוש מסיבות עיתונאים במשך חודש, מהפך קופרניקאי בהרגלי השתקנות שלו. המילה שחזרה הכי הרבה בשלל הטיות בכל מאמרי הסיכום של "צוק איתן", בעד ונגד נתניהו: "חמיצות".

הביקורת על ממשלת נתניהו ואופן ניהול המבצע עולה מימין ומשמאל בצורה שווה, די אם נאמר שעמירה הס ובן כספית פתחו את מאמרי הסיכום שלהם באותה שורה בדיוק: "ישראל וחמאס סיימו בתיקו".  אופק האפשרויות של עורכי העיתונים הצטמצם לבחירה האם להדגיש את המסר העיקרי של נתניהו "חמאס הוכה קשות" או את המסר הזהיר יותר שלו "אין אפשרות להבטיח שקט לאורך זמן" ("שקט לאורך זמן" היה, כזכור, מטרת המבצע כולו). קל לראות שההפרש בין המסרים לא כל כך גדול.

בהתאם לכך מהולה הביקורת על נתניהו בעגמומיות עמומה מאחר ולאף אחד אין מושג בהיר מה הכיוון אליו יש להתקדם. השמאל הביא את דיבורי ה"תהליך המדיני" שלו אד אבסורדום ונדמה כי אפילו זהבה גלאון כבר ממלמלת את המנטרה הזו באופן מכני וחסר התלהבות. הימין עדין לא מוכן לפרוץ את מחסום אוסלו ולהכריז בקול כי אין עם פלסטיני ולא תהיה מדינה פלסטינית לעולם, כל עוד לא יפרוץ את המחסום הזה לא יוכל להציב אלטרנטיבה למדיניות "הדישדוש כאידיאל" מבית נתניהו ויעלון. נשאר רק לחזור לשגרה.

ליברמן

אגב, המועמד החדש-ישן של כספית לראשות הממשלה (לכספית תמיד יש מועמד כזה וצריך להיות עיוור כדי לא להבחין בו צץ בין השורות) – הוא אביגדור ליברמן. המעיינים בטוריו ימצאו שהוא הפוליטיקאי היחיד שזכה שם למחמאות במשך "צוק איתן". באחד הטורים, ממש לפני הפסקת האש האחרונה, ניסה כספית לסכם את הבדלי הדיעות ביחס לעזה בין שרי הקבינט. כך כתב על ליברמן:

"האסכולה השלישית היא האסכולה של ליברמן: לא הסדרה ולא הרתעה ולא נעליים. כיבוש עזה ומיטוט חמאס. ליברמן לא מלווה את האסכולה שלו בתורה כתובה, או בתורה שבעל פה. בשביל זה הוא ליברמן. מספיק שיפצח את פיו וידבר, כדי שכולם יבינו". אם התיאור הזה של ליברמן – שהספיק כבר להציע לכבוש את עזה, לקרוא ל"הסדר אזורי עם מדינות ערב המתונות" ולהחיל בעזה ריבונות של האו"ם(?!) – לא מספיק מצחיק, הוסיף כספית: "לזכותו אפשר להגיד שהוא עקבי".

קשה שלא להבחין במשותף בין המועמד החדש למועמדים הקודמים של כספית – אהוד ב' ואהוד א': שלושתם כיכבו ברשימותיו וסרטוניו של אלדד יניב כנגועים בשחיתות ומקורבים למיליארדר האוסטרי מרטין שלאף. מהתקופה הפוליטית שמיטיב לתאר יניב בפרקים שפירסם מספרו שטרם יצא, תקופה שהמילה "שחיתות" תקטן מלתאר, ליברמן הוא השריד האחרון שעדין משחק תפקיד פעיל בזירה הפוליטית (למעט דרעי, שעוד נותר לגלות לאן ילך לאחר ההתרסקות הצפויה לש"ס בבחירות הבאות). ברק ושרון, אולמרט ופואד – כולם נפלטו מהמערכת (באיחור רב אמנם) והכתרתו המחודשת של ליברמן במקביל לעדנה המחודשת לה הוא זוכה בסקרי המנדטים פוסט "צוק איתן" צריכה להרים גבה לכל הפחות.

"הארץ"

מה נותר לומר על "הארץ" שלא נאמר במערכה האחרונה? העיתון נטש את הקו הפרו-פתח'/אבו מאזן שלו לטובת קו פרו-חמאסי בולט יותר בהנהגת העיתונאית הפלסטינית עמירה הס שנדמה כי זכתה להבלטה ותחיה מחודשת בעיתון. העובדה שהעיתון מתפרסם בעברית ומספק, בסך הכל, מוצר מעניין וקריא מאוד, עלולה להסתיר את העובדה שמטרת העל שלו, אם לסכם את מאמרי המערכת, הראיונות המרכזיים והכתיבה הפובליציסטית הענפה בהנהגת אורי משגב וגדעון לוי, היא הצגת החברה הישראלית כפסולה מוסרית מעיקרה וממילא את מלחמתם של הערבים בה כמוצדקת מוסרית מעיקרה.

כדי להשתכנע שלא מדובר בקביעה מוגזמת נסו לקרוא את "הארץ" קריאה ביקורתית כשאתם משתמשים בבדיקת "טעות הייחוס הבסיסית". טעות הייחוס הבסיסית היא מושג מתחום הפסיכולוגיה החברתית המתאר את הנטיה האנושית לייחס כשלים של הזולת לגורמים מהותיים, כמו האופי או הזהות שלו ואילו כשלים עצמיים לגורמים חיצוניים, משתנים ואובייקטיביים. אם אני מפסיד במשחק אייחס זאת לגורמים משתנים: לא הרגשתי טוב, הייתי עייף, השיפוט היה מוטה, מזג האויר קיצוני וכו'. אך כשהיריב מפסיד לי במשחק אייחס זאת לעליונות שלי עליו ואראה בזאת הוכחה לכך שהוא, כשלעצמו, באופן כולל וגורף, שחקן פחות טוב ממני.

כך ייחסו ב"הארץ" את מעשיה השליליים של ישראל לאופיה הפגום (מושחתת, קיצונית, פשיסטית) ואת מעשיהם השליליים של הערבים (שליליים אפילו לדעת עמירה הס, כגון חיסולים פומביים ללא משפט של "משת"פים עם ישראל") לנסיבות חיצוניות משתנות או ל"חיים תחת כיבוש", כלומר, שוב, לאופיה הפגום של ישראל.

חזל"ש

אין סימן טוב יותר לחזרה המהירה לשגרה, שהפכה כאמור לצורך פוליטי של כל הצדדים, מהצעות משוללות הגיון שמגישים חברי כנסת זוטרים בנושאים בהם אין להם שום הבנה. ח"כ אורלי לוי אבוקסיס (ישראל ביתנו) פנתה לשרת המשפטים בבקשה לחסום את אפליקציית "סיקרט", מעין רשת חברתית המאפשרת פרסום תכנים ללא זיהוי המפרסם. האינטרנט מעצבת את חיינו כבר קרוב לעשרים שנה ועדין חלק (גדול?) של חברי הכנסת שלנו לא ממש מבין מה זה הדבר הזה ואיך הוא עובד.

אולי ישראל צריכה להתמקד בעניינים כמו חינוך אזרחי להבנת דרכי התקשורת הבסיסיות של העולם במאה העשרים ואחת. מטרות כמו חיסול ארגוני טרור איסלאמיים הן, באופן די בולט, מעבר ליכולותיה כרגע.