כאבים בצוואר: אלונה קמחי עולה לכותרות

אחרי כל ההשוואות הקבועות לרפובליקת ויימאר ועליית הפשיזם, אתנחתא קלילה: קריאתה של הסופרת אלונה קמחי מחברת הפזמון 'עניין של הרגל', לרצוח את טוביה טננבאום • אבל היא כבר מתנצלת. האם יכול להיות שהשמאל בעצם מאוד אלים, אלא שהוא עושה זאת באמצעות אחרים? 

חבר הסביר לי פעם שאין מצב שבנאדם שלקח הלוואה ייצא מורווח על בנק. אולי רק במקרה אחד. אם תיקח הלוואה כדי לעבור ניתוח עיקור ולא תוכל להחזיר את הכסף. רק אז, לבנק אין מה לעשות אחרי שהורידו לך את הביצים. במחשבה שנייה, טען החבר, זו טעות. במקרה כזה, הבנק ישלח גובים שיכניסו את אשתך להריון. אני מוצא את הדוגמה נכונה גם לגבי השמאל הישראלי. לא משנה על כמה טעויות הם אחראים, לא משנות העובדות, דבר לא ישנה את תחושתם העמוקה והפנימית שהם תמיד צודקים, מוסריים, טהורים ואתה פשיסט, גזען וחשוך. אז כן, כן, ברוכים הבאים לפינתנו הקבועה והטרחנית, דברים שלהם מותר ולנו אסור. והפעם אלונה קמחי והחברים שלה מלוד.

ראשית דבר יש טעם לברך את קמחי שלפחות כתבה סוף סוף משהו ראוי להתייחסות. שנית, יש לתהות אם אין טעות בעצם ההתייחסות לדבריה. התבכיינות ימנית נטולת חן. אז ככה, מלכתחילה התכוונתי לכתוב על משהו אחר, ישבתי שבוע על הקוראן והחדית' כדי להביא לכם טור על המקור הדתי לעריפת ראשים, תופעה שהפכה ויראלית לאחרונה. אולם לאחר הרהור בדבר, החלטתי בכל זאת להתבכיין, ולו בשל הסיבה שבחודשיים האחרונים אכלו לנו את הראש עם ההסתה ברשת. שמענו על "הצל" וחבורתו, שמענו על שומר ראשו של גדעון לוי, אדם שפרנסתו מפרובוקציות ופרשנות על תוכניות ריאליטי. בגל"צ, רזי ברקאי ויעל דן דנו בקול חמור באיומים על אנשי שמאל. גילה אלמגור יצאה מהנפטלין וירדה לבונקר, אורנה בנאי שטה לקנוסה באוניה של מנו ספנות. ב"הארץ" הקדישו קינות לחופש הביטוי וקינחו בהשוואות הקבועות לרפובליקת ויימאר. משרד החינוך הודיע על כוונתו להלחם בגזענות ובאלימות באמצעות הארכת התכנית "האחר הוא אני". לכן, תמהתני, כיצד קריאה מפורשת לרצח סופר ועיתונאי התקבלה בדממה דקה. לכן אני כותב.

טננבוים מתנגד לחולות

כדאי שנתחיל. חברי טוביה טננבום, עיתונאי ומחזאי אמריקני, כתב את הספר "תפוס את היהודי". ספר מרתק ומצחיק שמקלף פרק אחר פרק את גלדי הצביעות, השנאה העצמית ואבדן הדרך של השמאל. כיוון שטננבאום נגע בעצבים החשופים (תקנו כבר את הספר) הוא מטריף אותם. אלונה קמחי הסופרת והפזמונאית הגיבה בפייסבוק כך: "את טננבום הזה הגיע הזמן לעלות על המוקד. יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו לעשות את העבודה השחורה וסאלמאת בחולות של ראשון".

עברו כמה שעות, הימין הסתער, השמאל דמם והגברת קמחי הסבירה שהיא רק התבדחה. צחוקים, לא באמת. סרק סרק סרק. אלא מאי, מכיוון שאני אוהב גמרא, אני מוצא שדבריה שנכתבו כהערה לפוסט בפייסבוק (שפרסם יריב מוהר, דובר רבנים לזכויות אדם), הם בחזקת "מסיח לפי תומו". קמחי ירתה את האסוציאציה הראשונה שעלתה בה למשמע השם טננבום. מכאן שגם אם התנצלה וטענה שרק התבדחה, דבריה מעידים על עולמה המוסרי הפנימי. ואחרי שאמרנו את זה, בואו נפרק את הטקסט לגורמים.

"את טננבאום הזה הגיע הזמן לעלות על המוקד", דומני שמשפט הפתיחה משתמע לשני פנים. מחד, "מוקד" במובן הקלאסי, דהיינו מדורה עליה שורפים את הנאשם או מאידך, "מוקד" בגרסה המתונה והמוכרת, מוקד למאבק רעיוני בשוק הדעות. אלא, שהמשך הטקסט – "יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו לעשות את העבודה השחורה וסאלמאת בחולות של ראשון", אינו מתיר פרשנות סובלימטיבית מתונה. ב"חולות של ראשון" קוברים אנשים אחרי שהורגים אותם. "העבודה השחורה" היא הרצח. נותר רק לתהות מיהם אותם ידידים של קמחי בלוד שישמחו לרצוח את טננבאום ולקבור אותו בחולות ראשון לציון. ואני בדקתי עם טננבום, הוא שונא חול.

אז למי קמחי מתכוונת? הדעת נותנת שמי שרוצח אנשים וקובר אותם בחולות הוא בדרך כלל עבריין. בלוד יש עבריינים. בלוד מתנהל מזה שנים סחר בסמים קשים בכספומטים המפורסמים. האם אלו ידידיה של קמחי? סוחרי סמים שרוצחים סופרים וקוברים אותם בחולות ראשון? ומה פשר הידידות בין קמחי לאותם עבריינים? האם הם דנים בגדולי הספרות הרוסית? אולי הם מתפלמסים עם קמחי בענייני משקל ושורות? של שירים, מה חשבתם לעצמכם?

והנה עוד עובדה: רוב עברייני לוד הם ערבים. האם הגברת קמחי, האמונה על המחשבה ההומניסטית שמאלנית, חטאה בהכללה סטריאוטיפית על.-פיה עבריינים ערבים ישמחו לרצוח סופר יהודי? ועוד תמיהה: גברת קמחי כתבה את מילות השיר "עניין של הרגל", שיר שהאשים את חיילי צהל שהרג פלסטינים עבורם הוא עניין של הרגל. מעט מוזר שהאסוציאציה הראשונה של יוצרת שכתבה שיר מחאה נגד הרג כעניין של הרגל, היא רצח באמצעות עבריינים.

השמאל משלים פערים באלימות

הגברת אלונה קמחי סופרת ופזמונאית היא חברת  מרצ ובבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2013 הוצבה ברשימה במקום ה-89 אבל איכשהו לא שמענו את קולה של המגיבה האוטומטית זהבה גלאון. גם הגורו, חבר מרצ הותיק, עמוס עוז לא גינה את הקריאה לרצח סופר. קולגה. טוב, הרי מדובר בהתבדחות. "סאטירה היא זכוכית דרכה המתבונן מגלה את פרצופי כולם חוץ מאשר עצמו", אמר הסטיריקן ג'ונתן סוויפט ('מסעות גוליבר') ואני מוצא את דבריו נכונים במקרה דנן. לפיכך, גם אם נקבל את התנצלותה של קמחי ואת הסבריה כי התלוצצה, הרי שהאמירה המפורשת שלה יכולה לשמש כנקודה אריכימדית להבהרת דברים. כיצד קמחי ואמנים נוספים המייצגים רוח הומניסטית, תפיסת עולם המבכרת פיוס ודיון על מלחמה, כיצד הם מוכנים להושיט יד לשלום לאויבים שמפוצצים ילדים באוטובוסים ואילו ליריביהם מבית, יריביהם המציבים מראה מולם, הם מאחלים מיתה.

אלימות מילולית משותפת לשמאל, לימין ואפילו לטבעונים, כולם כולל כולם ממלאים פיהם בהפרשות ויורקים זה על זה. אולם בכל הקשור לאלימות פיזית, לא אתחמק מהעובדה המצערת שיותר אנשי ימין (קיצוני) מעורבים באלימות פיזית מאשר אנשי שמאל. יותר, באופן גורף. נוכח עובדה זו, אומרים בימין, השמאל משלים פערים באמצעות אלימות פיזית ערבית. על טענה זו משיבים בשמאל שהיא חרפה, משום שיש בכך אמירה בזויה לפיה אנשי שמאל מעודדים אלימות ערבית כנגד יהודים, טיעון המתכתב עם בגידה. באה גברת קמחי, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים (ע"ע "מסיח לפי תומו") מאוששת את הטענה לפיה מלאכתו של השמאל נעשית בידי אחרים. בידי ערבים. כיוון שאיני חושב שהשמאל תומך באלימות ערבית כלפי יהודים, כיוון שלא פעם ולא פעמיים יצאתי נגד אלימות אנשי ימין והתבטאויות גזעניות אני מוצא את שתיקת השמאל בעקבות דבריה של קמחי, מחפירה. הרי ברור כיצד היו מגיבים לדברים דומים מפי איש ימין, רק נניח שאני הייתי כותב דברים דומים על עמוס עוז או דויד גרוסמן ואחר-כך מתנצל ומסביר שמדובר בהתבדחות. האם זה היה נסלח? האם התקשורת הייתה מתעלמת?

על פי המקובל, אמינות וכבוד הן כמו בתולים, אתה יכול לאבד אותן רק פעם אחת. חוץ מהשמאל הישראלי. פעם אחר פעם, סיבוב אחר סיבוב אתה למד שאפשר גם אפשר מוסר כפול, גם צביעות וגם התחסדות.