הכביש המהיר מדימונה לאוסלו

שמעון פרס עומד מאחורי שניים מהמהלכים החשובים ביותר שהשפיעו על עיצוב תפישת הביטחון של מדינת ישראל – האופציה הגרעינית שפותחה עד שנות השישים, והסכמי אוסלו בשנות התשעים. השוני בין תוצרי התקופות הללו רב כמו המרחק הגיאוגרפי שבין דימונה לאוסלו, אך כשבודקים את ההיגיון שביסוד שני המעשים, מתגלה דמיון רב. פרס ﬠצמו קושר בין השניים: "חלפו למעלה משלושים שנה מאז השלמת המפעל בדימונה ועד שיכולתי להרים את התרומה השנייה, המכרעת, התרומה לשלום עם הפלסטינים". הוא כותב בספרו המזרח התיכון החדש. "דימונה בשעתה, ממש כמו אוסלו לפני חודשים ספורים, נראו לרבים בלתי אפשריים, משום שרק מעטים רואים את האפשרות לפריצת דרך דווקא במקום שהיא חסומה".

בדיקה רטרוספקטיבית של כתביו לאורך עשרות שנים מגלה כי הנחת היסוד של פרס המשותפת לשני הפרויקטים, היא שניתן במעשה גדול אחד, באבחה מהירה, לתת מענה מוחלט וסופי לבעיות הביטחון והקיום של מדינת ישראל. האידאולוגיה, עקרונות היסוד, כללי המשחק, כולם נתונים לשינויים, בהיותם תוצר לוואי של החיפוש אחר מקור של כוח ליישום פתרון-העל, חזון אחרית הימים של מדינת ישראל.

רדיקל מן היסוד

כבר בראשית דרכו הציבורית, חמש שנים בלבד לאחר תום מלחמת העצמאות, פרסם פרס מאמר מפתיע בבהירותו, שבו הוא מגדיר את בעיות הקיום של מדינת ישראל ומנסח את מטרות מדיניות החוץ והפנים שלה. החדות שבה מוצגים הדברים והתחושה כי רובם תקפים גם היום מלמדות על חשיבה נכונה ועל יכולת לנתח את הבעיות מתוך ראייה כוללת. פרס היה אז מנכ"ל משרד הביטחון, והוא פעל וחשב בסביבה שהאקלים בה היה אידיאולוגי.

התפישות המדיניות של רוב התנועות הפוליטיות בארץ, ושל מנהיגים רבי השפעה מיגאל אלון ועד מאיר יערי ומנחם בגין – נגזרו מתורות אידיאולוגיות ולא מניתוח היחסים כין יהודים לערבים או מהניסיון ההיסטורי בתחום הזה. על רקע זה מרשימות במיוחד צלילות המחשבה של פרס ויכולתו לראות את הבעיות כמות שהן, במנותק מהטיות אידיאולוגיות. הוא מתגלה כחדשן המסוגל לגבש אידיאולוגיות חדשות בלי להיות כפוף לאידיאולוגיה קיימת; היכולת הזאת ליוותה אותו גם בהמשך דרכו ואף הייתה לו לרועץ.

במאמר הוא מונה את עיקרי תפישתו הביטחונית. המשקפת נם את תפישותיו של דוד בן-גוריון, שהיה מקור כוחו הפוליטי של פרס באותה תקופה. תפישה זו הנחתה את צמרת הביטחון הישראלית עד לאחר מבצﬠ קדש, ודגלה בשמירה על האיזון בין ההשקעה בביטחון השוטף ובין שאלות הביטחון היסודיות, בחיזוק כוח ההרתעה של צה"ל ובאחדות העם, ובאיזון בין כלים צבאיים לכלים מדיניים ולהתיישבות.

פרס הסביר אז את מטרת ההתיישבות כך:

התיישבות יהודית צפופה בשני אזורים אלה (הגליל והנגב) תהווה איזון רציני ביום סכנה. ולא מפני שמלחמתנו תתרכז ביישובי הספר – אם נותקף נעשה הכל בכדי להעתיק את המלחמה אל אדמת האויב – כי אם מפני שיישוב יהודי מקטין את רצון הערבים למלחמה.

ההתיישבות היא אמצעי אחד, שמצא פרס כשחיפש כלים שיקטינו את "רצון הערבים למלחמה". אל המטרה הזאת חתר פרס כבר אז, והוא דבק באותו קו עד היום. מרשימה במיוחד יכולתו לראות את הערך המדיני והאסטרטגי של עשייה שאחרים ראו בה רק את הממד האידיאולוגי: כיבוש הקרקע או הגשמה ציונית.

שנים אחר כך רפתה אמונתו של פרס באמצעי זה – הוא לא ראה עוד בהתיישבות אמצעי עיקרי לקידום האינטרס הלאומי; אך המטרה נותרה בעיניו אחת – פתרון הסכסוך על ידי סיכול סופי של הרצון למלחמה.

בשנות החמישים הדגיש פרס את חשיבות ההתיישבות, כיוון שראה שתי סכנות בשימוש בכלים מדיניים לפתרון בעיות הביטחון של ישראל: "כל הכרזה מצדנו על רצוננו בשלום אינה מתקבלת על לבם (של הערבים) בהכרזה שתוכה כברה כי אם כגילוי של חולשה". כמו בן ציין כי "שימוש מופרז באמצעים מדיניים (מזמין) התﬠרבות גוברת והולכת של גורמים זרים בﬠנייניה הפנימיים של מדינת ישראל". נושא ביטחון הגבולות, לדﬠתו, צריך להיות מנותק לגמרי מקטגוריות של "מדיניות גבוהה".

פרס שיקף את תפישתו של בן-גוריון. כי באין שלום "הסיבוב הבא" הוא בלתי נמנﬠ, ולקראתו צריכה ישראל להתכונן. בהדרגה, במהלך השנים הבאות. התפתחה תפישה זו והולידה אצל פרס את רﬠיון היזמה המלחמתית: אם הסיבוב הבא הוא בלתי נמנﬠ, מוטב שישראל תיזום אותו ותקבﬠ איך, מתי והיכן יתחולל.

בין הפרשנים ההיסטוריים היום יש המציגים את מדיניותו של בן-גוריון באותה תקופה – התנגדותו למשא ומתן עם הﬠרבים – כמדיניות תוקפניתְ, וטוענים שבן-גוריון התנגד כביכול לשלום. אך אם מביאים בחשבון שמצרים דרשה באותה תקופה את רוב שטחי הנגב, וסוריה תבﬠה מחצית מהכינרתָ, והיו ﬠוד תביﬠות טריטוריאליות בתוך גבולות המדינה, אפשר להבין מדוﬠ לא היה בן-גוריון מﬠוניין לפתוח במשא ומתן.

כפי שהסביר יד ימינו, פרס – הביטחון בגבולות אינו נושא למיקוח, את השלום יבטיח כוח ההרתﬠה של צה"ל, ומﬠורבות מדינית בין-לאומית תגרור התﬠרבות בﬠנייניה הפנימיים של ישראל:

ישראל אינה יכולה אפוא להיות פﬠילה בכיוון היסודי הרצוי לה – כיוון של שלום מפני שתביﬠת השלום הנשמﬠת יותר משהיא מביאה בחשבון את צורכי השלום היא מיוﬠדת לשאת חן בﬠיני הﬠרבים. ותביעת השלום אינה כוללת, למשל, מﬠבר חופשי באילת. אבל לﬠומת זאת היא מציﬠה 'ﬠיון' בגבולות 'הסנטימנטליים' של מדינת ישראל (הכוונה לנגב. ששר החוץ האמריקני דאז הגדיר אותו כבﬠל ﬠרך סנטימנטלי בלבד). וכך הגﬠנו למצב האבסורדי שרוח הפיוס מחזקת את רצון הצד השואף למלחמה ומציגה בפני ישראל הצﬠות שלום הדומות לתנאים המוצגים לצד מנוצח במלחמה.

פרס מציﬠ למﬠשה מדיניות של "הסתמכות ﬠצמית": "ההסתמכות ﬠל כוחנו הײתה וﬠודנה מדיניות הביטחון הריאלית שלנו".

מבצע קדש והאופציה הגרעינית

גישה זו באה לידי ביטוי הלכה למﬠשה במבצﬠ קדש בסוף אוקטובר 1956. מבצﬠ זה לא ניתן להפרדה מהיחסים המיוחדים שנרקמו באותה תקופה ﬠם צרפת; במרכזם ﬠמד סיוﬠ ביטחוני ללא כל מחיר מדיני. כפי שרצה פרס. גולת הכותרת של הסיוﬠ הייתה "המתנה המלכותית", כפי שכינה זאת שלמה אהרונסון – הפרויקט הגרﬠיני. שמﬠון פרס מונה בין ההישגים של מבצﬠ קדש את הידידות שרכשנו ﬠם צרפת. אך מדוﬠ ﬠלינו להחשיב ידידות ﬠם מדינה קולוניאלית שוקﬠת כהישג של מﬠרכה צבאית, שבה נפלו כמאה וחמישים לוחמים ישראלים?

יובל נאמן, שעמד בראש תכנית המחקר הגרעיני בנחל שורק בתחילת שנות השישים, כתב כי בשנה שקדמה למבצע קדש, עם שובו של בן-גוריון לתפקידיו כראש הממשלה ושר הביטחון, קיבל הנושא הגרעיני תנופה מחודשת; שמעון פרס, שמילא תפקיד היסטורי חשוב ביותר בקשר הגרעיני בין ישראל לצרפת, רמז כבר באפריל 1957, מיד לאחר הנסיגה מסיני, על ההישג החשוב שהניבה רכישת ידידותה של צרפת:

הנשק הצרפתי עזר לנו להשיג את ההכרעה בשדה הקרב, אולם זו הייתה רק ראש פינה. אחרי העסקה הצ'כית התרוצצנו על פני העולם בחיפוש אחר מטﬠן איכותי… הצרפתים היו היחידים שהחליטו להיות ידידים בשעת צרה… ידידים הנותנים לנו את הדבר הדרוש לנו, הדבר שאנחנו סבורים שהוא דרוש לנו.

גדולתם של פרס ובן-גוריון הייתה בכך שהשכילו להבין בפרק זמן קצר את המגבלות של הכוח הצבאי הקונבנציונלי ושל היזמה המלחמתית. וזאת דווקא לאחר ההישג הממשי שהשיגו במבצﬠ קדש. המגבלה העיקרית טמונה בצירוף המילים שהיה נפוץ בתקופה שקדמה למבצע קדש – "הסיבוב הבא". צירוף המרמז על אין-סופיותו של התהליך. פרס, המאמין כי ניתן למצוא פתרון מלא לבעיות הביטחון של ישראל, הבין שסיבובים נוספים לא יביאו כל תועלת, אפילו יהיו אלה סיבובי ניצחון, משום שאין טעם בפשיטות צבאיות מוצלחות שאינן מסוגלות לשים קץ לעצם הצורך בביצוﬠ פשיטות. לצורך העניין, מבצע קדש, כמו גם מלחמת ששת הימים, לא היו אלא פשיטות מוצלחות אל מחוץ לגדרות המחנה, כפי שהגדיר זאת ריימון ארון בסוף שנת 1967.

פיתוח האופציה הגרעינית שתגלם את עיקר העצמה הפוטנציאלית של מדינת ישראל, נועד לשים קץ לאותו מעגל אין-סופי. למעשה, ניתן להבין את פיתוח האופציה הגרעינית החל מסוף שנות החמישים כמירוץ נגד השעון למניעת הסיבובים הבאים. אין ספק שפרס ובן-גוריון ראו בפרויקט הגרעיני כלי לגדיעת יצר התוקפנות הערבית כלפי ישראל – מכשיר אסטרטגי שיחליף את היזמה ההתקפית. פרס התבטא באותה תקופה, כי נשק גרעיני בזירה הבין-גושית פחות מסוכן מפצצות רגילות בזירה המזרח תיכונית. כיוון שפצצות רגילות מתפוצצות, ואילו הנשק הגרעיני נועד למנוע מלחמות.

שנתיים וחצי לאחר מבצע קדש, בשנת 1959, כנראה לאחר שהפיק את לקחיו מהמבצע, הכריז פרס בביטחון נחרץ:

אילו למשל, הייתה ברירה בין הרחבת גבולותיה הגיאוגרפיים של המדינה לבין הרחבת אופקיה המדיניים והחרושתיים, הייתי אני מצטרף ברגע זה, גם מבחינה ביטחונית, לבוחרים בשנייה.

אפשר לפרש את דבריו כהצדקה שלאחר מﬠשה לנסיגה מסיני. מתוך מחשבה שאין לישראל צורך בשטח הזה; אך ניתן למצוא בהם גם הפקת לקחים וקו אסטרטגי חדש: ישראל צריכה להשלים עם גבולותיה הנוכחיים משום שתופעת הבריחה של הערבים מהשטחים שנכבשו בירי צה"ל לא תחזור על עצמה, ומשום שהמעצמות לא תאפשרנה שינויים טריטוריאליים. וכך הגיע פרס לתפישה שייחדה אותו משאר אנשי הביטחון בישראל: את הﬠומק האסטרטגי שלה צריכה ישראל לבקש לא בשטחים או בהתיישבות אלא בממד אחר, טכנולוגי – "הממד השלישי".

ממאמריו של פרס בתחילת שנות השישים עולה תחושת דחיפות ובהילות, ואף שאינו נוקב בשמה המפורש של האופציה הגרעינית, ברור שהוא תופש אותה ואת המרוץ לפיתוחה כאמצעי ליצירת עומק אסטרטגי שיחליף את מלחמת המנע. בעוד הניצחון במבצﬠ קדש חיזק בצה"ל את האסכולה שצידדה במלחמת מנע קרקﬠית-התקפית כפתרון הכרחי לאיום הערבי, בייחוד מצד מצרים, השכיל פרס, שלא היה איש צבא, לראות את הנולד ולהצביע על חוסר התוחלת שבתפישה זו.

למרבה האירוניה, מרוץ החימוש שהנהיג פרס התנהל בפועל לא רק נגד המצרים; הוא יצא בו גם נגד המצביאים הישראלים מאסכולת מלחמת המנﬠ היבשתית, שהצלחת מבצﬠ קדש אישרה כביכול את נכונות גישתם. פרס, אם כן, הבין בשלב מוקדם למדי שהמרכיב הצבאי בעצמה הישראלית הוא מוגבל וחד ממדי. התבטאותו בדבר ההעדפה שבהרחבת האופקים המדעיים על פני הרחבת הגבולות הגיאוגרפיים מבהירה, כי הוא שלל את אופציית מלחמת המנע היבשתית כבר לאחר מבצﬠ קדש. שכן מטבﬠ הדברים, מי שרואה במלחמת מנﬠ יבשתית פתרון אסטרטגי רואה גם בהרחבת גבולות יעד שיש לשאוף אליו. לא בכדי היה יגאל אלון התומך העיקרי בתפישה האחרונה. הוא ראה בבקעת הירדן ובמורדות המזרחיים של גב ההר יעד שישראל צריכה לשאוף אליו; השאיפה לתיקון הגבול המזרחי עלתה בקנה אחד עם התפישה של מלחמת מנע. זהו הרקע לפﬠר העצום בין עמדותיהם של שמעון פרס ודוד בן-גוריון, חסידי הטכנולוגיה, לבין העמדה הנחרצת של אלופי המטכ"ל, ובראשם יצחק רבין, חסידי הקרקע, שעמדו בקדמת הבמה של ההיסטוריה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים.

אך למעשה, פרויקט הגרעין הוא רק הנדבך הביטחוני של חזון הקדמה והעצמה הטכנולוגית של פרס. את תמצית תפישתו ביטא במאמר שפורסם כשנה לפני מלחמת ששת הימים. בעוד צה"ל ודעת הקהל בארץ עסוקים ב"מלחמת המים" עם הסורים ובהתגברות הפﬠילות החבלנית בצפון, נשא פרס את עיניו אל מצרים, שבידה היה המפתח לכל התפתחות במזרח התיכון:

התנאי המוקדם לוויתורים הדדיים נמצא בתהליך של התהוות, או טרם הגיע תהליך זה למימושו המלא: ייאוש ערבי מהסיכוי לפתור את הסכסוך הישראלי ערבי בכוח היתרון הצבאי שלהם.

כלומר, פרס האמין בעקירת הרצון במלחמה כפתרון, וסבר שהדבר יסתייע באמצעות היכולת הטכנולוגית; “זה עתה יצא נשיא מצרים, עבד אל נאצר. בהצהרה שהוא ייצא למלחמת מגן נגדנו אם הוא ישכנע את עצמו שהחשד שהוא תולה בנו – כושר גרעיני – הוא חשד מבוסס". ופרס השיב באיום נגדי אך גם הציג את עמדתו: "טוב שיביא בחשבון שסיומה עלול להיות כזה שאינו מצדיק כלל את פתיחתה. מלחמת מנע שתימנע היא הטובה שבמלחמות גם לו וגם לנו".

השלום הופך למטרה

המשבר ערב מלחמת ששת הימים היה יכול להיות אבן הבוחן של מדיניות ההרתעה הגרעינית של פרס ובן-גוריון. אך ההיסטוריה התנהלה אחרת: באותה עת שניהם לא היו שותפים להנהגה הביטחונית. בקרב שהתנהל בין שני יריבים – רﬠיון ההרתעה הגרעינית ואסכולת מלחמת המנע – הפסידה ההרתעה הגרעינית. במידה מסוימת אפשר לראות בפריצת מלחמת ששת הימים כישלון חלקי שנחלה תפישתו הביטחונית של פרס, כפי שהתפתחה מאז מבצﬠ קדשָ. יובל נאמן טוען כי "ערב מלחמת ששת הימים הייתה לישראל תשתית רחבה בתחום הגרעין, על הפוטנציאל הביטחוני המשתמע מכך".

הנה כי כן, על אף הצלחתו הכבירה של פרס בהקניית ממד נוסף לעצמתה של מדינת ישראל, נכשלה אסטרטגיית היתרון הטכנולוגי למניעת ”הסיבוב הבא" בגרסת שנות השישים. במידה מסוימת אפשר לראות במלחמות שבאו אחרי מלחמת ששת הימים – מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור – הצלחה של מצרים, שלכדה את ישראל במלכודת מלחמת הקרקע הקונבנציונלית ולא אפשרה לה להביא לידי ביטוי את היתרון הטכנולוגי הﬠצום, שכל ייﬠודו היה מלכתחילה למנוע מישראל את הצורך בהתכתשויות צבאיות איו-סופיות.

התחושה ששררה בארץ לאחר מלחמת ששת הימים, שהשטחים שבידינו הם קלף מיקוח וממילא משמשים כאמצעי להשגת שלום, הייתה משותפת כמעט לכל הקשת הפוליטית, ומכאן ואילך הופך "השלום" לנקודת התייחסות קבועה שכל פעולותיה של ישראל מכוונות אליה ונמדדות ביחס אליה. אם לפני 1967 הופנה עיקר המרץ הלאומי לקידום, לפיתוח ולהישרדות, והיה מקובל על הכל שאין לישראל הרבה מה לעשות חוץ מלחכות שהערבים יתייאשו, כפי שכתב פרס, הרי שהחל משנת 1967 שררה בפוליטיקה הישראלית הרגשה כאילו היינו מדינה כל־יכולהָ ושהמטרה העליונה של החיים היהודיים בארץ – קיום בטוח בשלום – היא בהישג יד.

דומה כי מתקופה זו ולמשך שנים ארוכות איבד פרס את הקול הייחודי שהיה לו בשנים שלפני מלחמת ששת הימים. המטרה שהוא מציב למדיניות החוץ של ישראל כבר בשנה הראשונה שלאחר המלחמה היא תביעה לשלום מלא, שהשטחים ישמשו כקלף מיקוח להשגתו; את הסכנה הגדיר כהתחייבות ל"נסיגה כפויה תחת לחץ ללא הסדר של קבע".

הפניה הגדולה שמאלה

פרס של שנות השישים והשבעים מחזיק בתפישתו של בן-גוריון, שמשויכת למעשה למרכז המפה הפוליטית, ושלפי המונחים המקובלים בעולם ניתן אף להחשיבה כימנית. ואמנם מנהיגי מפא"י לא היססו לכנות אותו "פשיסט". מאוחר יותר, כאשר ניהלה ישראל משא ומתן עם מצרים, היו עמדותיו קשוחות אף מעמדותיו של מנחם בגין. הוא ראה בהכרה ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" שבהסכם קמפ-דייוויד ובתכנית האוטונומיה של בגין משגה חמור. הוא האמין אמנם במסירת שטחים לירדנים וצידד בפשרה טריטוריאלית. אך עמדתו האנטי-אש"פית הייתה דומה לﬠמדתו של בגין.

בגין התייחס אמנם לארגונים המרכיבים את אש"ף כאל "נאצים ערבים", אך גם פרס, בדרכו המתונה יותר, ראה באש"ף את אויבה העיקרי של ישראל, המסכל את האפשרות להניﬠ לשלום בחזית המזרחית. "ההחלטה והעמדה הערבית הרחיקו את ירדן, לפחות בשלב זה, ממצב המאפשר לה להיות פרטנר למשא ומתן", כותב פרס בשנת 1974. "הן סיכלו את הניסיון המצרי להשתחרר מהדרך הצבאיתָ… לעבר המשא ומתן המדיני".

פרס ייחס לאש"ף עמדת כוח משמעותית וחורגת מפרופורציות בעולם הערבי, והמשיך לראות בו גורם מעכב עוד שנים ארוכות לאחר מכן. אך במונחי המילון הפוליטי המסולף של ישראל בשנות השבעים, עמדה המצדדת בפשרה טריטוריאלית – ההכרחית למי שמאמין בﬠדיפותו של היתרון הטכנולוגי במישור הביטחוני על פני עומק גיאוגרפי – הציבה אותו כביכול שמאלה מבגין.

כך מצא ﬠצמו פרס, לאחר שדוד בן-גוריון – שהוא היה מזוהה ﬠמו לחלוטין מבחינה אידיאולוגיה ופוליטית – נעלם מחזירה הפוליטית בשנת 1967, כאיש מרכז במחנה פוליטי ההולך ומקבל אופי שמאלי. פנייתה של מפא"י, אחרי פרישת בן-גוריון מהמרכז שמאלה; עלייתו של בגין לשלטון; ומפלגת המרכז קצרת הימים, ד"ש, מיקמו את המערך בשמאל המפה הפוליטית.

הפנייה שמאלה של המערך הואצה לאחר שעם פרישתו של בן-גוריון גברה השפעתם על התנועה של אנשי רוח דוגמת ﬠמוס ﬠוז וס' יזהר. שהאמינו בצדקת מאבקו של העם הפלסטיני לשחרור לאומי, וסברו שזכות ההגדרה העצמית שלו שוללת מישראל את הזכות להשתמש‏ בשטחים כקלף מיקוח להשגת שלום; כלומר שפתרון של צדק לבעיה הפלסטינית צריך להיות יעד מרכזי של המדיניות הישראלית. השקפה זו מנוגדת בתכלית לתפישתו של פרס, שמטרתו הייתה ונשארה לא ﬠנייני "צדק" או זכויות אלא הבטחת ביטחונה של ישראל לאורך ימים.

פרס הופך אפוא למנהיג מחנה השמאל כאשר באמתחתו אידיאולוגיה כמו-ימנית, ועתה עליו להתמודד עם בעיית הלגיטימציה הפוליטית. כמי שחסר את הילת דור המייסדים של בן-גוריון או גולדה מאיר, ואת היוקרה של הגנרלים המנצחים כאלון ורבין, חייב פרס לבסס את כוחו הפוליטי על הסכמה ועל תמיכה של ציבור השמאל בתפישותיו. וכך עומד פרס בפני הכרעה כמעט בלתי נמנעת: לוותר על השקפותיו לטובת השקפות השמאל, או לדבוק בתפישה העלולה לגרום לאבדן התמיכה בו.

פרס אינו מכריע בין שתי האפשרויות, אלא בוחר במהלך שלישי, מקיף יותר. הוא מבין כי עמדות השמאל, למרות הפער העצום שבינן לבין דעותיו שלו, יכולות לשמש לו מנוף להגשמת חזון הקדמה והעצמה הטכנולוגית. כלומר, הוא בוחר לנסות ולרתום את מטרות השמאל לחזונו, כדי לחולל את המהלך הגדול שהוא חולם עליו.

המפנה המשמעותי בהתפתחות המורכבת של יחסי פרס עם השמאל מתרחש בימים הסוערים של מלחמת לבנון (הראשונה). עמדותיו המוצהרות של פרס היה בהן כדי לתמוך במהלכי ממשלת מנחם בגין ואריאל שרון, ואם הייתה לו ביקורת עליהם הייתה זו ביקורת עניינית. בסוף יולי 1982 כותב פרס את הדברים הבאים: "הוויכוח שלנו עם אש"ף איננו על העבר, אלא על העתיד. אינני רואה בעתיד מנדט ישראלי של ממש שיינתן למישהו בשמה לחזור לגבולות 1967, לפלג את ירושלים, ולהקים מדינה פלסטינית שתנסה פעם לﬠרﬠר את ישראל ופעם להשתלט על ירדן". פרס של 1982 מברך על עמדתו של שרון כי יש לפנות את כוחות אש"ף מביירות, ומשבח את הישגו של צה"ל: "צה"ל השיג את משימתו המיידית: שחרור צפון הארץ מאימת הטרור האש"פי".

למרות זאת, שבועות מעטים בלבד לאחר מכן, בספטמבר 1982, היה פרס אחד הנואמים המרכזיים, בראש האופוזיציה, בהפגנת הענק של "שלום עכשיו" מוקפות הטבח בסברה ושתילה. אירוע זה מדגים את הדינמיקה ביחסי פרס עם השמאל ומצביע על התקרבותו ההדרגתית של המנהיג למחנהו. פרס האנטי-אש"פי נואם בפני קהל עצום בכיכר, המכיל כבר גרעין פרו-פלסטיני דומיננטי, ויוצר לראשונה זהות בין "שלום ﬠכשיו" לבין מפלגת הﬠבודה. פרס יוצר זהות זו משום שהוא מבין כי תמיכה ציבורית רחבה מצר השמאל יכולה להחזיר אותו לשלטון ולסייﬠ בהגשמת חזונו. לדידו של פרס, שאיפתו של השמאל ל"צדק מוחלט" ותמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית הם תהליכים שאף שאינם רצויים לו, הרי שאינם עומדים בסתירה לחזונו, אם יוכלו להגשימו במלואו.

השפעת אנשי הרוח

דוגמה מאלפת לשינוי שחל בעמדותיו של פרס ניתן למצוא בקשריו עם אנשי הרוח מהשמאל ובפרט ﬠמוס ﬠוז. בתחילת שנות השישים ניצבו פרס וﬠוז משני צדי המתרס הפוליטי; ﬠמוס ﬠוז נמנה ﬠם קבוצת "מן היסוד", שתמכה בפנחס לבון ב'פרשה'. בﬠוד פרס היה תומך מובהק של בן-גוריון בﬠימות זה. לאחר מלחמת ששת הימים תמך ﬠוז בגישה האומרת "צדק מול צדק" בארץ ישראל, ולפיה לפלסטינים יש זכות למדינה משלהם לא פחות מאשר ליהודים. ﬠמדה זו מתעלמת מהסכנה הכרוכה בהקמתה של מדינה שנייה בכל שטחי הגדה המﬠרבית, בשם הצדק המוחלט. פרס, כאמור, התנגד לכך בתכלית אך עם השנים התקרבו השניים וקשרו ידידות בﬠלת ממד פוליטי חשוב ביותר.

בשנת 1981 כבר גויס ﬠמוס עוז להפגין תמיכה גלויה בפרס. והצטלם לתשדיר בחירות שלו בﬠודו ישוב תחת ﬠץ, ﬠל הדשא, לוﬠס גבעול ובלוריתו מתבררת ברוח. בשנים שלאחר מכן התהדק הקשר האישי־פוליטי בין השניים. ובתחילת שנות התשﬠים הרחיק פרס לכת והכריז שלפי דעתו ראוי שיהיה זה ﬠמוס עוז שיחליף אותו בהנהגת המפלגה, ושהוא רואה בו מוﬠמד לראשות הממשלה. מקצת מהקשר האינטימי-הפוליטי הזה מצא את ביטויו אפילו במהלך המשא ומתן הסודי לקראת הסכמי אוסלו. "יום אחר טלפן אלי ידידי הסופר ﬠמוס ﬠוז", כותב פרס ב'המזרח התיכון החדש'. "'שמﬠון", אמר לי. "האם השבת מה יקרה אם יתמוטט אש"ף לחלוטין?” פרס מביא את דבריו של ﬠוז כדי להסביר את המפנה בﬠמדותיו. ואת בחירתו בהסדר במסגרת אש"פית בלﬠדית ולא במסגרת ירדנית-פלסטינית.

דומה כי השינויים שחלו אצל פרס היו תגובה לסביבה שהקיפה אותו באותה תקופה. ﬠמוס ﬠוז, יוסי שריד, יוסי ביילין ואישים נוספים כמו הﬠיתונאי גדﬠון לוי (מנﬠרי פרס לשﬠבר), ﬠיתון 'הארץ', שליווה את פרס בנאמנות במשך שנות דור – קבוצות האליטה המובילות את ציבור השמאל הובילו גם את מנהיג מחנה השמאל ﬠצמו, אשר אימץ את דעותיהם מתוך אמונה כי זו הדרך הנכונה להגשמת חזונו, שכן ההכרה באש"ף היא ויתור שולי לטובת המטרה הראשית של של מימוש רעיון "המזרח התיכון החדש" – שינוי כולל של המציאות במזרח התיכון, שלום וסדר אזורי שיושגו על ידי פיתוח וקדמה כלכליים-טכנולוגיים מרחיקי לכת.

המזרח התיכון החדש הוא גרסת שנות התשעים לתפישתו הנושנה של פרס: פתרון טכנולוגי כולל לבעיות הקיום של ישראל. חזון הקדמה הזה מבטיח, אליבא דפרס, שבסופו של דבר לא יהיה עוד צורך בקיומן של מדינות נפרדות במזרח התיכון. כך מבקש פרס להשתמש באידיאולוגיה של השמאל כמקפצה להגשמת חזונו הגדול. ואמנם, זמן רב הוסיף פרס לראות בפלסטינים את האויב המרכזי של ישראל, ובאש"ף גורם שיש למגר אותו. באוקטובר 1985 כראש ממשלת האחדות, אף שלח את חיל האוויר לתוניס כדי להפציץ את מפקדת אש"ף, במטרה להנחית מכת מוות על הארגון. פרס היה נכון להיכנס לתהליך אוסלו, ובכך להכשיר למעשה את הקרקע להקמתה של מדינה פלסטינית, משום שראה אותו כאמצעי בלבד. שלב זמני בדרך אל המטרה האמיתית; טקטיקה ליישום האסטרטגיה.

אולם משמעות בחירתו של פרס אינה פשוטה כל כך. משום שהיא מולידה התפתחויות בעלות כוח משלהן. שינוי העמדות הקיצוני בעקבות שותפות הדרך עם השמאל הוביל לדיכוי עקרונות היסוד שפרס הטיף להם בכל מאודו. הוא יצר במו ידיו את המנגנון שהביא ל"נסיגה כפויה תחת לחץ ללא הסדר של קבﬠ", שממנה חשש כל כך אחרי מלחמת ששת הימים. אם בעבר ראה פרס בקיום גבולות ביטחון הנסמכים על שטח ועל התיישבות עניין שאינו נתון למיקוח מדיני, ואף הביע את חששו מהתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל ומתלות מדינית ופסיכולוגית במעצמה זרה, הרי סופו שהוא עצמו הביא למצב שבו לארצות-הברית יש כוח וטו על שיקולי הביטחון של ישראל, אפילו במה שנוגע לאזורים הנמצאים קילומטרים ספורים ממרכזי האוכלוסייה. תחת תפישה זו, מאמץ פרס תפישה חדשהָ. "אנו זקוקים לגבולות 'רכים'“, הוא כותב בספרו, “לא לגבולות נוקשים וחסומים".

הסחרור הלוגי

אך הדבר המדאיג יותר אצל פרס וחוגו הפוליטי-אינטלקטואלי אינו הרכות של הגבולות המוצעים בהסכם אוסלו, אלא רכות עמדותיהם המדיניות-אסטרטגיות, הרכות עד כדי היעדר כל עקביות פוליטית. בסוף 1993, כשכתב פרס את ספרו המזרח התיכון החדש, חודשים אחדים לאחר הסכם אוסלו, עדיין שלל באופן נחרץ את הקמתה של מדינה פלסטינית. "בעיניים ישראליות נראית המפה של המדינה בדמותה של גברת אחרי דיאטה קפדנית ביותר", הוא כותב שם:

מותניים צרות ניתנות לשבירה בהתקפת פתע מאורגנת היטב. התנגדותה של ישראל להקמת מדינה פלסטינית נובעת במישרין מן החשש הזה. אפילו יסכימו הפלסטינים לפרז את מדינתם מצבא ומנשק, מי יערוב לישראל שכעבור פרק זמן מסוים לא יקום צבא זה, למרות ההסכם, ויחנה בשערי ירושלים ובמבואות השפלה, תוך שהוא יוצר איום של ממש על ביטחונה של ישראל? ואם באמת יהיה שטח המדינה הפלסטינית מפורז לגמרי, כיצד תוכל לבלום ולסכל מﬠשי טרור של קיצונים, פונדמנטליסטים או אירידנטים?

מאז כתב פרס את השורות הללו, הצבא הפלסטיני שממנו חשש כבר קם, עוד לפני שקמה מדינה פלסטינית; ישראל עדיין סובלת מסרור המתאבדים, שהיה אחד הגורמים לנפילה שלטון השמאל. אך פרס ממשיך לנוע במסלולו: מאז עלה בנימין נתניהו לשלטון, טען פרס פעמים רבות כי אין שום אפשרות להגיע להסדר של קבע שבסופו לא תקום מדינה פלסטינית". גם כאן ניתן לראות את הסחרור הלוגי ששמﬠון פרס נקלע אליו. בעודו רואה במדינה פלסטינית סכנה קיומית למדינת ישראל, הוא יוצר את המנגנון שמביא להקמתה, ומה שלא פחות חשוב, בה בעת נוצר אצלו המנגנון הנפשי-אידיאולוגי שמוכן אף להשלים עם ההתפתחות הזאת. השאלה המתבקשת היא מי השתמש במי להשגת יעדיו, פרס בשמאל או השמאל בפרס?

כשלון העקרון

הצידוק הבטחוני העקרי של פרס, שהוא מסמיך עליו את הסכמי אוסלו, הוא סכנת הטילים וגרעון המזרח-התיכון, שוב, כמו בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, דומה שהוא נתון במרוץ קדחתני נגד השﬠון. הסכמי אוסלו מבחינתו הם ניסיון להעלות את המזרח התיכון על פסים של "שלום" לפני שמדינות כמו אירן ועיראק יהפכו למעצמות גרעין, ואת עוצמתה של ישראל הוא מודד כיום במונחים של הגלובליזציה הכלכלית: מיזמים משותפים לארצות האזור, עסקים משותפים ושוק משותף.

במילים אחרות, החזון שלפיו התקדמות כלכלית היא הפתרון לכל בעיות האזור, שיבטל את הצורך בלאומיות, מהווה גרסה מעודכנת של האמונה בכוחה המוחלט של הקדמה הטכנולוגית משנות השישים.

יחד עם זאת, נראה כי פרס מגדיר היטב את בעיותיה של ישראל במזרח התיכון של ימינו, שהן סכנת הטילים וגרעון המודח התיכון. אך כשם שהאופציה הגרﬠינית לא נשאה את הפירות המקווים, כך גם הסכמי אוסלו לא הביאו את השלום המיוחל. אין זה מן הנמנע שכדי להגשים – ולו באופן חלקי – את חזון השלום של פרס, יש לוותר על עקרון היסוד שלו: מציאת הפתרון הכולל. אפשר שמן הצורך להבין כי אין בנמצא פתרון אחד, מוחלט ומידי לבעיית הקיום הבסיסית של ישראל. ייתכן שאין בנמצא קו גמר שיש לקבוﬠ, ואז לרוץ אליו במלוא המהירות; במקומו קיימת מציאות דינמית שאינה תמיד נעימה, והיא מחייבת גמישות והתמודדות סבלנית עם בעיות הצצות מדי יום. חזון, כל חזון, נבחן ביכולתו לשרת את המציאות ולא רק בקסמו.

המאמר המקורי פורסם בכתב העת 'תכלת', קיץ התשנ"ח, 1998.