הלאומיות טובה לדמוקרטיה

בעוד שהאליטה הישראלית משמיצה את הלאומיות, אנשי הרוח והסלבריטאים הסקוטים דווקא הבינו את חשיבותה לחירות האנושית.

למרות ההצבעה, הלאומיות חיה ובועטת. דגלי סקוטלנד ובריטניה. צילום ע"פ רשיון CC BY-SA 2.0

1,300 אמנים, פרופסורים ואנשי רוח חתמו לאחרונה על מכתב פומבי בענייני לאומיות. לא, זו לא עוד מודעה נדושה בעיתון 'הארץ', ולא מדובר במסמך גינוי נוסף ללאומנות הישראלית.

המכתב פורסם בסקוטלנד, ערב משאל העם שנערך ביום חמישי על עצמאותה, והחותמים הנכבדים לא התביישו להצהיר על שאיפותיהם הלאומיות למדינה משלהם. אליהם נוספו גם שון קונרי (ג'יימס בונד), ג'רארד באטלר (300) ומפורסמים סקוטים אחרים, שהביעו דעתם בריש גלי ועודדו את אחיהם "!YES TO VOTE".

ככה, 700 שנה אחרי מאבק השחרור שהוביל וויליאם וולאס ("לב אמיץ") ו-300 שנים אחרי אובדן העצמאות לאנגליה, החיידק הלאומי כרסם שוב בסקוטים וכמעט הוביל אותם לפרישה מהמעצמה האנגלית. אך לא רק באומה שהביאה את הוויסקי, את הקפיטליזם ואת המהפכה התעשייתית התעוררה הלאומיות. כפי שפורסם כבר ב'מידה', כל אירופה רוחשת לאומים קטנים שדורשים מדינה משלהם – הבאסקים, הקטלונים, הפלמים, הוולסים ועוד – ואתמול אפילו הכריז נשיא אזור קטלוניה על משאל עם שייערך בקרוב בארצו לעצמאות מספרד.

גם אם הסקוטים הצביעו "לא לעצמאות" השד כבר יצא מהבקבוק, והנימוקים שסיפקו הסלבס שלהם תקפים גם למשאלי העם הבאים שיערכו בסקוטלנד ובשאר חלקי היבשת: "עצמאות פוליטית תעניק לנו את ההזדמנות לבנות מדינה טובה יותר"; "באמצעות נציגינו בפרלמנט העצמאי, נוכל להתמודד עם סוגיות שעלינו לפתור כאומה"; "הכוח הפוליטי צריך להיות כמה שיותר קרוב לבית, זהו ערך הליבה של הדמוקרטיה – אנשי סקוטלנד הם שומריו הטובים ביותר של עתידם".

דורסנות הרוב?

האליטה הסקוטית מבינה היטב את מה שאנשי הרוח והאקדמיה הישראלים, על עצוּמוֹתיהם שלהם, מתקשים כל-כך לקבל: הלאומיות טובה, החירות חשובה, ושתיהן יחד הן השותפות הטבעיות ביותר. בניגוד לקשקוש הרווח כיום באוניברסיטאות לפיו הלאומיות והדמוקרטיה הן אויבות, ההיפך הגמור הוא הנכון. החירות האנושית – שמוצאת את ביטויה באמצעות הדמוקרטיה – זקוקה למסגרת לאומית יציבה, והדמוקרטיות המערביות כולן (למעט ארצות-הברית) הן מדינות לאום פר-אקסלנס.

מדגם קטן מבהיר את הנקודה: ביפן, 98% מהתושבים הם בני האומה היפנית; באיטליה 95% הם איטלקים; באנגליה 90% ממוצא אנגלי; בגרמניה 91%; בצרפת 92%; נורווגיה 95%; וישראל עם 75% יהודים.

מדוע מדינות לאום כל-כך חשובות לחירות האנושית? התשובה, בשתי מילים, נעוצה ביסוד השיטה הדמוקרטית: הכרעת הרוב. למה דווקא הרוב קובע ולא עקרון אחר? מפני שאימוץ דעת הרוב ממצה באופן המקסימלי את החירות האנושית. באופן הזה, מספר האנשים הגדול ביותר האפשרי זוכה שיעשו כרצונו, כפי שהוא בחר. בכל דרך אחרת שנלך, הרוב ייאלץ להתכופף בפני רצונו של המיעוט ולאבד את חירותו.

ממילא, שאיפתה של כל דמוקרטיה היא להגיע למסגרת שבה הרוב יהיה גדול במידת האפשר, כדי למזער את מספר ה"נפגעים". ככל שהרוב יהיה גדול יותר – כך יותר אנשים יזכו לממש את רצונם ובחירתם. במקרה שרוב של 95%, למשל, החליט X בעניין Y, הרי שרק ה-5% של המיעוט נפגעים. אך אם מדובר ברוב של 51% בלבד, הרי שמיעוט גדול של 49% נפגע.

Scottish_Parliament_Debating_Chamber_2
לא מוותרים על האוטונומיה. הפרלמנט הסקוטי באדינבורו. צילום: Colin CC BY SA 4.0

 לאומיות היא הפתרון, לא הבעיה

כעת, אם נשאל את עצמנו מהי המסגרת האנושית המתאימה ביותר להכרעת הרוב, מהו המצע החברתי שבאמצעותו הדמוקרטיה תמצה את הרוב הגדול ביותר – נגיע מיד למסקנה שהבסיס הלאומי הוא המתאים ביותר למשימה. נסו להקים מדינה עם 35% סינים, 25% אנגלים, 25% ניגרים ו-15% ברזילאים. זה לא יעבוד. הטרוגניות אתנית היא מתכון בטוח לחוסר יציבות ולתחושת תסכול מתמדת של המיעוטים השונים. לעומת זאת, ככל שההומוגניות במדינה היא גדולה יותר כך היציבות החברתית גבוהה יותר.

כאשר יש חפיפה בין הלאום לאזרחות – ובניה של האומה הם גם אזרחיה של המדינה – מתקיים באופן אוטומטי קונצנזוס ברוב מכריע של הסוגיות. השפה הלאומית, התרבות הלאומית, ההיסטוריה המשותפת, המסורות, המוצא המשותף – כל אלו מהווים מכנה משותף רחב ובסיס איתן להסכמה. הם מבטיחים שהציבור יוכל לדון בשאלות של כלכלה, ביטחון ומדיניות מתוך סולידריות בסיסית, בלי שייאלץ לעסוק כל העת בבעיות בלתי פתירות הנובעות מהתנגשות תרבויות עמוקה. כאשר המדינה היא לאומית קיים רוב טבעי בעניינים רבים שכלל אינם נדרשים להגיע להצבעה, ואפילו בעניינים שנתונים במחלוקת – הלך המחשבה והתרבות המשותפים מקלים על יצירת ההסכמות. כך, היהודים יכולים להתווכח אודות גובה המס הרצוי, אך סביר להניח שהמחלוקת לא תדרדר לקרע תרבותי עמוק ולמלחמת אזרחים סטייל סוריה.

מלבד ההיבט של הכרעת הרוב והקונצנזוס הלאומי הטבעי, הלאומיות היא גם מתכון ליציבות מדינית בלא קשר לסוג המשטר. בני אדם הם יצורים חברתיים-קהילתיים, ובאופן טבעי הם מיטיבים להסתדר עם הדומים להם ולבטוח בהם. הם זקוקים לאמון הדדי, לתחושת שותפות ולמכנה משותף רחב כדי לכונן מוסדות חברתיים מתפקדים, והלאומיות היא בדיוק החומר שמספק את הצרכים הללו. אחרי התא המשפחתי, הלאום הוא יחידת הזהות המשמעותית ביותר בחיי האדם. לכן, עדיפה מדינת לאום על פני כל חלופה אחרת.

למגינת ליבם של אנשי הרוח הישראלים, לאומיות אפוא איננה הבעיה אלא הפתרון. היא מצמצמת מחלוקות, מקטינה את מספר הנפגעים מהכרעת הרוב, ומקהה את העוקץ שטמון במנגנון הדמוקרטי. אכן, מדינה ראויה להיקרא דמוקרטיה רק בשעה שזכויות פוליטיות נשמרות בה גם עבור המיעוט – זכות החיים, הקניין, הביטוי וכו' – אך זה לא משנה את העובדה שהרוב הוא הריבון היחיד.

לא כולם יכולים

למרות כל הנאמר עד כה, ללאומיות יש את המגבלות שלה והיא איננה יכולה לפתור את כל בעיות העולם כבמטה קסם. ברחבי הגלובוס יש אלפי קבוצות אתניות, אינספור מיעוטים, סכסוכים טריטוריאליים, מובלעות ומורכבויות, אבל רק מאתיים מדינות. לרוב לא ניתן להגיע להסדרים מניחים את הדעת, וברור שבשל אילוצים גיאוגרפיים, היסטוריים, ביטחוניים או כלכליים, לא כולם יזכו לממש את זכות ההגדרה העצמית הלאומית שלהם. לעתים מדובר במצב כאוב במיוחד, כמו במקרה של המיעוט הכורדי המונה כ-30 מיליון איש שמרוכזים בחבל כורדיסטן, ללא מדינה עצמאית; לעתים מדובר במיעוט חסר שאיפות לאומיות, כמו 30 מיליון האירים שגרים בארצות-הברית; ולעתים מדובר במיעוט שמציב דרישות לא סבירות או בעל זיקות למספר מדינות, כמו במקרה הפלסטיני.

כך או כך, טועים אלו המטיפים כנגד הלאומיות בשם הדמוקרטיה. הן ההיסטוריה והנתונים, הן השכל הישר, מלמדים שהלאומיות היא היא המפתח למשטר חירות משגשג, הנאמן להכרעת הרוב וממזער את נזקיו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. יפה.
    המסקנה שניתן גם לקרוא באתרים נוספים היא:
    Diversity + Proximity = WAR!

  2. באנגליה 90% ממוצא אנגלי
    ?
    אנגליה זו חלק של בריטניה לא
    ?

    ובריטניה זו מדינה רב לאומית

    1. בריטניה היא איחוד של ארבע מדינות: אנגליה, סקוטלנד, אירלנד וויילס.

      בויילס ישנם כ3 מיליון תושבים
      באירלנד כ 2 מיליון
      בסקוטלנד כ 5 מיליון
      באנגליה כ 53 מיליון

      נניח שבאנגליה לבדה יש 90% אנגלים. אז עדיין האנגלים מהווים כ75% מהבריטים.

  3. למה אתה מלכלך על השמאלנים, הלאומיות חשובה להם מאוד, וגם לדעתם .השלום תלויה בה. הלאומיות הפלשתינית

  4. למעשה אפילו במדינות שהן מדינות הגירה כמו אוסטרליה או קנדה יש סוג של רוב אתני לבן שמסכים מראש על מסגרות שלטון וחוקים אך מוצא עצמו בבעיה כשהוא מתנגש עם מהגרים מתרבויות אחרות. באוסטרליה יש כ-93% לבנים – אם היו שם 30% אחוז שחורים ,20% היספנים ועוד 50% לבנים היא לא הייתה הארץ העשירה (והמאוד קפיטליסטית) שהיינו מזכירים את שמה כיעד מועדף להגירה. ולכן יש כאן גם שאלה רחבה יותר מאיזו צורת שלטון צריך לאמץ – השאלה היא האם אתניות ותרבות זהה הם הכרחיים ליציבותה של ארץ כלשהי?

  5. הייתה לך הסגה בעיניין ארה"ב. חשוב לציין שלאום הוא לא בהכרח על בסיס אתני (למרות שלרוב הוא כן) והוא למעשה תחושה סובייקטיבית רגשית שקיימת בקרב קבוצה גדולה של אנשים, גם אם אין ביניהם קשרים גנטיים. ארה"ב היא דוגמא ללאום כזה. אני מניח שרוב האמריקאים רואים את עצמם קודם כל אמריקאים ורק אחר כך, אם בכלל, כשייכים למוצא שלהם – מה שמאפשר להם ליצור את הלאום האמריקאי ובכך, כמו שהמאמר טוען, גם את הדמוקרטיה שלהם.

  6. א. נכון שלאומיות וחירות הן חשובות, ונכון שהן הולכות ביחד. אבל כך גם הלאומיות והחירות הפלסטיניות.
    ב. בישראל יש 75% יהודים רק אם לא מביאים בחשבון את יהודה ושומרון.
    ג. היהודים הם הרבה פחות הומוגניים מהאוסטרלים הלבנים. דתיים לא אוכלים על שולחן חילונים, חרדים לא מתחתנים עם דתיים לאומיים, וזה עוד לפני שדיברנו על השסע העדתי ועל כך שישראל היא אחת המדינות הכי פחות שוויוניות בעולם המפותח.
    בקיצור, המאמר הזה הוא סוס טרויאני שמאלני באתר מידה. מישהו מהעורכים נרדם?

    1. 1. אין ספק שגם החירות הפלסטינית חשובה. האם יש להם לאומיות? לפי החוקרים לא. וגם אם כן, הם יצטרכו לממש אותה במסגרת אוטונומיה בשטחים, או בירדן, או בסיני כהצעת סיסי.
      האם המשטר הישראלי יכול להעניק להם חירות פוליטית? אם לשפוט לפי מה שקורה בעזה, ברש"פ ובמרחב האזורי, כנראה שהם לא מסוגלים להעניק אפילו לעצמם חירות.
      2. זה נכון, אבל למה זה רלוונטי?
      3. היהודים הומוגניים מאוד. מפנה אותך לסקרים שנערכים מדי שנה, בהם רוב משמעותי של האוכלוסיה מגדיר עצמו ציוני, מסורתי, ובעל סולידריות גבוהה עם אחיו היהודים. באופן כללי, רב מאוד המשותף על המפריד.

  7. בדיוק
    ובגלל זה הממשלה צריכה להכיר בלאום ישראלי…

    (משטר נתניהו לעולם לא יעשה זאת, זה הרי יחסל את האתוס של "מדינת כל יהודיה" ובעצם מדינה ששייכת ליהודי אנגליה וסין לפני שהיא שייכת לאזרחים הלא-יהודים שלה).

    מה גם שהטענה לגבי הדברים המשותפים ללאום שיכולים לשמש כקרקע משותפת לפתרון בעיות – היא דוגמה מצוינת לחריגות ולשונות של העם היהודי, שמאפייני הלאום *אינם* חלים עליו, כולו תרבויות שונות, שפות שונות, מנהגים שונים – כל המאפיינים המשותפים ליהודים הם דתיים, ואינם נפרדים מן הדת. לכן אין מה לדבר על הלאום היהודי.

    וכך, לאום יהודי יוק
    לאום ישראלי אין
    דמוקרטיה ישראלית – רק למראית עין, רק ממערב לקו הירוק וגם עליה מוותרים מעת לעת.

    1. על איזה לאום ישראלי אתה מדבר? הרי גם הערבים בארץ מזהים עצמם כערבים, גם רוב אלו מביניהם שאינם לאומנים. אז אם אתה חושב שהלאומנית הקיצונית חנין זועבי ותומכיה ואנשי ותומכי התנועה האיסלמית רואים עצמם יחד איתך שייכים ללאום ישראלי אתה טועה. וכנ"ל כאמור גם לגבי רוב אלו מבין הערבים בארץ שאינם תומכים בתנועות לאומניות ערביות או דמוסלמיות דתיות קיצוניות.

      וכן, יש עוד עמים המאוחדים סביב דת מסןיימת או דתות השייכות רק ללאום מסויים. אז אם אתה אומר שאינך שייך ללאום היהודי, זו זכותך ואינני יכול לשלוט במחשבותיך, אך אל תחשוב או תנסה להציג כאילו הלאום אליו אתה שייך כולל גם מי שהם עצמם לא חשים שייכים אליו כלל ובאותה מידה זכותי לעמוד על המסקנות המוטעות שבדבריך.

  8. גם בארה"ב הרב לאומית הטון הדומיננטי הפך עד מהרה לאנגלו סכסי ועד היום ארה"ב מזוהה כשייכת למשפחה זו ואילו בבריה"מ שניסתה בזמנו בכח ליצור "לאום אחד של חוסר לאום" או "לאום סובייטי משותף" (מה לעזאזל משותף לליטא ואוזבקיסטן?) הטון הדומיננטי הפך להיות הטון הרוסי. שלא לדבר אפילו על כך (דבר שקראתי פעם במעריב לפני 20 שנה) שבשיא הדברים סטלין אף ניסה לכפות את הכתב הקירילי גם על אותם עמי בריה"מ שמעולם לא השתמשו בכתב זה..