אנשי השנה של מידה

עקיבא ביגמן | אריק גרינשטיין | ארז תדמור | אראל סג"ל | עדי ארבל | גלעד אלפר | אמנון לורד

1. חינוך: השר שי פירון

עקיבא ביגמן

למרות שבישראל יש 137,00 מורים, הבחירה באיש השנה בחינוך היא קלה מאוד. אחרי הכל מי היה יותר משמעותי, חדשני ומהפכני מאשר שר החינוך בכבודו ובעצמו, הרב ד"ר (כמעט) שי פירון?

חמוש בניסיון רב שנים כמנהל מוסדות דתיים אליטיסטים, ומצויד בקשרים ענפים עם כל מי שחשוב בתחום – מבכירי המשק ועד בכירי המדיה – פירון (49) הוא האיש שלנו בחינוך.

מאז נכנס לתפקיד, פירון לא נח לרגע: "האחר זה אני"; "למידה משמעותית"; "מחנכים מסביב לשעון", ועוד שלל יצירות קופירייט מיוחצנות הבליחו בחלל ילדינו מדי יום ביומו. דומה שהבליץ הפדגוגי לא דילג על שום פינה: תכנית לצמצום מבחני הבגרות, הפעלת בתי-הספר בחופש הגדול, מהפכת האוכל הבריא, לימודי השואה מגיל הגן, ביטול מבחני הפסיכומטרי והמיצ"ב. וזו רק רשימה חלקית.

עוד לא תמה לה שנת המהפכה המשמעותית, וכבר ניתן להצביע על שורה של הישגים מרשימים: חיסול נגע ההצטיינות המדעית; נטרול איומי מוטיבציית-היתר; ומעל הכל – ביטול סכנת הבחירה ההורית, והחזרת האחריות על נפשות הטף למקומה הראוי: המדינה.

נאמן להצהרתו כי "חברה נמדדת לאור יחסה לחלשים שבתוכה", דואג פירון לשפר את מעמדה של ישראל במבחני הערכיות. התלמידים יתנדבו יותר, יהיו "סולידריים" יותר ויפגינו מומחיות רבה בקבלת ה'אחר'. ואם צריך בשביל זה לפגוע בעתודה המדעית והטכנולוגית של ישראל לטווח הארוך, שיהיה. בתור אנשי חינוך, אנו יודעים להתעלות מעל טרדות חומריות שכאלה. וכשהתמ"ג יצנח, כשהתעשייה תקרטע וכשרמת החיים של הדור הבא תזכיר את שנות הצנע, נוכל לעמוד מול האומה ולהכריז בגאון: "הייתה זו שעתם הערכית ביותר".

2. זכויות אדם: חגי אלעד, מנכ"ל ארגון 'בצלם'

אריק גרינשטיין

קטגוריה קשה, איש השנה בזכויות אדם. כל כך הרבה אפשרויות. סביב הלחימה בעזה, כאשר התוקפן הציוני רק החל ב"נכבה 2014", שוחט ומדכא ללא כל התגרות או סיבה ניכרת לעין, אבירי הנאורות הממורקים צצו והפציעו להם כפטריות שלאחר הגשם. אך מבין כולם התעלה לו כוכב זוהר אחד, פריזורה של זכויות אדם: חגי אלעד (45), מנכ"ל ארגון 'בצלם'.

גדעון לוי? סרבני 8200? אלעד עקף את כולם בסיבוב. מאל-ג'זירה ועד 'סקיי ניוז', מחדשות 2 ועד שרון גל – מי ששמע את אלעד החכים, אין ספק. חמאס ארגון טרור? לא עבורו. איש 'הבית הפתוח' ו'האגודה לזכויות האזרח' לשעבר דן כל "פעיל בארגונים פלסטיניים חמושים" לכף זכות. בחריצות שאין דומה לה, לכל אורך 'צוק איתן' טרח אלעד לפרסם דו"חות שיזכירו לכולנו כי למרות פגיעה משנית באנשי חמאס, צה"ל מחפש בעזה קודם כל את הזקנים, הנשים והטף. נוסף לכך הוא טרח והתאמץ להדגיש בפני גולשי, צופי ומאזיני התקשורת בעולם המערבי והערבי, פעם אחר פעם, כיצד ישראל עוברת על החוק הבינלאומי. ואת כל זאת, כמובן, לא שכח לתרגם במסירות לאנגלית. אחרי הכל, על-פי המלצת היצרן, את שריון האבירים מומלץ לשמן ביורו.

אז נכון, פרס שטוקהולם זה לא, אך בכל זאת ננצל את ההזדמנות לומר בשם 'מידה': תודה לך, חגי אלעד. תודה על שעשית עבורנו את העבודה הרבה יותר קלה. את פעולת ההסתה שחבריך מארגוני 'הקרן החדשה' עושים במסווה, בתחמנות ובזהירות, עשית כמו פיל בחנות חרסינה. תודה לך על תצוגת תכלית נהדרת, בה חשפת את הפנים האמיתיות, המכוערות של תרמית זכויות האדם, ובכך דחקת את השמאל הרדיקלי צעד אחד נוסף אל הקצה של החברה הישראלית.

3. ריבונות: השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ'

ארז תדמור

כשהוא נישא על כנפי סיסמת הבחירות המבריקה לפיה "רק ליברמן מבין ערבית" התרומם אביגדור ליברמן לגובה 15 מנדטים ובחר למנות את יצחק אהרונוביץ' לתפקיד השר לביטחון פנים בתחילת שנת 2009. חמש וחצי שנים מאז נכנס לתפקידו ונראה כי יצחק אהרונוביץ' למד גם הוא ערבית ומתחיל לקצור את פירות עמלו.

בדיוק כמו אצל שכנינו הערבים זכינו השנה לשורה ארוכה של אנשי משטרה בכירים שמפגינה בקיאות ביכולות אנרגטיות, בקבלת שוחד ובהתחככות עם כהני דת כריזמטיים. בנגב מגיעה הבניה הבלתי חוקית של הבדואים לשיאים בלתי נתפסים; בגליל הפך יידוי אבנים לעבר מכוניות נוסעות לענף ספורט מוכר בקרב צעירים; ובירושלים הפכו פסגת זאב, נווה יעקב, הגבעה הצרפתית, רמות וארמון הנציב לאתרי לימוד המוניים בהם מסייעים ערביי ירושלים לתושבים היהודים להבין גם הם ערבית מדוברת, מושלכת, מתנפצת ומתלקחת. ליברמן, אלחמדוללה, כבר לא לבד.

נראה כי רמת הערבית של השר אהרונוביץ' הגיעה לרמה כזו שמאפשרת לו לזהות בעיה שבשל קשיי השפה קשה היה להבחין בה עד לאחרונה: "יש עדיין זריקות אבנים ומעצרים, אבל כשנוסעים וחוטפים אבן מאחור והשמשה נפגעת, אנשים יכולים להיפגע. זה דבר חמור. מישהו צריך לטפל בזה. התופעות האלה מסוכנות". כך אמר השר בדיון בועדת הכנסת בחודש מאי האחרון. נראה כי המאמצים השתלמו ורמת הערבית של השר מאפשרת לו להתמודד בכבוד על תפקיד פרשנינו לענייני חומרה, סכנה ואנשים שעלולים להיפגע. ובינתיים, ועד שיזכה במינוי רשמי לעמדת הפרשן, נראה כי השר אהרונוביץ' הרוויח ביושר את מעמדו הבלתי מעורער כשר לביזיון פנים.

4. הפרזנטור: ג'יהאדי ג'ון

אראל סג"ל

בשנת 1938 נבחר היטלר לאיש השנה של המגזין טיים. בדיחה אכזרית של הגנוסטיקה על ההיסטוריה. בחירתו אז הייתה טבעית, נבל מטורף ומזיל ריר המאיים להוליך את העולם בנתיב דם והרס חסרי תקדים. יש קושי מוסרי בבחירה של אדם בלתי מוסרי בעליל כדמות הבולטת של השנה, קל וחומר כשמדובר בדמות שזהותה אינה ברורה, מפוקפקת, המתכסה במדי נינג'ה. הדמות הסמלית של ג'ון הג'יאהדי, אחד מחבורת בריטים מוסלמים שהתמחותו עריפה ועינויים פיזים ונפשיים. ג'ון בעל המבטא הבריטי, סדיסט מתועב הוא סמל. הוא הפנים המוסלקות של מלחמת העולם השלישית, בסכינו המשוננת הוא לועג לפוקויאמות של העולם שהכריזו על מות ההיסטוריה בעודו מעלה מן האוב את ימי הביניים המוסלמים. ג'ון כפסיכופטים בעבר מנצל את הסיטואציה ההיסטורית כדי לספק את יצריו החייתיים. על פי עדויות שבויים, הוא ביים עשרות ומאות הוצאות להורג, מה שמבהיר את האדישות היחסית שאפפה את קורבנותיו ערב מותם. הוא ערך ביניהם קרבות זירה. הם כינו אותו ג'ון על שם ג'ון לנון, כך הם קראו לשוביהם הבריטים, הביטלס של דאעש. רק דמיינו לעצמכם מה היה חושב על כך לנון.

על-פי ההערכות, מונה כיום דאע"ש או 'המדינה האסלאמית' בין 20,000 ל-30,000 לוחמים, כאשר קצב ההצטרפות הוא כאש בשדה קוצים. חמור מכך, אחוזי התמיכה בין צעירים בעולם המוסלמי ובאירופה מבעיתים. עוצמתה, השפעתה וכוח משיכתה של החליפות האיסלמית חורגת מכוחה האמיתי. העולם המערבי חזק פי כמה, גם המדינות הערביות; אך דומה שאפקט האכזריות והאפיל שנוצר לחבורת הפסיכוטים על טנדר, משתקים את הרצון להתמודד איתם כפי שצריך, לא רק מהאויר אלא על הקרקע עד השמדתם המוחלטת.

דאע"ש הוא ג'יהאד שהותאם לעידן המהפכה הטכנולוגית. שילוב של ימי הביניים עם גאדג'טים. זו הסיבה שלא רק צעירים מוסלמים מוצאים בדאע"ש מוקד משיכה אלא כלל צעירי המערב. דאע"ש היא גרסה מסוכנת וסדיסטית לאפיל המפורסם של צ'ה גווארה. גלוריפיקציה לדמות הלוחם, המרטיר האנרכיסט בעל עקרונות טהורים המאיים על הסדר המערבי הקיים בו אין רוח, אין משמעות, אלא אך ורק כרטיסי אשראי וזכויות אזרח. עולם הנתון בואקום רוחני. עולם הסובל מהפרעת קשב תמידית. עולם שחי ברשת. עולם של משחקי מחשב בהם הגיבורים הם גנגסטרים ורוצחים להשכיר. עולם של פורנו קשה בלחיצת עכבר וסדרות טלוויזיה כמו משחקי הכס, סדרה שלעיתים נדמית כהשראה קולנועית לסרטוני דאע"ש.

בעולם כזה, תנועה סוטה וסדיסטית כדאע"ש היא הדבר האמיתי. היא מציעה לצעיר המוסלמי והמערבי, הרפתקה אנרכיסטית ניהיליסטית באצטלה של קדושה, לונה פארק של עריפת ראשים ואונס נערות. אדרנלין וטסטוסטרון תמיד הובילו זכרים צעירים.

את דאע"ש צריך להשמיד עד האחרון שבהם. אם לא, כהבטחתם, שערי הגיהינום של המזרח התיכון, הכאוטי גם באופן טבעי, יפתחו לרווחה. מדינות יקרסו (ירדן הבאה בתור) מיליוני פליטים יצבאו על הגדר ונשק חדיש של צבאות קונבנציונלים יפול שלל לידיהם. הסכנה הזו אינה דימיונית ואינה מנופחת. הרוח של דאע"ש, האידיאולגיה הפרוורטית, מסכנת את מדינות האזור שבשלב הנוכחי עומדות משותקות מאימה ומחכות שהאמריקנים יעשו עבורן את העבודה. ג'ון הג'יאהדי וחבריו הסוטים הם לא בדיחה, אם הם לא יושמדו, הם ישמידו.

אין מנהג הולם יותר לסכם ברכה זו מאשר מנהג אכילת הכרתי, שיכרתו אויבינו ומבקשי רעתנו. ויפה שעה אחת קודם.

5. ביטחון: מח"ט גולני אל"מ רסאן עליאן

יהודה וגמן

מח"ט גולני ב'צוק איתן', אל"מ רסאן עליאן, הדגים למפקדים את דרך הפיקוד הנכונה, המתבססת על העיקרון "להימצא במקום שבו המפקד משפיע באופן מיטבי על הקרב". המשמעות המעשית של עקרון זה היא שאין נקודה כלשהי שבה חייב המח"ט להיות נוכח בכדי לפקד באופן מיטבי, וכי מיקומו נתון לשיקול דעתו האישית והמקצועית בהתאם להתפתחות הקרב. כשהיה בכך צורך ראסן עליאן היה לפנים עם חבורת הפיקוד המצומצמת, אבל גם מאחור כאשר נדרשה נוכחותו במפקדתו הנייחת ובקרב קציני המטה המקצועי שלו.

מח"ט "גולני" לא היה המפקד היחיד שפעל נכון בדרך זו, אבל דמותו של ראסן עליאן, הן כמפקד מקצועי המתמקם נכון והן כמממש בפועל את עקרון הדוגמה האישית כאשר הוא שב לפקד על יחידתו לאחר שנפצע, הייתה מהבולטות ומהראויות לכל שבח בשנה האחרונה.

אל"מ עליאן ממשיך מסורת של מפקדים דרוזים בצה"ל. אחת הסיבות לכך שהוא ושאר בני המיעוטים המשרתים בצה"ל מושכים אש היא משום שהם מוכיחים בגופם שצה"ל הוא גוף שוויוני. כסמל לאומי צה"ל, עם מפקדים כמו עליאן, מצייר את המדינה באור שונה לחלוטין מהתעמולה השקרית שגופים פוליטיים ובייחוד המוסלמים במדינה מנסים לצייר אותה. יש לקוות שהמפקדים והחיילים הדרוזים והנוצרים יזכו באזרחות, לאחר שחרורם, לאותו יחס שוויוני כמו בזמן שירותם בצה"ל.

6. דת ומדינה: ח"כ אלעזר שטרן

עדי ארבל

כשציפי לבני הקימה את 'התנועה', היא הניפה דגל אחד מרכזי: חזרה לשולחן המשא-ומתן עם הפלסטינים. על כן, רבים הרימו גבה כאשר צירפה למפלגתה את האלוף (במיל.) אלעזר שטרן, איש שאוהב מאד לחשוף את עמדותיו כמעט בכל נושא, עד שמגיעים לנושא המדיני. רבים חשדו כי שטרן רואה במפלגה החדשה לא יותר מאשר פלטפורמה בכדי להיכנס לכנסת, בטח לאחר שפלירטט קודם הבחירות עם מפלגות אחרות, דוגמת 'יש עתיד' ו'עם שלם'.

דווקא לאור נתוני הפתיחה הללו, מפתיע לגלות כיצד מצליח שטרן, ממקומו הזניח יחסית במפלגת קואליציה חסרת שרירים, להוביל את סדר היום הפוליטי בכל הקשור לנושאי דת ומדינה: החל משיטת מינוי רבנים, דרך תחום הגיור ועד הצעת חוק השבת, שהגיש רק לאחרונה. נתון זה מרשים עוד יותר על רקע היעדרם של החרדים מהקואליציה. שטרן היה אמור למצוא בשטח הרבה מתחרים מצד 'הבית היהודי'. למשל, הרב אלי בן-דהן, או ממפלגת 'יש עתיד' בעלת 19 המנדטים; ואפילו אביגדור ליברמן, שייעודו לסלק את החרדים מהקואליציה. שטרן הותיר את כל אלו מאחור.

אז מה הביא את אלעזר שטרן להיות חבר הכנסת שמעצב את השיח האזרחי-דתי במדינת ישראל? ראשית, עיסוקו הרב בנושא עוד כשהיה בצה"ל, כמו למשל יוזמת קורס 'נתיב'. שנית, ישנו המאפיין האישיותי שלו, או יותר נכון, הפה הגדול שלו: שטרן תמיד אמר את מה שהוא חושב, גם אם הצליח להרגיז בדרך חצי מהעם.

ההצלחה של שטרן בעיצוב סדר היום האזרחי נובעת בין היתר מכך ששטרן לא מבקש להמציא את הגלגל, אלא מנסה לאמץ הסדרים ורעיונות שכבר הועלו במסגרות אזרחיות קיימות כמו אמנת גביזון-מדן, או ארגונים אחרים. על הצלחתו בפרימתו האיטית, אך בטוחה, של הקשר הגורדי המשבש את יחסי הדת והמדינה בישראל, אנו נאחל לשטרן שנה טובה ומתוקה, ושימשיך לגזור עלינו גזרות טובות.

7. משפט: יוכי גנסין, פרקליטות המדינה

אריק גרינשטיין

אם יש סוגייה שנחשבת ל"תפוח אדמה לוהט" בעולם המערבי, הרי שזוהי בעיית המסתננים וההגירה הלא-חוקית. לאחר שנים ארוכות בהן סינדיקט התקינות הפוליטית וארגוני זכויות האדם הטילו את חיתתם, הופך כל אינטרס לאומי לפשע פאשיסטי. במציאות זו, לא קל להיות הפנים של המאבק בתופעה המסתננים, שמחייבת לעיתים גם פעולות כואבות.

מי שעושה זאת בשנים האחרונות במקצועיות, באומץ וללא משוא פנים, היא עורכת הדין יוכי גנסין (55), מנהלת תחום ההגירה הלא-חוקית בפרקליטות המדינה. למעשה גנסין היא הגורם הבכיר ביותר בנושא ההסתננות והאחראית הראשית על ההנחיה המקצועית לכל הפרקליטים בתחום זה. בשנים האחרונות היא לקחה על עצמה את ההובלה בהתמודדות הלא-פשוטה של מדינת ישראל מול ארגוני השמאל הרדיקלי בבתי המשפט. לתודעה הציבורית היא פרצה אחרי 30 שנה בשירות המדינה, רק כשהרצאתה בכנס לשכת עורכי-הדין האחרון נפוצה ברחבי המרשתת.

באותו פאנל היא נתנה מופע אדיר, כשהניחה את כל העובדות על השולחן: לא מדובר בפליטים, אלא במהגרי עבודה; ההסתננות גוברת ככל שמעניקים להם יותר תנאים ואישורי עבודה; ישראל פועלת בהתאם לחוק הבינלאומי; ועוד. בלי להתבלבל גנסין השיבה לח"כ מיכל רוזין ממרצ מנה אחת אפיים ולא חסכה המתקפות נגד מבקרי מדיניות הממשלה.

מותר להניח כי בעשותה כן ויתרה גנסין ביודעין על המשכה של קריירה משפטית או ציבורית. אנשי חופש הביטוי כבר ימצאו את הדרך לגרום לה לשתוק. על אומץ הלב והאחריות הלאומית, גנסין זכתה בתואר אשת השנה בכבוד.

8. כלכלת ישראל: שר האוצר יאיר לפיד

גלעד אלפר

כשיאיר לפיד הסכים לקחת על עצמו את תפקיד שר האוצר למרות שלפי הודאתו שלו הוא לא מבין בכלכלה, אפשר היה לקוות שדווקא מוח טרי יוכל לזהות את הפגעים שהופכים את ישראל לחלשה ממדינות המערב ולא מאפשרים לאנרגיה היזמית בישראל להפוך אותנו לאחת המדינות העשירות בעולם.

שנה וחצי אחרי, כמעט מביך להודות שהייתה תקווה. לפיד הצליח באמת לזהות את הפגעים שעוצרים את הכלכלה אבל במקום לחסל אותם, הוא מחזק ומוסיף. משבר הדיור הוא הדוגמא המושלמת – שליטת המדינה בקרקעות והרגולציה הבלתי שפויה יוצרים עודף ביקוש שמזניק את המחירים. הפתרון הפשוט הוא שחרור הקרקעות והקלה ברגולציה. לא?

אז זהו שלא. בכשרון יוצא דופן לפיד מצליח לקחת שוק מסואב ותקוע, ולשבש אותו עוד יותר. 'מע"מ אפס' כמשל.

שוק הדיור הוא מיקרו-קוסמוס של הכלכלה כולה. רגולציה קשה, מסים שאוכלים את רוב ההכנסה שלנו, הגנות מייבוא לטובת קבוצות אינטרסים ושאר מריעין בישין הופכים את כולנו לעניים יותר. אך במקום להפוך את ישראל לחופשית יותר, תחרותית יותר והוגנת יותר, לפיד מתרכז בהגדלת כוחה של המדינה. בדרך הוא מבזבז זמן בוויכוחים עקרים על מה גרוע יותר, הטלת מסים חדשים או הגדלת הגרעון? כאילו זה חשוב באיזו צורה בדיוק הורסים את הכלכלה.

אבל יש יתרון מסוים בכהונה של לפיד. אולי הוא יצליח לגמול אותנו ממשיחי שקר ויחזיר אותנו לשרי אוצר שבאים עם משנה כלכלית סדורה כדי שנוכל לפחות להבין מה הולך לקרות לנו. אולי לפיד גם יצליח לדרדר את כלכלת ישראל במהירות מספקת ולעומק כזה שלא תהיה ברירה אלא להתחיל לשחרר את הכלכלה. אולי.

9. קולנוע: טליה לביא

אמנון לורד

"הבאתי בחשבון שיש סיכוי טוב שהסרט הזה לא יופץ מחוץ לישראל, אבל זה לא הפחיד אותי", אמרה הבמאית טליה לביא בקיץ האחרון כשהסרט שלה 'אפס ביחסי אנוש' קפץ ראש לאולמות הקולנוע. משפט קצר זה מסביר חלק מהבעייתיות של קולנועני ישראל, שכדי להצליח בחו"ל עושים קולנוע סטייל 'בצלם'.

לביא בת ה-35 נראתה למי שעוקב אחרי הקולנוע המקומי כמי שנבלעה במעגל התעשייתי של הוראה ובימוי פרסומות, קליפים, אולי איזה סרט קצר. חלפו כבר לא מעט שנים מאז סירטה הקצר 'חיילת בודדה' שאותו עשתה כסרט גמר בבית הספר סם שפיגל. ופתאום הסרט הזה, שנושא שם מאוד מחייב. 'אפס ביחסי…' הוא פראפראזה מאוד מקורבת לסרט הקלסי של ז'אן ויגו 'אפס בהתנהגות' משנת 1929. אבל לביא מפתיעה. היא מאוד אנושית והחיילות שלה מהשלישות בבסיס שזפון בנגב כבשו את הקהל באמריקה ואת חבר השופטים בפסטיבל טרייבקה בניו יורק.

הסרט זכה בתגובה מעורבת מצד הביקורת בארץ. מצד אחד כולם הרגישו שיש כאן סרט מיוחד, שממשיך מסורת של סרטים מקומיים במדים ובייחוד סרטי בנות בצבא. אך מצד שני – מדברים על "מלחמה". אז איפה הערבים? איפה הפלסטינים? איפה קלגסי צה"ל.

נכון, יש טמטום של בירוקרטיה במדים והנשק המצוי הוא אקדח סיכות. אבל לא יותר. עד שבא הנשק האמיתי שנשלף כנגד קצין אנס מיחידה סופר-קרבית. חיילת רוסיה קשוחה וגדושת הומור אירוני שולפת אם-16 ופתאום הסרט כבר לא משחק ילדות. אז אנחנו שמים וי על פמיניזם תקיף, אבל זה עדיין מבלבל כשבמאית ישראלית בוחרת לעשות סרט עלינו, על הישראלים, ולא עליהם. אתם כבר יודעים. טליה לביא היא בדיוק היוצרת שכולם מחכים לראות מה יהיה הסרט הבא שלה. נקווה שלא "טליה נוסעת להוליווד".

10. ספרות פוליטית: בן דרור ימיני

אמנון לורד

ספרו החדש של בן-דרור ימיני 'תעשיית השקרים' הוא פצצת מצרר פוליטית. במשך שנים שקד העתונאי הוותיק (היום ב'ידיעות אחרונות') על איסוף חומרים מפלילים שמגלים את פני התקשורת והאקדמיה של הדור האחרון כפס ייצור של שקרים. שקרי תעמולה שהשחירו את מדינת ישראל והציונות והתסיסו את האנטישמיות הממאירה שאנחנו רואים היום.

בבנק המטרות של ימיני נמצאים עתון 'הארץ', ד"ר אילן פפה, פרופ' אדוארד סעיד וגם הפובליציסט היהודי האמריקני פיטר ביינרט שכמו רבים עשה גם הוא כמה בריכות ברחוב שוקן. כל שורת המפלצות בספארי של השמאל הישראלי והבינלאומי נלכדה על ידי ימיני והושמה בכלוב טקסטואלי.

ימיני מעיד בספרו, שהתעורר לראשונה לתופעת השימוש בשקרים כאמצעי ללוחמה נגד ישראל רק לפני מעט יותר מעשר שנים. כיוון שבן-דרור כבר איננו ילד, זה אומר שאת רוב חייו הבוגרים, המקצועיים, ככותב וכעורך הוא בילה בבורות טובת לב חמימה, שאפשרה לרבים כמוהו להאמין בשלום הגדול עם הפלסטינים. במאמריו לאורך השנים ב'מעריב' ועכשיו ב'ידיעות אחרונות' הוא החדיר לתודעה הציבורית את אתגר הדה-לגיטימציה שמופעלת באמצעות דו"חות ארגוני זכויות אדם ישראלים ועתון 'הארץ'.

בן דרור התחיל את הקריירה העתונאית שלו בשבועון שייסד וערך בשנות ה-80 בשם 'הפטיש'. הוא מראשוני האינטלקטואלים המזרחים שפעלו לשינוי חברתי באמצעים תקשורתיים לוחמניים. השכלתו כמשפטן איפשרה לו לזהות את ההשתלטות האנטי-דמוקרטית של בית המשפט העליון עם האקטיביזם השיפוטי שלו. הספר 'תעשיית השקרים' הוא סיכום המהלך האיסופי והמחקרי שלו בנושא מתקפת הדה-לגיטימציה על ישראל.

לימיני נותר רק לאחל שגם במקום העבודה החדש, יהיה לראש ולא לזנב.