אשמנו, בגדנו: יום כיפור של שלום עכשיו

לא השלום מעניין את 'שלום עכשיו' אלא המבוכה של נתניהו, האפשרות ליצירת לחץ אמריקני והצורך להוכיח למממנים בחו"ל שהם עובדים.

אולי הגיע הזמן לחשבון נפש? שלום עכשיו בהפגנה. צילום: עסאם רימאווי, פלאש90

רשמי יום כיפור. ספק לא ספק, אני רועד מפחד ביום כיפור. יראה סמיכה אך שקופה שגורמת לכל התאים בגופי לפזז ולרטוט. ובכל זאת כמה הרהורי כפירה. יממה מתישה עברה על בורא עולם. מיליוני יהודים ברחבי העולם אכלו לו את הראש בתפילות ובבקשות סליחה. אני יושב בבית כנסת, עטוף טלית, איבדתי מזמן את העמוד במחזור, יוצאת לי מהפה צחנת חולדה מתה ואני בוהה בהקיץ.

בטח אלוהים מהרהר כעת למה הוא לא נולד בודהה שמן שמאמיניו הם נזירים חרישיים שמתרגלים ויפאסאנה ואוכלים דייסת אשכי איילים וקינואה. במקום זה, יש לו על הראש אותנו, שגם אשמנו, גם בגדנו, גם גזלנו, גם הטלנו דופי וגם לא הרמנו את הקרש.

תוך כדי תפילה אני גוזר שתי מסקנות. אחת, יש קשר ישיר בין יצר ההלקאה העצמית המפותח של היהודים לתפילה הזו. אני תוהה, אולי כדאי גם לצחוק לפעמים עם אלוהים. להקליל קצת את האווירה המתוחה. ושתיים, בטוח שצריך לנסות ולשתוק קצת בנוכחותו. למלא את החלל לא במילים, לא בתחינות, אלא בשתיקה רועמת. לנסות קצת את סעיף 7 במאמר הלוגי פילוסופי. לשתוק מול מה שאין להגדיר במילים.

ואז הגיע סוף היום הנורא, זמן תפילת נעילה או ליתר דיוק, סוף תפילת נעילה, השעה בה החילונים מתקבצים על טפם על אופני טפם בירכתי הבית כנסת. מגיע השלב בו המתפללים צועקים שבע פעמים "ה' הוא האלוהים" ואז כשהשתתקנו, שמעתי ילד חילוני, בן חמש בערך, החבוק בזרועות אביו, אומר: "אבל אבא, אלוהים מת".

משהו בדי.אנ.איי היהודי; תפילת יום כיפור, מאוריצי גוטליב 1878
משהו בדי.אנ.איי היהודי; תפילת יום כיפור, מאוריצי גוטליב 1878

צחקתי. האב היה נבוך וניסה להסביר משהו לבן ושאני אשמע. אמרתי לו, אחי הכל טוב. יש לך פה ניטשה קטן. אני בטוח שאלוהים מחייך עכשיו. בדרך הביתה, חשבתי, חי או מת, אתה הגעת לבית כנסת עם הבן שלך. ביקור שהגדרתו כעניין תרבותי או מסורתי בלבד תחטא לאמת. למה חילוניים פוקדים את תפילות כל נדרי ונעילה ביום כיפור ולא את תפילות פסח או שבועות? למה יום הדין חקוק בדי-אן-איי הקולקטיבי? אתה יכול להיות אתיאיסט מושבע, אפיקורס למהדרין, ועדיין לא תוכל להכחיש את עוצמת יום כיפור על האומה היהודית. יום שתופס את כולם בקישקע. גם מי שמחלל את יום כיפור עושה זאת מתוך אידיאולוגיה.

שלום עכשיו מביאים קבלות

ואחרי ההגיג התיאולוגי, שלום עכשיו. בשנת 2001 זכה הבריטי מרטין קריד בפרס טרנר היוקרתי למצוינות בתחום האמנות. 40 אלף פאונד של כסף מיסים בריטי עבור יצירתו "האורות נדלקים וכבים". עבודתו האמנותית הסתכמה בחדר ריק בו האורות נדלקו וכבו לסירוגין. רבים תהו על הבחירה והפרס. חלקם אף הפגינו מחוץ לתערוכה מחזיקים פנסים אותם הדליקו וכיבו לסירוגין. גם אני רוצה להדליק ולכבות פנס. להגיד את המובן מאליו על הפרסום המכוון של שלום עכשיו. שטינקרים. פשוט מלשנים קטנים. שועלים מחבלים בכרמים. לא השלום מעניין את תנועת שלום עכשיו (שעל מפעלים חינוכיים), לא הסדר בין ישראל לפלסטינים, אלא המבוכה של ראש הממשלה, האפשרות ליצירת לחץ אמריקני וכמובן הצורך להוכיח למממנים בחו"ל שהם עובדים. שהתרומות לתנועה מ"ישויות מדיניות זרות" עבור "מעקב שטחים" מנוצלות היטב.

קצת גיאוגרפיה כי מוכרחים. גבעת המטוס אינה ישוב מבודד בשומרון אלא שטח פתוח בדרום ירושלים בין הקטמונים, תלפיות, גילה ובית צפאפה בואך גוש עציון. חלק בלתי נפרד מירושלים המאוחדת. עד כמה שידוע לי, מפלגת העבודה (בה חבר יריב אופנהיימר מזכ"ל 'שלום עכשיו') המצדדת בפתרון שתי המדינות, תומכת בסיפוח הגושים, ודאי סיפוח גוש עציון. בשום קונסטלציה גבעת המטוס לא תעבור לפלסטינים. את שלום עכשיו גם לא מעניינת הכוונה לייעד חלק מהבניה עבור תושבי בית צפאפה. ועוד משהו, כרגיל מתיקיית המוסר הכפול. בשלום עכשיו מייללים נגד קניית הבתים של עמותת אלעד בעיר דוד. סילוואן צריכה להיות יודן-ריין. כי אכלוס יהודים בשכונה ערבית מהווה מכשול לשלום. הייתי מאמין להם, אם באותו להט הם היו מדברים על בעיה דמוגרפית כשערבים קונים דירות בגבעה הצרפתית.

לחנוק את המדינה היהודית

שלום עכשיו ואופנהיימר לא המציאו שום דבר. יהודה לייב מאגנס ששימש כנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית ועד עצם היום הזה, שמו מתנוסס על בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה העברית היה איש ברית שלום שתמך במדינה דו לאומית והתנגד בתוקף להצעת החלוקה. כשבועיים לפני הכרזת המדינה, לאחר ההתקפה על שיירת הדסה, ביקש מאגנס לעצור את ישום החלטת האו"ם ולפעול למען ההצעה של מחלקת המדינה האמריקאית שביקשה את הקפאת תוכנית החלוקה והקמת משטר נאמנות בינלאומי.

למרות שהיה חולה, טס מאגנס לארה"ב ונפגש עם ראשי הממשל. שבוע לפני הכרזת המדינה, בארבעה במאי הוא פגש את מזכיר המדינה הגנרל מרשל. על פי פרוטוקול הפגישה ביקש מאגנס כי ארצות הברית תפעיל לחץ כבד על היהודים באמצעות הטלת סנקציות. מאגנס טען כי הישוב הוא התפתחות מלאכותית, פועל יוצא של תרומות אמריקאיות. "עתה משמש הכסף הנתרם ליישוב היהודי רק למלחמה האוכלת את הכול" הבהיר מאגנס. "אם ארצות הברית תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק פיננסי".

לא המציא כלום; יריב אופנהיימר (משמאל) ויהודה לייב מאגנס. צילומים: קובי גדעון, פלאש90, ספריית הקונגרס האמריקני
לא המציא כלום; יריב אופנהיימר (משמאל) ויהודה לייב מאגנס. צילומים: קובי גדעון, פלאש90, ספריית הקונגרס האמריקני

מאגנס שבמשך שנים הטיף דעותיו בפני בכירים אמריקנים ובריטים, בראשם שר החוץ הבריטי אנתוני אידן, היה אחד האישים המקובלים על הממסד האמריקני. הם תמכו בלב חפץ בתוכניותיו.  רק העובדה שאף מדינה מחוץ לארה"ב לא הסכימה לשמש ככוח במשטר הנאמנות, מנעה את מימוש הקטסטרופה.

לאחר פלישת צבאות ערב, שלח מאגנס מברק נוסף למחלקת המדינה האמריקנית, ובו הודיע כי הגנת ישראל הצעירה עולה למדינה 4 מיליון דולר בחודש, וקרא לוושינגטון לנתק אותה מהמקורות הכספיים של היהודים באמריקה, כדי לקדם את סיום המלחמה. מאגנס דרש לחנוק כלכלית את מדינת ישראל הצעירה בזמן קריטי. הצעותיו היו מביאות לשחיטה של כל הישוב היהודי בארץ. למזלנו, מאגנס לא הצליח לשכנע את טרומן לחנוק כלכלית את היישוב בארץ על ידי מניעת הזרמת כסף מיהודי ארה"ב. מדינת ישראל קמה וגם הביסה את אויביה.

אחרי השואה והפרעות של הערבים, רק תמימות מעוותת ואימה יכולים להיות סיבה לחשוב כי יש פתרון זולת כוח צבאי. אהה… ועוד דבר. ידעו הסטודנטים הפוסעים בשדרת מאגנס שבימי השואה, מאגנס התלבט בין תמיכה באחיו הנרצחים ומבקשים מקלט בפלסטינה לבין התנגדותו לעלייה בשל הפגיעה בערבים.

שדר כנעני מלפני 3,400 שנה

"למלך אדוני, אלוהי, השמש ברקיע. דברי יבני-אילו איש לכיש, עבדך, עפר לרגליך, הכינה בשערך. שבע פעמים שבע, אני משתחווה לרגלי המלך אדוני, אלוהי, השמש ברקיע. על הבטן ועל הגב…".
                                                                                              (מכתב 328, מסמכי "אל-עמארנה")

יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב, ליבני-אילו, מלך לכיש הכנעני, ששלח לפני 3400 שנה מסר דיפלומטי למלך המצרי אח'אנתון.

מן המוסכמות שהזמן חולף, הפרעוני היה למומיה אולם עבור השמאל וחלקים גדולים בתקשורת הישראלית, הגישה הכנענית המתרפסת, גישת הכינה בשערות היא הדרך הנכונה שאין בלתה. ואגב שלום עכשיו. נזכרתי בעוד דבר. אחרי מלחמת לבנון השנייה החלה התנועה בקמפיין למען הסכם מדיני עם סוריה תמורת נסיגה מלאה מרמת הגולן . ב-26 בדצמבר 2006  הפגינו פעילי 'שלום עכשיו' מול משרד ראש הממשלה בירושלים תחת שלט ענק עליו הכיתוב: "אולמרט, אסד מחכה שתתקשר". על השלט גם נכתב מספר הטלפון בארמונו של אסד בדמשק. פתטים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. עוד מחשבות על שמאלנים, פרעונים וחשבון נפש:
    בסיפור יציאת מצרים מסופר כי ה' הקשה את לב פרעה שלא ישחרר את בני ישראל. וזו שאלה אמונית קשה מאד על התערבות האל בבחירה החופשית.
    ועל כך אמר רש"י שהיה פרעה כה רשע, עד שכבר לא היה ראוי לעשות תשובה.
    כנראה שזה המצב גם עם השמאלנים שלנו. הם כל כך קנאים אטומים ומרושעים עד שכבר איבדו את היכולת ואת הזכות לעשות חשבון נפש ותשובה.

  2. מאמר יפה ומעורר מחשבה ועם זאת, אני מבקש להגן על כבודו של פרופ' יהודה לייב מאגנס. הוא האמין בכל לבו בחזון ארץ ישראל השלמה והיה היחיד שהספיד בפומבי את מחולל לח"י, תלמידו אבהם (יאיר) שטרן הי"ד. מאגנס עזב את חייו השלווים בניו יורק, שם היה אחד מנכבדי הקהילה, עלה לירושלים עם רעייתו בשנת 1922 וחי בתנאים קשים וירודים במהלך התקופה בה הכין את הקרקע לכינון האוניברסיטה העברית. משך שנים ארוכות ביסס את המוסד כמוקד של חוכמה שבה ראה את מימוש חזון הנביא "כי מציון תצא תורה" בחודש ינואר 48 איבדה האוניברסיטה העברית 17 מטובי תלמידיה בקרב הל"ה, שלושה חודשים מאוחר יותר נרצחו 78 איש מאנשי האוניברסיטה ובית החולים הדסה בטבח שיירת הרופאים. אין ספק שאירועים אלה השפיעו על דרכו של מאגנס אשר באמת ובתמים שאף לחיי שלום בארץ ישראל השלמה "

    1. יפה שאתה מנסה לדון את מאגנס לכף זכות. אבל כל הדברים היפים שכתבת לא שקולים כנגד זה שאותו האיש חיבל במאמץ הלחימה וההישרדות של אחיו ושאם הייתה מזימתו עולה בידיו, היו כל יהודי ישראל נטבחים.

  3. קבל תיקון: יריב אופנהיימר הוא חבר במפלגת העבודה באותה מידה ששרשור המעיים הוא חלק מגוף האדם. יריב אופנהיימר ניסה להתעלק על מפלגת העבודה כדי לקדם את מטרותיו על חשבונה. מכיוון שלא הצליח, יעשה מה שעושה כל טפיל במצבו: יחפש לו פונדקאי אחר כדי לנצל אותו ולהרוס אותו.

  4. בתור סטודנט באוניברסיטה העברית אני אחשוב עכשיו פעמיים כל פעם שאצטרך ללכת בשדרות מאגנס

  5. כרגיל, אראל עוטף בסיפורים יפים את הנרטיב היחיד אודותיו הוא כותב כבר שלושים שנה – השמאל אשם בכל דבר רע שקורה כאן.
    ואני רק שאלה בנוגע לתכנית החלוקה – סג"ל ותומכיו היו בעד התכנית, או שכמו הימין של אז גם הם היו מתנגדים?

    1. שאלה חסרת טעם. תוכנית החלוקה לא היתה הצעה לשיקולינו אלא האופציה היחידה

    2. וכרגיל כמו כל שמאלני, התעלמת מהעובדה שהערבים היו אלה שהתנגדו לתוכנית החלוקה ופתחו במלחמת השמדה, דבר שלא השתנה עד היום.

      קשה לשמאל עם העניין הפעוט הזה שהערבים תמיד רצו לחסל אותנו, אז פשוט מתעלמים מזה ומאשימים את הכיבוש. קלי קלות.