בערפל המשכר של המדיה החברתית שכחנו שאת זה אי-אפשר לעשות מתוך הכורסה בסלון, אלא באמצעות מעורבות אחד-על-אחד.
הגיס שלי היה נוהג לצרף לחתימת הדוא"ל שלו את המוטו הבא:
איכות אף פעם אינה מקרית; היא תמיד תוצאה של כוונה מרוממת, מאמץ כן ואמיתי, כוונה אינטליגנטית וביצוע מוכשר; היא מייצגת את הבחירה החכמה מבין חלופות רבות.
– וויליאם א. פוסטר, חיל הנחתים האמריקני.
המשפט מהדהד בראשי בכל פעם שאני קוראת על "סְלַאקְטִיבִיזְם" (Slacktivism), כלומר "אקטיביזם לעצלנים": מה שמקובל ברשתות החברתיות כאקטיביזם באמצעות מודעות פוליטית. יותר קל ומהנה לצייץ או להפריח פוסט ברשת מלהסתובב בצמתים ולחלק סטיקרים למכוניות, הזכורה מלפני שנים, אבל זה בעצם אותו הדבר. תפרסם שאכפת לך, לא צריך לעשות שום פעולה ממשית. זה וודאי נשמע הגיוני לרבים בעידן הרלטיביסטי של ימינו, שבו יש נטייה להאמין שהפרספציה שלנו היא המציאות. אם נגיד שאכפת לנו, אז ה"עובדה" שאכפת לנו תשנה את העולם. אם רק נשלוט בתפישה הרווחת, המציאות תסתדר בהתאם.
ובכן, המציאות אינה מסתדרת בהתאם לציפיותינו, כפי שרובנו לומדים. אך המשוב שזמין לנו בעידן הרשתות החברתיות קורץ ומפתה אותנו, אפילו אלה מאיתנו שמודעים לאמת על מלים ומעשים.
הדבר בא לידי ביטוי בתמיכה בימין. אנו יודעים שכדי לזכות בבחירות אנו זקוקים לגייס אנשים לטובת ההשקפה שלנו. אבל האסטרטגיות הפופולריות אצלנו – חיקוי של ה"חוקים עבור רדיקלים" של השמאל, מודלים להתנהגות, תמיכה הדדית במקומות שבהם אנו מטיפים למשוכנעים – השיטות האלה לא עובדות. ברעיונות שלנו אנו מסתמכים יותר "האמונה בצדקת דרכנו". האמיתות שלנו אולי על-זמניות וכבר הוכחו לא פעם, אך בדיוק כמו שהאמת אינה דורשת אמונה, היא גם אינה מאלצת אמונה. אנחנו צריכים לשכנע, ועד עתה ניסינו לעשות את זה בדרך שאינה פועלת.
הנגישות לוויכוחים ברשת גבוהה, והיא מעניקה לנו אשליה של התחברות, כזו שאין לנו בחיים הקהילתיים הרעועים והרזים שלנו. עם האפשרות לבחור באנונימיות, והמשוב המיידי שהם מספקים, אשליית הרשת מעודדת את האנשים להתווכח עד הניצחון. היא יונקת מההתגלות שמגיעה כמו איבחת ברק בטור התגובות, ואת הסיפוק שמתקבל מהתשובה המוחצת. כשאנחנו לא מקבלים את זה, אנו נוטים להניף ידיים באוויר ולהתלונן שלא ניתן לשכנע.
כן ניתן, אבל בעזרת סבלנות והתמדה. מרבית המעברים מצד אחד של המתרס למשנהו אינם מתרחשים כתוצאה מרגעי הארה שנחוו. הם קורים צעד אחרי צעד.
דעה קשה לשנות
קראתי הרבה סיפורים על המרות דעה – החל מספרו של דייויד הורוביץ 'Radical Son' ועד הסדרה A Mind is a Difficult Thing to Change ("דעה היא משהו שקשה לשנות"). הפרטים הם אישיים, אבל הדפוס דומה. להלן אחד מרגעי ההתפכחות של "ניאו-ניאוקון", אחרי שנים של איסוף ראיות:
תמיד ידעתי ברמה מסוימת שהעיתונות עושה שימוש בצילומים כתעמולה אנטי-מלחמתית. אבל גם הרגשתי שהמטרה שלמענה התעמולה מוצגת הייתה צודקת, ושהעובדות כפי שסופרו לנו היו נכונות, וביסודו של דבר – מלאות. הידע החדש הזה על הדרכים שהעיתונות בפועל השתמשה בצילומים האלה ונמנעה לכסות באופן נאות את הסיפורים שמאחוריהם בתקופת וייטנאם היה משמעותי יותר כעת, כי זה הצטרף לתהודה הרמונית עם שורה של ארועים אחרים; כמו הדיווחים על ג'נין שכבר שחקו במידה מסוימת את האמון שלי בעיתונות…
הרעיון הזה הגיע לכדי בשלות בתהליך הקריאה וההטמעה של הכתבות האלה, למרות שהוא כבר התבשל לו לאט-לאט מזה זמן. הרכיבים היו קוגניטיביים ורגשיים, ושניהם היו עזים מאוד. ההשפעה הסינרגיסטית הזאת היא שהסבירה את עוצמת התגובה שלי – הרעיון שהרגע הזה משנה את החיים ושאי אפשר לחזור למה שהיה קודם. הצטברות של חלקי מידע שנדמו קודם לכן כבלתי-קשורים זה לזה וחסרי פשר פתאום הסתדרו זה לצד זה כמו חלקים של פאזל ויצרו תמונה שיכולתי כעת לפענח.
התמונה הזאת אמרה: זהירות מפני התקשורת בעלת האג'נדה. לחלקים מסוימים מהעיתונות הייתה אג'נדה באותה תקופה, כפי הנראה. אולי יש להם אג'נדה גם כעת.
שכנוע פשוט כרוך באספקת אותם חלקים בלתי-קשורים של מידע שבסופו של דבר מסתדרים ויוצרים תמונה.
אל תנסו להשיג נצחון – תנסו לעורר ספק
בדיוק כפי שגאווה מובילה למפלה, הספק מוביל לשינוי עמדה. התקשורת שלנו והחיסון התרבותי שרכשנו גורמים לאנשים לחשוב שהם יודעים את הכל, שהמדע כבר החליט מה נכון. "אל תדאגו", אומרים לנו האנשים המשכילים המתיימרים להבין בענייני תרבות, "אנו, האינטליגנטים שבינינו, נגיד לכם מה שאתם צריכים לדעת". הם מרגיעים את האנשים כדי שיהיו צייתנים. אז אנחנו חייבים לנענע אותם כמו שמנענעים רעשן.
המדיה החברתית אינה הזירה הטובה ביותר לכך, אך היא בהחלט אינה חסרת תועלת. אנו מוצאים ספקות בכל מקום בבלוגוספרה, בייחוד אצל נשים, כיוון שהמהפכה הפמיניסטית מבולבלת ומבולגנת.
אבל הימין, שהיה מושא ללגלוג במשך תקופה כל כך ארוכה, נוטה ללגלג על ספקות. אתם זוכרים את הזעקה הראשונית משנה שעברה בעקבות התווית SolidarityisForWhiteWomen#? מקרה שהיה, פרופסור לפמיניזם מקליפורניה שהודה שהוא רמאי ובין שאר העבירות שלו נגד נשים הוא ניצל מינית סטודנטיות בנות מיעוטים. פמיניסטיות מהאליטה סינגרו עליו. הן תמכו בו במשך שנים, הרעיפו עליו כיבודים והעמידו לרשותו במות לכתיבה. בסוף נמאס לפמיניסטיות בנות המיעוטים וטוויטר רשם את הזעקות הראשוניות הקולקטיביות שלהן.
כן, אנו בימין ראינו אמנם את הסתירות בדרך, שפמיניסטיות מהאליטה דורסות נשים מהמיעוטים. ידענו שההתפכחות עומדת בפתח. כבר לפני כעשור קיווינו שההתפכחות מגיעה. אבל בכל זאת, כשהיא הגיעה, הגבנו בעיקר בשתיקה או בשמחה לאיד. אולי אפשר לשאוב סיפוק עצמי מהתייחסות כגון "כמה אתם מרגישים כעת שהייתם טיפשים?", אבל זו טקטיקה שאינה משכנעת.
כן, אנו צדקנו בקשר למדיניות החוץ, בקשר לתכנית של אובמה לביטוח בריאות אוניברסלי, בקשר להשפעה של אובמה על היחסים הבין-גזעיים ובקשר לנושאים רבים אחרים. וכן, אנו שמחים לאיד פחות, ובצורה מנומסת יותר מהאופוזיציה עקב התבוסה שלהם. אבל זו נותרת טקטיקה שאינה משכנעת. ההתנשאות שלנו מוצדקת, אבל בסופו של דבר אנו מאבדים את מי שהיו כבר מוכנים להתחיל להקשיב לטיעונים שלנו. המצביע מהאמצע אינו אוהב עימותים. נוכל לזכות במדינה שלנו בחזרה או לטפח את ההתמרמרות המוצדקת שלנו, אבל שניהם ביחד לא מסתדרים.
המפתח הוא מעורבות אישית
במקומות שאנו מוצאים ספקנות, עלינו לטפח אותה. סימפתיה, אמפתיה, הקשבה. לעודד שאלות. מה שפועל תלוי באדם שנמצא מולך ובמערכת היחסים ביניכם. וזה מביא אותנו אל האלמנט החיוני שכמעט שכחנו בערפל המשכר של המדיה החברתית: אי-אפשר לעשות את זה מתוך הכורסה בסלון. זה דורש מעורבות אחד-על-אחד.
אנחנו עושים את זה, אבל לא לעתים מספיק קרובות. קחו, למשל, סיפור מהמהומות בפרגסון:
קבוצה קטנה של אנשים (ברובם) לבנים בעיקר מהמערב נסעה לפרגסון ולדלווד לערוך קניות הערב. התמקדנו בעסקים הקטנים שניזוקו קשות מהאלימות – אלימות שבוצעה (בעיקר) על-ידי מתסיסים, פושעים, משחיתים ובריונים שהגיעו (בעיקר) מחוץ לעיר. נסענו לפרגסון כדי לבטא שתי אמירות באמצעות המעשים שלנו: (1) פרגסון זו הקהילה שלנו, ו-(2) פרגסון פתוחה לעסקים. גבר בן גילי (אולי הבעל?) בסלון היופי שאל מי אנחנו. אמרתי לו: "מסיבת התה מסנט לואי".
"מסיבת התה?" הוא אמר, "ילדים רעים שכמוכם" וצחק. ואז הוא הביט אלי, רציני מאוד, ואמר: "מסיבת התה באה לכאן כדי לעשות את זה?".
"כן", עניתי. "אנחנו לא רוצים שפרגסון תתדרדר יותר".
הוא צחק. והוא הסתכל עלי. ואז הוא שתק, שקוע בהרהורים לרגע. כשהוא יצא מזה, הוא התנהג כמו החבר הכי טוב שלנו. הוא צחק וסיפר כל מיני סיפורים. הוא הודה שבייסבול יכול להיות כמו להסתכל על איך הדשא צומח (כלומר, שלא רואים שום דבר קורה – זה משעמם).
באותה דקה של הרהורים, אני בטוח שהוא ניסה ליישב בין 'מסיבת התה', לבין מה שהיה מול עיניו – ארבעה אנשים לבנים בגילאים בין 18 ל-50 שצוחקים ומבזבזים כסף. מגלים אמפתיה.
באותו רגע מבולבל כשהאיש מנסה ליישב בין מה שהוא שמע לבין מה שהוא רואה מול עיניו – במקום ההוא הרעיונות שלנו מנצחים. במכה אחת, האמינות של האופוזיציה שלנו מתפוררת והבן אדם מסתכל ורואה את הדברים בעיניו הוא. רק אז יש לאמת סיכוי.
האופוזיציה הפרוגרסיבית שלנו שואבת את עוצמתה מלחץ חברתי ומפופולריות. זה היתרון שיש להם עקב השליטה השמאלנית בתקשורת ובאוניברסיטאות. כשקורה פנצ'ר ואחדות הדעים נסדקת, העוצמה של הקבוצה מתדלדלת במידה רבה.
_________
המאמר פורסם במקור במגזין האינטרנטי 'הפדרליסט'. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו
זה קצת מה שעשו לפני ההתנתקות- 'מבצע פנים אל פנים' הידוע.
הוא די עבד, למעשה, רוב האנשים שמראש לא הסכימו עם המגיעים גילו עובדות חדשות ששינו את פני התמונה ויצרו אצלם ספק גדול.
מה שמעניין היה שעצם המפגש עורר רצון להכיר ולהתחבר, כך שמעבר לצורך לשכנע בנושא ספיציפי, זה היה טריגר לשיח אמיתי ונוגע.
מעניין אם זה היה מצליח גם היום.