לכבודו של סבי, זלמן שוקן

מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן קרא המאמר של אמנון לורד על סבו, זלמן שוקן, ויצא בתגובה להגן על כבודו: לא הייתה שום משת"פיות עם הבריטים.

לא הייתה שום משת"פיות עם הבריטים, שום מלשינות וממילא שום התבזות • מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן קרא המאמר של אמנון לורד על סבו, זלמן שוקן, ויצא בתגובה להגן על כבודו

"הכל מתון, חלקלק ומעוגל כ'ישורון'"; היה מי שלא אהב את הספרייה של שוקן.
"הכל מתון, חלקלק ומעוגל כ'ישורון'"; היה מי שלא אהב את הספרייה של שוקן.

"כבר לפני 67 שנים ידעו לוחמי המחתרות כי ישנם יהודים הרואים עצמם נישאים ועליונים על רבים מבני עמם. כשם שבברלין ובוינה התייחסו בזלזול ובאיבה לאוסט-יודן מפולין ומגליציה. כך מתייחסים אנשי רחביה ללוחמי המחתרות. עיון במאמר מרתק מעיתון 'המעש' שהוציאה לח"י מלמד כי 67 שנים ודבר לא השתנה". כך כתב אמנון לורד בבלוג שלו בכתבה שכותרתה "בית שוקן, אז והיום", שבה השווה בין מה שנכתב בשנת 1947 על סבי, זלמן שוקן, בעיתון "המעש" שהוציאה לח"י, לביני.

וכך נכתב ב"מעש" (גליון ד' בשבט תש"ז תחילת 1947) על זלמן שוקן (הציטוט ממאמרו של לורד):

כל לוחם, כל עברי במחתרת יידע זאת יפה: אם נסוג אתה מהקרב, אם מתחמק אתה ממשוריינים הרודפים אותך ואף אם פצוע אתה וזב דם אתה – ברח לאן שתברח: ברח ל'שכונות פחים' דלות, ברח ל'בית ישראל' המרופשה, ברח לעיר העתיקה, ברח לשכונת ערבים, ברח למאורות תנים במדבר, אך אל תברח לשכונת רחביה בירושלים!

אין מקלט ללוחם המחתרת ברחביה.

זו המאובנת והמצוחצחת, המשואננת והמשומנת. שם 'שוכנים כבוד' המוסדות. ושם איוו להם הבארקרים את בית שוקן למושב". [פירוש: הגנרל בארקר היה המפקד הצבאי אז בארץ ישראל והתפרסם בפקודת החרם הבריטי על ארנקי היהודים. בית שוקן מצוי עד היום ברחוב בלפור ממול לבית ראש הממשלה]. "בין מושב הנהלת הסוכנות ומושב המפקד הצבאי הבריטי רובצים להם פקידים למיניהם והשוקנים הקטנים, בשלווה וברחבות, בשובה ובנחת. קוראי 'הארץ' וה'פלשטיין פוסט', שותי מי הבדולח מתמול שלשום, חוקרים את ימי הביניים, משחקים הרבה מאוד ברידג', אוהבים קונצרטים קלסיים. אוהבים ספרות מסוגננת של עגנון עם קצת עגמומיות שאינה מרגיזה. הכל מתון, מתון, חלקלק ומעוגל כ'ישורון', מזוקק מכל פרולטריות אמיתית כ'שכונות הפועלים' [פועלים??] מאחורי גדרות ירק גבוהות. אמנם אי שם בסביבה גדרות תיל דוקרות, אך כל זה רחוק, הנה לא תגיע זעקת מוכים מגבעת שאול, הנה לא תגיע נחרת גוסס נרצח מ'יריות מקריות'. זוהי שכונת רחביה! דירות עם כל הנוחיות, ציונות עם כל הנוחיות…

… שם מעון בארקר ושם המרכז החברותי והפסיכולוגי של כל שאנני ציון.

לרחביה לא תבוא הרעה, כך האמינו האווילים. "ברחביה לא יהיו גדרות תיל", "הרי רחביה כל כך אנטי-טרוריסטית, כל כך!

ואין כל חדש. כך ממש האמינו אבותיהם של אלה בברלין ובווינה. כי כל הצרות באות מהאוסט-יודן, הפראים מיהודי הקפוטות השחורות מפולין וגליציה. ואף האמינו שרק על אלה תבוא הרעה. הרי הם הם 'המערביים', הם כל כך מתורבתים המה, כל כך גרמנים, אוסטרים, צרפתים וכו' וכו'. הרי הם כל כך נגד מפירי החוק והסדר, נגד הבולשביקים, כל כך!

האבות בברלין ובווינה רדפו את 'יהודי המזרח' המבאישים את ריח היהדות במהפכנותם והבנים שוכני רחביה שונאים ורודפים את 'יהודי הטרור המבאישים את ריח הציונות עם כל הנוחיות' בעיני דיירי בית שוקן.

וכאן בא אמנון לורד ואומר את הדברים הבאים: בין תש"ו לתשע"ה כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש: "הציונות הנוחה המתרועעת של שוקן האבא [טעות של לורד. "מעש" כתבו על שוקן הסבא] התחלפה באנטי-ציונות הזחוחה של שוקן הבן [צ"ל הנכד]. אבל זו אותה מלשינות, אותה משת"פיות עם בריטים, גרמנים או אמריקנים. במקום ההתרועעות עם המושלים בקולוניאליזם, עכשיו זו מכירת המדינה מתוך משת"פיות ניאו-קולוניאליסטית. גם בשנות ה-40 הוסוותה ההתבזות בשאיפות שלום ופייסנות. אלא שאז היו דיירי בית שוקן בקהל הימין הרך המתון; היום ההתנכרות והעריצות התעמולתית-עתונאית מוסווית כקידמה של שמאל מתקדם, רדיקליסטי".

האמת ההיסטורית

זלמן שוקן
זלמן שוקן

אלא שלא התבזות של סבי היתה כאן, אלא התבזות של אמנון לורד שכתב מאמר על סבי ועלי מבלי לטרוח לדבר איתי, ומבלי לטרוח לברר אם לכתבה מלפני 47 שנה ב"המעש" היה יסוד. ומה מתברר? דברים חסרי בסיס פורסמו לא רק במאמר של אמנון לורד, אלא כבר 47 שנה קודם, במאמר ב"המעש", עיתון הלח"י, שלורד נסמך עליו.

ראשית, סבי זלמן שוקן לא היה מן "האבות בברלין ובווינה שרדפו את 'יהודי המזרח' המבאישים את ריח היהדות במהפכנותם", אלא הוא היה יהודי מן המזרח, "אוסט יודן", בעצמו. הוא היה מהפכן לא קטן, שהתייחס בביקורתיות רבה ליהודים בגרמניה, ששאפו להיטמע בקרב הגרמנים.

זלמן שוקן בא לפלשתינה בשנת 1934, לאחר שכבר בגרמניה היה ממנהיגי הציונות שם. בניגוד למה שנכתב ב"מעש" עיקר פעילותו של זלמן שוקן בפלשתינה היה לא במשחקי קלפים, אלא בענייני ציבור ובענייני הרוח והתרבות היהודית. הוא היה יו"ר הועד הפועל של האוניברסיטה העברית ועסק בין השאר בפיתוח האוניברסיטה בהר הצופים, וכן היה חבר בהנהלת הקרן הקיימת וסייע ברכישת קרקעות מפרץ חיפה.

ובניגוד למה שנכתב ב"מעש" זלמן שוקן מעולם לא התרועע עם השלטונות הבריטיים, וממילא לא היה לו שום קשר עם הגנרל בארקר. אלא שלאחר שהמשפחה חדלה להתגורר בבית, כנראה בשנת 1941 או 1942, וזלמן שוקן ורעייתו נסעו לארה"ב, באו השלטונות הבריטים והחרימו אותו לצרכיהם, כולל מגורים לגנרל בארקר. בניגוד למה שכתב אמנון לורד, לא היתה שום משת"פיות עם הבריטים, שום מלשינות, וממילא שום התבזות.

כדאי להתמקד בעוד שקר שנכתב ב"מעש" על זלמן שוקן. הוא, ורחביה שבה בנה את ביתו ברחוב סמולנסקין ואת ספריית שוקן ברחוב בלפור, תוארו שם כך: "הכל מתון, חלקלק ומעוגל כ'ישורון', מזוקק מכל פרולטריות אמיתית כ'שכונות הפועלים' מאחורי גדרות ירק גבוהות". זה שקר משום שסבי, שבא מרקע כלכלי דל ביותר, ולמעשה חסר כל, ולא מעט שנים היה בעצמו חלק מן הפרולטריון, סבר תמיד שהיצירתיות והחדשנות תבוא מן הפרולטריון ולא מן המעמדות הגבוהים, ולכן הוא העריך יותר את הפרולטריון. במקרה שלו זה הוכח בצורה המרשימה ביותר.

עד כאן לגבי סבי, זלמן שוקן. לגבי "המעש", עיתון לח"י, אם לשפוט על-פי הכתבה על סבי, הוא היה עיתון מרושל ולא מקצועי, או עיתון שהכפיף את האמת לאינטרסים (זלמן שוקן לא היה איש לח"י. הוא היה מקורב לאנשי ברית שלום).

במה שנוגע אלי הערה אחת. אמנון לורד כתב עלי כך: "עכשיו זו מכירת המדינה מתוך משת"פיות ניאו-קולוניאליסטית". אם תמיכתי בפתרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, זאת לצד זאת, היא "מכירת המדינה", אז לדעתי השיח הימני הדרדר מאוד. אבל, אם הוזכר ניאו-קולוניאליזם, כי אז, בעיני, החזון המתנחלי הוא זה שהופך את שיבת ציון לקולוניאליזם חד משמעי. קולוניאליזם של שולטים ונשלטים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. זלמן שוקן היה חבר בתנועת "ברית שלום", ביחד עם נשיא האוניברסיטה העיברית, פרפסור מגנוס והפילוסוף, מרטין בובר ועוד כמה אנשי רוח.
    הם פעלו כדי למנוע מהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ולצורך כך הם נפגשו עם וועדת פיל במקביל למשלחת של ההסתדרות הציונית.

    כמו כן, משהוכרזה המדינה, מגנוס נשלח לארה"ב להפגש עם נשיא ארה"ב , טרומן, כדי לשכנעו למנוע מהכרה בינלאומית במדינת ישראל והטלת אמברגו של מדינות החברות באו"מ על מדינת ישראל שזה עתה קמה.
    הוא שכנע את מזכ"ל האו"מ, לשלוח לארץ את הרוזן ברנדוט, שבהמשך חוסל בהוראת דוד בן גוריון..

    יחד עם זאת, אסור ךשכוח לרגע את תרומתו של זלמן שוקן לתרבות הישראלית.
    הוא העניק את החסות הפיננסית שלו על הסופר שהיה מבחינתו הבטחה מזהירה, בשם שי עגנון

    הודות לו, זכינו ביצירותיו של שי עגנון…
    ני מאמין שתרומתו ליצירה של הספרות העיברית המתחדשת, היא יותר גדולה ממה שידוע לנו.

  2. באיזו מאה שוקן חי? הוא לא יודע שאין דבר כזה אמת היסטורית? יש רק נרטיב שונים ונקודת מסט רלטביסטיות שונות על המציאות.

  3. יצאתם מענטשים ב"מידה". חבל רק שלא בודקים פרסומים כאלה מראש.

  4. לורד עשה מאמר בסדר גמור.
    במקום לבוא אליו בטענות, אני ממליץ לך לקרוא את מה שרשום בעיתון הארץ לפעמים ולראות בדיוק כמה הוא עיתון אנטי-יהודי, אנטי-ישראלי ואנטי-ממסדי.

    לא צריך תואר כדי להבין את זה.

  5. קטונתי מלהתייחס לתחילת שנות העשרים.
    כיום עמוס שןקן עושה כמיטב יכולתו ליצור מדינה פלסטינית אחת ומדינה דו לאומית אחת [בתיבול מספר לא מבוטל של עובדים זרים]. רעיון מדינה יהודית, יהיו אשר יהיו גבולותיה, לצנינים בעיניו להשגת מטרה זו הוא אינו בוחל בפרסום שקרים מתועבים לשמחת גדולי אויבנו..
    אמנון לורד, מאידך], הוא פובליציסט מעורר מחשבה. מאמרו האחרון לדוגמא דן באינטרס האמריקאי להתקרב לאירן [גם במחיר זריקת ישראל לכלבים]. הלואי עלינו עוד כמה כותבים ברמתו גם . ],

  6. לשמוע את שוקן מתלונן על עיתון שהוא "הכפיף את האמת לאינטרסים" זו בדיחה נפלאה שעליה כבר אמרו חז"ל לפני שנים רבות שכל הפוסם במומו פוסל.
    הרי ידוע שבהארץ לא נותנים לעובדות לבלבל אותם…

  7. השאלה היא למי אכפת מה אומר שוקן הפנאט? עמוס ובן חלציו הנואל הם היסטוריה, ההון שירש מאבותיו הוא היסטוריה, וההשפעה שהיתה לעיתונו היא היסטוריה. היסטוריה שעדיף שתשכח, אולי הכתם ימחה. מה מלמד המאמר? שיש כאן מקסימום עוד איזה אברום בורג: חומץ בן יין

  8. חבל שנותנים במה\ איזכור או הגיג למר שוקן. אותו עיתון "מתקדם" שיוצא תחת ידיו אינו
    מוכן לקבל או לתת במה לשום דעה אשר אינה "מתקדמת" או חלילה וחס מציגה את המציאות כפי שהיא. עדיף להשאיר אותו ואת קומץ קוראיו לעצמם, בשיח פנימי ומנותק משלהם.
    אין טעם לויכוחים, רק המציאות יכולה לשנות את דעתו של אדם, בהנחה שיש לו דעת משלו.

  9. מבלי להתיחס לתוכן הדברים ישירות – ככה עושים עיתונות, עם ביקורת עצמית, עם הדעה הנגדית, כמו שהיא וללא עלי תאנה.
    ועם קצת התייחסות ישירה: שתי כתבות יפות. הכתבה של לורד מציגה את המושג: ההיסטוריה חוזרת בין אם הדברים מדוייקים היסטורית או לא, מעצם רוח המאמר של עיתון הלח"י – התחושה בקרב הנלחמים על הבית שיש מי שמרגשים בו כבר מספיק בנוח בכדי לשכוח את הנלחמים. ומנגד – שימוש בדמגוגיה כדי ליצור מחנות שבמציאות הקו המפריד בינהם הרבה יותר מטושטש.
    לתשומת ליבו של שוקן – טענת מכירת המדינה היא לא כנגד פתרון 2 המדינות בעצמו, היא כנגד האופי שלו כפי שהוא משתקף מדברי השמאל – היהודים צריכים להתפשר. (נקודה!) והפלסטינים צודקים תמיד.

  10. "הנה לא תגיע נחרת גוסס נרצח מ'יריות מקריות'. זוהי שכונת רחביה! דירות עם כל הנוחיות, ציונות עם כל הנוחיות"

    תודה למר שוקן שהביא שוב את הציטוט של עיתון "מעש". דברים אלו רלונטים עד היום- קו התפר בירושלים סופג וסופג ונכבדי רחביה ותל אביב לא שומעים, לא רואים ולא יודעים.

    ולעניינו של שוקן- המאמר של מעש נכתב ב-1947, שוקן האב (גרשום) היה עורך העיתון מ-1939 כאשר אביו, זלמן שוקן, קנה לו את העיתון כמתנת חתונה (ויקיפדיה). אמנם בית שוקן נקנה על ידי האב, שעזב לארה"ב ב-1940 והוחרם על ידי הבריטים, אבל אין בכך שום פגיעה ברוח הדברים של "מעש" היוצא כנגד "דיירי בית שוקן" וכוונתו לאלו הנסמכים לדבש השלטונות הבריטיים אשר הפכו את בית שוקן למעונם ותושבי רחביה שנסמכו לשולחנם.

    לנושא אחר- ארגון הלח"י היה קיצוני וככזה גם דברים שנכתבו בעיתון "המעש" צריכים להילקח בערבון מוגבל כמשקפים את הסיטואציה ההיסטורית לאשורה. עם זאת, הדבר מראה היטב הלך רוח מסוים בעם בין שני הקצוות. הציטוט שהביא אמנון לורד כשלעצמו ופרשנותו לציטוט לא רק שאינה מטעה כפי שטען שוקן (הנכד, אך למעשה הבן של עורך העיתון, כי הסב, זלמן, לא היה עורך העיתון) אלא מתייחסת בדיק למה שאומר לורד- הלך הדברים היה ונותר כשהיה, כך בתש"ו וכך היום.

    אבל חבל שאמנון לורד עצר שם- אין שלב בהיסטוריה היהודית שלא היו לנו מקטרגים מבית, אין שלב בו לא היו לנו חמורים בראש ומרפי ידיים, גם כאשר הרצל חזה את המדינה היהודית ואפילו בתנ"ך אופיו של העם תמיד כולל אי אילו עשרה מרגלים שירפו את ידי העם. כפי שסיפור בן 3000 שנה מלמד- לא צריך להקשיב לעשרת המרגלים כפי שלא צריך היום להקשיב לגדעון לוי, עמירה הס ולעומד בראשם- עמוס שוקן.

  11. מידה- שאפו ענק על פרסום מאמר תגובה. הלוואי שנראה כאן תחילתו של דיון אמיתי בין אנשי מידה לבין מי שבטוחים שמצילים את מדינתם ולצורך כך פוגעים בה פגיעה קשה.

  12. למרות ששוקן בהיוותו מחזיק בדעות פסולות מן היסוד, זכותו להגן על מורשת משפחתו כמו לכל אחד אחר , גם אם בהיסטוריה מנגד מראה לרוב שנעשה עוול..!!!!

  13. כרגיל, עמוס שוקן עסוק בשכתוב ההיסטוריה והטעיית קוראיו.
    לפני שמשפחת שוקן קנתה את העיתון, כתבו בו זאב ז'בוטינסקי, אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ואחרים מהתנועה הרוויזיוניסטית.
    אך כבר בראשית שנות ה-30 העיתון שינה דרכו ותמך בקו של "ברית שלום"; בתקופת המאורעות תמך נלהבות ב"הבלגה" נגד הפורעים הערביים ובכניעה מוחלטת לשלטון הבריטי והתנגד לפעולה דראסטית נגד גרמניה הנאצית מאותו חשש גלותי.
    לכשהחל גרשום שוקן לערוך את העיתון, הקו היה פרו-בריטי במובהק. עיתון "הארץ" פרסם דברי בלע רבים נגד אנשי המחתרות אצ"ל ולח"י, שלא נפלו בשפלותם מהמאמרים התעמולתיים של "דבר" נגד המחתרות, אותם כינויי גנאי ("רוצחים", "שודדים", "בני בליעל" וכמובן "טרור נפשע") ליהטו וכיכבו בכותרות ובמאמרי "הארץ" השוקני.
    "הארץ" לעג לכל גילויי אהדה למחתרות ולגבורת אנשי המחתרות והתנגד להקמת מדינה יהודית ממש עד להחלטת החלוקה של האו"ם. אז נאלץ לשנות טעמו (הרי הגויים ציוו להקים מדינה יהודית, אז ברור ש"הארץ" יציית למצוות הגויים!)
    וכן, "הארץ" תמך נלהבות ב"סזון" ובהסגרת יהודים לבולשת הבריטית.
    יכול מר שוקן להשתעשע בתקוה הילדותית שאין מי שיודע את נבכי ההיסטוריה הקדם-מדינתית, אבל כמו רבות מתקוותיו, זו תקוות שווא. אולי זו גם הסיבה ש"הארץ" לא ניתן למציאה בקרב ארכיון העתונות ההיסטורית בספריה הלאומית, שמא מישהו ינבור בדפיו וימצא את ההוכחות לתקפות המאמר ב"המעש". אגב, את ה"מעש" ערכו אנשים כנתן ילין-מור וישראל אלדד, שבקיאותם בהיסטוריה ובלשון העברית ובעובדות עלתה עשרות מונים על בני משפחת שוקן לדורותיהם. אז גם כאן נכשל הנכד בנסותו להכפיש את ביטאון לח"י.

  14. לא אני עוסק בשכתוב ההיסטוריה אלא ערן גפני.

    לא בדקתי בארכיון אם ערן גפני צודק לגבי אבא אחימאיר , אפשר היה לצפות שגפני היה בודק זאת לפני שכתב, אבל הארץ היה הבמה העיתונאית היחידה שבה פורסמו שיריו של אורי צבי גרינברג בעת שהיה מוחרם על ידי הממסד. בדיוק לפני 24 שנה, בעת שישבנו שבעה על אבי שנפטר בדצמבר 1990, באו לנחמנו עליזה גרינברג, אלמנתו של אורי צבי, ובנם חיים. הם סיפרו שאבי היה היחיד בתקשורת הכללית, שפירסם את שירתו של אורי צבי בקביעות מעל דפי הארץ. אך לא רק זאת: אני זוכר כילד, את קבלת הפנים שערכו הורי בביתנו לכבוד אורי צבי, כאשר יצא לאור ספר הקינה שלו על השואה ״רחובות הנהר״. וכמו שערן גפני היה אמור לדעת, גם הספר הזה יצא בהוצאת שוקן.