כל מי שהרים אבן או הסתכל על אבן נעצר

דקר אילת, לשעבר איש מודיעין ביחידת המסתערבים ובכיר שב"ס, בראיון ל'מידה': "אנחנו לא מבינים שאנחנו הריבון".

אלפי שעות שיחה עם האסירים הביטחוניים של מזרח ירושלים; דקר אילת. התמונה באדיבות המרואיין

בשנת 98', על רקע בואו של נשיא ארה"ב לישראל, ניסו הפלסטינים להפעיל לחץ על ישראל במטרה לשחרר אסירים במסגרת תהליך מדיני. וב"לחץ" הכוונה למתקפת בקבוקי תבערה, יידויי אבנים והפגנות אלימות במה שנקרא "אינתיפאדת אסירים", שנמשכה כשלושה שבועות. באותה תקופה היה דקר אילת, כיום גונדר משנה (מקביל לאלוף משנה) בדימוס, קצין מודיעין של יחידות המסתערבים בירושלים. "אנחנו הובלנו את הטיפול באירועים ונכנסנו בהם חזיתית", הוא מספר ל'מידה'. "זאת אומרת, בכל נקודה שרק התחיל אירוע, אפילו רק היה 'ריח' באוויר של מהומות, ישר הכנסנו כוחות ברמה אינטנסיבית של מעצרים, בלי הכרה. בנחישות גבוהה ובאגרסיביות".

"כשאתה ניצב מול אירועים אלימים, אתה חייב לטפל בהם באגרסיביות. אתה לא יכול להיות נחמד", אומר אילת, תוך שהוא נזכר בפעולות מוצלחות נוספות. "אחד מהם הוא מחנה הפליטים שועפאט, שהיה מקום מאוד אלים", הוא מספר.

"נכנסנו שם בצורה מאוד קשה, שהסתיימה במצב של 'אפס אירועים'. דוגמה נוספת התרחשה שנה לאחר מכן. במהלך חודש הרמדאן, באופן קבוע, קו 1 ו-2 של 'אגד' לא היו נכנסים לסולטאן סולימאן בגלל זריקות אבנים. החלטנו שזה דבר שלא יכול להמשך. בהסכמתה של 'אגד' לקחנו אוטובוס ממוגן ועמדנו באזור בהיקפים מסיביים. כל מי שהרים אבן, הזיז אבן או הסתכל על אבן נעצר, אבל לא באשמת יידוי אבנים, שזה נחשב פשע קל; אלא על סעיף יידוי אבנים על נתיבי תעבורה תוך סיכון חיי אדם, שעליו יש עונשי מאסר יותר גדולים, והוא חל גם על ילדים. עשינו כל מה שאפשר כדי לחסל את התופעה הזו. פתאום אנשים קיבלו על יידוי אבנים עונש של שנה וחצי-שנתיים בכלא, דבר שלא היה לפני כן, והם התחילו לחשוב פעמיים אם זה שווה להם. זה התחיל כרעיון שלנו, אבל כולם התגייסו – גם מערכת הענישה". וזה עבד.

התגובות חייבות להיות ממוקדות

דקר אילת רק בן 45 אבל כבר עבר תחנות רבות בחייו. הוא שירת בצנחנים והיה בהקמה של דובדבן. לאחר מכן המשיך כבלש ביחידה מרחבית תל אביב, ומשם עבר להיות מסתערב במזרח ירושלים. "אני מכיר אותה על בוריה. הייתי שם לוחם מפקד צוות וקמ"ן היחידה. עברתי לתפקיד מודיעיני מבצעי בימ"מ ואחרי כמה שנים לקחו אותי להקים ולפקד על יחידת 'מצדה' בשירות בתי הסוהר – יחידה שמתעסקת בהשתלטות וחילוץ בני ערובה ויודעת לטפל באירועים אלימים באמצעים לא קטלניים (2007-2003)".

אילת מכיר טוב טוב את המחבלים, ולא רק מהצד של ההדק. הוא פיקד על כלא גלבוע במשך שלוש וחצי שנים, בעיקר מול אסירים ביטחוניים ישראלים: "כל המזרח ירושלמים ישבו אצלי, והיו לי אלפי שעות שיחה איתם". לאחר שעשה שני תארים, פיקד גם על כלא הדרים. "לאחר צירוף של מקרים, אישיים ומקצועיים, החלטתי שהגיע זמני לעזוב. כרגע אני עצמאי, מתעסק בייעוץ בכל מה שנוגע לבתי סוהר, כליאה, שיטור התקפי והתמודדות עם אסלאם רדיקלי, בארץ ובעולם", הוא מספר ל'מידה'.

שוב לא שקט; "טרור עממי" בירושלים. צילום: עומר מסינגר, פלאש90
אנשים התחילו לחשוב פעמיים; "טרור עממי" בירושלים. צילום: עומר מסינגר, פלאש90

מר אילת, יש לך הרבה מאוד ניסיון בטיפול באירועים אלימים על רקע לאומני. מה לדעתך מדינת ישראל לא עושה כראוי, בייחוד בהקשר המזרח-ירושלמי?

"התגובות לאלימות חייבות להיות ממוקדות. אחד הדברים שאנחנו חוטאים בו הוא ענישה קולקטיבית – כל מי שבאזור נפגע ואז אפקט הענישה נחלש. אנחנו באים בדרישות אל המקומיים שיטפלו באירועים, וזה דבר מגוחך. כמו שבגבעה הצרפתית תהיה מכה של תאונות דרכים ואז תבוא בטענות לוועד השכונה המקומי ותעניש אותם.

"תגובה לאירועים צריכה להיות כירורגית, אבל גם כואבת. לדוגמה, כשהייתי מפקד כלא הבהרתי טוב מאוד לאסירים שלא מבריחים טלפונים סלולריים, ואכן תקופה ארוכה הם לא עשו זאת. בשב"ס היו רגילים באותו זמן שאם תפסו טלפון ללא בעלים מענישים את האגף שבו נתפס המכשיר בשעה פחות בחצר, ואחר כך הכל רגוע. אנחנו הבנו שיש לנו בעיה של הברחת טלפונים ומיד פתחנו בחיפוש מסיבי עם מאות סוהרים, עד שמצאנו את כל המכשירים. האסירים לא היו מוכנים לגלות מי הבריח אותם, אז הענשתי אותם בשלילת מאווררים באגף לארבעה חודשים – יולי-אוגוסט-ספטמבר-אוקטובר, ואל תשכח שאנחנו מדברים פה על כלא גלבוע בעמק יזרעאל. זו ענישה לא פרופורציונלית, אבל היא גרמה לאסירים להבין מי הריבון ועם מי לא מתעסקים.

"אנחנו לא מבינים שאנחנו ריבון. אנחנו לא מבינים שאנחנו חזקים. ישראל היא לא מדינה קיקיונית, וגם העולם הערבי רואה זאת כך. הערבים מבינים שכאשר אתה הריבון אם הם עוברים על החוק אתה צריך להגיב בעוצמה. אם אתה לא עושה זאת, זה נתפס כחולשה".

אתה לא חושב שתגובה חזקה יכולה להוביל רק לעוד הסלמה ואלימות, כפי שטוענים גורמים רבים בישראל?

"בטווח הקצר הערבים בוודאי יכעסו, אבל ברגע שאתה עובד חזק, באינטנסיביות ובאופן עקבי, הם יבינו שאתה הריבון ושזו זכותך הלגיטימית. אחרי יומיים-שלוש-ארבע הם ינמיכו את הלהבות. קח לדוגמה את המרמרה: אנחנו הגבנו ועצרנו את המשט. בעיתונות הטורקית ראית קולות מהאופוזיציה שמצדיקים את הפעולה הישראלית – 'אמרו לא לעבור, עברנו והישראלים הגיבו'. ברגע שהתחלנו להתנצל הם התחילו לצחוק עלינו. המערב גם רואה בנו מדינה חזקה, אבל ברגע שאנחנו מתחילים לתרץ, להתנצל ולומר כמה אנחנו מוסריים, ממוקדים וכד' אנחנו נתפסים כלא אמינים. אם באת להפעיל כוח – תפעיל כוח. אל תתנצל, אל תתבכיין אל תעשה חשבון".

לא ממלאים את חוק יסוד ירושלים

אבל השיטור, מסביר אילת, לא יכול לבוא לבד. ריבונות מכילה גם גורמים נוספים: "אמר לי פעם ראש אגף בשב"כ, אנחנו בירושלים מפעילים את שיטת המקל והגרזן. את הגזר שכחנו. למה הכוונה? במקביל לשיטור צריך להפעיל תוכנית שתשקיע משאבים במוקדים של חינוך, תרבות, תשתיות, כבישים, ניקיון, תעסוקה – אבל לא כזו שישראלי יהודי מנהל, אלא שהם מנהלים את עצמם.

"זה לא תירוץ לאלימות, אבל יש בקרב האוכלוסייה הערבית גורמים פוליטיים שמנצלים זאת. ההמון הערבי נגרר מאוד מהר, זו המנטליות בחברה הזו. האם זה אומר שזה בסדר? לא. האם זה אומר שאם תגיב הם יכעסו? כן. אבל זה גם אומר שהם יבינו שאתה הריבון ושאי אפשר לעשות ככל העולה על רוחם. למה את רואה מעט מאוד התפרעויות אלימות היום ברמאללה? כי הם מבינים שאם הם יתפרעו הכוחות של המשטרה הפלסטינית יפרקו להם את הצורה.

"מה קורה עכשיו? נכנסים כוחות ענקיים למזרח ירושלים, רושמים דו"חות, קנסות – ומה עם הגזר? איפה הניקיון? איפה ההשקעה באזור? איפה תוכניות פיתוח מגורים? היום במזרח ירושלים אין לך תוכנית מתאר כמעט בכלל, חוץ מבית חנינא. קח את בית חנינא מול עיסאוויה, במספרים מוחלטים עד 'צוק איתן', בעיסאוויה היה פי-עשר יותר אירועים אלימים מאשר בבית חנינא. מישהו באמת חושב שאין לזה קשר לכך שהשקיעו בבית חנינא בתשתיות, ברכבת, בכבישים ובבתי ספר? אתה יודע שלפי חוק יסוד ירושלים אסור למדינה להעניק שום סמכות ריבונית למי שהוא לא הממשלה או העירייה. אז למה העירייה נותנת לבתי ספר של הווקף ושל הרשות הפלסטינית ללמד במזרח ירושלים? זו אי-מדיניות. יש החלה של חוק על שכונות ערביות שהכנסנו אותן פנימה לתוך החומה, עדיין אנחנו רואים בהן כחלק מירושלים ואין שם שום סמכות שלטונית. כלום".

מד"א לא נכנס בלי כוח של מג"ב; שכונת עיסאוויה. צילום: פלאש90
מד"א לא נכנס בלי כוח של מג"ב; שכונת עיסאוויה. צילום: פלאש90

לפני כשנה וחצי אילת יזם הצעה שהתקבלה במשרד המשפטים אבל נתקעה במהלך מבצע 'צוק איתן'. "הרעיון היה מאוד פשוט: תבנה מפקדה מערכתית, שבה אתה משלב כמה גורמים – גורמי ניהול, שזה העירייה, לצורך העניין; מוקד עירוני, מוקד סיוע, ניקיונות, תשתיות וכו'. תדאג שלא נגיע למצב שיש חתול מת שצריך לפנות מהרחוב, אז צריך להיכנס עם מג"ב לשטח. אתה יודע שהיום מגן דוד אדום לא יכולים להיכנס לעיסאוויה בלי מג"ב? אלו ההנחיות של המשטרה! אם יש בור בכביש, המוקד של העירייה לא יבוא בלי משטרה. בפרויקט הזה צריך לאסוף ולהשקיע הרבה כספים, ולהפוך למאמץ משולב של משרד המשפטים, משרד התרבות, משרד הבריאות וכו'".

"במקביל, אל תבוא בטענות על כל אירוע למקומיים, ותדרוש מהם שיטפלו בו. טפל בזה בעצמך – תפוס את העבריינים, תעניש אותם, תפוצץ בתים של מחבלים וכו'. אבל טפל גם בתשתית שהם יבינו שיש להם לאן לשאוף. אתה יודע שעד היום לא בנו אף שכונת מגורים בעיסאוויה? נותנים להם לבנות בעצימת עין בניה לא-חוקית, למרות שיש שם שטחים פנויים, והמקומיים רוצים שיבנו להם. לא מעיזים לעשות שם תוכנית מתאר עירונית".

איך תוכנית כזאת תעבוד בשטח? קשה להאמין שאפשר להרוס את כל הבנייה הלא-חוקית בירושלים.

"אני אומר – תלבין את הבנייה הקיימת ותתחיל מהתחלה. תגדיר מה התנאים הבטיחותיים שחייבים לשדרג בכל בית שרוצה את ההלבנה. מי שלא רוצה לשדרג – תוך שנתיים יהרסו לו את הבית. למה העירייה היום לא רוצה להלבין בתים? כי היא מפחדת שהאחריות תיפול עליה אם יהיה אסון בטיחותי באיזה בית. ומה יקרה עכשיו אם מישהו יפגע, לא יבואו לעירייה בטענות? מצד שני, הם אומרים, לא שווה להשקיע במקומות הללו שאולי יעברו לידי הפלסטינים".

בא היועץ המשפטי של הצבא ואומר "לא"

במהלך המהומות האלימות בשבועות האחרונים נשמעו טענות שונות מצד שוטרי ולוחמי מג"ב בשטח, שמתלוננים כי ידיהם כבולות. אולם אילת לא חושב שזה המצב. "לפי החוק יש מספיק יד חופשית כדי לטפל באירועים. יש גם מספיק ציוד וכוחות בשטח כדי לעשות זאת – מג"ב, יס"מ וכו'". לדידו, הבעיה מתחלקת לשלושה חלקים:

1. ההבנה של הטיפול בהפרות סדר: "לא כל כוח שאתה זורק אותו לשטח יודע איך לטפל בהפרות סדר. למשל, צריך לדעת שרוב כוחות מג"ב הם כוחות שיטור רגילים. לטפל בהפרות סדר זו התמחות. אבל פה מזלזלים במקצוע".

2. אמצעים, והלגיטימציה להשתמש בהם: "האמצעים באים עם הכשרה. בישראל אוהבים את הגנרי – כוח שיודע לעשות הכל. ברגע שאין הפרות סדר, אז שולחים את היס"מניקים לעשות עבודות שיטור רגילות. אבל זה חשוב שיהיו כוחות יעודיים. בעיה נוספת בחלק הזה היא שהיועצים המשפטיים פוגעים ביכולות המבצעיות של האמצעים הקיימים. נניח שאתה בא ואומר שיש לך אמצעי שהוא אפקטיבי לטווחים מסויימים, באים היועמ"שים ואומרים לך שזה אולי אפקטיבי אבל מסוכן. אז מה עדיף? שתשתמש בנשק חי? עיין ערך המרמרה והשימוש בכדורי פיינטבול – עדיף לנטרל מהר הפגנה אלימה באמצעים חריפים מאשר לתת לזה להידרדר בסוף לירי חי".

3. ההכשרה: "טיפול באירועים אלימים זה מקצוע. לא דין מחאה חברתית בתל אביב – שהיא מה שנקרא אירוע 'הפרת סדר' – כדין התפרעויות בשועפאט, שבהם יש להשתמש באמצעים אגרסיביים כדי לנטרל את האירוע. כאשר אתה לוקח כוחות ואומר להם היום תטפלו במחאה חברתית ומחר בשועפאט הם מבולבלים. בהפרות סדר יש הבדל בין אם אתה רוצה להרחיק אנשים לבין זה שאתה רוצה לנטרל אדם ולעצור אותו. כדי להרחיק, אפשר להשתמש ברימוני הלם, כדורי גומי, ספוג. אבל אם אתה רוצה לעצור מישהו אתה צריך אמצעי שישלול לו את חופש התנועה".

אילת חוזר ומדגיש את בעיית היועצים המשפטיים. אלו, הוא אומר, חצו את הגבול, וכיום הם גורם מפריע במקום גורם מסייע. "נניח שיש אמצעי שאפקטיבי בין מטר לעשרה מטרים. באו היועמ"שים של הצבא ואמרו 'לא' – אנחנו מאשרים את השימוש רק מעשר מטרים עד שלושים. למה? כי הוא פוגע. אבל אז זה רק מכעיס בן אדם ולא מנטרל אותו. בא המפקד בשטח ואומר – אין לי אישור משפטי אז אני לא מאשר שימוש באמצעים. המשפטנים כובלים את היכולות המבצעיות הקיימות, והמפקדים שוכחים שתפקידם לקבל החלטות כדי לבצע את המשימה גם אם היועץ המשפטי לא נתן את חותמתו. ממתי זה הפך להיות תפקידו היועמ"ש להחליט? תפקידו הוא לייעץ. היום מפקדים מבקשים אישור מהמשפטן כי המשפטנים מאיימים לא לגבות אותם במקרה של תביעה.

"אם הכנסת היא ריבון אז שתחוקק חוקים שיאפשרו את ביצוע המשימה בשטח. היום לפי החוק הקיים אפשר לעשות הכל, בתנאי שתאמן את האנשים כמו שצריך".

היועצים המשפטיים חורגים מתפקידם; משרד המשפטים. צילום: גדעון מרקוביץ', פלאש90
היועצים המשפטיים חורגים מתפקידם; משרד המשפטים. צילום: גדעון מרקוביץ', פלאש90

כשמדברים היום על אמצעים למיגור אלימות בהפגנות, יש אירוע אחד שעולה בכל פעם מחדש: אירועי אוקטובר 2000 וועדת אור. האם לדעתך הייתה זו נקודת מפנה ביחס ליכולת המשטרה להתמודד עם אירועים אלימים?

"ועדת אור עשתה דבר אחד עיקרי – היא הפילה את האחריות העיקרית על המפקדים בשטח, זה הכל. לא הדרג המדיני אחראי, לא דרג המטה, וזה לא משנה אם המפקד לא מוכשר כראוי או לא מצויד. כיום נוצר מצב שהמפקדים מפחדים.

"אתן לך דוגמה. לפני חצי שנה היה אירוע שמקומיים ירדו מאום אל-פאחם לוואדי עארה וחסמו את הכביש. יס"מ עמד מאחורה להסתכל עליהם. ההפגנה הייתה לא חוקית, ללא אישורים וללא היתרים. אני עמדתי לידם ולא האמנתי – משטרת ישראל לא העיזה להתעסק איתם. נתנו להם לשחרר קיטור, ואמרו להם 'תרגעו, ובואו נדבר על זה'. מפקד אומר לעצמו, ובצדק, אני רוצה להתקדם או לסיים קדנציה. מי ייתן לו גב? גורמי המטה לא אחראים, גורמי הפיקוד הבכירים לא אחראיים ומי ישלם את המחיר?".

אילת חווה זאת על בשרו "בשנת 2007, כשהייתי ב'מצדה', היה לנו אירוע של התפרעות המונית בכלא קציעות. באירוע הזה נהרג אדם, ואני בכוונה אומר 'נהרג' כי אנחנו עד היום לא יודעים מה באמת היה שם. תבין – היינו 21 לוחמים מול כ-1,000 מתפרעים, כולם מחבלים. 'מצדה' תפקדו בצורה מדהימה. אנשים הגיע להם צל"ש. גמרנו את האירוע עם הרוג אחד ו-15 פצועים קל, וזה היה אירוע הרבה הרבה יותר אלים מהמרמרה. במכפלות. בסופו של דבר, אני עמדתי 5 שנים במשפטים, כשאף אחד לא מגבה אותי. המשפחה של ההרוג הגישה תביעה, אז הפרקליטות לא העזה לסגור את התיק, והשופטת לא העזה לסגור את התיק".

"אני עוד גיביתי את מי שירה ולקחתי את האחריות. מה היה קורה אם זה היה מישהו פחות חזק, שהיה זורק את כל האחריות על מי שירה? למה בסוף לוחם, קצין, מפקד יחידה צריך להתמודד עם הדברים האלה לבד? למזלי הטוב, כל מה שעשיתי היה במסגרת החוק".

אם לא די בכך, הוא מספר, לפני כשלוש שנים קבע תחקיר של אילנה דיין בתוכנית 'עובדה' כי אותו אדם נהרג במסגרת תרגיל. הלחץ שנוצר בעקבות החשיפה הציבורית עשה את שלו, ואילת נפגע מכך באופן אישי. "בסוף התיק נסגר כשהמשפחה הסכימה לקחת פיצויים, מיליון וחצי שקל, והסירה את התביעה שלה. אז, פתאום השופטת סגרה את התיק מחוסר אשמה, מה שהיא הייתה צריכה לעשות ולא העזה, והפרקליטות אחריה סגרה את התיק מחוסר אשמה, מה שהיא לא עשתה מפאת כבוד לשופטת ולמרות ששי ניצן בעצמו אמר להם שזה מצב אבסורדי. תבין שהשופטת אמרה לי במהלך המשפט 'בחיים לא ראיתי יחידה שמכינה את עצמה לאירוע כמו שאתם הכנתם את עצמכם'. למרות זאת היא פחדה מהביקורת הציבורית ולא העזה לסגור את התיק".

המאבק יוצא משליטה

היעדר החוק והסדר, מאזן האימה שמשליטים היועצים המשפטיים וחוסר ההבנה של המרחב הערבי מתנקזים כולם לבעיה אחת עיקרית – היעדר משילות וריבונות מצד הרשות המבצעת. ממשלת ישראל ממשיכה לדחות את ההחלטה האם לקחת אחריות מלאה על מזרח ירושלים ובינתיים נפגעים כולם. זה לא רק עניין של פיגוע ספורדי או "מאבק עממי" שיצא משליטה – משהו במערכת לא עובד כמו שצריך. אין ואקום שלטוני. כשאין תגובות מהירות וקשות, ההרתעה מתפוררת. הציבור הערבי מושפע מההסתה המשודרת מרמאללה ומעזה ומההצלחות בפיגועים נגד יהודים. היום ראינו את אחת התוצאות המזעזעות. ולא רואים את הסוף.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

21 תגובות למאמר

  1. דקר אילת, תוצאה ראשונה בגוגל: "בגלל בריחת אסיר: מפקד כלא הדרים הודח"

    1. דקר אילת שילם על פשלה של פקודיו. אולמרט היה ראש ממשלה.

    2. וכותב את זה אחד שמזדהה בשם אנונימוס

  2. אז מה – תקלות קורות לכולם, לי נשמע כמו מישהו שמדבר כמו מפכ"ל אבל הרי אין סיכוי שאחד כזה יהיה מפכ"ל… לא ממושמע מספיק

  3. אחד המאמרים הטובים והחשובים ביותר שקראתי בתקופה האחרונה, והמאמר הטוב ביותר בנוגע למתן פתרונות תכלס בשטח. שוב, כל הכבוד אריק.

  4. מספיק עם הדיבורים תתחילו להילחם
    מי שמחפש שקט יקבל סופה
    מי שילחם יקבל שקט

  5. דקר הוא אחד האנשים היותר מוצלחים שיש לנו במדינה אדם מקסים חכם מפקד שאפשר רק ללמוד ממנו הלוואי והיה מטפס בסולם הדרגות עד לכנסת אנחנו צריכים אנשים כאלה . בקשר לעניין הבריחה הוא היה מפקד הכלא ובמערכות ביטחון המפקד סופג הכול והוא ספג את זה שהסוהרים התרשלו בתפקידם אין לזה כל קשר אליו אז לפני שאתם מביעים דעות מטופשות תחשבו קצת . ו

  6. כל מילה בסלע, רק חבל שאין מי שיקשיב!
    במדינה כמו שלנו לצערי מתו האנשים האלה שהיו מסוגלים לקחת אחריות, היום כולם דואגים ״לכיסוי תחת״ שלהם, כדי שהדרגה הבאה שלהם לא תיתקע.
    יש אנשים שעדיין קיימים ולא מפחדים לקחת אחריות אבל הם לא מחזיקים זמן רב, מאחר שאת הטעות שקורת להם דואגים ״אנשים טובים״ להפוך ליותר ממה שזה על מנת לתפוס את מקומם…
    במדינה צריכים להבין טוב טוב שכל החוקים טובים כשלא קורה כלום, אבל אני רוצה לראות את אותו מחוקק דגול, מוציא חוק בכנסת או מונע שימוש בכח כשהבן שלו יהיה מול אלף מחבלים רוצחים שצועקים אללה וואכבר ומעיפים עליו את כל הבא ליד.
    חייבים להתעורר ויפה שעה אחת קודם.

    1. אילנה דיין הגיע הזמן שתצא לכולנו מהוריד. .רק נזקים היא גורמת.

  7. את ההתנהלות אנחנו כבר מכירים, אך מכיוון שאנו מפחדים מהצל של עצמנו, אנו פועלים הפוך.

  8. אני שמח שהעליתם כתבה כזו. אם אתר אחר היה מעלה כתבה כזו, מייד דקר היה מואשם ב"סמולנות", בגידה ועוד כמה דברים לא יפים.

    הממשלות האחרונות לא מציגות שום חזון, שום מדיניות ושום תוכנית. רק חדלון, ומחדלים. ובכן, התוצאות לפניכם.

  9. אגב, אני חייב לומר את זה: תכנית חילופי השטחים של בנט/ליברמן רק תגביר את הבעיה הזו. בניסיון להציל את גושי ההתנחלויות וסיפוח שטחי C נקבל עוד כמות נכבדת של אוכלוסיה זהה לג’בל מוכבר. פלסטינים פרופר ללא שום קשר של שייכות למדינת ישראל, שסביר להניח שגם בהם לא ישקיעו מאום, ואז יתפלאו מכך שהם מתמרדים.

  10. איך זה שמיידי אבנים לא מקבלים לפחות 10-15 שנה בכלא???
    אני לא מהמתלהמים שצועקים גזר דין מוות, אבל אולי מספיק להסתכל על הדברים האלה כאילו זה משהו פלילי. כל אבן שנזרקת זאת פעולה התקפית של ה-אוייב- לא פחות.

  11. ירושלים צריכה להשאר ברבונות ישראל כי אחרת יירו משם פצמרי"ם וטילים על כל ירושלים המערבית . הערבים מתפרעים כי הם מתנגדים לרבונות ישראל ,על ירושלים המזרחית או בכלל,ועל פי החוק זה מעשה בגידה שעונשו מוות . אסור לנו להסכים שיגורו בירושלים מי שלא מכיר בריבונותינו עליה. שיילכו לגור במדינות ערב לגרשם לשם .

  12. כל מדינה נורמלית לא אמורה להסכים שבעיר הבירה שלה יגורו .אנשים שלא מכירים בריבונותה עליה

  13. כשצריך, אפשר גם לפרגן, ויתר חשוב מזה, להראות שאפשר להסכים. הדברים שאומר כאן דקר אילת מייצגים בעיני היטב את העובדה שלא מדובר בשמאל וימין, ענישה קולקטיבית היא בעייתית, מדיניות חזקה ואחידה כנגד מפגעים, ריבונות אומרת גם תשתיות וחינוך ופעולה מתמשכת לאורך זמן, אלו הכל אמירות שיכולות לייצג גם את הימין וגם את השמאל. גם זהבה גלאון הייתה יכולה להסכים עם מרבית האמירות בראיון הזה.