שלושים שנה למבצע משה

לרגל 30 שנה ל"מבצע משה" איש שייטת ורב מיהדות אתיופיה מעלים זיכרונות מהדרמה הגדולה וחושפים פרטים חדשים אודות הפעילות הנועזת

לרגל 30 שנה ל"מבצע משה" איש שייטת ורב מיהדות אתיופיה מעלים זיכרונות מהדרמה הגדולה וחושפים פרטים חדשים אודות הפעילות הנועזת • וגם – התייחסות אל כמה מהגיבורים הנשכחים של עליית יהודי אתיופיה ולפליטות הפה של הפוליטיקאים שגרמו לעצירת המבצע

מבצע משה - צילום מסך
מבצע משה – צילום מסך

"באמצע הלילה, אנשי המוסד העלו אותנו על משאיות. כ-150 איש על כל משאית. תוך זמן קצר הגענו לים סוף". הרב שלום שרון, רב קהילה בקריית גת ומחבר הספר 'מסיני לאתיופיה', נזכר ברגעים מאותו ערב בלתי נשכח בו עלה לישראל לאחר מסע ארוך. "אל מול הים הגדול, חשתי פחד אימים עד שפתאום הגיחו אנשים בסירות גומי שחיבקו אותי".

הרב שרון מספר בהתלהבות על תחילת דרכו הארוכה, דרך שרבים מיהודי אתיופיה עברו באותן שנים. "שמענו שמועות מירושלים שעל בסיסן עזבנו הכול. התחלנו ללכת ברגל כמה חודשים עד לסודן במסע אל הלא נודע", הוא מספר.  המניע לעלייה היה ברור לכולם: "זה לא שלא היה מה לאכול באתיופיה. בתקופה הזאת החיים של היהודים היו בסך הכל טובים. אך בגלל אהבתם לירושלים, עזבו בני הקהילה את כל השדות ואת כל הבתים בכדי להגיע אליה".

עלייתו של הרב שרון התבצעה במסגרת המבצע הימי 'נמל בית', שקדם  ל'מבצע משה' במסגרתו עלו כ-1,000 יהודים מאתיופיה. 'נמל בית' כלל שמונה הפלגות ושתי טיסות של מטוסי הרקולס מחופי ים סוף בסודן אל חופי שארם א-שיח' במצרים. ממצרים יצאו טיסות אל היעד הסופי: ישראל.

כפר הנופש של סוכני המוסד

"אנשי המוסד הבינו שללא סיפור כיסוי זה לא יעבוד", מספר ל'מידה' עמנואל אלון, איש שייטת וממתכנני 'נמל בית'. אלון היה האיש שנבחר על ידי המוסד להקים את כפר הנופש 'ארוס' שישמש כסיפור כיסוי. "מכיוון שהיה צורך במבצע מתמשך, הוחלט להקים שם [בחופי סודן-א.פ] כפר נופש. הכפר הוקם על מנת שיהיה לנו בסיס שאפשר לצאת ממנו ליבשה ולים, ולנהל פעילות בשגרה", הוא מסביר.

על אף שהיה מדובר רק בסיפור כיסוי, הכפר גרר התעניינות של תיירים מכל העולם. "הכפר היה מלא ברמות שקשה לתאר", נזכר אלון, "בכל שבוע היינו מעלים את המחירים כדי להוריד את הביקוש וקרה בדיוק ההפך. הביקוש רק עלה".

הרעיון חסר התקדים להציב את יהודי אתיופיה ואת סוכני המוסד בלב סודן המוסלמית נבע משתי סיבות עיקריות: ראשית, לאחר שמשה דיין חשף בתקשורת אודות קיומם של הסדרים חשאיים בין ממשלת ישראל לבין שליט אתיופיה מנגיסטו היילה מריאם, כבר לא ניתן היה להעלות את היהודים מאתיופיה עצמה.

שנית, יהודי אתיופיה יצרו מציאות בשטח של עלייה לישראל דרך סודן. פרדה אקלום אשר עלה בכוחות עצמו לישראל בדרך זאת, שכנע את ראשי המוסד שמדובר בדפוס פעולה אפשרי. בהמשך נעשה אקלום לסוכן מוסד ופעל להעברת היהודים מהכפרים שבצפון אתיופיה אל עבר סודן.

הבריחה מהמשטר הקומוניסטי

אקלום הפך למבוקש על ידי המשטר הקומוניסטי האתיופי ונאלץ להימלט מאתיופיה אל בירת סודן, חרטום. "לבירה הוא הגיע עייף ותשוש ללא שום אמצעים מלבד הבגדים שעל גופו וטבעת הנישואין שהחביא בסוליית נעליו", תיאר אחיו של פרדה, עמרם אקלום. "מכירת הטבעת אפשרה לו לשלוח מברק בו הוא כתב: ברחתי מאתיופיה, אני נמצא בסודן, תעזרו לי לצאת".

המכשולים שניצבו בפני היהודים בדרך מאתיופיה לסודן היו רבים: שודדי דרכים, חיות טרף ותנאי מזג אוויר לא פשוטים. לצד סכנות אלה, האתגר הגדול מכולם הגיע מכיוון המשטר הקומוניסטי האכזרי  ששלט באתיופיה ואשר שאף לעקוב אחר כל תנועה של האזרחים ולמנוע את יציאתם של היהודים מהכפרים.

לאחר שאקלום שב לארץ, זימנה ברהני מונה לרשת את תפקידו והרחיב את הפעילות לכפרים נוספים. ברהני שיחק תפקיד חשוב בהוצאתו לפועל של  'מבצע משה'. קודם המבצע היה ברהני ממובילי המאבק בישראל למען העלאתם של קהילת "ביתא ישראל". הלחץ של ברהני ופעילים נוספים הוא זה שגרם בסופו של דבר למנחם בגין לדרוש מבכירי המוסד, מיד לאחר כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-77: "הביאו לי את יהודי אתיופיה".

בעדה מעריכים כי במחנות הפליטים שבסודן מתו מעל 4,000 יהודים, רבים אחרים נחטפו. בשנת 84' דיווח עיתון 'מעריב' כי מדי יום מצאו את מותם בין 10 ל-15 יהודים. "לעולם לא אשכח את התמונה של אותם גברים שנשאו בשעות הבוקר המוקדמות את המתים לקבורה המונית", מספר בכאב מייק אלבאצ'ו אשר שהה במשך שנה וחצי בסודן במחנה הפליטים 'אמרה קובה' הידוע לשמצה ועלה עם משפחתו ב'מבצע משה'.

המוות הרב במחנות נבע מתנאים תברואתיים קשים שהובילו למחלות ולרעב. אלבאצ'ו מתאר את בעיית המים: "המים היו מלוחים ולא ראויים לשתייה, אלא רק לאחר מספר ימים שהמלח שקע בתחתית של הג׳ריקן. אני זוכר את התורים הארוכים למתקן של המים המלוחים, שיירה של אימהות, גברים וילדים. כולם המתינו במשך שעות כשהם אוחזים ג׳ריקנים ריקים".

בנוסף לכך, גם הסודנים שניהלו את המחנות מיררו את חיי השוהים. "מי שחרג בטעות מתורו – חטף", מוסיף אלבאצ'ו, "על התור למים פיקח בריון סודני עטוי בגלביה לבנה כשהוא אוחז בשוט חזק העשוי מזנב שור. עד עצם היום הזה אני נושא על גופי תזכורת מצולקת לאותו שוט סודני".

בעוד הסודנים לא הבדילו בין האתיופים היהודים לבין אלו הלא יהודים והשליטו על כולם "סדר" במידה שווה, דווקא הפליטים האתיופים הנוספים ששהו במחנות ידעו לסמן את ה"פלאשים" (שם גנאי אחד מתוך רבים בו כינו את היהודים) והתנכלו אליהם. "היהודים סבלו מאוד. הם חששו ללכת אל המתקנים הרפואיים ובעצם חששו מכל דבר. אך אם היינו מקימים תוכנית רפואית ליהודים בלבד היו מגרשים אותנו מהמדינה", העידה פגי מאייר, רופאה יהודייה מארה"ב אשר הקימה לצד בעלה מתקנים רפואיים במחנות הפליטים.

חילופי אש עם לוחמים סודנים

עמנואל אלון וסוכני המוסד דניאל לימור ויונתן שפע פעלו במרץ מתוך "כפר הנופש" על מנת לפנות כמה שיותר יהודים ממחנות הפליטים שבסודן לארץ. "היינו יוצאים בלילה, 'הצוות של המלון', מוציאים את המשאיות ומביאים את 'האחים'- ככה קראנו לעולים", משחזר אלון, "את המשאיות הסענו 5,000 מטר עד שהגענו לחוף, ובחוף השייטת היתה יורדת ואוספת את העולים אל האונייה".

המבצע היה חייב להתנהל במהירות בכדי שהפעילות שלמענה הוקם כפר הנופש לא תיחשף. לדברי אלון "זה היה פשוט עניין של דקות מהרגע שפורקים את המשאיות ועד שהם יוצאים לים". הוא אומר, כי" 'האחים' היו בתנועה כל הזמן, תשושים לגמרי. הכל התנהל מהר באופן מאוד דרמטי. עברנו דרך הסהרונים עם תינוקות רבים וילדים".

על אף סיפור הכיסוי המושקע לא ניתן היה להימנע לחלוטין מחיכוכים עם הצבא הסודני. אלון משחזר: "באחת הפעמים הסודנים ממש פתחו עלינו באש, פטרול שלהם זיהה אותנו. הלכנו למפקד הבסיס וצעקנו עליו 'אתה פסיכי? יש פה תיירים שיורדים אל החוף – אתם פותחים באש עלינו?' הוא נתן לנו את כל התאריכים שיש בהם סיורים ומרגע זה נמנעו ההתנגשויות".

מבצעי העלייה לא נולדו בוואקום והם יצאו לפועל הודות למאמצים רבי השנים של יהודי אתיופיה עצמם. "הרצון הזה להגיע לירושלים היה משהו לא רציונאלי. חכמי בבל פירשו בגמרא את הפסוק מתהילים 'עלמות אהבוך' כ'אלמוות אהבוך', ובהקשר שלנו: מצב שבו האהבה לירושלים מנצחת כל פחד", אומר הרב שלום.

על אף שרק היה ילד, הרב שרון זוכר היטב את האווירה הציונית ששרה בכפרים באתיופיה: "גדלתי כשאני סופג את האווירה שאלוקים הבטיח משהו בתנ"ך ויבוא הרגע הזה שהוא יתממש. בהיותי ילד קטן, בערך בן 7, שאלתי את סבא שלי איפה זה ירושלים והוא הצביע על כיוון אחד לעבר ירושלים. בבוקר למחרת, אני וחברי התחלנו לרוץ לכיוון ירושלים. הסתכנו בליפול לידי חיות הפרא שמסביב והלכנו לאיבוד אך חזרנו לכפר לאחר כמה ימים".

אך מה שמרגש את הרב שרון במיוחד הוא החיבור בין שני הקצוות שהתאמצו למען העלאת יהודי אתיופיה: "האהבה הזאת ניכרת משני הצדדים: מצד הקהילה שהאהבה הזאת לירושלים הביאה אותם למצב שהם עוברים הכול למענה… מצד שני, השייטת והמוסד – אנשים מפה שמסכנים את חייהם בשליחותה של מדינת ישראל, זאת גם אהבה שמנצחת כל פחד מהשונה ומהאחר. האהבה הזאת משני הצדדים היא זאת שאפשרה את ההצלחה של המבצעים האלה".

ציוני כל העולם מתאחדים

ואכן "מבצע משה" בולט בדברי הימים של מדינת ישראל בכך שהוא מהווה איחוד של כוחות ציוניים מכל רחבי העולם. יהודי ארה"ב למשל היו אלה שהקימו את "האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה" שפעלה בכל הזירות למען יהודי אתיופיה. האגודה הפעילה לחץ על ממשלות ארה"ב וישראל לזרז את העלייה. בנוסף מימנה האגודה חלק ניכר מהמבצעים ורבים מאנשיה פעלו מתוך סודן.

בסופו של דבר, הודות למאמצי יהודי ארה"ב, אנשי מחלקת המדינה בממשל האמריקני התגייסו לנושא. לאחר שפרופסור ג'רי וויור מונה להיות מתאם הממשל האמריקני לענייני פליטים בסודן, הוא הסתובב במחנות הפליטים וראה את הסבל הרב של יהודי אתיופיה.

וויור הגה תוכנית שתהיה מהירה יותר ומסוכנת פחות מ"מבצע נמל בית" ואשר במסגרתה יבוצע פינוי המוני של היהודים ממחנות הפליטים. התוכנית של וויור זכתה מהממשלה האמריקנית לשם 'מבצע משה', בעוד שממשלת ישראל נתנה לו שם אחר: "מבצע גור אריה יהודה".

על מנת להוציא את התוכנית אל הפועל קיים וויור קשרים הדוקים עם בכירי הממשל הסודני וביחד הם סיכמו כל פרט קטן במבצע. בין הצדדים הוסכם כי המבצע יבוצע באמצעות חברת תעופה אירופאית מסחרית אחת. כמו כן, הוסכם כי המבצע חייב להישאר חשאי – אסור היה בשום אופן שיתגלה כי ממשלת סודן משתפת פעולה עם "הישות הציונית".

בשלב זה נכנסו גם יהודים מבלגיה לתמונה. ג'ורג' גוטלמן, בן לאם שנספתה באושוויץ ולאב ניצול שואה, היה באותו הזמן הבעלים-המייסד של חברת התעופה TEA. גוטלמן תרם את מטוסי וטייסי החברה למען ביצוע המשימה. את הגושפנקה החוקית לביצוע המשימה שתכלול הטסת אלפי "נוסעים" ללא דרכון וללא כרטיס טיסה קיבל גוטלמן ממי שהיה בזמנו שר המשפטים של בלגיה, יהודי בשם ז'אן גול.

פליטת הפה של פרס – והכפרה

חברת התעופה של גוטלמן הספיקה להעלות אלפי יהודים בטיסה לישראל מחרטום דרך בלגיה. אולם, 15 טיסות של  TEAלא הספיקו להמריא בגלל חשיפת המבצע לתקשורת על-ידי יו"ר הסוכנות היהודית דאז ועל ידי מי שהיה ראש הממשלה בזמנו, שמעון פרס.

מבצע משה - צילום מסך
מבצע משה – צילום מסך

יו"ר הסוכנות היהודית סיפר אודות המבצע החשאי בשיחה עם תורמים קנדיים. דבריו הדהדו בתקשורת ובסופו של דבר פורסמו ב"ניו יורק טיימס". בהמשך אישר שמעון פרס במסיבת עיתונאים כי מגיעות טיסות מסודן וביקש מהנוכחים שלא לדבר על הנושא. שעות ספורות לאחר מסיבת העיתונאים נעצר 'מבצע משה' לצמיתות.

פרס הצליח לכפר על השגיאות באותה השנה כאשר שיתף פעולה עם יוזמת נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב בביצוע "מבצע שבא" שהביא להעלאת כ-500 יהודים שנותרו מאחור במחנות הפליטים שבסודן. לאחר מכן בין השנים 87 ל-90 בוצעו עוד תשעה מבצעים בודדים להעלאת יתר היהודים ממחנות סודן, עד שלבסוף נסללה הדרך לביצוע 'מבצע שלמה' מאדיס-אבבה בשנת 91'.

כאמור, "מבצע גור אריה יהודה" אותו אנו מציינים היום אפשר את העלאתם של מעל ל-8,000 יהודים מאתיופיה. "לאחר העלייה של יהדות אתיופיה, החברה הישראלית הפכה למוזיאון של העמים. זה מימוש חזון הנביאים, כשאנשים שבים מכל קצוות תבל – מארבע רוחות השמיים", מסכם הרב שרון, "לפעמים החיים השגרתיים מונעים מאתנו לראות את הדבר המדהים הזה".

תודה למיקי יאלו על הסיוע בהכנת הכתבה

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. אוהבים אתכם אחים אתיופים!! עלו והצליחו בישראל ותתעלמו מהחארות מכל הסוגים.

  2. חוסר דיוק, לא פרס סיפר לתורמים הקנדים אלא אריה ליאון דולצין, מראשי המפלגה הליברלית ושר בלי תיק לשעבר שכיהן אז כיו"ר הסוכנות היהודית, גילה את הסוד לקבוצה של תורמים בקנדה. אלה פירסמו את הדבר באחד הביטאונים שלהם ומשם התגלגל הסיפור ל"ניו יורק טיימס". העיתונות הישראלית ריסנה את עצמה, אך ראיון שהעניק אחד מאנשי מחלקת העלייה של הסוכנות, יהודה דומיניץ, לביטאון המתנחלים "נקודה", גרר כותרות ראשיות והמבצע נעצר.

    1. גם לא מדויק.
      הכותרות הראשיות הגיעו אחרי שפרס כינס את עורכי העיתונים ומסר להם מידע זה למרות תחנוני אנשי המוסד מנהלי המבצע שלא יעשה זאת.
      הפרסום בעיתון ניו יורק טיימס היה שולי מאד וכך גם היחס אליו אצל הערבים וכנל ביחס לפרסום בעיתון נקודה.
      מי שפרסם, כפי שכתב בסיפרו ראש המוסד שעליו הוטלה המשימה לנהל את המבצעים אפריים הלוי, הוא פרס ראש הממשלה. איני רוצה לאמר כאן את הדברים שהלוי כתב בסיפרו