הארץ, שש אחרי הפיגוע

מדי שבוע מפרסם 'הארץ' מאמרים המבססים את הטיעון, שהדתיים הם אבות כל צרה ואסון.

מדי שבוע מפרסם 'הארץ' מאמרים המבססים את הטיעון, שהדתיים הם אבות כל צרה ואסון • השבוע הגיע תורו של תומר פרסיקו להגיד "פוסט-קוקיסטים", בעוד עמירה הס מתמוגגת מהעובדה שישראל לא הרתיעה את הרוצחים מהר-נוף • טיול בפלנטת 'הארץ'

.
המקום ממנו כותבים ב'הארץ'. צילום: פלאש90

בכל שבת מפנק 'הארץ' את קוראיו ההולכים ומתמעטים עם מאמר ארוך ומנומק המסביר למה המתנחלים, הימין והדתיים הם אסון וצרה צרורה, איום על החופש, ועל כל הטוב והנאור, וכמובן הסיבה המרכזית להמשך ה"סכסוך" ("סכסוך" הוא השם המקובל בתקשורת הישראלית, לא רק ב'הארץ', לניסיונות החוזרים ונשנים של הערבים במזרח תיכון לעקור ממנו בכח הזרוע כל נוכחות יהודית).

אל יקל בעיניכם הדבר. כדי לפרסם את אותו מאמר כל שבוע נדרשת מידה רבה של יצירתיות ואכן, העיתון מזמין את טובי הכותבים בארץ ובעולם על מנת להשמיע את הווריאציה האישית שלהם על הנושא.

המילה האחרונה בתחום ההצדקות לרצח יהודים–והיו סמוכים ובטוחים כי 'הארץ' מעודכן בטרנד הלוהט ביותר בתחום – באה מהתחום הדתי, הפגיעה האנושה ברגשות הפלשתינים שגורמת הגברת זרם המבקרים היהודים אל הר הבית. אל הדגל נקרא אפוא חוקר הדתות והבלוגר ד"ר תומר פרסיקו, כדי להסביר כמה מסוכנת היא אותה ערגה דתית בלתי ניתנת לשליטה של יהודים מסוימים לחראם א-שריף.

ערגה פוסט-אירוטית למושגים אקדמיים

פרסיקו פותח בהסבר מטא-הסטורי מעניין על מקומה המרכזי של הגאולה הדתית בהיסטוריה הציונית, כשהוא לא שוכח להזכיר את ה"אופוריה" של אחרי ששת הימים (למי שלא מכיר את עולם המונחים הפנימי של העיתון, "האופוריה" היא נבל ידוע המופיע במערכה הראשונה, בת דודתו של הנבל האולטימטיבי: "הכיבוש"). הוא מבדיל בין הזרמים בציונות שחפצו בהר הבית ובמטעניו הסמליים לבין אלה שהשתדלו להתרחק ממנו, אותם הוא מכנה "הציונות הקלאסית" (בלי להסביר למה משה דיין, שהתנגד לכיבוש ההר, יותר "קלאסי" ממוטה גור או נרקיס שרצו לכבוש אותו אבל ניחא).

בהמשך מגיע ניתוח אידיאולוגי מעניין של שוחרי הר הבית לאורך ההיסטוריה הציונית ואז מגיעים לתכל'ס. הרי לא התכנסנו כאן בשביל הרצאות על היסטוריה אלא כדי לקרוא על דתיים מסוכנים. ודתיים מסוכנים אכן קיבלנו. פרסיקו מבהיר, בתיאום מופלא עם המסרים החרדיים היוצאים מלשכת הרבנות הראשית לאחרונה, כי עליה להר נוגדת את מצוות ההלכה וכי היהודים שעולים היום להר אינם עוד יהודים אלא כת לאומנית מיסטית:

העלייה המתגברת של הציבור הציוני־דתי להר מסמנת לא רק הפניית עורף לתפיסה הממלכתית הקוקיסטית, אלא מרי אקטיבי במסורת ההלכה. אנו חוזים לפנינו בתמורה אדירה שעוברת על חלקים מהציבור הזה, שמול עינינו הופכים לפוסט־קוקיסטים ופוסט־אורתודוקסים. ניתן לומר שהלאומיות האתנית מחליפה עבורם את הממלכתיות, ויותר מכך, את הנאמנות להלכה. זהותם מתבססת כעת יותר על אתנוצנטריזם מיתי מאשר על תלמוד תורה, והר הבית משמש להם, בדיוק כפי ששימש ליאיר ולאצ"ג לפניו, כטוטם נישא המגלם את מהות הריבונות על הארץ.

מה יש לנו כאן, מעבר למשיכה הפוסט-אירוטית של אקדמאים למונחים אקדמיים חדשים, רצוי כאלה שהם עצמם טבעו? כלום עם שום דבר. מהי ה"לאומיות האתנית"? מה "מיתי" ב"אתנוצנטריזם" של יהודה גליק, אם ניקח את הידוע שבפעילים למען שוויון ליהודים על הר הבית כדוגמה? פרסיקו לא מסביר. באיזו דרך הציונים הדתיים עליהם מדבר המאמר כבר לא נאמנים ל"ממלכתיות"? הם לא מתגייסים לצבא? הם לא משלמים מיסים? הם אוגרים נשק על ההר? אה לא, זה הערבים עושים… אז מה בעצם?

אכזבה וחמורו של משיח

למרבה המזל מאמר בעיתון לא צריך לעמוד בשום בחינה מציאותית, מספיק שהעורך חפץ לפרסם אותו. כך לא נדרש פרסיקו להסביר כמה "אדירה" ה"תמורה" אותה הוא מתאר. מה זה "פוסט-קוקיסטים", איך אפשר לקרוא ליהודים דתיים ושומרי תורה ומצוות "פוסט-אורתודוקסים", או למה יהודה גליק, שמקפיד לכבד ולשמור על חוקי המדינה ומטיף לאהבתה איננו "ממלכתי".

הציונים דתיים שעולים להר מסבירים לכל מי שטורח להקשיב שהם עולים להר *כדי* לחזק את הממלכתיות כפי שהם מבינים אותה ו*כדי* לציית להלכה (והם מצוידים ברשימה ארוכה של רבנים המתירים להם לעלות להר). הם רואים בעצמם נאמנים *יותר*, לא פחות, הן לממלכתיות והן להלכה. אבל אלה חלקים במציאות שעלולים להפריע למאמר טוב.

פרסיקו ו'הארץ' להוטים כל כך לגנות את העניין היהודי בהר הבית עד שהם מצטטים סקר שמוכיח את ההיפך הגמור:

כשנשאלה קבוצת "הציונות הדתית הקלאסית" בסקר דלעיל "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו 96.8% שהעלייה להר תהיה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש", ורק 54.4% שיש לעלות על מנת לקיים "מצוות עשה ותפילה במקום".

כלומר, אין לציונים הדתיים שום עניין בהקמת מקדש והקרבת קורבנות אלא בהחלת ריבונות על מקום מופקר שמתנהלים בו, כמו בכל מקום בישראל שהמדינה לא משליטה בו את ריבונותה, אפליה חמורה ומשפילה נגד יהודים הלובשת פעמים רבות פנים אלימות.

בהמשך מובאים עוד, במחילה, קשקושים על הפניה של הציונות הדתית להר הבית כתחליף לגוש קטיף לאחר העקירה ממנו, על "אכזבה מהגאולה" וכמובן "חמורו של משיח".

הממלכתיות נזנחת, כמו גם הסבלנות הנדרשת להתקדמות מדורגת לגאולה, ואת מקומן תופסים משיחיות פרטיזנית ומאמצים חסרי מורא לדחיקת הקץ, לאפוקליפסה עכשיו.

מכיוון שכיום מתמצים המאמצים של יהודה גליק וחבריו לחדש את העניין היהודי בהר הבית בפעולות הסברה, הדרכת סיורים ובעיקר המתנה ארוכה בתור "ליהודים בלבד" באדיבות משטרת ישראל, קשה להבין על אילו מאמצים "חסרי מורא" מדבר פרסיקו. אבל מה זה משנה. הם דתיים. הם רוצים להתפלל. משיחיות. אפוקליפסה. אפשר לדפדף למאמר הבא בו מעטרות חמש מאות מילים תמונה גדולה של איבר מין נשי חשוף.

.
האיש הכי מסוכן במזרח התיכון כשהוא עדיין הסתובב חופשי. צילום: פלאש90

הפיגוע תודלק בשמועות, קבע הפרשן

כמה ימים מאוחר יותר. עמוס הראל הפרשן הצבאי המצוין מפרט את הרקע לרצח האכזרי של ארבעה מתפללים ושוטר בבית כנסת בהר נוף: "הפיגוע אתמול תודלק בשמועות סביב מותו של נהג אגד ממזרח ירושלים ביום ראשון בלילה. אף שהמשטרה, והממצאים הפתולוגיים, קבעו שמדובר בהתאבדות, הפלסטינים משוכנעים מהרגע הראשון שהיה זה רצח לאומני בידי יהודים. התקשורת בשטחים תורמת את חלקה, בסדרת פרסומים על רצח כביכול, שהתסיסו עוד יותר את הרוחות במזרח העיר ובגדה".

אל "התקשורת בשטחים" הנזכרת ניתן להוסיף את עיתון 'הארץ', בו כותב הראל, שפירסם את כתבתה של עמירה הס המסבירה למה אין לקבל את דו"ח המשטרה המורה על התאבדות:

"אין להקל ראש גם ברגשות שהתעוררו בציבור הירושלמי בפרט והפלסטיני בכלל לאחר גילוי גופתו של יוסף חסן אל ראמוני. משטרת ירושלים מיהרה לקבוע שמדובר בהתאבדות. אבל זוהי משטרה שאינה נתפסת כמוסד שבא להגן על הפלסטינים, להיפך. זו משטרה שמתלווה לדחפורים שהורסים בתים, זו משטרה שמגוננת על מתנחלים, שהורגת מפגינים פלסטינים ועבריינים קטנים. אין להקל ראש בחוסר האמון הבסיסי, השורשי, של הפלסטינים במניעיה של משטרה זו".

כן, המשטרה "מגוננת על מתנחלים" ו"מתלווה לדחפורים שהורסים בים" (בלתי חוקיים כמובן, הס שכחה לציין) ולכן סביר להניח שהיא משקרת ומתנחלים רצחו את נהג האוטובוס ותלו אותו כגירסת משפחתו של ההרוג. הס הביאה לשלמות את המיומנות של ה"דיווח המשתתף", כלומר, היא ו'הארץ' יכולים תמיד להסתתר מאחורי התירוץ הסיקורי: "זה לא מה שאני חושבת, אני רק מביאה את מה שחושבים הפלשתינים". תחת המסווה הדק הזה מפרסמים ב'הארץ' כבר קרוב לשני עשורים תעמולה חמאסית מפורשת. בעבר, כזכור, תמכה הס בניסיונות רצח בעזרת אבנים מעל דפי העיתון. הפעם היא מוסיפה קיסם למדורת המרטירולוגיה המשתוללת באמצעי התקשורת הערבים:

"מסתבר שאיומים רשמיים ופומביים אלו כלל לא הרתיעו את עודאי ורסאן אבו ג'מל. גם חסימת הדרכים לשכונתם ג'בל מוכבר לא קלקלה את התוכנית שלהם.

"הם תכננו את פעולת הרצח, על אף שידעו שבני משפחותיהם ייפגעו בדרך זו או אחרת: פשיטה אלימה על בתיהם, מעצרים, השפלה, אטימה או הרס הבתים. שני הדודנים ודאי ידעו שאם לא ייהרגו במקום–הם ייעצרו, אולי גם יעונו בחקירות ויישלחו למאסרי עולם. גם זה לא הרתיע אותם, כמו שלא הרתיע את רסאן אבו ג'מל להשאיר מאחוריו אלמנה וילדים יתומים".

תשפטו בעצמכם אם מדובר בדיווח מהשטח או בשיר הלל לרוצחים האמיצים ("פעולת הרצח") שלא נכנעו למשטר הכיבוש האפל וביצעו את ה"פעולה" שלהם כנגד כל הסיכויים ועכשיו השאירו אלמנה ויתומים… כואב הלב.

אך לא הכל שלילי בעיתון "הארץ". הנה, כתבה של חיים לוינסון חושפת בשבילנו את הטמטום המובנה במערכת הביטחון ומסבירה היטב מדוע ישראל נכשלת, ותיכשל בעתיד הנראה לעין, בעצירת מתקפות הטרור הספורדיות על אזרחיה.

תחת הכותרת המעט מטעה "עונש קל לפלסטיני שביצע 3 פיגועים, אך "הקפיד לא לפגוע באף אחד" מספר 'הארץ' איך בית המשפט בעופר הקל בעונשו של מחבל שביצע שלושה פיגועי ירי בהם לא היו נפגעים לאחר שזה הודה כי רצה להיתפס ולהיאסר במטרה לקבל את כספי הסיוע שמעניקה הרשות הפלשתינית למחבלים היושבים בכלא הישראלי.

הסיפור המעט ביזארי יכול להסביר למה משפחתו של נהג האוטובוס מהאייטם הקודם מתעקשת כי נרצח ולא התאבד (יש הטבות כלכליות למשפחות "שהידים"). הסיפור מציג באור לא חיובי את ראש השב"כ יורם כהן, שזכה אתמול לכבוד ויקר ב'הארץ' לאחר שטען כי אבו מאזן לא מעודד פיגועים. אם ראש השב"כ שלנו לא מבין ש"מענקי אסירים" מעודדים ערבים להיאסר, כלומר לפגוע ביהודים, אולי צדקה חברת הכנסת חוטובלי שהביעה פקפוק בהתאמתו לתפקיד.

אבל מעבר לזה מגלה לנו הסיפור–שוב–את אוזלת היד של ישראל בטיפול בטרור הערבי כשהיא מפקירה אותו בידי המערכת המשפטית שלה. טרור הוא סוג של מלחמה ומלחמה לא מנצחים בעזרת סנקציות משפטיות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. היפה אצל פרסיקו הוא שביד אחת הוא מזדעזע עד עמקי נשמתו מהמרי האקטיבי במסורת ההלכה לגבי הר הבית ובידו השנייה נלהב עד כדי אורגזמה ממרי אקטיבי במסורת ההלכה בכל הקשור לתפקידיהן של נשים בתוך העולם הדתי ההלכתי.

  2. תוסיף לזה גם את ההתעסקות הדבילית של אורי משגב הנשגב בפרסום תמונת הנרצח מהטבח. לטענת משגב, פרסום התמונה על ידי בנט מהווה חילול כבוד המת. כן כן, הוא מוצא לכך צידוק במקורות היהודיים. אותו משגב שהתהדר בכך שלא מל את בנו פתאום נדרש לציטוטים כדי להתנגח בבנט על שהתעקש להציג את תמונת הנרצח מול המראיינת הזרה. (אגב, אותה מראיינת סירבה שיציג את התמונה לא מפאת חילול כבוד המת, אלא כחלק מהדרת ישראל כקורבן במדיה הזרה).
    לא שמעת וגם לא תשמע את משגב פוצה פה על התמונות השקריות שמציגים אויבינו לראווה בפני העולם.. כל עוד זה משרת את האויב, גם אם זה שקרי, כל האמצעים כשרים בעיניו. אבל כשיש תמונה, שלא חושפת את פני המת, ופשוט מציגה אמת כואבת ומדממת, כזו שיכולה לשמש ככלי הסברתי את ישראל – הו לא, זה פתאום מבזה את המתים. משגב לא מסוגל להודות שהוא לא רוצה שהמציאות הנוראית שבה אנו חיים תחשף לעולם. הוא מעדיף את תעשיית השקרים הפלסטינית.. אפילו שתכיל מליוני תמונות מזויפות – העיקר שתעלה בקנה אחד עם האג'נדה שלו לחסל את ישראל.

    1. מפוקח קלעת בול אבל היית עדין מידי. הבעיה המרכזית של פריסקו היא שהוא אנטישמי

    2. אילו לא היה כזה,לא היה כותב ב"הארץ" – פשוט.

  3. עיתון 'הארץ' על כל שלוחותיו-פייסבוק,אתר אינטרנט וכו' הוא עיתון מתנשא ושחצני. "לאנשים חושבים" זה הלוגו של העיתון. אני ללא ספק מעדיף להיות בצד של אלה שלא חושבים.
    חברי המערכת מתחבאים מאחורי מסיכות של 'זכויות אדם' ,הבעיה הגדולה כפי שאני רואה אותה היא לא הדעות שהעיתון מקדם,דעות כאלה תמיד יהיו ותמיד יהיה נכון לשמוע אותן.
    הבעיה היא שעיתון הארץ הוא העיתון הישראלי הכי נקרא בשפה האנגלית,משמע-חלק ניכר מחוסר האהדה בעולם נובע מפירסומים של עיתון ישראלי שמסלף עובדות ומספר חצאי אמיתות כדי לקדם אג'נדה הרסנית

    1. הארץ הפסיק להיות עיתון יום אחרי שעמוס שוקן הפך למו"ל
      היום מדובר בשופר תעמולה ערבית בלשון העברית ותרגום השקרים לאנגלית בתוספת שקרים נוספים כשהמטרה הסופית היא החרבת ישראל
      בצורתה הנוכחית

  4. מזכיר לי בדיחה ששמעתי מניצול שואה: מעשה ביהודי ששכב על דרגשו בגטו טרזינשטאט ולפתע שמע במסדרון הלמות מגפיים ודפיקות אימים בדלת. פקח את עיניו ושאל באימה: מי זה? ענו לו: תפתח מייד זה הגסטאפו! נשם היהודי לרווחה ואמר: איזה מזל. שניה פחדתי שזה היודנראט.

  5. פרסיקו והארץ עסוקים בקישוש אשמה
    אשמה שמשמשת ארגוני טרור שהאידים ואנטישמים כתירוץ והצדקה

    אין שום ידיעה בנושאים הנוגעים ליהדות ונוכחות יהודית בארץ ישראל ובטח לסכסוך שמוטיב האשמה לא יופיע בו

    מדי פעם אני שואל את עצמי כיצד אף אחד לא קם לסגור את הפרופגנדה החמאסית ששוקן בעזרת שותפיו הגרמנים מגישים מדי יום

    נ.ב

    חבל שאי אפשר לכתוב במערכת התגובות באופן נורמלי ולסדר את התקלה זה די פשוט

  6. בכל פעם שיהודי נרצח בפיגוע, כל חברי המערכת של עיתן "הארץ" פותחים במסיבה ובריקודים

  7. כמה אנחנו מדברים על "הארץ"? וכמה אנשים מסכימים לדעות הקיצוניות שיש בו? למרצ יש היום 6 מנדטים. המפלגות הערביות זה עוד 11, אבל לא כולם קוראים עיתון בעברית. יכול להיות שהעיתון הזה החליט לכתוב כנגד העם שלו כדי לקבל רייטינג? נראה לי שהעיסוק הרב בטינופת העיתונאית הזאת רק מועיל לה ומזיק לנו. כמו גם ההתייחסות לאנשים עלובים כמו גדעון לוי וחנין זועבי. אפשר לקבל תקווה מהעובדה שלמרות התעמולה הבלתי פוסקת – הציבור עומד על הזכויות שלו ומצביע בהתאם