כדי להבין את הקמפיין הנרחב של היהדות הליברלית נגד ישראל, צריך להבין ש"אחינו" רואים בישראל "ילד נרקומן" הזקוק נואשות לטיפול נוקשה.
לאחרונה פורסם מאמר ב'ניו-יורקר' שמציג את ישראל כחברה שוביניסטית אלימה ורוויית שנאה • כדי להבין את הקמפיין הנרחב של היהדות הליברלית נגד ישראל, צריך להבין ש"אחינו" רואים בישראל "ילד נרקומן" הזקוק נואשות לטיפול נוקשה • מסע לעולמה הנפשי של אליטה מנוכרת
לאחרונה פורסם ב'ניו-יורקר' מאמר תחת הכותרת של 'המציאות החד-מדינתית של ישראל'. ה'ניו יורקר' הוא משבועוני היוקרה הנחשבים והאליטיסטיים ביותר בארצות הברית. המאמר כולו כאילו נלקח הישר מ'הארץ', עם ראיונות עם ה"חשודים המיידיים" של השמאל בצורה אוהדת מאוד כשהמסר הוא: איך ישראל מתדרדרת למציאות אנטי-דמוקרטית וחד-מדינתית, מציאות של טירוף והקצנה יהודית. דברים שבשגרה, אתם אומרים.
ואולם, הכוכב הראשי של המאמר היה לא אחר מאשר הנשיא החדש, ראובן 'רובי' רבלין. מי שקורא את דבריו יתרשם שלא רק שישראל היא "חברה חולה", אלא שאנחנו סובלים משנאה בין קבוצות – יהודים וערבים, עשירים ועניים ועוד שסעים ופיצולים – ברמות שאף פעם לא נודעו בישראל. הנה קטע קטן שציטט הכתב דייויד רמניק, שהוא גם עורך הניו יורקר, מנאום שלו בכנסת:
"חתיכת יהודון שקרן". כך הטיחו בי מבקריי, ועוד אמרו: "יימח שמכם סוכנים ערבים". "לך תהיה נשיא בעזה". "חנפן מסריח". "נבלה סרוחה". "אפס מאופס". "בוגד, נשיא של חיזבאללה".
אוי לא! אנשים אומרים דברים לא יפים באינטרנט ובפייסבוק?! טוקבקיסטים הם לא פעם אנשים מגעילים? אין לפוליטיקאים ישראלים טקט? אפשר לרגע לשכוח שהוויכוח המצוי בארצות הברית על כוכבי פופ מלא בדברים יותר מכוערים ממה שאפשר לדלות מדבריו של ריבלין. כל הראיון שערך איתו רמניק בכלל מותיר רושם קשה על הקורא, רושם שכל קשר בינו לבין המציאות המורכבת בישראל מקרי בהחלט, ושכולו נועד להיות סוג של נורת אזהרה לגבי ה"סכנה לדמוקרטיה" מהסוג שכל הזמן שומעים בקרב אנשי שמאל.
געגועים לגן עדן
בכלל, המאמר כולו, כמו גם מאמר תוקפני על הלובי היהודי באייפאק שאותו פרסם הניו יורקר לפני כמה חודשים, כאילו לקוח מספר "תעמולה למתקדמים". אין בו שקרים בוטים – רק חצאי אמיתות קטגוריות. כל מה שהוא ימני מסומן ככזה, כל מה שהוא ליברלי ומתקדם מתואר בצורה ניטרלית או אוהדת – אפילו קמפיין ה-BDS. הקורא את המאמר הראשון ילמד בפרטי פרטים על הרצח המתועב של הילד מוחמד אבו-חדייר. הוא לא ילמד דבר על הגינוי היהודי המצלצל מקיר אל קיר של המעשה, אפילו בקרב אנשי ימין קשה שלא חשודים בהתייפיפות-נפש. כל מה שעושים אנשי שמאל הרי הוא טוב, כל מה שימין – יוק. אנשי ימין אפילו יוכלו לצקצק כשישמעו שהקואליציה הנוכחית היא ימין קטגורי.
מאין הקו המערכתי הזה של כתב עת, שאמור להיות מהמעמיקים וה"אינטלקטואליים" בארצות-הברית?
כדי להבין את עומק הבעיה, אנחנו צריכים להיכנס לעולם המסתורי וקצת-תלוש-מהמציאות של היהודי האמריקני הליברלי של האליטות. כמו למשל, עורך ה'ניו-יורקר' שגם כתב את המאמר, דוד רמניק. עבור אותו יהודי, ישראל עד 1967 היתה גן עדן סוציאליסטי ומדינה שהיא סמל הקידמה. כמעט כל יהודי ליברלי השופך את ליבו על גישתו ה"מורכבת" לישראל היום, יתחיל את הרצאתו או מאמרו במשפט "אני עוד זוכר בחדווה את התקופה שביליתי בקיבוץ בשנה 69'. או 67'. או 74". כל אחד יכול לבחור. (קלישאה ידועה אחרת מתייחסת לתנועת נוער או מחנה קיץ ציוני). אפילו הנשיא ברק אובמה מבסס את אהדתו לישראל על "עברה הסוציאליסטי".
העובדה שאותו "גן עדן" נעשה על גבו של משלם המיסים הלא-קיבוצניק באמצעות הטבות מס וקרקע, ערבויות להלוואות ומדיניות מכס אגרסיבית שהעלתה את יוקר המחיה לעניים – על זה לא תקראו במאמרי הנוסטלגיה הסוציאליסטית. כנ"ל שלטונן ההגמוני של הממשלה וההסתדרות על רוב המשק, ההכרח בפנקס האדום לצרכי תעסוקה, ודיכוי והדרה של מה שהוא לא אשכנזי-חילוני-סוציאליסטי. עבור היהודי הליברלי המצוי, כל מי שלא נכנס להגדרה האחוס"לית, במיוחד מזרחים, רוסים, דתיים וחרדים – הרי הם בחזקת חבורת נייטיבס פראים שמסכנים את הדמוקרטיה ואת "חברת המופת" שאותה שאפו להקים מימים ימימה.
עוולות צודקות ועולות לא מוצדקות
עמדתם לגבי מעשינו כלפי הערבים היא לא פחות צבועה. איכשהו המילים "ממשל צבאי" רק נאמרות בהקשר של ה"כיבוש" הנורא, לא התקופה שלפני מלחמת ששת הימים בתקופת שלטון השמאל. אין זה מקרה שהם מקבלים ברצון רב את ספרו של ארי שביט על ה"עוולות המוצדקות" שלפני 1967 וכל אלה ה"לא מוצדקות" אחריה. זה שהרבה מהתיאור ההיסטורי שלו, כמו טענת הטבח בלוד ב-1948, עומד על כרעי תרנגולת לא משנה. העיקר ש"אנחנו" היהודים הליברליים נוכל לרחוץ כפינו בניקיון המאבק של אחינו הישראלים ולהתרפק על עולם טוב יותר – לפני הכיבוש.
מה שמחזיר אותנו ל'ניו יורקר'. אם פעם הנרטיב של היהודים הליברליים היה של "גן עדן סוציאליסטי" במזרח התיכון, היום הוא מבוסס על הסיסמה: חובה להציל את ישראל מעצמה – ואנחנו אלה נעשה את מעשה ההצלה. את זה ניתן לעשות באמצעות לחץ חיצוני של ארגונים בחסות 'הקרן החדשה', כתיבת מאמרים כמו אלה ב'ניו-יורקר' נגד המדינה כסוג של "אהבה קשוחה" או האיום האולטימטיבי – שאם ישראל לא תעשה מה שרוצים ממנה, יהודי ארצות-הברית יתנתקו או אפילו יפנו עורף לישראל.
בעת מבצע צוק איתן, כתב העיתונאי שמואל רוזנר מאמר בניו-יורק טיימס, בו הוא הבהיר שאם הברירה היא בין הביטחון של ישראל לבין אהדתה של היהדות הליברלית, הבחירה שלו כישראלי ליברלי תהיה הביטחון. התגובה של יהודים ליברליים הייתה מיידית וחריפה. מגיב אחד טען שהוא אוהב את ישראל "כמו שאני אוהב את ילדיי" אבל כהורה צריך להוכיח אותו כשהוא מתנהג לא יפה. מגיבה אחרת אפילו השוותה בין ישראל לבין קרוב משפחה נרקומן שצריך לקחת ממנו את המזרק ולכפות עליו טיפול מבריא, אפילו נגד רצונו. ממש כך.
מה זה משנה בכלל?
יכול לבוא הישראלי המצוי ולשאל: נו, אז מה? אז יש יהודים מתבוללים שכל מה שרוצים לעשות זה להשתלב בגולה ולהתאים את עצמם לתקינות הפוליטית. האם זה באמת צריך לעניין אותי?
ובכן, התשובה היא לא וכן. בניגוד לאנשים כמו פיטר ביינארט ודומיו שטוענים שישראל צריכה להתפתל ולכרוע ברך ובלבד שתזכה שוב לאהדתם של היהודים ה"נאורים" בארצות הברית, אני לא חושב שאהדתם משנה כל-כך. יש מתאם גבוה בין היעדר חיבור לישראל לנתק מהזהות היהודית בכלל, ואם בכך חפצם – שלום ולא להתראות. את ההפסדים הכספיים אפשר לספוג; אפשר לכסות את הפער בתרומות באמצעות שחרור השוק המקומי והגלובלי ומציאת לקוחות חדשים שלא משתמשים בביטויים נלוזים כל-כך כלפי "אחיהם". אם הם מראים לנו את הגב, לא נרוץ אחריהם.
הסכנה באה מכיוונם של אותם יהודים אינטלקטואלים שכותבים, עורכים או שהם בעלי מגזינים כמו ה'ניו-יורקר'. אנשי ה'ניו-יורקר' שייכים לשכבה של אליטות חזקות ברחבי העולם המערבי, שקוראים אחד את השני ומשפיעים אחד על השני. קובעי המדיניות של היום ומחר בעולם החופשי – שגרירים, פקידים בכירים, יועצי חברי פרלמנט ועוד – נסמכים באופן בלעדי כמעט על מקורות כמו ה'ניו-יורקר', 'הארץ' ופרסומים דומים באירופה. כולם על תקן מקורות נייטרליים ומאוזנים. מדובר באנשים שאכן יכולים לגרום לישראל נזק חמור בהרבה תחומים, והקמפיין האנטי-ישראלי של ה'ניו-יורקר' יכול לשכנע אותם שבכך הם בעצם "מצילים אותנו מעצמנו".
בעולם אחר, כשעוד האמנתי בכוחו של קמפיין הסברה מבריק לתקן את המצב, הייתי אומר שצריך לפעול כמה שיותר חזק כדי שישכנעו את אנשי ה'ניו-יורקר' ודומיו לסקר את ישראל בצורה יותר הוגנת ומלאה. מאז התבגרתי, ואני חושב שכיוון פעולה יעיל יותר צריך לכלול תעמולה ממוקדת כלפי אותם קהלים שאליהם מכוון ה'ניו-יורקר', אלה שבאמת יכולים להזיק לנו. את תשוקתם העזה של יהודי אמריקה הליברלים לזכות בקבלה ובמחילה מסביבתם האידיאולוגית על החשד הציוני שדבק בהם, תוך שהם עושים זאת על גבינו, ספק אם ניתן לעצור.
נראה שריבלין הופך למה שלנין כינה "אידיוט שימושי".
האמת שהראשונים שלא מבינים שהעולם שלהם עומד להתהפך זה יהודי אמריקה .
נכתב מצויין . למרות שזה משקף מציאות עדיין אני לא מצליח להבין מדוע הסוציאליזם הוא עדיין פקטור לשנאת מדינת ישראל. ההסבר שזו עיסקת חבילה תרבותית שייכותית. אני מתקדם נאור פמיניסט ליבראל סוציאליסט ותומך בדאעש . זה סוג של איך ללבוש צעיף כפיה ועם איזה משקפיים דתמיתיות מסתובבים. ,האידאולוגיה שיכת לפרטי הלבוש והתדמית העצמית .