למה אנו זקוקים לחוק המדינה היהודית

בימים בהם המזרח התיכון מתעצב מחדש, חשוב להגדיר באופן ברור את זהותה של המדינה, וממילא יבטיח את מקומה בסדר האזורי החדש.

מדינת לאום יהודית. צילום: פלאש90

בעוד מלחמות אזרחים משתוללות בסוריה ובעיראק, בלוב ובתימן, והמתח בין יהודים לערבים בירושלים מגיע לרמות שלא נודעו מזה כעשור, אישרה ממשלת ישראל חוק הקובע את ישראל מבחינה חוקתית כ"מדינת הלאום של העם היהודי". ראש הממשלה נתניהו הקדיש הרבה מזמנו ומתשומת לבו לחקיקה הספציפית הזאת, מה שנראה מוזר לכמה אנשים מבחוץ.

אחדים בשמאל הישראלי, עם גיבוי של קולות בולטים בתקשורת האמריקנית, העזו לטעון שהחוק מהווה פרובוקציה מיותרת, ואולי הוא אף גזעני. למעשה, חוק המדינה היהודית חיוני ביותר בזמנים אלה – לא רק כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של ישראל, אלא כמעשה המכיל את הפתרון העתידי למשבר הלגיטימיות הרחב יותר שמשתק את כל המערכת המדינתית במזרח התיכון.

על פניו, ישראל לא היתה צריכה חוק מדינה-יהודית. עד לא מכבר, מעמדה של ישראל כמדינת העם היהודי אף פעם לא הועמד ברצינות בסימן שאלה. הרעיון של ישראל כ"מדינה יהודית" הוא בעל היסטוריה ארוכה מאז תיאודור הרצל, אבי הציונות המודרנית, שאף הכתיר את ספרו משנת 1896 הקורא לעצמאות יהודית, "המדינה היהודית". בהצעות שהוגשו לממשלת בריטניה, הרצל ביקש מהאימפריה שתעזור בקביעת טריטוריה "שתהיה יהודית באופיה", ו"תהיה מיוסדת על חוקים ותקנות שמטרתם להביא לרווחת העם היהודי", ושיהיה לה שם יהודי ודגל יהודי.

התפיסה הזאת שולבה יותר מאוחר להצעות הבריטיות והצעות האו"ם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. שיאה הגיע בתכנית החלוקה שאומצה באו"ם בנובמבר 1947. בין היהודים התמיכה במדינה כזאת הפכה לכללית בזמן השואה – כשהתברר שלא ארצות הברית ולא בריטניה מתכוונות לפעול להצלת יהודי אירופה. (למעשה, בריטניה הפעילה כוח כדי למנוע מיהודים לברוח לארץ ישראל משך כל שנות המלחמה). ב-1948, מגילת העצמאות של ישראל, שנוסחה בהשגחת דוד בן גוריון, עושה שימוש חוזר ונשנה בביטוי "מדינה יהודית". הרבה מהחקיקה הישראלית, כולל חוק השבות המציע אזרחות אוטומטית ליהודים בני כל הארצות, היה מבוסס על השקפתו של הרצל לגבי ייעודה של ישראל. ייעוד זה אומץ יחד עם המחויבות לשוויון זכויות עבור אזרחים שאינם יהודים.

.
להגן על הזהות. חברת הכנסת שקד. צילום: פלאש90

המדינה היהודית

הרעיון של מדינת-לאום שהיא קודש לרווחתו של עם מסוים לא היתה ייחודית כמובן לישראל. תנועות למען הגדרה עצמית לאומית מוכרות באירופה לפחות מאז עצמאות הולנד ב-1591, והן הובילו בהדרגה לעצמאותם של עמים נוספים – מיוון ואיטליה ועד פולין ואירלנד. מי שנתן לתנועה הזאת ביטוי רהוט ובהיר היה ג'ון סטיוארט מיל. בחיבורו 'על ממשלה ייצוגית' (1861) הוא קרא להגדרה עצמית לאומית כעקרון המארגן המתאים ביותר לסדר הבינלאומי. הוא טען שרק מדינות עם מתאם גבוה של הומוגניות תרבותית ולשונית עונות על האינטרסים המשותפים הדרושים לכינון דמוקרטיה: מדינות רב-אתניות יהפכו בהכרח לרודנות, הוא כתב, כי רק דיכוי יכול לרסן אינטרסים שמתנגשים בצורה רדיקלית בין בני עמים שונים החיים באותה מדינה. וודרו וילסון העמיד את העקרון הזה במרכז הצעותיו לבניה ושיקום מחדש אחרי מלחמת העולם הראשונה. בזמנו, הרעיונות של הרצל להקמת מדינה יהודית התאימו באופן מושלם לחשיבה הזאת.

אלא שההיסטוריה לא האירה פנים לרעיון ההגדרה העצמית. החל משנות ה-60 האליטות של המערב פנו בקיצוניות נגד הייחודיות הלאומית בכל צורותיה (לפחות בכל מה שנוגע לאומות העולם המפותח). הם השתמשו בדוגמא של גרמניה הנאצית כהוכחה שכל הבחנה ובידול על בסיס דתי ולאומי הם מקור כל הרשע הפוליטי. באירופה התוצאה היתה הנסיון לפרק את שיטת מדינות הלאום העצמאיות ולהחליף אותה במה שמוכר בתור האיחוד האירופי. בארצות הברית הסלידה מהאבחנות הדתיות והלאומיות לכל מטרה שהיא מורגשת לאורך ולרוחב של בעיות רבות על סדר היום, מהגירה ועד ביטחון לאומי.

הרתיעה החדשה הזאת מהעקרונות של ההגדרה העצמית הלאומית התבררה כהרסנית לישראל. באמריקה כמו באירופה התנועה להטבעת חותמת של גזענות על הציונות צוברת תאוצה. וכך, גם בישראל, ה"פוסט-ציונות" הפכה למושג אופנתי בקרב בעלי הדעות בשנות ה-90 של המאה הקודמת. בהקשר הזה הכריז נשיא בית המשפט העליון על אופיה היהודי של המדינה כעומד במתח כנגד הדמוקרטיה, ובית המשפט פתח בסידרה של החלטות שנועדו לשחוק בצורה הדרגתית את מעמדה החוקתי של ישראל כמדינה יהודית.

תהליך זה הגיע לשיאו בפסיקת בג"ץ קעדאן, שהכריזה על המדיניות של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית כבלתי חוקיות – אם אינן עונות על עקרון השוויוניות.

ודאי. שוויון תמיד היה ערך מכריע בישראל. אבל היעלמותה של ההגדרה העצמית הלאומית היהודית מרשימת המטרות הלגיטימיות של מדינת ישראל בשיקולי המדיניות של ישראל, גרמה לכך שהוצב סימן שאלה על עקרונות רבים שעליהם כוננה המדינה. האם בקרוב זה יהיה בלתי חוקי לשלוח את שירותי הביטחון להגן על קהילות יהודיות בארצות אחרות? מה בקשר להמשך תוקפו של חוק השבות המעניק אזרחות אוטומטית ליהודים מארצות זרות? מה בקשר ללימודי יהדות בבתי ספר ציבוריים? אלו ודאגות נוספות הן שעומדות מאחורי "חוק המדינה היהודית" של נתניהו; מטרת החוק היא לכונן מחדש את מעמדה של ההגדרה העצמית היהודית כסטטוס-קוו מחייב.

.
למרות ההבדלים, מדינה יהודית. צילום: פלאש90

מדינת לאום טובה למיעוטים

אך יש סיבות עמוקות יותר לקבל את חוק המדינה היהודית. המודל הפוליטי ההרצליאני היה הצלחה דרמטית. כמדינה יהודית, ישראל קלטה מיליונים של פליטים חסרי כל מארצות ערב ומברית המועצות לשעבר. היא הציעה להם חופש מרדיפות, הזדמנויות כלכליות ובתי ספר ממלכתיים שבהם ילדיהם יכלו ללמוד עברית, היסטוריה יהודית ותנ"ך (מה שרק יהודים בעלי אמצעים יכולים להרשות לעצמם בארצות הברית). ישראל לא יצרה חברה שונאת-זרים ומשטר גזעני, אלא להיפך – היא פרחה והפכה לדמוקרטיה ליברלית רעשנית; זו הארץ היחידה במזרח התיכון שנוצרים, דרוזים ומיעוטים אחרים נהנים מחופש פולחן ולאינם צריכים לחיות בפחד.

הצלחה זו לא התרחשה למרות שישראל היא באופיה מדינה של העם היהודי, אלא בגלל זה. כדי להבחין בכך, די להשוות את המערכת הישראלית לזו של מדינות אחרות שהוקמו באזור בערך באותו זמן, ואשר היו מבוססות על מודל "רב-לאומי": סוריה שקיבלה את עצמאותה ב-1946 הורכבה על ידי הצרפתים בכך שכפתה על עלאווים, דרוזים, כורדים, אשורים נוצרים וערבים סונים לחיות יחדיו במשטר אחיד; סוריה כוננה תוך התעלמות מכוונת מגבולות לאומיים ודתיים, כמו גם מתביעות של כמה מהעמים האלה לחיות במדינות עצמאיות משלהן. עיראק (עצמאות, 1932) היתה מבנה מלאכותי דומה מבית היוצר הבריטי, שכפה מדינה אחת על מיעוטים נבדלים בצורה רדיקלית: כורדים, אשורים, ערבים סונים וערבים שיעים ועוד. רוב מדינות המזרח התיכון – פאן-ערביות בשם בלבד – נוסדו על ידי מעצמות מערביות בדרך דומה.

התוצאה היתה בדיוק כפי שחזה מיל: ישראל שנבנתה על רוב יהודי ברור ומלוכד, היתה מסוגלת לגבש יציבות פנימית ללא דיכוי. היא התפתחה במהירות רבה לדמוקרטיה מתפקדת במלואה. בעוד המדינות האחרות באזור הצליחו לשמור על שלמותן רק באמצעות טרור מדינתי ברוטלי. הרס העיר חמה על ידי המשטר העלאווי הסורי ב-1982 והשמדת הכורדים בגז בחלאבצ'ה ב-1988 הן רק הדוגמאות המפורסמות יותר לדילמה הכרונית של המשטרים הערביים: או דיכוי נרחב יותר, או התמוטטות.

אנחנו יכולים לדחות מעלינו את המסקנה הזאת ככל שנרצה: אך לא יהיה כל פתרון של שלום בסוריה-עיראק עד שהגבולות יחתכו מחדש לפי הקווים האתניים והדתיים. בסופו של דבר, כורדים עלאווים, נוצרים דרוזים, ערבים סונים ושיעים – כל קבוצה כזו תכונן את מדינת הלאום שלה, כאשר כל מדינה כזאת דואגת לרווחת העם שלה והאינטרסים שלו. ולכל אחת מהן יהיה חוק שבות, המאפשר מקום מקלט ואזרחות אוטומטית לבני העם המפוזרים והנרדפים.

במידה מסוימת, זהו חזון ישראלי ייחודי, העולה מהסבל וגאולה של היהודים במאה האחרונה. אך זהו גם חזון אוניברסאלי ואנושי – היחיד למעשה שיכול להציע תקווה אמיתית לעמים ההרוסים של האזור. חוק המדינה היהודית המוצע מאשר מחדש את המחויבות של ישראל לעקרונות הפוליטיים של הגדרה עצמית לאומית, שהפכו את קיומה של אומה יהודית חופשית למציאות בימינו. והוא מרים את התפיסה הזאת כמגדלור לעמים הנרדפים לכל רוחב המזרח התיכון, עמים הכמהים להשיג עבור ילדיהם את מה שהסבים שלנו השיגו עבורנו בכך שהגשימו את תקומת ישראל.

המאמר פורסם במקור באתר 'טיימס אוף ישראל'. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. בעתיד הקרוב אנחנו נראה באופן בוטה ואלים את התייחסותם המתחדשת של האירופאים למדינה המוגדרת על בסיס אתני/תרבותי/לשוני.
    זה יקרה לכשתתחיל מלחמת אזרחים (כיום זה נקרא מהוהמות והפגנות סוערות) בין הנוצרים ובין המוסלמים.
    אז גם נראה עד כמה האירופאים מאוחדים מבחינה דתית. למי שלא יודע – השנאה בין הקתולים ובין הפרוטסטנטים היא כמו השנאה בין השיעים ובין הסונים.

  2. אם לסכם את הטיעון של חזוני נראה שכל הצורך בחוק הזה הוא בכדי להציב מחסום בפני בג״צ
    שזה כמו להציב פצצת מימן בכדי ליצור מנהרה. מגילת העצמאות מספקת את כל החזון והמלל הרלוונטי – ראוי להזכיר שהמונח ״דמוקרטיה״ כלל אינה נכלל בה – במטרה להבהיר שאופיה של ישראל הוא יהודי ושהיא מדינת היהודים! אם כבר חזוני מעיד כאן על חולשת הממשלה הימנית למנות שופטי בג״צ כלבבה- הרי כמו שמצאו את גרוניס הם יכולים למצוא דומים לו
    חוק הלאום הזה נראה תפור כאיזה חרטוט פוליטי של ביביהו – ראש ממשלה חלש מול כולם (חוץ משרה) – שכל מטרתו דקלרטיבית ושיביא אך ורק נזק פנימי (ביחסינו עם האזרחים הערבים) ובינלאומי
    בשורה התחתונה – ישראל תחת הנהגת הימין ממשיכה לאבד את העשתונות בהשלטת ריבונות אמיתית, ומפצה על כך באמצעות מלל ועוד מלל – הסברה, כמו שאומרים – שרק מעיד על חולשת המדינה היהודית

    1. – "שכל מטרתו דקלרטיבית ושיביא אך ורק נזק פנימי (ביחסינו עם האזרחים הערבים) ובינלאומי" -כן, כאילו שהיחסים שלנו עם הערבים ושאר הגויים למיניהם היו אי פעם טובים…תמשיך להאמין בחלום הדו-קיום האווילי שלך, רק שהפעם תעשה את זה בדרום תל אביב וליד מזרח ירושלים, ולא מהמגדלור בכפר שמריהו.