מותו של ביוגרף: שלושים לפטירתו של שבתי טבת

הוא חיבר את הביוגרפיות של דוד בן גוריון ומשה דיין, וצייר במו ידיו את הילת הזוהר המיתולוגית סביב ראשו של גורודיש במלחמת ששת הימים • שבתי טבת, טבצ'ניק במקור, בחר למקם את עצמו לצידם של "עושי ההיסטוריה": אנשי מפא"י ותנועת העבודה • שלושים לפטירתו

שבתי טבת הלך לעולמו בשקט רב, לפני כחודש ב-1 בנובמבר, לאחר מחלה ארוכה וארורה, עטור פרסים ופולמוסים. מותו זכה לשימת לב קמצנית משהו באמצעי התקשורת, וניכר היה שלגבי עורכים וכותבים צעירים, מאלה הקובעים את הטון כעת, היה בבחינת איזה זן נכחד, דמות עבר השייכת לעבר רחוק שקשה, או שלא אכפת, להיזכר בו. טבת, שידע דבר או שניים על מיתוסים – קימומם וניפוצם – היה קרוב לוודאי מגחך באירוניה, בוחר לקבוע מבטו הדועך על מנהרות היסטוריה ארוכות יותר מאשר דפי עיתון.

מי יקונן על כותב-עיתים ההולך לעולמו? מי יימצא לביוגרף לספר את סיפור חייו שלו?

דומה והביוגרפיה – אותה סוגה שנויה כלשהו במחלוקת, מזיגה של היסטוריה-מחקר-ספרות ופסיכואנליזה – ממוקמת לאו דווקא בשורה הראשונה של תפארת המחקר והיצירה בישראל. ארצות אחרות, ותיקות יותר ואולי מתורבתות יותר, מעמידות אותה גבוה למדי; אצלנו, חשדנים ובלתי-נדיבים, ממשיכים בחיפוש אחר… פרספקטיבות.

ובכל-זאת, טבת היה ביוגרף עתיר-ניסיון, אולי מהפוריים בתחום זה בישראל, מחונן – וחשוב. לפעמיים בעייתי, אך תמיד מסור מאד למלאכתו-אמנותו ובעל כמה הישגים מובהקים. טבת מהווה אף מקרה-בוחן מעניין וטעון לסוגיית נקודת-המבט, זו שאינה משוחררת לעולם גם מן האישי, בהיותו סופר וביוגרף, שמיזג בכתיבתו, אולי גם באישיותו, הליכה בשני כיוונים מנוגדים, כמעט דבר והיפוכו:  מחד, מבקר חריף וחושפני, שש אלי ניפוץ מיתוסים ; ומאידך, מאהב נלהב של כמה מנושאיו-גיבוריו, מהלל ומקומם, גם כשהאהבה פוצעת.

הבחור ממלאבס

כתבתי, "סופר וביוגרף" וצירוף זה, עובדה שנוטים להתעלם ממנה, היה לדעתי משמעותי ביותר, כבד-משקל, בחייו ויצירתו של שבתי טבת. במרוצת השנים דחקו ההיסטוריון והביוגרף את רגליו של העיתונאי-החוקר והסופר הצעיר בעל היומרות, אך, לדעת כותב שורות אלה, המפתח לאמביציה הטבתית, ללהט שלו, נעוץ בשנות השלושים והארבעים לחייו, עוד טרם שפרצה ושעטה קדימה הפרסונה ההיסטוריונית שלו.

מרבית הכותבים על טבת, גם לאחר מותו, בחרו להתעלם מסוגיה שכותב כטבת מעולם לא היה מרשה לעצמו להתעלם ממנה – שמו המלא והאמיתי. הוא נולד (מגדל-צדק, 1925) כשבתי אמוץ טבצ'ניק, ורק מאוחר יותר אימץ וקיבע לעצמו את השם בו נודע ונקבר – שבתי טבת. (תמיד שבתי, ללא אלף, כפי שנוהגים הרוב לכתוב). משפחת טבצ'ניק קשורה בקשר עז לתולדות פתח-תקווה ודומה, כי למרות העברות המוחק והמקובל כל כך במקומותינו נשאר בו תמיד משהו מה'מלבסי', אותו זן מיוחד של מתיישבים ראשונים, חלוציים, קשוחים ופראגמטיים, עליהם נמנו כמה מבוני הישוב וראשיו.

טבת הצעיר מצא עצמו מהר מאד לצד הכוחות השולטים – ובתוכם. ככתב צבאי צעיר, ולאחר מכן עיתונאי ובעל טורים ב'הארץ', מיקם עצמו, באופן טבעי, לצידם של "עושי ההיסטוריה" ומבחינתו היו אלה, כמעט תדיר, אנשי תנועת-העבודה. יתכן וכבר שם קרה משהו למבטו, אותו משהו שחרץ וניתב את המשך דרכו, שכן לאורך כל שנות הקריירה הארוכה, המהוללה והפורייה שלו, נשאר שבוי בראייה המחנאית הזו, שחוללה כה הרבה עיוותים וצרות בהיסטוריה המקומית – "אנחנו" ו-"הם".

ה"אנחנו" היו, כמובן, תנועת העבודה – מלח-הארץ, מיטב בחורינו, מדינאים ומפקדים, שטבת היה מראשי התורמים להילתם-תהילתם. ה-"הם" – המחנה האחר, אצ"ל, רביזיוניסטים ושאר קבוצות אליהם, חוששני, היה לטבת מעט מאד, מעט מדי, כבוד והערכה שקולה.

כבר אמר-קבע, יוליוס קיסר, כי ההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים. וטבת, מצעירותו, בחר בהם.

 כינור דוד וחצוצרת גורודיש

טבת היה לבטח מסכים איתי שאל לנו לדלג במהירות על שנות ההתהוות, כור ההיתוך והמצרף.

נשאיר ליריעה אחרת, לכותבים אחרים, את סוגיית הפולמוס ההיסטורי הזה ונתעכב על שורשי סגנונו של טבת, הורתו כסופר. אך טרם שנעיף מבט בהתחלותיו כיוצר בפרוזה, כדאי להשתהות לרגע על ראשית כתיבתו במדיום אחר – הקולנוע.  איני יודע אילו אמביציות היו לטבת הצעיר ביחס למדיום הזה, אולי רק ביקש להשלים הכנסה, אבל בתחילת שנות ה-50 כתב שורה של תסריטים, רובם תיעודיים-מוזמנים, שאחדים מהם הפכו לסרטים, אולי הנודע שבהם "חוד החנית", בבימויו של נתן גרוס, מחלוצי הסרט העברי. המכנה המשוף לכל התסריטים האלה – וזה אך טבעם – הוא היותם מגויסים-נלהמים, מפארים ומיליטנטיים. משהו מהרוח הזו המשיכה לפעום בשבתי הצעיר לאורך מרבית שנות כתיבתו. דומה ורק בבגרותו המלאה, אי שם בשנות ה-80, החל מבטא מבט ביקורתי יותר, מרוחק יותר.

התסריטים הקלילים האלה הרבה פחות חשובים ומשמעותיים מ-'מסע צה"ל בסיני', שראה אור ב-1956, ובו נוכל למצוא את כל הסממנים של טבת המגייס, המצדיע תדיר, התוקע בחצוצרת התהילה. תריסר שנים לאחר מכן, ב-1968, יפרסם טבת את ספרו הנודע ביותר אולי – ולאחר מכן המושמץ יותר – 'חשופים בצריח' (שיהפוך אף למטבע לשונית) ובו תיאור נמלץ, רב-מעוף, של עלילות חטיבה 7 המשוריינת במלחמת ששת הימים עם זום-אין מיוחד על המח"ט שלה, אל"מ גורודיש, לימים האלוף שמואל גונן. ספר זה, רב-מכר אדיר בשעתו, עשה לגלוריפיקצייה של המפקדים ו"הסתערות כוחותינו" יותר מכל מסמך כתוב אחר, ולא תהיה זו גוזמה לקבוע כי "גדלו עליו"; רבבות אם לא מאות אלפי לוחמים בדרגים ודרגות שונים.

אבל במקביל, בקו רציף ועיקש, אף שהלך והתמעט עד שפסק כליל, המשיך טבת לבקש וללטש את כליו – ואלה היו בהחלט בכיוון הספרותי-תיאטרלי. הוא מפרסם סיפורים קצרים, כתובי עברית טובה וישירה, ומה שמפתיע הוא כי לאורך כל כתיבתו הספרותית-אמנותית בולט הקו המפוכח, האירוני, הכמעט-סאטירי. כה רחוק-רחוק ושונה מכל מה שיבוא מאוחר יותר. חלק מהסיפורים האלה יופיעו בספרו הראשון, 'המשפחה הגדולה של שין טית', ומעניין לחשוב מה היה קורה לשין-טית לו היה ממשיך בקו זה. שנות ה-60  מוצאות אותו אף עסוק בתיאטרון.  בין תסכיתיו ומחזותיו בולט במיוחד, ומועלה בתיאטרון ייחודי – 'אל תגעו בנוימן', סאטירה פוליטית חריפה שאינה נוחלת הצלחה ב'תיאטרון העונות' (הראוי לרשימה נפרדת בפני עצמו), תיאטרונם העצמאי של ניסים אלוני, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו. שלושה יוצרים נהדרים שאינם עימנו עוד.

המבקרים, בניגוד לקהל שוקק הבידור, זיהו כשרון וודאי וב-1965 מוענק לו על מחזה זה פרס 'כינור דוד' למחזה המקורי של השנה.

בן טיפוחיו של שוקן. האבא

כישלונו המסחרי של 'אל תגעו בנוימן' סתם את הגולל על טבת המחזאי ויש להצטער על כך. אבל את שנות ה-60 הוא בוחר לסיים בעוד יצירת פרוזה, מעניינת וחדשנית בסוגה,  'שעשוע ובתו' (1970) אולי אחד הניסיונות הראשונים להאיר ולהתמודד עם עולם המצוקה והפשע, המתחיל לטפוח לממדים מבהילים בישראל המתחדשת. שנה לאחר מכן מופיעה הביוגרפיה על משה דיין – עבודה מרשימה וכתובה בכישרון רב – ושוב לא יחזור (לפחות בפומבי) טבת לכתוב פרוזה או מחזות.

עובדה חשובה אחרת, שאין להתעלם ממנה, היא היותו של טבת עיתונאי-כוכב. בין השנים 1950 ל-1983 הוא חבר מערכת 'הארץ', ונחשב חביבו ובן-טיפוחיו (דבר מרשים בפני עצמו) של גרשום שוקן. 33 שנים בהן היה טבת עצמו עטוף איזה סוג של תהילה ומעמד אשר, כמו אצל רבים וטובים, מצאו ביטויים באישיותו ונוהגיו. לפי כמה עדויות סיגל לעצמו מידה של חשיבות-עצמית, חש עצמו כ"חלק מ-" ואף שלא חסך את שבט ביקורתו מעת לעת, בלטה שייכותו.

הגורל, חובב אירוניה גדול, תעתע במעמדו-זכרו של טבת. שנה לפני מותו התפרסם, ברוב הדר ורעש, מעין לכסיקון של הספרות העברית, בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון (האב-הגדול, מושא הערצתו של טבת) ובעריכתם של פרופ' יגאל שוורץ וזיסי סתווי. למשפחתו של טבת נגרם עוול גדול כאשר העורכים בוחרים להשמיט את פועלו של שבתי טבת ולא להתייחס אליו כלל, בקביעתם כי הכרך הענק כולל רק סופרים בפרוזה (עם יותר מספר אחד בצקלונם). "משפחת שין טית" , "שעשוע ובתו" ו"נוימן" הנחשב זוהו בעיניים המלומדות כיצירות עיון.

פגשתי את שבתי טבת (שין טית?) רק פעם אחת, והיו לנו, לאורך השנים, כמה שיחות טלפון – מרביתן בסימן צרימה. המפגש הפיזי היה בכנס כותבים והיסטוריונים, בראשית שנות ה-80, שהנחיתי בחיל-האוויר. טבת לא אהב, בלשון המעטה, כמה דברים שאמרתי על הבמה וביטא את מסוייגותו, שלא לומר זעפו, בדרך די תוקפנית. שום דבר ששווה להתרגש בגללו.

אבל בראשית שנות ה-90, כשנודע שבנימין גיבלי (רוח ותיקה שרדפה את שבתי טבת) מינה אותי כביוגרף שלו, לגולל את גרסתו ל'עסק הביש' ו-ל"פרשה" (לשיטת טבת היה גיבלי ה'סוס השחור' שהכשיל והפיל את בן-גוריון פעמיים); הטריח עצמו טבת לכמה שיחות טלפון אלי – על מנת לתת לי להבין שכך… ולא כדאי, ועוד כהנה וכהנה.

הוא דיבר בתקיפות ובחומרה, מבקש "למנוע" ממני ליפול למלכודות גיבלי, ללכת שולל (אזהרות שבדיעבד בהחלט היה בהן משהו). אף הציע שנפגש ו -'נשווה עובדות'…. הודיתי לו בנימוס אך סרבתי.

לזכותו, הוא בחר לקנח באנקדוטה הנפלאה על בן-גוריון ואבא אבן, אותה לא שמעתי קודם-לכן מעולם.

טבת סיפר כי בן גוריון ביקש מאבא אבן, שגרירנו באו"ם בשנות ה-50, כי יגונן באחד מנאומיו המפוארים על פעולת צה"ל בקיביה, שזכתה לגינויים רבים בעולם. אבן, עתיר המצפון, סירב ובן גוריון היה צריך להפעיל את מלוא עוצמתו כדי לשכנע את השגריר-האינטלקטואל המיוסר. לאחר נאומו של אבן, שהיה כדרכו מלאכת-מחשבת, שלח בן גוריון טלגרמה לאבן: "אבן היקר, עד ששמעתי נאומך באו"ם לא הייתי כלל משוכנע כי הייתה הצדקה לפעולת צה"ל, אבל לאחר ששמעתי את דבריך – אני כעת משוכנע מעל לכל צל של ספק…". צחקנו שנינו בקול גדול. ההיסטוריה אוהבת פיגמנטים שכאלה.

האם היה כאן איזה משל, או נמשל? לאלוהי הביוגרפים פתרונים. אולי.