קמפיין השמועות כנגד יצחק לאור מעודד תרבות פוליטית מדכאת ואנטי-דמוקרטית בה ניתן לחסל אנשים באמצעות חרושת שמועות
קמפיין השמועות כנגד יצחק לאור מעודד תרבות פוליטית מדכאת ואנטי-דמוקרטית בה ניתן לחסל אנשים באמצעות חרושת שמועות • גם לאנשי ימין מוטב לחשוב פעמיים האם ברצונם לעודד תרבות רדיפה סטליניסטית
המשורר פרופ' איציק לאור נבחר להיות קורבן הטרור הפוליטי למען יצירת הגלייכשאלטונג בשורות השמאל הרדיקלי. לינץ' המוני של דמוניזציה נגד איש שמאל מובהק, חזק, בעל השפעה אכן אמור לעורר פחד לא רק בשמאל הרדיקלי. כל מי שמחשיב את עצמו בשמאל, כל מי שיש לו שם בציבוריות הישראלית, חש באימה הזוחלת. מה כבר עשיתי בשנת 1979? האם קוד ההתנהגות ביחסי המינים לפני 35 שנה גרם למי שהיום הוא בן 60-70 לעשות מעשים שהיום לא רק שהוא מתבייש בהם אלא אף מועמד בגללם לרצח אופי או להעמדה לדין.
מדובר בפרס מפעל הפיס לשירה, שיש בצדו סכום כסף גדול. עמינדב דיקמן היה הגורם העיקרי בדחיפת מועמדותו של איציק לאור לפרס, הוא קבע שאין לו שום מועמד אחר ולאור הוא היחיד שמתאים מבחינתו לקבל את הפרס. אחת מחברות הוועדה הוציאה את הסיפור החוצה ומאז מתנהל מחול שדים סביב לאור. צריך לציין למי שחושד, כי שום חיבה יתרה או ידידות לא מתבזבזת בין דיקמן ללאור; ההיפך, יש גם עדויות כי בעבר הרחוק, זה שאליו מתייחסות ההלשנות המיניות מלפני 40 ו-20 שנה, השניים כמעט הגיעו למכות. לפחות פעם אחת.
כך גם אני מוכן להעיד על עצמי, שלא התבזבזה הרבה אהבה ביני לבין איציק לאור, למרות שאני מכיר אותו בעיקר מטווח רחוק יותר מ-30 שנה. לאורך השנים גם נוסף קיטוב אידיאולוגי פוליטי. היו ימים שהאיש עורר בי שנאה והתקוממות בשירים אחדים, פרו פלסטיניים, שלא זה המקום לטפל בהם. אבל בשנים האחרונות אני מוצא שכתיבתו מהזווית של השמאל הרדיקלי מעניינת. מרתקת לפעמים. מצחיקה לעתים קרובות, ואני נוטה במפתיע להסכים עם חלקים גדולים של מאמריו, עד שהוא מגיע לפסקה האחרונה או למשפט המסיים. כאן נפרדות דרכינו. הוא אנטי-ציוני ואני לאומן יהודי או ישראלי. אני מחשיב עצמי ליברל בתחום הכלכלי, הוא סוציאליסט מושבע. יש בו צירוף יחיד במינו. להבדיל מכותבי השמאל הרדיקלי, שמעוררים גועל וסלידה, והם תלושים לחלוטין, איציק לאור הוא ישראלי שורשי. פטריוט של הארץ, השפה והתרבות הישראלית. אם נשאל ביטוי צבאי נפוץ לאחרונה, בתווך התת-קרקעי אני מתחבר אליו. כשיוצאים מהמנהרה אל פני הקרקע, אל הפוליטיקה המעשית ואל היחס לאויבים, אני חלוק עליו. כן, חלוק. לא שונא, לא אויב אידיאולוגי. פשוט חולק לחלוטין על עמדותיו. לא הייתי אומר זאת על כותבים אחרים ב'הארץ'.
ועכשיו, יש צורך לאזור קצת אומץ כדי להתמודד עם האירוע המתמשך של גל הקובלנות נגדו, קובלנות המתייחסות לתוקפנות מינית מלפני עשרות שנים. אז יש כאן שאלה אחת מרכזית: האם הנושא הציבורי הוא היותו של לאור חשוד בעבריינות מינית בעבר הרחוק ולכן, למרות שהנושא לא מגיע לבית המשפט, הוא אינו זכאי להיות מופרס על ידי מפעל הפיס? או שהנושא הוא אחר לגמרי: שמא מדובר במסע הפחדה הלקוח מהתרבות הסטליניסטית הקומסומולית, שכל כך מאפיינת את שורשי השמאל הישראלי. וזה הנושא האמיתי. בציבוריות הישראלית, בייחוד בתחום התרבות והאמנות, ישנם אישים שסוחבים איתם לאורך עשרות שנות פעילותם שובל של שמועות וחצאי עדויות, שקיבלו תאוצה של תגובת שרשרת בעידן הפייסבוק. בדרך כלל בתרבות המקומית מחכים שהנ"ל יהיה ז"ל בטרם יסתער עליו איזה ביוגרף ויכלה בו את זעמן של נשים לאין ספור ואת חמת קנאתו השפוכה. דן בן אמוץ, אמרנו?
הרשעה בלא משפט
לאור סוחב שובל כזה ורבים האנשים שאינם אוהבים אותו בלשון המעטה. לכן גם קשה למצוא אנשים שיקומו להגנתו. לא בגלל שמעשיו ויחסיו ראויים לצל"ש. הם לא. אחד הנימוקים המרכזיים שאני מוצא להגנתו בוודאי לא ימצא חן בעיניו: מה שעושים לו דומה למה שעושים לישראל, ומה שהעיתון שבו הוא כותב עשה לישראל בנושא הילד מוחמד א-דורה. לפני כמה שנים היה גל של פרסומים, כולל דו"ח רשמי של ישראל, שקבע למעשה כי הילד הפלסטיני מצומת נצרים בוודאות לא נהרג בידי כוחות צה"ל. מה היו התגובות הנפוצות בין כותבי השמאל הרדיקלי, ובייחוד אחד מסוים ב'הארץ'? אז אולי את הילד הזה, א-דורה, צה"ל לא הרג. אבל הוא יכול היה להרוג אותו. הוא הרי אשם בהרג מאות ילדים פלסטינים. צה"ל הורג ילדים פלסטינים, נקודה.
האם לא זה מה שקרה עם סיפור האישום באונס לפני ארבע שנים וגל הקובלנות שגואה עכשיו בגלל מספר המזל של לאור? כן, אולי אף אחד לא יודע אם היה אונס או לא היה אונס, אבל אנחנו הרי יודעים מיהו איציק לאור. הוא אדם שיש עליו בתולדות השמאל בישראל אין ספור סיפורים של גסות ובוטות וניצול. אז אולי הוא לא אנס את ההיא שפרסמה בפייסבוק. אבל הוא מוחשד מזה שנים ואם לא זאת, אז ההיא. ואם לא זאת וזאת וההיא, אז עשרות אחרות. למה? כי זה מה שהוא. מביאים מקרה לא מוכח, שמחזק את הנרטיב. נקמת הנרטיב, אפשר להגיד.
בימין אנשים מגיבים כמובן בשמחה לאיד. לאור הרי משורר לא-ציוני וכתב דברים איומים נגד ישראל ובעד הפלסטינים. בייחוד ילדים פלסטינים! אז, אל"ף – לא מגיע לו. מפעל הפיס הממלכתי לא צריך להעניק למשורר כמוהו פרס גדול ומכובד. ובי"ת, יאמרו אולי בימין – מגיע לו שיקבל את העונש הציבורי שלו. סקילה בכיכר העיירה.
כדאי לחשוב פעמיים, לפני שמגיבים כלפי הפרשה, כאילו זה עניין של ימין ושמאל. זה נוגע לכל אזרח, זה סיפור של תרבות הלשנה, לינץ' וטרור פוליטי. הנשים מצידן סוחבות איתן כאב, שאני לא רוצה לפקפק בו. אבל כרגע הנושא הוא הוצאה להורג פומבית באמצעות תלונות ווידויים שמייצרות תרבות פוליטית מסוכנת ואנטי-דמוקרטית. רק משום שהתגלה כי המשאב הנפיץ והיעיל ביותר לחיסולים זוהי חרושת התלונות והשמועות על התרחשויות מיניות מהעבר. אפילו העבר הרחוק. תבואנה נשים ויגידו, שהתנפלויות מהסוג הזה פוגעות בהישגי הפמיניזם ובהתקדמות הרבה שנעשתה במעמדן של נשים. גם זה יכול להיות. אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא כיצד ניתן לשלול מאדם את שמו הציבורי, את ההכרה הציבורית, בטכניקה הזאת. זה הסיפור האמיתי. שהרי, אם אינו זכאי לפרס מפעל הפיס, האם הוא ראוי לשמש פרופסור באוני' תל-אביב? ומה בקשר לכתיבה בעיתון 'הארץ'? בשני המקומות הוא נהנה ממעמד מכובד בחלל הציבורי. אין שחר לטיעון, לפיו דווקא פרס ציבורי כספי המוקיר את פועלו בשירה הוא הדבר שאין הדעת סובלת אותו, ואילו המשרה שלו באוניברסיטה היא תקינה.
לידיעתך אדון נכבד
הימין נמצא תחת רדיפה בסגנון בולשביקי כמעט 100 שנים
איפה אתה חי ?
ללאור אין משרה קנית באוניברסיטת תל אביב. הוא גם לא פרופ'. למעשה לאור מקפיד להשמיץ את הממסד האוניברסיטאי מזה שנים רבות. הדוגמאות רבות ורק אזכיר את הוולגרית שבהן, תחום שבו לאור מצטיין: http://www.haaretz.co.il/literature/1.1355271
אין שום סיבה להגן על יריבינו. השמאל יגן עליו או יקריב אותו. זה המחיר שעליו לשלם על שבחר לדבוק באויבנו ובאגף השמאלי שמדכא את זכות הביטוי שלנו. הבנאדם מעולם לא התכוון לתת ליריביו כבוד בסיסי. אסור להפגין שום רגש חמלה עד יחזור בו מטעותו. תן לשמאל לטרוף אותו ולהטרף בעתיד על ידי הצדקן הבא בתור. על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון. זו אינה התמודדות הוגנת בין יריבים שקולים, כאיזה דו קרב טקסי. זו מלחמת קיום אידאולוגית בה אסור לרחם על אכזרים.
לשם הדיוק: לורד פסח על הסיבה שגרמה לאחת מחברות ועדת הפרס להוציא את הסיפור החוצה – איומים חריפים שנשלחו אליה.
לאחר קריאת הרשימה של לורד קשה להשתחרר מהרושם שעל ראש הגנב בוער הכובע.
שורת המפתח: "כל מי שיש לו שם בציבוריות הישראלית, חש באימה הזוחלת. מה כבר עשיתי בשנת 1979? האם קוד ההתנהגות ביחסי המינים לפני 35 שנה גרם למי שהיום הוא בן 60-70 לעשות מעשים שהיום לא רק שהוא מתבייש בהם אלא אף מועמד בגללם לרצח אופי או להעמדה לדין."
לשם גילוי נאות אני בן 67 ויש מעשים שאני לא גאה בהם, אבל אף אחד מהם לא מגיע לקרסולי לאור.
אם לורד היה טורח קצת לשמור על אתיקה עתונאית ומבצע תחקירון קטן, היה מסתבר לו שלא רק שלא מדובר בסתם שמועות, אלא דווקא במה שהוא מכנה השמאל הרדיקלי זוכה לאור לתמיכה כמעט בלתי מסוייגת ומעטים שם הקולות הביקורתיים.
מאמרו של אמנון לורד, מאתר "מידה" ותגובתי: אמנון לורד: קראתי את מאמרך ואני חייבת להאיר את עינייך. דבר הוא בגדר שמועה כל עוד השומע לא טורח לברר בעצמו את השמועה. זה שאתה רק שמעת מאחר שסיפר לאחר, לא אומר שזה "רק" שמועה. עבורי זו היתה המציאות, מאז 2010 עת פורסם תחקיר המקור, זה כבר לא שמועה: כי יש כאן נשים רבות שכתבו עדויות, מזמנים אחרים, שלא יודעות האחת על השניה- ומשום מה הסיפורים כולם דומים ומצביעים על תבנית קבועה של פעילות: הטרדה, מעשה מגונה ואונס. על מנת שעבורך שהדבר יצא ממהותה של "שמועה" עומד הכלי העיתונאי במלוא תפארתו והוא לעשות תחקיר. כל מה שאתה צריך לעשות זה ליצור קשר עם המתלוננות, שיש להן פנים ושם ולקבל מהם את עדותן ואז להכריע. עומדת לך הזכות כמובן להגיד שעדיין אינך יכול להכריע משפטית. לאורך כל הדרך אנו שומעים "עיתונאים" כמו ירון לונדון או אנשי הארץ שפוסקים על אי נכונות הדבר, כשאני יודעת שלא נעשה אליי אפילו טלפון אחד מצידם לבירור העיניין. כביתו החורגת של משה לרר ז"ל, אני רואה בכך חוסר אתיקה עיתונאית. מתמיה אותי אם כך איך לאורך שנים עשיתם תחקירים על אנשים וכתבתם עליהם, טרם חקירות משטרה ודוקא במקרה זה הינכם נמנעים מלעשות זאת. אי לכך אל תתפלאו שהמקום היחיד שנותר לנו הנפגעות לכתוב את האמת שלנו הוא המדיה החברתית. השינוי בעיתונות כרגע, נובע מכך שהיו לאחרונה כמה שכן טרחו וקיבלו מאיתנו את כל מערך העדויות העדכני. אני מזמינה אותך לעשות זאת גם ולמלא את תפקידך כעיתונאי חוקר.
אמשיך לומר בהקשר זה כי אני מצפה מהעיתונאים להזדעק אל מול זה ש"הארץ" פתאום כשעובדת שלו פונה ומספרת כי הוטרדה: פתאום!! אין להם דרך לבדוק את זה? אבל אם היא היתה עובדת משרד ראש הממשלה- אז לפתע יש להם כלים? בושה!! ואולי אני מקימה עליי כאן את קהל העיתונאים בישראל- אבל לא יכול להיות שאני, אדם קטן, יישב בביתו ויום אחר יום אקבל עדויות ואתם לא!! מה אני יותר מכם?
היי חבר, מה שלומך? אני כאן בשם השמועות
באתי לספר לכולם שחברך וכנראה גם הקולגה שלך להתנהגות מינית וחברתית נאותה, ניסה לבצע בי מעשה מגונה, באלימות שלא אשכח בחיים. אני הצלחתי לברוח בשל תנאים טכניים. לא כולן הצליחו
תוכל לקרוא על כך עוד, בלינק המצורף
כמו כן, אתה בושה למקצוע העיתונות, וכעת הוכחת לכולנו שהאתיקה שלך היא בגדר שמועה
אני ממליצה לך לאשר את תגובותינו פה, כי בכל מקרה הן עולות במקביל בדף העדויות
https://www.facebook.com/pages/%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%A7%D7%A4%D7%95-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8/371303199710660
שלום נעמית,
כדי לפתור את הסיפור של לאור, את צריכה לפנות למוסדות המקובלים במיעוט שעליו שניכם נמנים-
למשל, הגוף הבוחר של כנופיית חד״ש, או מועצת המנהלים של הקרן החד״שה.
אם גיבור כנופייתכם קדאפי היה בין החיים, הייתם יכולים לפנות גם אליו.
כתבה נבערת לחלוטין. טשטוש מושגי וטיעונים שטוחים שיוצרים מצג שווא של חרושת שמועות, בעוד כל מי שעשה בדיקה מינימלית מבין שלא מדובר כלל בשמועות, אלא במקבץ משמעותי ביותר של עדויות מהימנות. אבל לגברים רבים נוח תמיד לקשקש כמו רובוטים על לינץ' ורדיפה גם כשמדובר בתנועה ציבורית ראויה, שקופה, שמנמקת כל בקשה ודרישה ומוכנה להגיע לכלי התקשורת. אלו הן אינן שמועות, ידידי.
כמו בכל תחום פלילי או אתי אחר, בני אדם חורצים דין, שופטים, מגיבים, גוזרים מסקנות, ופועלים במישור הציבורי – גם ללא בית משפט. ההשלכות אינן מאסר בפועל או קנס כספי או איום על חייו של אדם היות שאין מדובר בבית דין או בארגון פשע. ולכן קצת אבסורד לתאר את המצב כשלילה של חופש הביטוי ורדיפה סטלינסטית. מדינה שבה אזרחים מגיבים רק לבתי משפט ומכשירים את כל הפעולות למעט אלו שבית המשפט קבע שאינן כשרות – אינה ליברלית ואינה דמוקרטית, אלא מנוונת, מושחתת, רקובה. תגובה ציבורית ברמה התודעתית למעשים שיש בהם דופי רב מעידה דווקא על חברה בריאה., לא ביקשו להכניס אותו לצינוק, אלא לא להעניק לו פרסים, לא לטפח את מעמדו כגיבור של השמאל וכאביר השירה הישראלית, ולא לתת לא במה נקיה מביקורת בעיתון האיכותי בארץ.
אנשים כל הזמן אומרים "חזקת החפות". אני לא חושבת שהם יודעים מה זה אומר. חזקת החפות היא מונח מהמשפט הפלילי ומשמעותו היא שה*מדינה* לא יכולה להעניש אדם שהיא מאשימה בעבירה אלא אם כן אשמתו מוכחת מעל כל ספק סביר. זה נועד כדי להגביל את כוחה של המדינה שהיא היחידה שיש לה את הסמכות להגביל את חופש התנועה של אדם במאסר. לחזקת החפות אין כל תוקף במישור האתי ואנחנו כחברה יכולות ויכולים וחייבות וחייבים להוקיע את מי שהתנהגותו פוגעת בחברה ובפריטים מתוך החברה.אנחנו גם עושים זאת בפועל לא מעט. למעשה, רבים מאלו שמגנים ומגנות עכשיו על אדם שונא ותוקף נשים היו מתנגדים ומתנגדות בחריפות למתן פרס מתקציב ציבורי לאדם שידוע כגזען.אבל זה כבר ידוע לנו ולא מפתיע אותנו שנשים זה הציבור הכי פחות חשוב ופגיעה בהן היא לא יותר מ"שובבות", או דבר שצריך להבליג עליו כי בדיוק עכשיו יש משהו יותר חשוב לדבר עליו, וכשאנחנו מדברות על הביטחון שלנו במרחב הציבורי אנחנו תמיד מפריעות למימוש זכות של מישהו או ציבור אחר.
מעניין איך הטיעון של ״רדיפה פוליטית״ מסתדר עם העובדה שהאישה שאותה לאור אנס ואשר היה לה האומץ לחשוף ראשונה את הזוועות, ובעיקבותיה העידו עוד עשרות נשים, היא פעילת שמאל ותיקה ומוערכת. אישה שפועלת למען זכויות הפלסטינים לא פחות (ואולי אפילו יותר) מלאור עצמו?
רדיפה?
פוליטיקה?
קשקוש של גבר שמפחד על עצמו
מה זה פטריוט של הארץ?
וגם אנטיציוני?
תודה שאתה אומר את זה.
תמכתי ועודני תומכת במאבק לפסילת לאור,
אבל אכן יש תחושה של איבוד רסן בשם הלינץ' הקדוש,
וזה אסור שיקרה.
תודה שגרמת לי לעצור קצת מהמרוצה ולחשוב.