הטקסט המקראי מציג בפנינו מספר שאלות לא פתורות: מדוע פרעה גזר על הזכרים ולא על הנקבות? האם פקודתו של פרעה יושמה במציאות.
הטקסט המקראי מציג בפנינו מספר שאלות לא פתורות: מדוע פרעה גזר על הזכרים ולא על הנקבות? האם פקודתו של פרעה יושמה במציאות? ייתכן שהתשובה נמצאת במה שלא כתוב בטקסט
שלוש גזירות גזר פרעה הרשע על אבותינו במצרים כדי לכלותם:
בראשונה גזר שעבוד:"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶך" אבל הגזירה לא מילאה את תפקידה. כדברי הכתוב: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" .
בשניה גזר על הזכרים וציוה על המיילדות: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה" אבל גם הפעם נכשל המלך: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים".
לאחר נסיון השווא השני גזר בשלישית: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן".
המבנה הספרותי הוא מבנה משולש קלאסי. גזירה ראשונה וכישלונה, גזירה שנייה וכישלונה, גזירה שלישית ו… בניגוד לשני השלבים הקודמים אין אנו זוכים לשמוע כלל אם התקיימה הגזירה השלישית ואם מילאה את תכליתה בשלמות או באופן חלקי. ראוי לציין כי לא חשנו כלל שהאינפורמציה הזו חסרה. הסיבה ברורה – בסיפור הופיעה דמות חדשה, הילד משה, שגנבה את כל תשומת לבנו. גורל הילד האחד השכיח מאתנו את גורל הרבים. אבל הקושיה בעינה עומדת, ואף מחריפה בהמשך, כי השתיקה של המקורות בכל מה שנוגע לגזירת רצח הילודים הזכרים נמשכת גם בפרקים הבאים, החוזרים ומתארים את העם כולו, ובולטת במיוחד מתוך ההשוואה לגזירת השעבוד שקדמה לה, כי בניגוד להיעלמות התמוהה של גזירת הרצח מלווה השעבוד את הסיפור לכל אורכו.
גזירת הרצח אינה כללית, כלומר אינה מכוונת נגד כל העם אלא רק כנגד הזכרים העתידים להיוולד מרגע הצו-"כל הבן הילוד", ואין הכתוב מסביר לנו את פשר הצמצום הזה. צמצום הגזירה לזכרים בלבד תמוה גם מבחינה מעשית, שהרי הרוצה להשמיד אוכלוסיה מסוימת או לצמצם את מספרה יפיק את זממו ביתר יעילות אם יפגע באוכלוסיית הנקבות. וכבר עמדו על קושי זה במדרש: "היה לו להרוג את הנקבות, אם אין נקבות, זכרים מהיכן ישאו נשים"
הטקסט הנעלם
עד כאן מנינו את הקשיים מכאן נציע פתרון:
גזירת הרצח המתוארת בפתיחת הפרשה היא בבירור הקדמה לסיפור לידת משה. הרי בלא הפרט הזה לא נבין כלל מדוע הצפינה אם משה את בנה, מדוע לקחה לו תיבת גמא ושמה את התיבה על שפת היאור. פעולות אלה של האם הן הסיבה למהלך חייו המיוחד של משה, כי כידוע לכל – בת פרעה היא המוצאת את התיבה, היא המגדלת את הילד משה בארמון המלך, וכך, ביודעין או שלא ביודעין, ממלטת את הילד מגזרת הרצח שגזר אביה.
התבוננות בספרות העמים מלמדת, שסיפורים מעין הסיפור שלפנינו מופיעים כהקדמה לסיפורי גיבורים רבים. כך למשל מספר הרודוטוס, שמלך פרס ציווה להמית את התינוק כורש, אך בדומה למיילדות בסיפורנו נרתע הרועה שבידו הופקד כורש מן הרצח ובדומה לבת פרעה בסיפורנו גידל את הילד בביתו. גם כורש הבוגר בדומה למשה חזר ונלחם במלך שציוה לרוצחו וגבר עליו. דוגמה מפורסמת יותר של תבנית סיפורית זו מצויה בסיפור המלך אדיפוס. את המסופר בפרשת השבוע יש לראות כדוגמה נוספת של תבנית עתיקת יומין זו.
והנה התבוננות במקבילות בספרות העמים מלמדת שמצוי בהן פרט החסר בסיפור המקראי. הן אצל הרודוטוס, הן בסיפור אדיפוס והן בדוגמאות נוספות שלא עמדנו עליהן כאן מופיע לפני גזירת הרצח של המלך חלום, כך בסיפור כורש, או בשורת נבואה (אוראקל), כך בסיפור אדיפוס, או איזה סימן אחר, שמתוכו למד המלך כי עומד להיוולד ילד שעתיד בבגרותו לפגוע במלך. גזירת הרצח של המלך בכל הסיפורים האלה היא ניסיון למנוע את התגשמות הבשורה.
בדומה לארכיאולוגים, המשחזרים טורסו של פסל בעזרת דוגמאות של פסלים שלמים, נשלים גם אנחנו את הסיפור בעקבות המקבילות ונשער שמן הסיפור במקרא נשמטה פתיחתו. פתיחה זו סיפרה בהתאמה למקבילות על אות כלשהו שהזהיר את המלך מן התינוק העתיד להופיע.
השלמה זו פותרת את כל הקשיים שמנינו. המלך הוזהר מפני לידת תינוק אחד, משום כך הוא גוזר רק על היילודים. כדרכן של המקבילות התינוק הוא זכר, משום כך גזר רק על הזכרים. הגזירה לא כוונה נגד העם כולו אלא כל מטרתה למנוע לידת תינוק אחד. ברור כעת גם מדוע נעלם המוטיב לאחר שעשה את שלו לשמש כמבוא ללידת משה.
מלבד המקבילות שמנינו מסייעות להשערה גם גרסת יוסף בן מתתיהו (בן המאה הראשונה לספירה): וגרסת אגדת חז"ל (שמות רבה), כי מוטיב הבשורה מראש, ששיערנו את קיומו בסיפור המקורי, נשמר בהן.
את הפתרון הביקורתי הזה המבוסס על המקבילות מספרות העמים הציע לראשונה החוקר הוגו גרסמן (1877-1927), אבל מכמה בחינות כבר קדם לו רבן של ישראל, רש"י, שגרסמן אינו מזכירו כלל. רש"י הרגיש מן הסתם שבלי הוספת הבשורה למסופר במקרא אין הסבר לקשיים שהתלבטנו בהם. וכך כתב: "אם בן הוא וגו' – לא היה מקפיד אלא על הזכרים שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להיוולד בן המושיע אותם."
נסיים בהערה החשובה לתולדות הספרות בכלל. אם כיוונו אל האמת יוצא שמוטיב קדום, הבשורה מראש, שנעלם מן המקרא, מופיע במקורות מאוחרים (אגדת חז"ל ויוסף בן מתתיהו). למדנו שלעתים שומר מקור מאוחר מוטיב קדום שנשמט במקור העתיק.
