כל האמצעים כשרים: בדיית העוני של מרכז אדווה

קראתם שאתם עניים? העובדות אומרות אחרת • דו"ח 'תמונת מצב חברתית לשנת 2014' של מרכז אדווה מייצר שלל כותרות על אי-שוויון ופערים, אך נכשל כישלון מחפיר לבסס אותן • יתרה מכך, העובדות המופיעות בדו"ח עצמו מעידות כי המצב רק הולך ומשתפר • טיעונים אמורפיים, נימוקים סובייקטיביים וסילוף – מסתבר שהכל כשר כשהמטרה מקדשת את האמצעים

כלכלה, גורסת מימרה מוכרת, היא עניין חשוב מכדי שנשאיר אותו בידי כלכלנים. למקרא דו"ח אדווה האחרון, עם זאת, גם מי שמסכים עם המימרה יחוש שהיא טעונת תיקון. כלכלה היא אולי עניין חשוב מכדי שתוותר בידי כלכלנים לבדם, אך ודאי שאסור להפקירה בידי סוציולוגים.

לפני חמש שנים, עם פרסום "תמונת מצב חברתית" לשנת 2009 של מרכז אדווה, חשף רותם סלע, אז עיתונאי במעריב, שורה ארוכה של אי־דיוקים בדו"ח. סלע סבר כי אי־הדיוקים נבעו מסדר יום חברתי מסוים אותו ביקש מרכז אדווה לקדם. מרכז אדווה, מצידו, האשים את הש.ג. ("הכל נעשה בתוכנת אקסל").

בשנים האחרונות התמעט במידה מסוימת העניין בדו"ח אדווה. אפילו העיתונאים, אלו שלפי ברברה סבירסקי, מנהלת המרכז, רק "מדפיסים את הקומוניקטים [של אדווה] כמו שהם", הבינו שמדובר בדו"ח בעייתי מאוד ומוטה להפליא. בהסתכלות לאחור, עם זאת, נדמה כי סלע טעה. אין ספק כי למרכז אדווה סדר יום חברתי ברור, המשתקף היטב גם מזהות כותביה ועורכיה של "תמונת מצב חברתית" שלו. עם זאת, בחינת הדו"ח האחרון עשויה להצביע על כך שהעיוות בנתוניו אינו תוצר של עיוות מכוון – כי אם של חובבנות.

"מן הידוע בארצות אחרות"

טענה מרכזית בדו"ח מרכז אדווה הנוכחי היא כי "הצמיחה אינה מיתרגמת לשיפור ברמת החיים של כלל הישראלים". עוגת ההכנסות גדלה, טוענים כותבי הדו"ח, אך התוספות עוברות בעיקר לידי העשירים ("לאן הגיעו פירות הצמיחה? למיעוט קטן"). הטענה מתבססת על ממצא אנקדוטלי (שכר מנכ"לים) ועל טענה לא בדוקה כי הגידול בנכסי הציבור זרם לידי העשירים. הנתונים אמנם אינם ידועים לכותבי הדו"ח ("בישראל אין מפרסמים נתונים על התפלגותם של נכסים אלה לפי עשירונים") אך הם סמוכים ובטוחים שכך הדבר שכן "מן הידוע בארצות אחרות, סביר להניח שגם אצלנו מחזיק המאון העליון בחלק גדול מאוד של נכסים אלה".

כדאי לשים לב לכך כי גם אם הטענה הסתמית הזו נכונה, לא נובע ממנה כי "חלקם של העובדים בעוגה… ירד". למעשה, בהחלט ייתכן ההפך. לדוגמה, אם א' קיבל בשנה אחת 90 אחוז מהעוגה, ואילו ב' קיבל רק 10 אחוז ממנה, אם בשנה הבאה א' יקבל 80 אחוז מהעוגה וב' יקבל 20 אחוז, עדיין יהיה נכון לטעון כי א' מחזיק ב"חלק גדול מאוד" מהעוגה, אך תהיה זו טעות לטעון כי חלקו של ב' הפך קטן יותר.

ובעצם, גם במרכז אדווה חושבים כך. בהמשך הדו"ח, תחת הכותרת "כשליש מהשכירים משתכרים שכר מינימום ומטה" מביא המרכז נתונים על השינוי במספר העובדים המשתכרים עד שכר מינימום. מספרם ירד בשנים 2012-2003 ב-11.6 אחוז, כאשר במקביל מספר העובדים המשתכרים מגובה השכר הממוצע ומעלה עלה בכ-9 אחוז. אלו נתונים הסותרים באופן בוטה את הטענה של מרכז אדווה (בהערת אגב: ממצאי הביטוח הלאומי, עליהם מתבסס דו"ח אדווה, מצביעים על סתירה חריפה אף יותר, כאשר מחשבים את הנתונים לפי חודש עבודה ולא לפי שכר ממוצע. אך הבה לא נתקטנן).

במרכז אדווה מנסים להסביר את הסתירה בטענה ש"השיפור לא היה דרמטי במיוחד", שכן "רוב אלה שנגרעו משורת המשתכרים פחות משכר מינימום עברו לשורת המשתכרים בין שכר מינימום לחצי מן השכר הממוצע". כלומר, באדווה מסכימים כי המצב משתפר, אך לא במהירות הרצויה להם ולכן יש כאן עוד הוכחה לכך שהמצב חמור. ולמי שלא השתכנע מהטיעון המבריק הזה, מצרפים באדווה חוות דעת מלומדת הגורסת כי "הכל מסכימים על כך שבישראל של ימינו קשה לקיים רמת חיים סבירה בשכר מינימום". כלומר, אמנם הנתונים על כך שהעשירים מתעשרים והעניים הופכים עניים יותר אינם עולים בקנה אחד עם העובדות, אבל תראו איזה ציפור יפה עברה כאן כרגע! שמתם לב? אילו צבעים מקסימים… על מה דיברנו?

נתונים זה לחלשים

עמלי מרכז אדווה דבקים באותה שיטה גם בהמשך. כל קשר בין הכותרת לתוכן מקרי לחלוטין. הרי העיתונאים ממילא "מדפיסים את הקומוניקטים כמו שהם" אז מה זה משנה מה כתוב מתחת לכותרת?

כך יוצא, לדוגמה, כי תחת הכותרת המדכדכת "פערי השכר בין גברים ונשים יציבים" מוצגים נתונים המורים על־כך שבשנים 2013-2003 עלה השכר הממוצע של נשים מ-62.2 אחוז מזה של הגברים ל-68.1 — עלייה משמעותית של 8.6 אחוז; והשכר השעתי עלה באותה תקופה בכ-3 אחוז, לרום של 85.6 אחוז מזה של הגברים. לא מצב אידיאלי, אך הנתון האחרון מציב את ישראל במצב טוב מזה של שוודיה, גרמניה, הולנד ופינלנד. אבל, כידוע, זה לא תופס יפה בכותרת.

אולם באדווה לא עצרו שם. תחת הכותרת "פערי השכר בין… יהודים מזרחים ליהודים אשכנזים הם משמעותיים ביותר" מובאים נתונים המצביעים דווקא על שינוי בנתונים אלו, שכן שכר יהודים מזרחים עלה מכ-73 אחוז משכר יהודים אשכנזים לשיעור של כ-84 אחוז משכרם. בשלב הבא, אומרת הכותרת, "אי שוויון גם בדור הבא של הקשישים". ושוב, הנתונים המובאים לתמיכה בכך מצביעים דווקא כי ההפרשה לפנסיה הפכה הרבה יותר שוויונית (בשנת 2003 הופרשו 51 אחוז מכל הכספים לחסכון פנסיוני על־ידי החמישון העליון, לעומת כ-45 אחוז בלבד בשנת 2013). גם כאן, הסתירה לטיעון הבסיס (העניים הופכים עניים יותר, העשירים עשירים יותר) אינה מוסברת כלל, ובמקומה מספקים באדווה קרעכץ יהודי טוב: "רמת החיים של כל אחד מהם, בהגיעם לגיל פרישה, תהיה שונה לחלוטין".

לאחר מכן מבשרת הכותרת כי "משפחה אחת מתוך חמש – מתחת לקו העוני". אחרי הכותרת מובאים נתונים המצביעים על ירידה דרמטית בשנים האחרונות בשיעור העוני. לדוגמה, צניחה של כ-13 אחוז בשיעור המשפחות הערביות מתחת לקו העוני. שוב, טענת היסוד נסתרת. באדווה מסבירים זאת בכך שהנתונים של הביטוח הלאומי היו מצוינים עד כה, הסתמכנו עליהם כל השנים והם גם "מבוססים על ההגדרה המקובלת על-ידי הרשויות הסטטיסטיות ברחבי העולם", אבל עכשיו, כשהם לא מתאימים לטענותינו, כדאי לפנות דווקא להגדרת העוני של ארגון 'לתת' (המופרכת אף יותר מזו של הביטוח הלאומי, כפי שהראה יגיל הנקין ב'מידה'). וחוץ מזה, איפה הלב היהודי שלכם? אם מישהו אינו עני לפי ההגדרות הסטטיסטיות הקרות אז מה, הוא לא קצת עני בכל זאת? (ואם מישהו לא מאמין שמישהו העז להעלות טענה כזו בכלל, ראו עמ' 22). חוץ מזה, תראו איזה ציפור יפה עברה כאן כרגע! ראיתם? שמתם לב לנוצות הסגולות?

עוד אנו מתבשרים כי בישראל אי־שוויון גדול לפי מדד ג'יני, וההסבר לכך הוא הקיטון בנתח של המדינה מכלל התמ"ג. בין הטבלאות המציגות את הדירוג לפי מדד ג'יני ואת נתח שירותי המדינה מכלל התמ"ג אמנם אין מתאם ברור, אבל, צריך לזכור, ממשיך הדו"ח, שבישראל נגבים יותר מסים עקיפים, שהם שוויוניים פחות, ממסי הכנסה, שהם שוויוניים יותר. לדוגמה, מספרים נתוני הדו"ח, בישראל גובים מס רכוש בהיקף של 9 אחוז מכלל המסים, לעומת 5.5 אחוז במדינות ה-OECD, וכידוע מס רכוש הוא מס שמוטל בעיקר על העניים; וגם אם לא, אז תדעו לכם ש"רק מיעוט מגיע" להשכלה גבוהה וגם אם מספר הזכאים לבגרות גדל "נותר לראות האם נתון זה ישמור על יציבות בשנים הקרובות".

המריחה הגדולה

השיטה עובדת גם כשבעצם אין על מה לדווח. תחת הכותרת "אבטלה מקשה על יציאה מעוני" אנו מתבשרים על מה שכבר ידענו, שהאבטלה נמוכה יחסית בישראל. בכל זאת, אנו למדים מהדו"ח, המצב עדיין חמור ביותר. הדו"ח מתבסס על נתוני דורשי העבודה בשירות התעסוקה כדי לאייר את המצב, אף שהוא מודה כי "מובטלים רבים אינם פונים לשירות התעסוקה". הדו"ח של אדווה גם אינו טורח להתייחס לנתונים תמוהים ביותר בנתוני דורשי העבודה (1.4 אחוז בכפר ברא לעומת 1.3 אחוז בסביון; 2.5 אחוז בג'לג'וליה, לעומת 2.6 אחוז בכפר סבא; 3.0 אחוז בכפר קאסם לעומת 3.0 אחוז בגני תקווה), שהיו אמורים לגרום לו להסס להשתמש בו.

הרושם שנוצר הוא שבשלב זה בדו"ח, עיקר חשיבותו של הנתון החולף טמונה בכך שאם עורכים אותו בטור בודד וצר, אפשר למרוח אותו על חמישה עמודים טובים ושקולים. וכך גם נעשה: נתוני הזכאות לבגרות לפי מקום יישוב – חמישה עמודים; נתוני הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות לפי מקום מגוריהם – שבעה עמודים. סך הכל, 26.5 אחוז מכלל הדו"ח (64 עמ') מולאו בנתונים חסרי ערך אלו.

 השיטה הזו השיבה כותב שורות אלו אל קנאת ימי נעוריו. אז, כאשר נשלפו כלי הכתיבה מן הקלמרים לבחינה בתושב"ע או בתע"י, אז היה מר רדלר הצעיר מכביר מאמצים כדי לגלוש איכשהו עם זנב תשובה אל העמוד הבא, שעה שהתמריות והיעלות והמיכליות והענתיות שליד השולחנות שלצידו רהטו בעט נטולת דאגה עמודים-על-עמודים של פתפותי ביצים.

כך עובד גם הדו"ח של מרכז אדווה. התמריות ושות' של פעם החזיקו באג'נדה ברורה: הן רצו "לפחות תשע" וכל מריחה הייתה כשרה לטובת מטרה קדושה זו. גם למרכז אדווה יש סדר יום ברור וממש כמו התמריות, אין לו נתונים לתמוך בו, אך הוא יודע בדיוק איך לעבוד על המורים: כותרות ממורקרות היטב, פטפוטים מכל הבא לעט תחתיהן ובעיקר למרוח, ולמרוח ולמרוח.