פרשת וארא: המכה שלא הייתה

כולנו מכירים את עשר המכות, אך האם אכן ספרנו נכון? • קריאה זהירה של הטקסט המקראי מעלה כי מכת הדבר לא יצאה לפועל אלא נשארה בגדר איום בלבד •  ד"ר יונתן כהן בעקבות הטעות הנפוצה

הקורא את פרשת השבוע מגיע אחר מכת השחין לפסקה הבאה (ט, 13-15): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת-עַמִּי  וְיַעַבְדֻנִי. כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפֹתַי אֶל-לִבְּךָ  וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ.  כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת-עַמְּךָ בַּדָּבֶר …

קטעתי את ציטוט הפסקה באמצע כדי לשאול את הקורא, מה יבוא בהמשך? אין כל ספק כי הקורא את הסיפור בפעם הראשונה ויש להניח גם קורא בקיא יותר יענה כי הפסקה ממשיכה ומספרת כיצד לאחר ההודעה על בוא מכת הדבר באה בהמשך מכת הדבר. תשובה זאת מתחייבת מהגיון הכתוב ומן הדפוס שכבר הופיע ברוב המכות הקודמות, שבהן לאחר ההודעה על המכה העתידה להופיע מופיעה תמיד המכה עצמה. אבל המשך הפסקה אינו מאשר כלל את צפיות הקורא כי הפסקה ממשיכה: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל-הָאָרֶץ. עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם.  הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה. (16-18)

המכה הנעלמת

תוך כדי דיבור נעלמת מכת הדבר ומופיעה במקומה מכת הברד. ננסה להלן להסביר את המבנה התמוה הזה. לצורך בירור התעלומה נעיין במזמור ע"ח בתהלים. במזמור זה נוזף המשורר  בישראל, שאינם זוכרים את החסד שעשה עמם אלהים במצרים. הוא פותח בתוכחה (42-43): "לֹא-זָכְרוּ אֶת-יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר-פָּדָם מִנִּי-צָר. 43 אֲשֶׁר-שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו" ומכאן עובר לרשימת המכות. רשימה השונה מן המסורת בשמות הן במספר המכות והן בסדר שלהן. לא נוכל לדון במסגרת הרשימה שלנו  בכל המכות ונצמצם את העיון למכות האחרונות, המתוארות בפסוקים 47-51 (המבקש לסקור את כל הרשימה יכול לעיין בספרו המעולה של ליונשטם, מסורת יציאת מצרים, עמ' 31-32).

וזה לשון המזמור:

47. יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם    וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל (=מילה יחידאית סתומה .ע"פ התקבולת  מילה קרובה לברד).
48. וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם (=בהמתם)   וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים.
49. יְשַׁלַּח-בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים.
50. יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר.
51. וַיַּךְ כָּל-בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם  רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי-חָם.

את רשימת המכות סוגרת כמו בשמות מכת הבכורות (פסוק 51). קודמת לה (בפסוק 50) מכת הדבר. בקריאה ראשונה לא לגמרי ברור במי פוגעת מכת הדבר: האם בבני האדם? "לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם"  או בחיות? "וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר" או בשניהם? התקבולת בין "חַיָּתָם"  ל"נַפְשָׁם" מופיעה במקומות נוספים במקרא. היא תקבולת נוסחאית. למשל: בתהלים קמ"ג 3: "כִּי רָדַף אוֹיֵב  נַפְשִׁי –  דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי."  מן התקבולת הקבועה הזו אנו למדים ש"חַיָּתָם" בפסוק 50 אין פירושה החיות שלהם אלא הנפש שלהם – של בני האדם. ומכאן ברור שמכת הדבר המתוארת בפסוק 50 פוגעת בבני האדם.

בפסוקים 47-48 מתוארת מכת הברד. תיאורה יוצא דופן במקצת, מפני שבניגוד למכות הקודמות (פסוקים 44-46) הקדיש לה המשורר בע"ח שני פסוקים, למרות שאינה מתייחדת בחומרה יתירה לעומת המכות הקודמות. היינו עוברים על חריגה פעוטה זאת לסדר היום לולא פרט נוסף. בתרגום עתיק ליוונית של המזמור (תרגום סומכוס מסוף המאה השנייה לספירה) מתורגם ברד בפסוק 48: "וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם" במילה היוונית  λοιμόςשפירושה דבר. אם נקבל את גרסת התרגום מתבטלת החריגה הפעוטה במבנה. בפסוק 47 מספר המשורר על מכת ברד ובפסוק 48 על מכת דבר. בנוסח שלנו חל איפוא שיכול אותיות. אלמוני העתיק ברד במקום דבר. נביא להלן חמישה  נימוקים התומכים בהצעת התיקון ל"דבר" במקום "ברד":

1. מול המילה "ברד" בפסוק 48 עומדת בתקבולת המילה רשף (וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים). והנה בחבקוק ג, 8 כתוב:  "לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו". התקבולת דבר-רשף מחזקת מאד את הצעת התיקון.
2. רשף הוא שמו של אחד מאלי כנען. באוגרית, עיר כנענית עתיקה, נמצא שם האל רשף בהקבלה לאל הדבר הבבלי נרגל.
3. בכתובת פיניקית-יונית שנמצאה בקפריסין מקביל שמו של רשף לאל היווני אפולו, שהוא בין השאר אל הדבר. כך למשל נפתחת האיליאדה של הומרוס במכת דבר ששולח אפולו בצבא היווני.
4. להקבלה בין שני האלים האחראים לדבר אפולו ורשף יש זכר גם במפת ארץ ישראל. מצפון לתל אביב מצויים שרידי העיר היוונית אפולוניה שנבנתה על שרידי העיר העתיקה ששמה נשתמר בערבית – ארשוף. מן הסתם נקראה העיר העתיקה על שם האל רשף, והיוונים שהתיישבו במקום מאוחר יותר קראו את שם עירם בתרגום דתי יווני על שם אפולו.
5. נימוק סגנוני: פסוק 50 מסתיים במילים "וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר". המקביל, אם נקבל את הצעת התיקון, לפתיחת פסוק 48:  וַיַּסְגֵּר לַ"דבר" בְּעִירָם.

נסכם את עיוננו  ארבע המכות האחרונות המנויות במזמור ע"ח הן: מכת הברד. מכת הדבר הפוגע בבהמה. מכת הדבר הפוגע באדם. מכת בכורות. לשיטת המזמור היו איפוא שתי מכות דבר. מכת דבר שפגעה בבהמה ואחריה מכת דבר שפגעה באדם.

עדות לכח אלוהים

נשוב עתה לפתיחת רשימתנו. מן הפסוקים שצוטטו בפתיחת הפסקה אנו למדים שגם המסורת בשמות הכירה את מכת הדבר באדם. הן משה מכריז שהיא עתידה להופיע. ועתה נשאלת השאלה, מדוע אם כן לא כללה המסורת בשמות את מכת הדבר באדם במסגרת המכות בדומה למזמור ע"ח אלא ביטלה אותה ועברה למכת הברד?

אין  אנחנו צריכים להביא מרחוק את תשובתנו, כי בעל הפסקה מפרש לנו בפסוק 15 מה מנע בעדו לכלול את המכה: "וְאוּלָם, בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי." דבר כמוהו כמוות. אחריו לא יכולות להופיע מכות נוספות. במי תפגע הנוראה במכות, מכת הבכורות, במתי הדבר? אלהים אינו פוגע בפרעה ובעמו במכת הדבר כדי ששרשרת המכות תימשך ותשמש כעדות לכח אלוהים.

תשובת המסורת בשמות לדחיקת מכת הדבר מן הרשימה מחזירה אותנו למזמור ע"ח ומעוררת את השאלה, כיצד לא חש משורר המזמור בסתירה, הרי המשורר מספר כיצד אחרי הדבר הפוגע באדם מופיעה מכת הבכורות. כיצד נותרו בכורות אחר מכת הדבר?

בעל כורחנו נענה – או שבעל המזמור לא הרגיש בסתירה או שלא נראתה בעיניו כסיבה מספקת לדחות מכה שקיבל בירושה ממסורות קודמות. בהרבה מקומות אנחנו נוכחים לדעת, שהמחשבה המקראית אינה רגישה לסתירה, ויסודות  הנראים לנו כסותרים זה את זה חיים במקרא בשלום זה לצד זה. גם המסורת בשמות, שדחקה את מכת הדבר באדם, לא חשה לסתירה בין מכת הדבר בבהמה (המכה החמישית) ובין מכת הבכורות שפגעה כזכור גם בבכור הבהמה. העיון בתופעה הזאת כבר חורג ממסגרת הרשימה השבועית שלנו. ואני מסתפק בהערה שתכונה זו של המחשבה המקראית אינה נשקלת כראוי בדיונים של חוקרי המקרא. לחוקרי המקרא די בגילוי סתירה כדי לקבוע שבטקסט יש מקורות שונים. אך עלינו לזכור: בניגוד לחוקרי המקרא כותבי המקרא לא למדו בגימנסיה קלסית בגרמניה וחוקי כתיבתם וקטגוריות מחשבתם עוצבו בעולם רחוק מאד מהגיונות הפילוסופיה.