סתם עוד כותרת נגד נתניהו

אם נתניהו היה מבצע נס של ישו והולך על פני הכנרת, הכותרת הראשית ודאי הייתה: "נתניהו מזהם את מי הכנרת". המשנה היה מסביר: ביבי דרך ברגל גסה על ים שאתם שותים.

בסך הכל ציפו לראותו. נתניהו בעצרת בפריז. צילום: פלאש90

מסעו של ראש הממשלה לפריז חשף עוד טפח ביחס הפתולוגי של התקשורת הישראלית כלפיו. דומני שלא מדובר במציאות המוכרת מלימודי מדע המדינה אלא דווקא מלימודי הפסיכולוגיה או ליתר דיוק הפסיכו-פוליטיקה. זה לא סוד שאני תומך בנתניהו וזה גם לא סוד, שרוב עמיתיי מתנגדים עד מתעבים אותו. כתבתי בעבר על האנומליה ביחס התקשורתי לנתניהו, הדמון ביבי, ניסיתי למצוא הגיון במקום שלעיתים אין בו הגיון עד שהארה הכתה בי או ליתר דיוק זיכרון ישן והרי רשמיו.

כיוון שהעיתונות משולה לכלב שמירה ומשום שהפוליטיקאי בעבר והעיתונאי בהווה יוסי שריד כבר כתב השבוע על כלב החלטתי לאמץ את הדימוי ולכתוב על חווית הכלב שלי. לפני הרבה שנים כשהייתי רווק, חבר נסע לחו"ל לשלושה חודשים והשאיר אצלי למשמרות כלב דלמטי שענה לשם סמי. כרבים מבני גזעו מדובר היה בכלב עם מחלת נפש ופיגור מתקדם. מן המוסכמות שהדלמטים הינן בריות מתוסבכות ביותר וזאת בלשון המעטה. לצורך שמירת והשבחת הגזע, קרי החברבורות על גופם, מזווגים אותם אך ורק בינם לבין עצמם. בביולוגיה קיים כלל ברזל גנטי: סקס בתוך המשפחה עלול לייצר צאצאים פגומים עד דפקטיביים. והראיה: סמי שאמו הייתה גם אחותו.

האורח שלי אהב לאכול סיגריות, ספות, נעלי בית ואת התחתונים המלוכלכים שלי. ותאמינו לי, צריך להיות עם בעיות רגשיות קשות במיוחד כדי ללעוס את התחתונים שלי. וזה עוד החלק הקל. התכונה הכי בעייתית של סמי הייתה החרמנות הפתולוגית שלו. מה אומר ומה אספר, זה היה חתיכת כלב אחוז תשוקה חסרת מעצורים וחסרת אבחנה.

יום אחר יום סמי אנס בברוטאליות את הספה שלי, התחכך בכל רגל מזדמנת, עניין שחיסל את חיי החברה שלי, וכל זאת כשבעיניו הכלביות עומד המבט המטומטם ביותר עלי אדמות. באופן סופי נשברתי ביום שהוא ניסה לשדל את נעלי הבית שלי. גם לאכול אותם וגם לבעול אותם?

כשחזר החבר, וסמי נעלם, נדמו לעד האספירציות שלי לגידול בעל חי אי פעם. שנים מאוחר יותר קראתי בספרות הרפואית על תסמונת קלובר-ביוסי בה לוקים לעיתים חולים שנפגעו באונות הרקה של המוח. זוהי תסמונת רפואית המתבטאת בהתנהגות מינית חסרת הבחנה. החולים מפנים הצעות מגונות לרופאים, לאחיות, לחולים אחרים ואפילו לכיסאות גלגלים. להבנתי, סמי הנובח סבל מתסמונת דומה כמו גם חלקים בתקשורת הישראלית הלוקים בייחום חסר מחשבה בכל הקשור לביבי. כלבים שוטים המריירים על הספות המטפוריות שלכם.

Le fameux gisant de Victor Noir .. qui "porte à gauche"
מוזמנים לנסות. קברו של ויקטור נואר. צילום: Gaël Chardon CC BY SA 2.0

גבריותו המלוטשת של השליח

בחלקה 92 בבית הקברות המפורסם "פר לשז" (Pere la Chaise) בפריז ניצב קברו של העיתונאי ויקטור נואר, שהפך לאתר עלייה לרגל ולאחד הקברים הנפקדים בעולם. מצבת הקבר הינה פסל ברונזה בגודל טבעי של המנוח שוכב לאחר שנורה למוות. הפסל הנודע דאלו אחראי ליצירה. הוא גם אחראי לאטרקציה המרכזית של הפסל, בליטה חד משמעית ומעוררת קנאה באזור חלציו של ויקטור נואר. כן, כן. מת בולט. משום כך, הפך למונומנט פריזאי היסטורי, אטרקציה תיירותית שאסור לדלג עליה. במהלך השנים לוטשה גבריותו של נואר בידיהן של נשים רבות שהפכו את הקבר למוקד עליה לרגל כסגולה לפריון. הגרסה הצרפתית לקבר יונתן בן עוזיאל.

כעת לגלגולו של סיפור. בחייו הקצרים (22) נואר לא הותיר חותם על דברי הימים אולם מותו הפך למופת של תעתוע היסטורי. מדריכי תיירים נוהגים לספר כי נואר היה עיתונאי בינוני אך מאהב מתוחכם ואלגנטי שנהרג בדו קרב עם דודנו של נפוליון השלישי כיוון ששכב עם ארוסתו. סיפור טוב, אבל לא מדויק.

נואר נולד בשם איבן סלמון למשפחה יהודית שהמירה דתה לקתוליות. נואר היה שם העט ותמונתו מעידה שהיה בחור יהודי נמוך ושמנמן שספק אם בכלל ידע אשה בחייו. באחד עשר בינואר 1870 נשלח נואר על ידי עורך העיתון שלו, פסקל גרוסה, להעביר לנסיך פייר נפוליון (אחינו של הקיסר נפוליון השלישי) הזמנה לדו-קרב בשל עלבונות שהטיח בו האחרון. כאן חלוקות הדעות. הגרסה המקובלת היא שהנסיך העצבני התרגז על עזות המצח של העורך הפלבאי, קילל את השליח, ולבסוף שלף את אקדחו וירה בו. הנסיך מצדו טען שנואר ניסה לשלוף אקדח והוא ירה בו כהגנה עצמית. בית המשפט הצרפתי קיבל את גרסתו.

במותו, הפך נואר לסמל בקרב מתנגדי השלטון המלוכני, מרטיר שהקריב חייו למען הרפובליקה. מתנגדי המשטר ביקשו לקיים הלווית המונים ולקוברו ב"פר לאשז". אחיו של נואר, לואי, חשש מטבח במשתתפי ההלוויה והצליח לסכל את התוכנית, נואר נקבר בבית קברות בפרברים. עשרות אלפים ליוו אותו. כעבור עשרים שנה, לאחר נפילת השלטון המלוכני הועבר ארונו לקבורה ב"פר לאשז".

השנים חלפו, המלוכה נשכחה וגם נואר כסמל מתנגדי הרודנות נעלם במרתפי הזיכרון עד שבשנות השבעים של המאה העשרים, מדריכת תיירים סיפרה בהלצה שחיכוך בבליטה ההיא היא סגולה לנשים המתקשות להרות. המיתוס תפח והפך לעובדה. הוראות ההפעלה קובעות כך: אם מניחים פרחים מתחת לכובעו השמוט, מנשקים אותו בשפתיו ומשפשפים את הבליטה מקבלים פריון, חיי מין סוערים ובמקרים מסוימים גם זיווג תוך שנה. התוצאה הכימית על הפסל מרשימה. בעוד גוף הפסל אפור ירוק כמו כל פסל ברונזה מחומצן, אותו חלק בולט נוצץ ומבריק בחיותו.

כך ההיסטוריה כותבת ומשנה, מוחקת ומתקנת גרסאות, מחליפה סיבה במסובב. עיתונאי צעיר שנרצח בשעת שליחות טכנית משל היה שליח פד-אקס הופך לקדוש מעונה ובגלל גחמת פסל משתנה לסמל פריון חילוני.

אז מה אם שרו לו 'התקווה'?

אני כותב את הדברים מתוך ההקשר הפריזאי האחרון. שימו לב, ראש ממשלה ישראלי טס להשתתף בצעדת המונים נגד הטרור ומתוך כוונה להראות לקהילה יהודית שהם לא לבד, שיש מי שדואג ומצפה להם בישראל. אולם בהינף מקלדות ומיקרופונים של עמיתי הוא הפך לחוכא ואיטלולא, לישראלי מכוער שגונב תור במצעד (אולי הוא גם גנב מגבת במלון, דרוקר תבדוק), מנפנף ידיים כלירן חולצה אפורה. אצבע בעינה של הרפובליקה.

הפעם ההיסטוריה משתנה במהירות האור, לא צריך לחכות לתעתועיה במרחק השנים והרטרוספקטיבה. אתן לכם דוגמה קונקרטית: במהדורת חדשות 2 בליל ראשון, סיפר הכתב אלעד שמחיוף כי לאחר נאומו של ראש הממשלה בבית הכנסת בפריז פרץ הקהל בשירת המרסלייז, ההמנון הצרפתי. מה מבין הצופה? נתניהו ברוב חוצפתו הציונית הבהיר ליהודים הצרפתים הרבים שגדשו את בית הכנסת, כי מחכים להם בזרועות פתוחות בארץ אך זה לא עושה רושם כלל עיקר על היהודים שהשיבו לנתניהו בשירה נלהבת של ההמנון הצרפתי.

המציאות הייתה שונה לחלוטין. את המרסלייז הם שרו בשעת נוכחותו של נשיא צרפת הולנד. נתניהו נאם לאחר שהולנד יצא. לאחר נאום נתניהו פרצו היהודים בשירה גדולה ונרגשת של התקווה. כיצד אני יודע? זה צולם ושודר בפרנס 24. יש סרטונים ברשת. יהודי צרפת התרגשו, שמחו והתנחמו מביקור ראש הממשלה. הם לא ראו בבואו, התגרות ותעמולת בחירות אלא צעד טבעי של מי שעומד בראש הריבונות העברית.

כאן לא תם הסיפור. בתום מהדורת ערוץ 2, הודיעה יונית לוי כי לשכת ראש הממשלה מבקשת להבהיר, שבבית הכנסת שרו גם את התקווה. כלומר, גרסה מול גרסה. שמחיוף נגד נתניהו, זה אומר שרו המנון צרפתי וזה טוען גם את התקווה. וכל זאת, כשיש תיעוד ברור וזמין של האירוע.

שלא תטעו, זכותם של עיתונאים להתנגד ולבקר את נתניהו, אבל יש רף של נבזיות, בעיקר ב'ידיעות אחרונות', שנחצה ברגל גסה. ברור הרי לכל בר בי רב ולכל זב, שאם נתניהו לא היה נוסע היו מבקרים אותו על כך שלא נסע משום שפחד. לאחר שנסע, מבקרים אותו על חוסר נימוס, על בזבוז ועל זה שלא שמר על סטואיות מכובדת בזמן שחיכה לאוטובוס. סיקור הוגן? קדחת. אין לנתניהו שום סיכוי אצל עמיתיי המיוחמים. אם נתניהו היה מבצע נס של ישו והולך על פני הכנרת, הכותרת הראשית בטמקא ודאי הייתה: "נתניהו מזהם את מי הכנרת". המשנה היה מסביר: ביבי דרך ברגל גסה על המים שאתם שותים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

17 תגובות למאמר

  1. סגל,
    סגנון כתיבה משובח, מזכיר לי את הטורים המשונים שלך בעיתון סופשבוע של מעריב. אז לא הצלחתי להבין כלום, היום אני מבין יותר מידי.

    אגב עיתונאים, יגאל סרנה עשה כמעשה קלמן ליבסקינד והצהיר בטור שלו ב"ידיעות" שהוא מצביע "עבודה". צריך לשבח אותו על כך.

    1. סתם לא היה נעים לסרנה להודות שהוא מצביע חד״שׁ. לא צריך לשבח אותו ולא נעליים

    2. אם סרנה מצביע לעבודה, זו עוד הוכחה (למי שעדיין לא הפנים) שהעבודה הפכה להיות סניף של חד"ש.

  2. לפני מספר שנים, בעת כהונתו הראשונה רואין זמר מפורסם (לא איש ימין), שטען שנטפלים לנתניהו מעבר לכל פרופורציה. אותו זמר הבהיר כי איננו תומך בו, אבל ההשתלחות בראש הממשלה היא נוראית
    לזמר הזה יש שם: אריק אינשטיין. היה לו די יושר לומר את דיעותיו, מבלי ללכלך באופן אישי. חבל על אנשים כאלו שנעלמים מהנוף שלנו

  3. נא לדייק
    הבדיחה המקובלת היא , שאחרי שנתניהו
    הלך על המים בעיתונות נכתב שהוא לא יודע לשחות
    יום טוב לכולם

  4. כבר נתנו לאילנה דיין הגנה על בישול חומרים בבימ"ש העליון. אמת דיברתי כזה?
    לשעתו,שרו רק את ההמנון הצרפתי.
    את התקווה שרו רק מאוחר יותר…

  5. איזה כיף שסג"ל הישן מידי פעם מפציע ומביא לנו טור משובח – בארומת סופשבוע – לקרוא ולהתענג

  6. סגל, סוף סוף יצא לך משהו טוב ומקורי, רוצה להיות יותר מקורי? תפסיק לתמוך בביבי כי במקרה הטוב הוא שומר על הקיים (והקיים לא ממש מציאה) במקרה הרע הו ממש לא טרם פה כלום בשני כראש ממשלה…כלום בריבוע, מזמן לא היה פה כול כך חרא ולמרות שדעאש ואירן אשמות בידה רבה הם לא ירו עלינו אפילו דור אחד עד עכשיו.

    1. כמזרחית, עליי לומר כי היה הרבה יותר חרא כשהמערך שלטו במדינה, ואני אפילו לא תומכת בביבי

  7. אראל ,
    נתניהו הרוויח היושר רב כל תגובה שלילית שהוא מקבל.
    אין ספק שהוא ראש הממשלה שעושה הכל , אבל הכל לצורך אחד בלבד – הישרדותו הפוליטית .
    מסיבה כלשהי הוא התאהב במעמד של "ראש העם היהודי" (ציטוט מדויק מדבריו) , או בקיצור השתן ממלא את ראשו הנבוב והצבוע אפור סגול .
    הוא הפר ודרס כל הבטחה שאי פעם הוא הבטיח במסעות הבחירות האינסופיים שלו (לא רק לפני בחירות , אלא בכל מהלך הקדנציות שלו) : הכלכלה מחורבנת , הביטחון האישי באדמה , הבידוד המדיני ביו החמורים שהיו לאורך כל שנות קיום המדינה ועוד ועוד
    ואין צורך לציין את נהנתנותו החזירית על חשבון הציבור כשאנשים בארץ הזו רעבים ללחם .

    1. מסכים עם כל מילה. ביבי הוא מחדל מתמשך הגיע הזמן שתפנימו. הוא משרת אינטרסים של אייקונים הוא ממומן מכספי חול. שיתכבד ויפרסם את הצהרת ההון שלו כמו הרצוג נראה אותו ..פחדן עלוב

    2. חלק מהתגובות שהוא מקבל הן לא במקום כלל וכלל(בעיקר בתקשורת השמאלנית), אבל אכן ביבי מרמה את כולנו, אני זוכרת שהבטיח לפני הבחירות הקודמות שהוא ימוטט את שלטון חמאס, פשוט בדיחה מהלכת. הוא רק שומר על ססטוס קוו, ולמעשה שמאל מתון. על כן מאוד מפליא אותי שסגל, על אף היותו ימני מובהק תומך באדם שמינה את ציפי לבני לשרת המשפטים, עשה מו"מ עם הפלסטינאצים וזה רק קצה הקרחון…

  8. אני רחוק מלתמוך בנתניהו, בניגוד לסגל, אבל אני חייב לומר שהוא צודק לגמרי. השנאה לנתניהו מעבירה אנשים על דעתם, ולפעמים הם מאשימים אותו בליבוי האנטישמיות בעולם (ראו טוקבקים ב"הארץ.
    חוצמזה אני אוהב לקרוא את סגל שנעלם לי, ובכלל לא ידעתי שקיים אתר כזה שנקרא מידה
    אבל למה לא מסדרים את הטוקבקים שיהיו מימין לשמאל בלי בריחות?.

  9. אראל סגל משובח! מכירה אותו אישית. אדם משכיל, חוקר, סקרן ומגיש טלביזיה מעולה
    תודה על מאמר שנותן תקווה מול שצף העכירות של השמאל.