תתפלאו, אבל העולם לא סובב סביב נתניהו

ראש הממשלה נתניהו הוזמן לנאום בפני הקונגרס והתקשורת הישראלית משתוללת • משמאל, בעבודה ובמרצ כבר הכריזו שזו תעמולת בחירות אסורה ויריקה בפני הבית הלבן • אך מגבעת הקפיטול המציאות נראית אחרת לגמרי • מאיר בוחניק, יועץ לחבר קונגרס בוושינגטון, עם הסיפור האמיתי שמאחורי הפרשה

לנו הישראלים יש לפעמים נטייה לשגעון גדלות. לא פלא, כמות הכותרות בעתונות העולם הנוגעות לישראל אינה פרופורציונלית לגודלה של המדינה או האוכלוסיה. כך גם בנוגע לשיעורנו בפרסי הנובל למיניהם. מי שקרא את פרשנויות מומחי התקשורת להזמנת נתניהו לנאום בקונגרס היה חושב שלא רק עמית סגל, אלא על מערכת ויינט הארץ וערוץ שניים – כולם גדלו על ברכי המוטו של "עם סגולה" ו"אור לגויים".

משמאל, במפלגת העבודה ובמרצ כבר החלו להישמע זעקות השבר. עו"ד אלדד יניב עתר לוועדת הבחירות במטרה לחסום את השידור החי של נאום נתניהו בקונגרס, וזהבה גלאון כבר החליטה כי לא רק שזו תעמולת בחירות אסורה אלא גם "חריגה בוטה מהנוהל הדיפלומטי ויריקה בפרצוף של הבית הלבן". כי אם ביבי עושה תעמולת בחירות על חשבון אובמה, אז למה שהיא לא תעשה תעמולת בחירות על חשבונו?

אבל האמת היא, שעם כל האהדה של הקונגרס והעם האמריקני לישראל, לא כל הפוליטיקה האמריקנית סובבת סביב מדינתנו הקטנה. כאן, בגבעת הקפיטול יש מערכת פוליטית ערה ומאתגרת. נכון, יש רק שתי מפלגות, אבל לא חסרים משחקים ומאבקים פוליטים, הן בין המפלגות והן בתוך הפלגים השונים בתוך המפלגות עצמן. ההזמנה של נתניהו לא נולדה בערוצים שבין ירושלים וושינגטון אלא במסדרונות התת-קרקעיים מתחת לרחוב העצמאות בוושינגטון. אבל אצלנו, כרגיל, אם יש אפשרות נוספת לנגח את נתניהו אז למה לא.

ביינר בין הפטיש לסדן

נסמן את נקודת ההתחלה בבחירות האחרונות בנובמבר. אלו לא כללו בחירות לנשיאות, אולם כמו שחברי הקונגרס הבינו וכפי שהצהיר אובמה בעצמו, הבחירות בהחלט היו על מדיניות הבית הלבן. העם האמריקני הבהיר את דעתו בצורה נחרצת: הדמוקרטים איבדו את שליטתם בסנאט. להוציא מליבם של ספקנים, גם בבית הנבחרים (House of Representatives), בו כל החברים עמדו לבחירה מחודשת, זכו הרפובליקנים לרוב שלא היה כמותו משנת 1928.

אולם יותר משכעסו האמריקנים על מדיניות אובמה, כעס הרחוב האמריקני על חוסר התפקוד הכללי של וושינגטון. שיא השיאים היה כמובן סגירת משרדי הממשלה לפני שנה וחצי, כיוון שהקונגרס לא העביר את התקציב. אחוזי התמיכה הנמוכים של הנשיא בתקופת הבחירות (בין 40%-30%) היו גבוהים יחסית ל13% אחוזי התמיכה בקונגרס. חוסר שביעות הרצון היא גורם משמעותי ביותר, במיוחד כאשר הפנים נשואות לבחירות ב-2016. הרפובליקנים, שנהנים היום מהרוב, מבינים זאת היטב. כששאלו את מנהיג הרוב החדש מק'ונל מה התוכנית של הרפובליקנים לאחר שזכו ברוב, הוא אמר שהעדיפות היא לדאוג שהעם האמריקני לא יחשוב שרפובליקנים הם מפחידים.

וכאן אנו מגיעים לחברנו ג'ון ביינר, מי שהזמין את ראש הממשלה. ג'ון ביינר הוא רפובליקן ותיק ופוליטיקאי ממולח, שמוביל את מפלגתו בבית הנבחרים כבר כמעט עשור. ביינר עומד בראש בית הנבחרים בתפקידו כ'דובר הבית' (Speaker of The House). בניגוד ליושב ראש הכנסת, כאן בארה"ב הדובר הוא הדמות החזקה ביותר במפלגה – בכוחו לקבוע את עתידם הפוליטי של רוב חברי הבית על-ידי העברת תקציבים לקמפיינים ועל-ידי קביעת מיקומם בוועדות בית הנבחרים, שזהו למעשה תפקידם המשמעותי ביותר של חברי הקונגרס. לכן, מעטים המקרים בהם מישהו מעז לאתגר את מעמדו של הדובר.

אולם, בזמן האחרון ביינר נמצא בפלונטר פוליטי. מנהיגי המפלגה הרפובליקנית רצו, כאמור, לשפר את דמות המפלגה, ולכן נקטו עמדה של נכונות לעבוד עם הבית הלבן, למרות המחלוקות. לרוע מזלו, המשימה נפלה על כתפיו של ביינר, אשר בתור הדובר נאלץ מיד אחרי הבחירות ולפני כניסת הקונגרס החדש, כלומר לפני שהרפובליקנים קיבלו את השליטה בסנאט, להעביר חוק תקציב. זאת, כאשר ברקע עומדת החלטת הנשיא אובמה לנקוט במדיניות לעומתית של אי-אכיפה כלפי מהגרים בלתי-חוקיים, מדניות המהווה סדין אדום לבוחר הרפובליקני.

אם כן, ביינר נתפס פתאום כמי שמוכן להתקפל אל מול הנשיא. חוסר שביעות הרצון של המפלגה בא לידי ביטוי בכך שבבחירות לתפקיד הדובר פעלו לחצים כבדים מצד מהרחוב הרפובליקני. חברים מסויימים מתוך המפלגה החליטו לערער על בחירתו מחדש על-ידי קידום מועמדים אחרים במקומו. אמת, ביינר ניצח בסופו של דבר, אולם המסר מהמפלגה היה ברור.

שיעור בפוליטיקה

ביינר יכול היה לבלוע את הצפרדע. אה-מה-מה? אז הגיע אובמה.

במקום להראות נכונות לעבוד עם הרפובליקנים, החליט אובמה לתקוע להם אצבעות בעיניים. בשבועיים האחרונים, שהם השבועות הראשונים של הקונגרס, אובמה איים בווטו פחות או יותר על כל הצעה של הקונגרס: לשינוי בתוכנית הבריאות 'אובמה-קייר', לטיפול במצב ההגירה בגבול הדרומי, לצינור הנפט הקנדי הזוכה לתמיכה דו-מפלגתית רחבה (Keystone pipeline) ולאחרונה אף להצעה לחוקק סנקציות נגד איראן במקרה שהצדדים לא יגיעו להסכם סופי. בסיפור של איראן אובמה אפילו צעד צעד נוסף, ורמז כי המאמצים של הסנטור (הדמוקרטי) מננדז לקדם סנקציות נובעות מלחצים מתורמיו היהודים.

נאום מצב האומה שלפני יומיים היה למעשה יריקה רטובה וירוקה בפני הרפובליקנים בקונגרס. במקום לאותת על רצון לעבוד יחד, נקט אובמה בעמדות קיצוניות וחזר על איומי הווטו. אז עכשיו ביינר כועס. חשוב מכך, ביינר צריך להראות שגם הוא יכול לעשות שריר ולהפעיל לחצים. ביינר, אשר כפי שכבר אמרנו הוא פוליטיקאי לא קטן, והוא מצא דרך עוקצנית וחכמה להתנקם בנשיא.

כולם יודעים שאובמה לא מחבב את נתניהו, כולם יודעים שיש מחלוקת עמוקה בין ישראל ובין אובמה בנוגע לאיראן. סוגיית הגרעין נהנית מתמיכה רחבה בקונגרס, גם לא מדובר באיזה חוק שדורש יותר מידי מאמץ פוליטי, רק הזמנה. בשליחת ההזמנה ביינר כמובן גם הכניס את הנשיא לפינה: הנשיא לא יכול להתנגד לביקור מבלי להראות שוב כמי שאינו תומך בישראל, וההתנגדות לבואו של נתניהו רק תחזק אותו. כך קוצר ביינר רווח פוליטי מקסימלי במינימום מאמץ.

לחשוב שמדובר בהתערבות בפוליטיקה הישראלית לטובת נתניהו זה לא תמימות, וזה גם לא טיפשות – זאת פשוט יוהרה. ביינר ונתניהו לא חברים קרובים. הם לא אויבים, פשוט אין יחסים מיוחדים ביניהם. לחשוב שביבי תימרן את ביינר זה פשוט מגוחך. האמת היא שיותר מאשר שביינר אוהב את בביבי, הוא שונא את אובמה. ביינר משתמש בביבי כדי להרוויח הון פוליטי מול אובמה, כמעט בחינם.

________

מאיר בוחניק הוא יועץ לענייני המזרח-התיכון ומסחר של חבר הקונגרס דאג למבורן. המאמר על דעת הכותב בלבד, ואינו משקף את עמדת המפלגה הרפובליקנית.