תשכחו כל מה שסיפרו לכם על "אי-שוויון" ופערים

צמיחה כלכלית אמיתית אינה פוגעת בשוויוניות – היא הכלי להשגתה. סיפור כישלון הסוציאליזם במדינת ישראל מלמד זאת טוב יותר מכל דוגמה אחרת.

אומרים לנו שהבחירה היא בין שוק חופשי שטוב רק לעשירים לבין כלכלה ריכוזית "שיוויונית", אשר תצמצם את הפערים • אך צמיחה כלכלית אמיתית אינה פוגעת בשוויוניות – היא הכלי להשגתה • סיפור כישלון הסוציאליזם במדינת ישראל מלמד זאת טוב יותר מכל דוגמה אחרת • האמת על הכלכלה הישראלית, קצת אחרי מבול דו"חות העוני האלטרנטיביים ורגע לפני הדו"ח הבא 

צמיחה היא לא מילה גסה; רמת גן. צילום: יוסי זמיר, פלאש90
צמיחה היא לא מילה גסה; רמת גן. צילום: יוסי זמיר, פלאש90

המאבק בעוני הוא עבודה בעיניים. משך שנים רבות מוצגת בפני הציבור בישראל ברירה כוזבת: צמיחה כלכלית מהירה, או הקטנת העוני ואי־השוויון. אי־אפשר להשיג את שני היעדים. אם נבחר בצמיחה כלכלית, כך נטען, נזכה אמנם לעלייה בתוצר, אך זו תשרת רק את העשירים: ההון ילך ויתרכז במספר הולך וקטן של ידיים, וכל השאר ירעבו ללחם. מן העבר השני, אם נבחר בנתיב השוויוניות הצמיחה תהיה איטית יותר, אולי, אך ההון יתחלק באופן שוויוני יותר בין כלל אזרחי ישראל. הבעיה היחידה בתיאוריה היא שאף פרט בה לא נכון. צמיחה כלכלית אמיתית אינה פוגעת בשוויוניות — היא הכלי להשגתה.

פשיטת רגל זה דבר נהדר

כמו כל דבר בכלכלה הישראלית, גם שאלת השוויון נולדה בפשיטת הרגל של שנת 1985. בשלושים וחמש השנים הראשונות לקיומה של המדינה משלה בה שיטה כלכלית שהתבססה על מתן מגוון רחב מאוד של שירותים על־ידי השלטון המרכזי, ובשליטה ממשלתית הדוקה על המערכת הכלכלית. פרופ' עזרה זהר המנוח אפיין באופן מדויק למדי את השיטה כ"בולשביזם רך": מחצית מכלל השוק נשלט על־ידי מפעלים הסתדרותיים, שתפקדו כגופים ממשלתיים-למחצה; חלק חשוב אחר של הפעילות הכלכלית היה במפעלים בבעלותה הישירה; וגם כל המפעלים המשמעותיים האחרים היו סמוכים על שולחנה. למעשה, עד שנת 1985 לא צמח בישראל אפילו גורם עסקי משמעותי אחד שכוחו לא אושר, התבסס, מומן או נבע מחסותה של המדינה.

המערכת החברתית והכלכלית הזו לא פעלה היטב, אך עומק הקלקול התברר רק  עם המשבר הכלכלי של 1985. הציבור בשנות השמונים קבל על רמת חיים נמוכה, על ביורוקרטיה חונקת, על מיסוי רצחני, על ההכרח לקנות דולרים בשוק השחור, על שירותי בריאות ירודים או על הצורך להמתין שנים לטלפון. אך מה שרוב הציבור לא ידע היה שבמובנים המערכת הכלכלית בכללה פשוט לא עבדה.

הקריסה הכלכלית של המדינה בתחילת שנות השמונים אילצה את ממשלת ישראל לשנות כיוון. המדינה לא יכלה להמשיך ולסבסד את המפעלים שהקימה והזינה, ובתוך שנים אחדות כל מערך התיעוש הישן התמוטט, נמכר, פורק ונעלם; מפעלי ההסתדרות קרסו; קרנות הפנסיה ההסתדרותיות התמוטטו (בין השאר משום שמפעלי ההסתדרות שדדו את הון החוסכים בהן); הקיבוצים פשטו את הרגל והתפוגגו כגורם כלכלי של ממש; קופת החולים הכללית ניצלה מפשיטת רגל בחסות חוק בריאות ממלכתית; ושלל המפעלים שלשד חייהם היה מערכת של תמיכות, סבסוד והגנות מכסים פרוטקציוניסטיות נעלמו בזה אחר זה. כל כלכלת כפרי פוטיומקין שבנתה מפלגת העבודה גזה מן העולם.

ספרו לנו עוד על "כמה טוב היה פה"; תור בדרך לקצבת המזון, 1954. צילום: Pinn Hans, לע"מ דרך ויקימדיה
ספרו לנו עוד על "כמה טוב היה פה"; תור בדרך לקצבת המזון, 1954. צילום: Pinn Hans, לע"מ דרך ויקימדיה

כבר לא מנופפים בכל הדגלים

במקביל, הממשלה החלה לסגת בהדרגה, על קצות האצבעות ולא באופן מוצהר, מההתחייבויות החברתיות שנטלה על עצמה. הכסף נגמר. המדינה הייתה שמחה להמשיך, כפי שאמר משה דיין, "לנופף בכל הדגלים" התקציביים, אבל עתה פשוט לא הייתה לה אפשרות לעשות כן. היא נדרשה לוותר.

ישראל לא הייתה המדינה היחידה בה התחולל מהפך שכזה. רוב מדינות הרווחה המערביות חוו שינוי כזה במדיניות, כשקצב השינוי ועומקו נגזרו בעיקר ממשאביהן ומעומק הכיס שלהן. אפילו שוודיה, סמלה של מדינת הרווחה, החלה בשנת 1992 בתהליך ארוך, כואב ועקבי של נסיגה מהמדיניות הריכוזית שאפיינה אותה עד אז. המהפך בישראל היה עמוק יותר, עם זאת, שכן למדינה באמת לא היה גרוש על הנשמה, תושביה היו עניים והעורף הכלכלי שלה היה כמעט אפסי.

שינוי עמוק זה במדיניות הכלכלית הטמיע את התובנה כי לא ניתן לקיים לאורך זמן מדיניות של ניהול ריכוזי של כל תחומי החיים ושל כל המערכות הכלכליות. על המדינה, סברו עתה, לסגת מהתחומים בהם אין כוחה רב ולהפחית את המיסוי מדכא הצמיחה שלה, ובמיוחד את המיסוי על עסקים והשקעה. כך, למשל, צנחו מסי החברות בעולם המערבי כולו, מאירלנד ועד שוודיה, ומפינלנד עד ישראל. כך גם הופרטו, בהיקף משתנה, המפעלים, מערכות הטיפול בקשישים, התעסוקה, החינוך, הבריאות, התחבורה, ועוד.

התבוסה המחפירה הזו לא שמה קץ לכמיהה של חלקים נכבדים בציבור למדינה חובקת כל ושלטת בכל. תחת האדרת של קידום השוויוניות, ובחסות הזיכרון האנושי הקצר, התפתח הרעיון כי המצב בשנים שלפני פשיטת הרגל של 1985 לא היה רע. מצע מפלגת העבודה, למשל (במצע לכנסת הקודמת — המצע המעודכן אינו בנמצא עדיין) מנגיד בין משטר בו יש מיסוי מופחת ל"בעלי ההכנסות הגבוהות מאוד ועל התאגידים החזקים" ומצב של "השבת אחריות המדינה לאזרחיה". כלומר, מדינה ריכוזית וחזקה. מצע מרצ, נציגה מובהקת אחרת של אופן חשיבה זה, גורס כי "ממשלת נתניהו הפחיתה מסים לבעלי ההכנסות הגבוהות" ו"קיצצה את השירותים החברתיים ואת ההוצאה הציבורית", מה שהוביל לכך ש"ישראל הפכה… ממדינה שוויונית יחסית, למדינה בה הפער בין עשירים לעניים הוא מהגדולים בעולם המערבי". בשני המקרים, המחלה היא צמיחה מהירה, שפירותיה זורמים לכיסי העשירים, והפתרון המוצע דומה (מצע מרצ): "מדינת רווחה [ו]מגזר ציבורי חזק, צמצום האי-שוויון, ורגולציה ופיקוח". ובמלים אחרות, בחזרה ל-1984.

אף אחד לא מזיל דמעה

המהפך הכלכלי של 1985 לא הותיר את הכלכלה הישראלית אבלה ומתייפחת. בתוך שנים לא רבות הפכה ישראל ממדינה ענייה ומפגרת, המגוננת בחומות מכס על תעשייה מיושנת וכושלת, למעצמה של טכנולוגיה עילית וייצוא. הייצוא הישראלי, לדוגמה, זינק מקצב גידול של כ-3 אחוז לשנה במחצית הראשונה של שנות השמונים לקצב גידול של 11.7 אחוז במחצית השנייה של אותו עשור, ובעשור שלאחר מכן שמר על קצב גידול של כמעט 11 אחוז לשנה. הייצוא תפח מהיקף של כ-9 מיליארד דולר לשנה באמצע שנות השמונים לקרוב ל-100 מיליארד דולר לשנה בשנת 2013.

גם הצמיחה בתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) הייתה מסחררת. השוואה של התוצר לנפש בישראל לזה של צרפת וארצות־הברית, למשל, מצביעה על סגירה משמעותית של פערים לאורך העשורים האחרונים. בשנת 1985 עמד התוצר לנפש בישראל על כ-31 אחוז מזה של ארצות־הברית ו-58 אחוז מזה של צרפת. בשנת 2013 הוא עמד על כ-85 אחוז מזה של צרפת ו-68 אחוז מזה של ארצות־הברית. ישראל הצליחה באותן שנים גם להגדיל במידה ניכרת את שיעור המועסקים: משיעור תעסוקה מדכדך של 49.5 אחוז (בקרב אוכלוסייה בגיל העבודה) זינקה ישראל לצמרת הרשימה במערב, עם שיעור תעסוקה של 63.7 אחוז. להישג הזה, הגיעה ישראל על אף קשיים כבירים, כמו קליטת עליה בהיקף עצום (כ-20 אחוז מכלל האוכלוסייה) והתמודדות עם אי-אלו שכנים מפוקפקים.

שיעור גידול האוכלוסייה הוא נתון שרבים נוטים להתעלם ממנו, אך הוא מאייר היטב את עצמת הצמיחה של ישראל. כאשר אוכלוסייתה של מדינה גדלה באיטיות רבה, קל לה יותר להגדיל את התוצר לנפש, גם אם הצמיחה בפועל נמוכה מאוד. התמ"ג לנפש בגרמניה, לדוגמה, צמח בחמש השנים האחרונות בשיעור שנתי ממוצע של 0.79 אחוז, אך קרוב למחצית מהגידול הזה נבע מכך שאוכלוסיית גרמניה הצטמקה בקצב מהיר של 0.36 אחוז לשנה (1.48 מיליון בסך הכל). בניכוי האסון הדמוגרפי הנ"ל, התוצר בגרמניה צמח בשיעור של 0.44 אחוז לשנה בלבד. לישראל אין לוקסוס כזה, שכן היא המדינה עם שיעור גידול האוכלוסייה הגבוה במערב. למעשה, כל שיעור צמיחה ריאלי מתחת ל-1.8 אחוז לשנה בישראל משמעו ירידה בתוצר לנפש.

תמונת הצמיחה של ישראל מתבהרת כאשר מביאים בחשבון גם את הגידול באוכלוסייה. לדוגמה, אם היינו מניחים כי האוכלוסייה בצרפת, בגרמניה ובצרפת הייתה גדלה בשנים 2013-1985 בקצב ישראלי, תמונת הפערים בתוצר לנפש הייתה משתנה באופן קיצוני. אילו גרמניה הייתה צומחת בשנים אלו בקצב ישראל היה התוצר לנפש בישראל בשנת 2013 גבוה ב-43 אחוז מהתוצר לנפש בגרמניה. בהשוואה לצרפת היה הפער לטובת ישראל כ-38 אחוז, ואילו מול ארצות הברית היה נרשם כמעט שוויון (97 אחוז) בתוצר לנפש. במלים אחרות, ישראל הצליחה לצמצם את הפערים בתוצר לנפש בינה לבין מדינות המערב, על אף העובדה שאוכלוסייתה צמחה בקצב כפול ומשולש מזה של כל מדינות המערב.

אי שוויון: מחזירים את ישראל אחורה; מפלגת מרצ
מחזירים את ישראל אחורה; מפלגת מרצ. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

אין בעיית אי־שוויון

כל זה מביא אותנו לשאלת אי־השוויון. הצמיחה בתוצר לנפש בישראל מרשימה, אך היא אינה מפריכה את הטיעון ש"ישראל הפכה… למדינה בה הפער בין עשירים לעניים הוא מהגדולים בעולם המערבי", כטענת מצע מרצ. הטיעון הזה, עם זאת, נכשל בשלושה מבחנים: מבחן האינטואיציה, מבחן ההכנסה ומבחן ההוצאה.

מבחן האינטואיציה הוא משהו שכל אחד יכול לעשות בבית. כלומר, לא בבית: מי שנסע לאירופה באמצע שנות השמונים ושב ונסע באחרונה יחוש על נקלה בסגירת הפערים המשמעותית. במקרים לא מעטים, אפשר להבחין בכך שרמת החיים בישראל גבוהה יותר מביעדים שונים באירופה.

מבחן ההכנסות מפריך את טיעון הניצול הכלכלי על־ידי מעיקים. כאשר בוחנים את מדד השוויוניות ג'יני להכנסה ברוטו — כלומר, כאשר מודדים את הפערים לפי המשכורת בלבד מתגלה כי ישראל מדורגת אי־שם במרכז רשימת מדינות OECD, עם 0.483 — מתחת לצרפת (0.512) ומעל לניו זילנד (0.453). כלומר, אם יש פערים "מהגדולים בעולם המערבי" הם אינם נובעים מכך שהטייקונים משלמים לעובדים שכר רעב.

ההפרכה המהדהדת ביותר של טיעון אי־השוויון טמונה בתחום ההוצאות. בהשוואה שערכתי לפני זמן מה אמדתי את ההוצאה הממוצעת לאדם בישראל (לשנת 2011) מול ממוצע של שש מדינות אירופיות המוצגות בדרך כלל כמודל השוויוניות שאליו יש לחתור — דנמרק, פינלנד, שוודיה, נורווגיה, הולנד וגרמניה. הוספתי לאלו גם השוואה של ההוצאה של פרטים באיחוד האירופי בכללו. התוצאות היו מסחררות: הוצאות החמישון התחתון בישראל היו 14.8 אחוז מכלל ההוצאות, לעומת 14 אחוז בשש המדינות המתוקנות ו-13.4 אחוז באיחוד האירופי. כלומר, מצבו של החמישון התחתון בישראל היה טוב יותר, באופן יחסי לשאר האוכלוסייה, מזה של החמישון התחתון במדינות השוויוניות ובאיחוד האירופי. הוצאות החמישון העליון בישראל היו 29.1 אחוז, לעומת 27.2 אחוז בשש המתוקנות ו-29 אחוז באיחוד האירופי. כלומר, פערים זעירים ביותר בין עשירי אירופה לעשירי ישראל.

אחרי שלושים שנה של שוק חופשי פרוע, כביכול, מסתבר שישראל שוויונית לא פחות מפינלנד, שוודיה או הולנד. מצב זה מאיר באופן שונה לחלוטין את הטיעון של אסון שוויוניות בישראל, ומבהיר כי אין למעשה סתירה בין צמיחה לשוויוניות. יתר על־כן, ישראל היא המדינה הצעירה במערב — יש לה עתיד ופוטנציאל צמיחה. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לאמץ מדיניות המותאמת למדינות גמלאים מצטמקות, על סיפה או בעיצומה של קריסה דמוגרפית. אין לה מה לחשוש מצמיחה — עליה לעודד אותה. דוח העוני לשנת 2013 של הביטוח הלאומי, שיצא באחרונה, מצביע על הכיוון: מדיניות הפחתת המסים והקצבאות שננקטה בישראל בשנת 2003 הניבה פירות. כפי שמודה הדוח, התאפיינו השנים האחרונות ב"הצלחת מדיניות הגדלת התעסוקה. שיעורי התעסוקה נמצאים במגמת גידול מתמשכת מאז 2004 ובהתאם לכך ירדה תחולת העוני בקבוצות השונות." ובמלים אחרות, הצמיחה עובדת. אולי כדאי להתחיל לחשוב על 2024, במקום להתגעגע ל-1984.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

21 תגובות למאמר

  1. אני מסכימה עם התזה הבסיסית: מדיניות בולשוויקית גוררת את רובה המכריע של האוכלוסיה לעוני
    ראה המצב במדינות הקומוניסטיות ובישראל ב- 40 שנותיה הראשונות. מכאן שהטעיון שהמזרחים / אנשי הפריפריה יהנו יותר בשלטון השמאל – הוא הטעיה צינית ושקר שהשמאל נינה לספר

    עם זאת – יש בישראל בעית אי שיוויון חמורה. הולך ומתבסס מצב בו רק בני עשירים יוכלו לרכוש דירה, ללמוד באוניברסיטה רפואה ועוד ועוד.
    במגזין דה מרקר [שלצערי מחובר לעיתון הארץ] מובאת התזה של מדינת המחוברים וכל השאר. יש בישראל קבוצות מאוגדות שמקדמות את האינטרסים שלהם על חשבון כל השאר.
    נראה לי שבכך הם צודקים

    1. קמילה, דברים אלו קורים בעיקר באיזורים הממשלתיים או בתחומים עם הרגולציה הכבדה.
      למה קשה ללמוד רפואה? כי המלג מגביל את כמות הלומדים.
      למה מחירי הדיור עולים? כי מצד אחד הרגולציה של בנק ישראל מייצרת ריבית מפוקחת שאינהריבית שוק מצד שני ועדות התכנון וחוסר הבניה מעכבות כל פרוייקט ובנוסף למדינה ולקקל יש מונופול על הקרקעות.
      אם תבדקי בהייטק למשל שהוא התחום שבוא המדינה לא מפריעה ליזמים, יש מהנדסים מנהלים ויזמים חלקם
      מבוססים וחלקם עשירים מכל העדות .

    2. מחירי הדירות עולים כי אין איפה לבנות

      אם היו בונים ביהודה ושמרון כמו בשנות 90
      מחירי הדירות לא היו עולים

    3. קמילה – הבעיה עם התגובה שלך היא שאת פשוט מתעלמת מהעובדות כפי שמובאות כאן … זה לא תאוריה אלה הם נתונים עובדתיים. ומעבר לכך אני עליתי לארץ ממדינה אירופאית .. ובעיית רכישת דירה קיימת גם שם … כך שחוץ מלהתעלם מהעובדות ולשקר לעצמך- הכל מעולה.

  2. אולי כדי לחשוב עד 2024 לאן אנחנו הולכים מבלי הצורך לנבא, אבל אם נצליח לראות את הנולד…

  3. אין יותר מופרך וציני מהמאמר ההזוי הזה שמתעלם מכמה עובדו ת בסיסיות: 1) הניאו ליברליזם הגלובלי, או הגלובלעזציה, מכריחות מדינות לשנות את מדיניותן באופן אלים ביותר. כך שלדון אדלסון ורבים אחרים מתערביםמבפוליטיקה הישראלית לצורך קידום האינטרס הפרטי שלהם. דוגמא מצוינת לכך היא עניין הגז – מרגע שהוחלט להגביל את תשובה מלהפוך למונופול גז זומנו בכירים בממשל הישראלי לשיחות בירור מול בכירים אמריקאים. למה? ם שילטה אמריקאית בגז. ברור שההתערבות האלימה הזו תוביל להתפרקות מדינות רווחה. 2) השוואה של החמישיון העליון והתחתון היא מגוחכת. העושר מרוכז באלפיון העליון! אתה הבנת את זה ברוך??? מתי מעט שולטים בכלכלה. רוב המאיון העליון הם בעלי מקצועות חופשיים וכמה משקיעים בעלי מזל. גם ההכנסה שלהם לא מתקרבת לבעלי ההון .וגם בתוך האלפיון יש פער אסטרונומי בין המאיון העליון של האלפיון העליון לכל השאר. זה אי שוויון חביבי. 3) פירוק מנגנוני הרווחה ואיגודי העובדים הובילולכך שלעובדים אין כוח מיכוח. מספיק להסתכל בפערים במפעל בודד כמשקף – התנאיים של הפועלים הקטנים נשחקו' שכר המנהלים ובעל הבית עלה משמעותית. תכפיל בכל המדינה והנה לך גידול באי שוויון בכל מקום. לא צריך להיות גאון מתמטיקה בשביל החישוב הזה. וגם בשביל החישוב של עובדי הקבלן – פשוט מדהים! אותה העבודה עולה פחות ויש עוד מישהו שמרוויח)הקבלן(. אני אפרט. פעם שילמת לעובדי ניקיון כדי שהמעל יהיה נקי. היום אתה משלם לחברת קבלן פ ח ו ת ממה ששילמת בהעסקה ישירה. וגם הקבלן צריך להרוויח. על חשבון מי תכנית החיסכון הגאונית? נכון . העובדים. שאין להם שום כוח ובמקרה הטוב מקבלים את המינימום. ואם הם עולים חדשים שלא יודעים עברית, ערבים, מהגרי עבודה או פליטים אין להם שום מושג מה הזכויות שלהם. אז הם גם לא מקבלים אותן. 4) נושא מהגרי העבודה מחזיר אותי לגלוהליזציה. בסין יש מפעלים עם סורגים למניעת התאבדות. כי הם בעצם עבדים! חברת נפט צרפתית שולטת בגאבון, שם העלה השלטון הצרפתי ה"ליברלי" ו"הדמוקרטי" שלטון בובות. שלטון מהסוג הישן ןהטוב… שמוציא מהחוק את מתנגדיו ואף הןרג בהם. כמובן שהאוכלוסייה לא רואה שקל מהנפט. רק בעלי הון מקורבים לשלטון ולחברות הנפט. חברת אפל שכרה שומרי ראש עם שוטים במפעלים שלה באסיה כדי שתוכל להעביד מאות אנשים. והדוגמאות מרובות. מספיק לראות איך חיים מהגרי עבודה בארץ ולחשוב שזה גן עדן לעומת המקום ממנו באו. בקיצור, אני יכול להמשיך ולמנות עוד הרבה סיבות. השוק החופשי שלך מרכיב את ההגדרה המעוותת ביותר לחופש. זכות הקיום שלו היא על חשבון נטילת חירותם של מיליארדי בני אדם. וככל שהזמן עובר המערב יותר ויותר מרחיק ממנו את העבדות הישנה )לא הגענו לדבר על עבדות מודרנית(. הבעיה במה שאתה מציע היא שאתה מסתכל על גרפים. לא על בני אדם.שיטה שמשקרת בכך שהיא טוענת שהיא יוצרת חופש. היא בפועל משקרת בכך שהיא מונעת ריכוזיות. יש ריכוזיות.80 מיליארדרים בעולם מרוויחים יותר מ3.5 מיליארד עניים. זו לא ריכוזיות?? אז מה ז כן? השקר הקפיטליסטי עתוף בצבעים יפים אבל הוא מוביל אותנו לאבדון. אינני נביא אבל הרבה אנשים רציניים חושבים שאם לא ייעשו צעדים דרסטיים כדי לצמצם את אי השוויון משמעות המדינה תיעלם ובעצם נחזור לשלטון לפי רכוש. פיאודליזם בעידן הגלובלי. תענוג.

    1. כל אי שוויון תלוי בהתערבות ממשלתית מיותרת.
      אם טמבלים בולשביקים לא היו מתערבים בסוגיית הגז,
      כבר חמש שנים היינו מוכרים גז
      היו נוצרות אלפי משרות חדשות והיינו נהנים מתגמולי מיסים נאים ביותר
      כולם היו נהנים, מה איכפת לך שתשובה מרוויח ?

      היום אנחנו תקועים חמש שנים בכלום.
      רק כי כואב לך לראות את תשובה מרוויח אתה דופק את כל העניים שהיו יכולים לקבל משכורת או להינות מהמסים.

    2. התגובה שלך שיקרית ברמות מול הכתבה המנומקת
      נתחיל בתשובה – אם המדינה לא רוצה מונופול גז ולא מסתפקת ב80% מיסוי – שתתכבד ותקדח גז בעצמה כפי שעושה ממשלת נורווגיה

      אם המדינה לא רוצה טייקונים – אפשר למנוע את שוק ההיטק שהוא יוצר הטטיקונים הראשון במעלה ולבטל את שוק ההון שהוא זה שאפשר לאנשים כדוגמת דנקנר להפוך לטייקונים ואז תקבל את השיוויון המבוקש

      אנשים לא זהים בכישורייהם, בקשרייהם הפוליטים, וגם במזל שמאיר להם פנים אבל אפשר להגיע לשיוויון ע"י שוד מאורגן של כל העשירים. הבעיה בשוד כזה שניתן לבצע אותו רק פעם אחת בלבד.

    3. אז בשביל מה קראת את המאמר?
      לא טרחת לאמת או להפריך אף לא אחת מהטענות בצורה שיטתית ומגובה בנתונים.
      מצחיק במיוחד השימוש בסין (הקומוניסטית) כדוגמא לעבדות שיוצר השוק החופשי.
      בקיצור, נסה שוב ברוך.

    4. גל, אתה בדיוק כמו הברוקר בבורסה שמדבר מתוך הפוזיציה ולא רואה את התמונה הגדולה!
      אם לפני 1985 היינו כולנו עניים והיום רמת החיים (במובהק) עלתה, אז גם האי שיוויון גדל, אבל כתוצאה מזה כ-ו-ל-ם עלו ברמת החיים! אז מה עדיף? כולם עניים או עשירים ועשירים יותר? אני חושב שהתשובה ברורה!

  4. מה הרציונל להשוות דווקא את המשכורות ברוטו תחת נטו? אין משמעות לסך המשכורת נטו לאחר מיסוי, בתמונת הצמיחה או המצב הכלכלי של המדינה?

    1. יש משמעות גם לנטו, כמובן, אבל משכורת ברוטו משקפת יותר טוב את עלות ההעסקה , והיא הוזכרה כדי להמחיש שטענות למיניהן על
      "שכר רעב" וכו' לא בהכרח מבוססות.
      ההפרש בין הברוטו לנטו זורם לתקציב המדינה ומממן את תחומי הרווחה, בין השאר.

    2. בכל מקרה נראה לי לא צודק שמפעל שמרוויח מיליוניי שקלים ישלם פרוטות לעובדים.

  5. ישר כח. אבל גם באי שוויון וגם ברמת השירותים לאזרח, יש מדינות שטובות מאיתנו. זו לא סיבה להשמצות הסדרתיות של השמאל הכלכלי, אבל לא יזיק לנו שיפור בתחבורה ציבורית, ברפואה ציבורית, וברמת החינוך.

    1. בועז, כמה צ'קים אישיים שלחת לממשלה? מה, אפס?! אבל אתה רוצה לשפר! אז תשפר. תן עוד כסף. אה, אתה רוצה שיקחו מאחרים? האם זה לא הופך אותך לגנב?

  6. לא הפרכת את הטענה שקפיטליזם גורם לאי שוויון. בישראל, ואתה הראשון להסכים לכך, אין שוק חופשי "פרוע". כך שההשוואות בין החמישונים אינה אומרת דבר על מדינות "קפיטליסטיות". אפשר לשאול למה חשוב כל כך שיהיה שויון (מלבד כדי שמדדי העוני, שהם בעצם מדדי אי שויון, ייראו יפה), אבל הטענה ששוק חופשי מגדיל את הפערים לא הופרכה.

    אגב, לא הכרתי את המושג "כפרי פוטיומקין" – תודה.

  7. אורי, למה אתה לא תוקף את הקשקוש הזה שנקרא אי שיוויון? אם תיקח שני אנשים הם בהחלט לא יהיו שווים. גם אם שניהם מרוויחים אותו דבר הם לא יהיו שווים. למה שיהיה שיוויון?

    אולי זה מגיע מהחשיבה המעוותת ש"מגיע" לאזרחים רמה מסויימת של איכות חיים כמו דירה מכונית וכו'. אבל זה ברור שלא "מגיע" כלום. הרי מי מייצר את הדברים האלו שמגיע? אותם אנשים עובדים בחינם?

    ודאי שיש אי שיוויון! וזה לא חיובי ולא שלילי. זה פשוט זה. זה הטבע. כמו שיש אנשים יפים ואנשים מכוערים. למה לא לטפל במכוערים? אולי מגיע להם "דמי כיעור"?

    ולכל האנשים החופשיים: אל תשחקו במגרש של הבולשביקים! הציגו את המגרש הזה כמות שהוא: כסיוט קומוניסטי ותו לא, הירסו את המגרש הזה והציגו את המגרש שלו: מגרש אליו כל אחד יכול לעלות ולשחק.

  8. כשהכותב מתכוון שהחמישון התחתון מוציא 14.8 אחוז שזה יותר מגרמניה, הולנד, דנמרק וכו׳ , זה דוגמא רעה לחשוב שהוצאה היא מדד ישיר לאיכות חיים. בקניה יש מצב שאנשים מהחמישון התחתון מוציאים מאה אחוז כדי לא לרעוב, זה לא אומר שהאיכות חיים שלה יותר טובה מגרמני בחמישון התחתון שנהנה מבירה בשתי יורו.