המדרש המפורסם קובע כי הקב"ה אינו שמח במפלתם של המצרים, ודורש מהמלאכים לשתוק לנוכח טביעתם. האמנם?
המדרש המפורסם קובע כי הקב"ה אינו שמח במפלתם של המצרים, ודורש מהמלאכים לשתוק לנוכח טביעתם. האמנם?
פרשת השבוע מספרת כיצד נהפך לב פרעה וכיצד רדף אחרי ישראל עד שהשיג אותם לעת ערב חונים על הים. בשעה זו התערב הקב"ה וחצץ בין המחנות וכך "וְלֹא-קָרַב זֶה", מחנה מצרים, "אֶל-זֶה ", מחנה ישראל, כל אותו הלילה (שמ' י"ד, 20). פסוק זה הוא נושא דרשתו של רבי יוחנן.
"אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (מהו שכתוב) ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות י"ד, 20), בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה י ע"ב. בסנהדרין לט ע"ב מיוחס לרבי יונתן).
מדרש זה, ליתר דיוק חתימתו: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה", נשמע גם מפיות אלה שאינם רגילים לצטט ביטויים מן המדרש. הסיבות לציטוט המדרש תלויות בכוונת המצטט. יש הבאים להטעים באופן כללי את שוויון בני האדם ואת אהבת האדם הכרוכה בשוויון זה; אהבה המביאה אותנו או צריכה להביא אותנו לרחם אפילו על השונא. יש המבקשים להציג באמצעות הציטטה מן המדרש את השגב של "מוסר היהדות" המכיר גם ב"צלם אלוהים" של האויב, כי גם הוא מעשה ידיו של הבורא. לעתים קרובות כרוכה השמעת הביטוי מן המדרש בתוכחה כלפי מי שלדעת המצטט אינו מקיים את אהבת האדם האוניוורסלית המתחייבת מן המדרש. צד שווה לכל המביאים את דברי המדרש האלה שהם רואים את דברי רבי יוחנן במדרש: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" כביטוי קרוב לפסוקים אחרים שטבעו חז"ל כגון: "חביב אדם שנברא בצלם"; "כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".
אלא שדברי רבי יוחנן מפליגים עוד הלאה מעבר לביטויים אלה, שהרי אינם מסתפקים בהטעמת שוויון ערך האדם בכלל אלא גוזרים משוויון זה מסקנה מוסרית מרחיקת לכת, שאפילו השמחה למפלת הרשע פסולה. ואפילו הפסוק ממשלי כ"ד, 17:" בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ" אינו מרחיק לכת כדברי רבי יוחנן. ראשית, מפני שבמשלי מנומקת ההתנגדות לשמחה על מפלת האויב בנימוק תועלתי: " פֶּן-יִרְאֶה יְהוָה וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כ"ד,18). ושנית, במשלי מדובר על אויב פרטי ואבסטרקטי ואילו דברי רבי יוחנן חלים על אויב לאומי ששיעבד את עם ישראל: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ". ושאף לרצוח את בניו: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ".
מאלף גלגולו של המדרש בדורות האחרונים. דברי רבי יוחנן אינם כלולים כידוע בהגדת פסח המסורתית, אבל התנועה הקיבוצית בשעה שבאה לעצב הגדה של פסח על פי השקפתה כללה את דבריו בטקס שלה ויהודה שרת קבע למדרש מקום בולט בנוסח ההגדה שעיצב בקיבוץ יגור. את שירת הים מדקלמת מקהלת ילדים בלוויית כלי הקשה, ואילו את דברי רבי יוחנן שרה מקהלת נשים בסגנון פוליפוני אקפלה (ללא ליווי של תזמורת) ומגבירה כך עוד יותר את רושמם של דבריו. ונדמה כי המסתכל בדף ההגדה נוסח יגור יכול לעקוב אחר הלוך הרוח של מעצב ההגדה. בצד ימין מובא המדרש המספר כיצד שיקעו המצרים את תינוקות ישראל בבניין. מדרש זה מציג את האכזריות האיומה של האויב. מיד בהמשך בתחתית העמוד ובעמוד ממול באה שירת הים המשקפת את שמחתם העצומה של בני ישראל על מפלת האויב האכזר. ברור שהמדרש שסיפר על המצרים ששיקעו את התינוקות של בני ישראל מסביר ומצדיק את השמחה הזאת. אבל… אף על פי כן מרוככת ומאוזנת השמחה על האויב הטובע בדברי רבי יוחנן. ציבור רחב, הרחוק בדרך כלל מן הספרות המדרשית, זכה כך להתוודע אל דברי רבי יוחנן.
פרשת השבוע מזמנת אפשרות לשוב ולהתבונן במדרש מפורסם זה ולברר מה אנו רשאים ללמוד ממנו. אבל לפני שנברר שאלה זו אקדים הסבר קצר על המדרש: הפסוק המתאר כיצד לא קרב מחנה מצרים למחנה ישראל: "וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה (י"ד 20) מעלה על לב הדרשן בדרך אסוציאטיווית את הפסוק מישעיהו ו, 3 המספר על שירת המלאכים המקלסים את הקב"ה: "וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת". הדרשן משנה קמעה את הנוסח בשמות, כאומר, אל תקרא "קרב" ככתוב שם אלא "קרא" ככתוב בישעיהו. דהיינו, לפי הדרשן יש לקרוא את הפסוק משמות: "ולא קרא זה אל זה כל הלילה". והנושא של "קרא" הם המלאכים, שלא קראו זה אל זה באותו לילה, מפני שהקב"ה לא התיר להם לומר שירה כבכל עת.
והנה המדרש הזה מעורר תמיהה:
המצוי בדברי רבותינו ואין השאיפה האפולוגטית פוגמת בשיפוטו, יודע שהרחמים על האויב מצויים אמנם בספרותנו העתיקה, אך בדרך כלל שולט בה: "בַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה". על אחת כמה וכמה כשהרשעים הם גויים אויבי ישראל. אבל התמיהה הזאת אינה מכריעה. אפשר ליחס את המדרש למיעוט ההתבטאויות בזכות הרחמים על האויב, כי הרי איש לא יכחיש שלמרות נדירותה גם חמלה על האויבים קיימת. ואפילו אם נודה, שאין מקבילה לחמלה על מפלת אויב לאומי רשע במתכונת המתבטאת במדרש זה, ברור שאין לנו רשות לבטל משום כך את הביטוי החריג הזה.
אבל קשה מאוד הקושיה הבאה. המדרש נסמך לשמות י"ד, 20. על-פי המסופר שם רדפו המצרים אחר בני ישראל בצאתם ממצרים והשיגום בסמוך לים סוף. מחנה ישראל נמצא במצר. המצרים מאחוריהם והים לפניהם – "הים סוגר ושונא רודף" (מכילתא דרבי ישמעאל – בשלח, פרשה ה, עמ' 106). עוד רגע וכלתה הרעה, אלא שהקב"ה התערב וחצץ לפי שעה בלילה בין המחנות. וכך: "לא קרב זה", מחנה מצרים, "אל זה", מחנה ישראל, כל אותו הלילה. כלומר, מדובר בלילה שלפני החצייה. קריעת ים סוף ואובדן המצרים עדיין לא התרחשו. ומכאן נובע העיקר: הסכנה אורבת בלילה זה לבני ישראל ולא למצרים. מי הם איפוא "מעשה ידי הטובעים בים" בלילה זה? אין להימנע מן התשובה המסתברת. "מעשה ידי " של המדרש הם בני ישראל. ואין המדרש עוסק כלל בגורל המצרים. ואמנם כבר ראו אל נכון חכמי ישראל (עיין למשל ב"תורה שלמה" להרב כשר), שכך מוכח גם מן הגירסאות המקבילות. בשמות רבא (פכ"ג-ז) מובא המדרש בנוסח הזה: "אמר ר' יוחנן, ביקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים, ולא הניחם הקב"ה, אמר להם: לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה?" ובתנחומא (מהדורת בובר, בשלח-יג): "ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, נזף בהם. אמר להם הקב"ה, בני נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני". ומן הלשונות המקבילות האלה – "לגיונותי", "בני", נראה ש"מעשה ידי" של המדרש שלנו מתכוון לבני ישראל. ולהם בלבד.
אבל בכך לא נסתיימה הפרשה. הטעות בהבנת דברי ר' יוחנן היא טעות עתיקה. היא מצויה ככל הנראה כבר בתלמוד הבבלי עצמו, המקור שממנו ציטטתי בראש המאמר את דברי רבי יוחנן, כפי שאפשר ללמוד ממהלך הסוגיה שם. במהלך הסוגיה בתלמוד נשאלת השאלה: "ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים" כלומר, "האם שמח הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים?" וכדי להוכיח "שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים" מצטט התלמוד את דברי רבי יוחנן (רק בדוחק רב מאוד אפשר להבין אחרת). ואם הובאה הנזיפה במלאכים על שירתם כדי להראות שאין הקדוש ברוך שמח במפלתן של רשעים, ברור שהמביא את המדרש סבר שכוונת רבי יוחנן למצרים הרשעים. כלומר, אין לנו במקרה שלנו ביטוי, שרק הדורות האחרונים הוציאו אותו מידי פשוטו, אלא גלגול עתיק, שהתחולל במשמעות הביטוי במשך הדורות.
__________
ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.
פירוש מוכר וידוע. ראה למשל כאן, וביתר פירוט: http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamarim/maasae1.pdf
מעניין ומחדש. יפה מאוד
לא הבנתי – אם נושא המדרש הוא ישראל בצרה – מדוע המלאכים רוצים לומר שירה?
במסגרת שירה קבועה שנאמרת כל יום
מה שאתה אומר – נאמר כבר במשך שנים ע"י הרב אליהו זייני רב הטכניון לשעבר
למעירים על פירושים שקדמו לפירוש שהצעתי ברשימתי.
ציינתי ברשימה את הרב מנחם כשר ואת ספרו "תורה שלמה" תשי"א. מספר זה קיבלתי; כמובן בלי פרטי הרשימה כדוגמת הגדת יגור וכו'. גם פירושו של כשר לסוגיה בבבלי שונה. אם מי מן הקוראים מכיר פירוש קודם לכשר, המפרש שמעשה ידי מכוון לישראל, אודה אם יביא את הדבר לידיעתי ולידיעת הקוראים.
ועוד הערה למתעניינים. נוסח רחב יותר של הרשימה פרסמתי במוסף לספרות של 'הארץ' פסח תשנ"ה (14.4.95). בנוסח זה ניסיתי לברר את תולדות "השגיאה" וסיבותיה מן התלמוד הבבלי עד ימינו.
הטעות היא בטעות, כוונת התלמוד מפלת רשעים, היא כלפי עם ישראל, שהיה במדרגת רשעים, מט שערי טומאה, פסל מיכה שעבר איתם בען, והללו עובדי ע"ז וכדומה. ומפלה הכוונה למציאות של צרה, שודאי שכוונת הבורא שיחזרו בתשובה ולא ימותו חייבים. לעומת המצרים שאינם רשעים אלא אויבים, עונשם לא היה על עריות וגזל אלא על כך שהטביעו את בניו של ה', מעשה ידיו, חביביו
עם כל הצניעות , מחובתי להיות הוגן כלפי עצמי ולהזכיר שאני הראשון שהראה ש"מעשה ידי" בכל מקורות חז"ל גם הגמרא בבבלי וגם המקבילות במדרשים הם בני ישראל , בלי שום אפשרו לפרש זאת על המצרים.
הרב כשר סבר שבבלי מדובר על המצרים ובמקורות אחרים , שבהם כתוב במפורש שהכונה לבני ישראל , הכונה לבני ישראל.
אני פרסמי זאת
הצופה, כ' בניסן תשמ"ב. 'מעשה ידי טובעים בים' גדעון ארליך(גרסה ראשונה) :
שנה לאחר מכן כתב הרב יעקב אריאל ששמע מחבר ששמע שהרב קוק אמר רעיון זה . אך ללא הבאת מקור שבו הרב קוק כתב זאת..
2. תחומין תשמג ע' 192.הרב יעקב אריאל בשם ר"נ שטרן בשם הרב קוק: מעשה ידי הטובעים הם בני ישראל .
שנתיים אחר כך כתב רעיון שה הב זיני מהטכניון ( אני מניח שהגיע לזה בעצמו)
3. בטאון הטכניון תשמ"ד, הרב אליהו זיני
גרסב שניה משוכללת ומתוקנת פרסמתי בתשנ"ט.
4. 'מעשה ידי טובעים בים' גדעון ארליך(גרסה שניה) הצופה ניסן תשנ"ט , וכן "לקראת שבת" אגודת הסטודנטים בבר אילן בשלח תשנ"ט שנה ז' גליון 16 (319).
5.
עם שיפורים נוספים
4. http://tinyurl.com/css6us http://tinyurl.com/dlpl9c
(או: http://www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/maseyaday.doc )
המאמר שאליו הפנה מגיב ראשון , של כותב בשם יהושע רוזנברג הוא למעשה תקציר וחזרה על מה שכתבתי בשתי הגרסאות שלי , יש בה אף חזרה על ביטויים שלמים שכתבתי. .
עוד הערה
ענין הפולקלור הקיבוצי אינו רלונטי לדיון על דברי חז"ל.
ברור שהטעות בקישור שקיעת בני ישראל בים ואי אמירת השירה ל מה שעשו המצרים נובעת העיון התרבותניק הקיבוצני בספר ההגדה של ביאליק , ששם וא קישר ללא הצדקה כל שהיא את שני הנושאים למעין דבר אחד. .
מסקרן אם אלה שערכו עשיו מחדש את ספר האגדה תיקנו שגי=אה חמורה זו.
תיקון מספר שגיאות במאמר .
תיקונים לדברים שגויים שהובאו כמקובלה , או שנכתבו ע"י ד"ר יונתן עצמו במאמר שלפנינו (פרוט של כמעט כל אחת מהשגיאות שאזכיר מצויה במאמרי " מעשה ידי טובעים בים" נוסחה מעודכנת למאמרי משנת תשלב (1982) http://www.cs.biu.ac.il/~ehrlich/HISTORY/maseyaday.doc
1. "חביב אדם (הראשון) שנברא בצלם "
– אינו מראה ולו לכאורה על האבסורד שרואים באויב מישהו בעל צלם א-לוהים.
2. "כל המקיים נפש אחת …. . "
פר' אורבך שדן בנוסח האמרה הזו תרביץ תשלא, הביא הערה שמדגישה שיש כאלה שמנסים להצמיד לאמרה זו משמעות אוניברסלית, וזאת בגלל שהם "סתם מנובלים".
3. הפרשנות כאילו "הפסוק ממשלי כ"ד, 17: בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ" … אוסר עלינו לשמוח בנפול אויבינו הקמים להשמידנו מושם בגמרא בפי המן הרשע!
מחלוקת הפרשיות כ"י ארם צובא , רואים שלפנינו פניה לרשע שלא ימהר לשמוח כשנראה לו שהוא מתחיל להצליח לחסל אותנו.
4."ושאף לרצוח את בניו: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". "
הקישור להטבעת ילדי היהודים הוא טעות שמקורה בספר האגדה של ביאליק.
5
"התנועה הקיבוצית … את דברי רבי יוחנן שרה מקהלת נשים בסגנון פוליפוני אקפלה ."
ההכללה הזו משמיצה הרבה קיבוצים שמקיימים תורה ומצוות ועורכים סדר כהלכתו.
6.
הפסוק: "וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה (י"ד 20) מעלה על לב הדרשן בדרך אסוציאטיווית את הפסוק מישעיהו ו, 3: "וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ". הדרשן משנה קמעה את הנוסח בשמות, …יש לקרוא את הפסוק משמות: "ולא קרא זה אל זה כל הלילה".
טעות. אין כאן החלפה שרירותית, אלא הבנת המלה "קרב" כאומרת "קרא שבח לקב"ה " , ראה ערוך השלם ערך 'קרוב' .
7.
"הרחמים על האויב מצויים אמנם בספרותנו העתיקה"
לא מצויים כלל.
8. "הטעות בהבנת דברי ר' יוחנן היא טעות עתיקה. היא מצויה ככל הנראה כבר בתלמוד הבבלי עצמו."
הטעות הזו היא מוצר חדש ביותר.
9. "ואם הובאה הנזיפה במלאכים על שירתם כדי להראות שאין הקדוש ברוך שמח במפלתן של רשעים, ברור שהמביא את המדרש סבר שכוונת רבי יוחנן למצרים הרשעים" .
א. יש מדרש שבו נזכר שבני ישראל שעברו בים הם רשעים , והמלאכים אומרים שראוי שיוטבעו.
ב. יתכן שזו לשון נקיה , להימנע מכתיבת " מפלתם של ישראל".
PEREANT QUI ANTE NOS NOSTRA DIXERUNT
(לו יאבדו אלה שאמרו את שלנו לפנינו)
לגדעון ארליך שלום:
כך כתב כשר בתורה שלמה בפרשת בשלח לפרק י"ד 20:" ומוכח (משמות רבא) שמעשה ידי הכוונה על ישראל. ונראה מכאן שזהו אותו הדרש המבואר בגמרא בשם רבי יוחנן… וכן מוכרח מלשון המכילתא ידידי טובעים בים. ותנחומא ישן (בובר) בני נתונין בצרה וכו, שהפירוש מעשי ידי טובעים בים הכוונה על ישראל."
הדברים מדברים בעד עצמם:
בהזדמנות זאת אעיר שככל הנראה אפשר לעקוב אחרי השלבים של פירושו. ב"הגדת פסח הארצישראלית שלו" תש"י (עמ' 82) שילב את המדרש בדרך השגורה של הבנת מעשה ידי כמכוון למצרים : " וכשבקשו מלאכי השרת לומר שירה – בשעה שטבעו המצרים בים – אמר להם הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה" ועוד רשם בשולי דבריו ככותרת את משלי כ"ד 17: "בנפל אויבך אל תשמח" ע"פ הפשט ולא כפירוש המדרשי של ארליך.
ועל דבריו חזר גם בפרשת וארא ובפרשת בא (בתחילת ס' שמות), אבל כשהגיע בפרשת בשלח לפרק י"ד 20 כתב כמובא בראש דברי. ומן הסתם נגרר כשר בתחלה אחרי הדעה השגורה, אבל לכשהגיע במהלך עבודתו לפרק י"ד, 20, המתאר את צרתם של בני ישראל, נוכח בכוונת המדרש המקורית.
כל הרוצה לקבוע דעה יקרא את דברי כשר, את דברי ארליך ואת דברי בהארץ.
כשר כותב בפרשת בשלח במפורש : "והפרוש הפשוט בגמרא ,מעשה ידי טובעים בים, הכונה למצריים שהם גם כן מעשה ידיו של הקב"ה " . הוא אכן עומד על כך שהפרוש של המאמר במקורות שקדמו לבבלי הוא שהכונה לישראל. אך לדעתו בבבלי שונתה המשמעות.
והרוצה לקבוע דעה ראוי שיקרא את מה שכתבתי בהצופה בשתי הגרסאות , ולא ישלול ממני את זכות הפרסום לראשונה בזמננו, מבלי לעיין כראוי בדברי ובדברי כשר.
ליונתן כהן השלום והברכה
1. אתה עצמך כתבת והדגשת כאילו הנוסח בבלי הוא הבנה מוטעית של המדרש המקורי.
גם בדבריך כאן אתה חוזר על הטעות כאילו כונת המדרש המקורית ( לפני הבבלי) היא לא כמו בבלי .
אני עמדתי על כך שהכונה הברורה בכל המקורות , כולל הבבלי בשני המקומות, היא לבני ישראל.
2. הפשט של "בנפול אויבך" הוא פ]ניה אל הרשע שלא ישמח במעידת הצדיק.
עמשתי על כך והראיתי שזה הפשט במאמרי שכנראה לא בדקת אותו.
זאת אם קוראים א הפסוקים במשלי החל מתחילת הפרשיה כפי שהיא בכתב יד ארם צובא.
לפי דרכך אתה יכול להגיד שפשט העשרת הדברות הוא שיש מצווה: "תרצח" זה כתוב שם בפרוש "וזה הפשט "" !!!
אולם מי שיעיין היטב יראה כתוב שם "לא תרצח" כך שהמלה "תרצח" לבדה אינה מראה על פשט הפסוק . .
בבקשה קרא את מאמרי מהאינטרנט .
להדגשת דברי . לכשר היה ברור לגמרי שהביטוי "רשעים" מופנה כלפי המצרים.
יונתן כהן הביא הבנה זאת של "דשעים" במאמר שלמעלה כהוכחנה ברורה שכל הכונה במה שאנו רואים בבלי שלפנינו היא למצרים.
אני הראיתי שאין זה כך והביטוי "מפלתן של רשעים" הולם לחלוטין את בני ישראל. כתבתי:
במפלתן של רשעים: בטוי חלופי ל"מפלתן של ישראל". בדומה למגילה י"ב א': "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה?". כשהכוונה לישראל. . .
בניגוד מוחלט לתעלול של יונתן שמצטט בפתיח איזה "פתגם סיני עתיק" , אני הראיתי שלא אני הראשון שבאר שמעשי ידי הם בני ישראל , והבאתי את פיטן ההושענות ,"כהושעת טבועים בצול גזרים יקרך עמם מעבירים" כהוכחה שכבר הבינו כך בעבר..
" כל זאת בניגוד לקביעה המוחלטת של יונתן
הטעות בהבנת דברי ר' יוחנן היא טעות עתיקה. היא מצויה ככל הנראה כבר בתלמוד הבבלי עצמו, ".
בס"ד
"דברי חז"ל מפורסמים : "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות י"ד, 20), בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה י ע"ב. בסנהדרין לט ע"ב).
אמנם בני ישראל אמרו שירה בבוקר כשראו "מצרים מת על שפת הים" כהודאה לה' על הצלתם, והשירה הזאת היא המקור לכל הלל שנאמר בכל החגים ובכל ההצלות שבכול הדורות (חנוכה ויום העצמאות ויום ירושלים – פסחים קי"ז ע"א עיין ברש"י שם), וקבעו חז"ל לומר את השירה הזאת כל יום בתפילת שחרית.
מה הייתה ההקפדה על "מעשי ידי טובעים בים…" ?
תשובה אחת ששמענו עפ"י הפירוש של החוות יאיר (לפני 350 שנה באירופה) : כתוב בשירת הים "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" דהיינו מכיוון שהישועה היא שלנו (בני ישראל) אנו מחיובים ב"זמרת יה" דהיינו להודות לה' אבל מלאכי השרת שאינם חלק מהישועה הייתה עליהם הקפדה על בקשתם לומר שירה.
ליעקב , תה מגיב בלי לקרוא מה שכבר נכתב.
ההקפדה על "מעשי ידי טובעים בים " ברורה לחלוטין, אין ראוי למלאכים לומר את השירה הרגילה שלהם בלילה שבו ישראל נתונים בצרה: טובעים (שוקעים) בים כשמצרים רודפים אחריהם.
חז"ל לא קבעו לומר את שירת הים בכל יום. ה' באייר תש"ח היה יום אחרי נפילת עשרות יהודים בכפר עציון, והמלחמה בצורר הערבי היתה רק בתחילתה.
וראה סידור רס"ג הגשה של פסח ( עמ' קלה שורה 17 ) שבו מכונה שביעי של פסח בשם "עיד אלכס" דהיינו חג השמדת המצרים .
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.
ראוי לעיין במקור , וראוי להבין את המקור לפני שמצטטים אותו כאילו הוא רלונטי לענין הנדון.
ראשית ראית בתגובתי ל 12 שרב סעדיה גאון ( כשאר גאוני בבל) קרא לשביעי של פסח , יום טביעת המצרים, בשם "חג השמדת המצרים" .
האם מטרתך היא להעיר להם שאינם מכירים את הפסוק "לא תתעב מצרי"?
הציטוט שלך הוא חלקי ועלול להטעות.
בתורה: " … לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ: בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' " (דברים פרק כג ח )
מנין המצוות לרמב"ם, לא תעשה נה: "שלא להרחיק מצרי מלבוא בקהל אלא עד שלשה דורות שנאמר לא תתעב מצרי". אין זה קשור כלל לשמחה על סוס ורוכבו (המצרי) רמה בים .
יישר כוח לגדעון ארליך על כל ההבהרות !!!