איך החרדים חותרים תחת עצמם

מה קורה כשמבלבלים בין אמצעי למטרה? • ההתבדלות המוסדית של החברה החרדית מובילה להדגשה קיצונית של השמרנות עצמה, על חשבון הערכים והנורמות שלכאורה משתמרים באמצעותה • התהליכים שהיא עוברת בימים אלה מוכיחים שזה לא עובד

המגזר החרדי אינו מממש את הפוטנציאל הכלכלי שלו; זה כבר הפך לקלישאה. אולם ביצוע-החסר הכלכלי רחוק מלהיות הבעיה העיקרית של המגזר – החרדים אינם משיגים את מטרותיהם שלהם עצמם. וכדי להבין מדוע, עלינו להבין תחילה מהן המטרות הללו וכיצד מקווים החרדים להשיגן.

כמו יהודים רבים, החרדים שואפים להנחיל לצאצאיהם את המסורת שקיבלו מאבותיהם. האסטרטגיות שהם נוקטים לשם כך הן גרסאות (מוגזמות משהו) של האסטרטגיות המוכרות לשמרנים בתרבויות רבות.

ראשית, החרדים מדקדקים אפילו בפרטים הטריוויאליים לכאורה של ההלכה והמנהג. הם נוטים שלא להדגיש במיוחד מצוות שכליות או הלכות קדומות. להבדיל מהאורתודוקסים המודרניים (Modern Orthodox), החרדים אינם מנסים לשחזר ממקורות היסטוריים מערכת הלכתית אותנטית כביכול, שתיישב סתירות ותשייף קצוות חדים. ניסיון כזה מוביל באורח בלתי-נמנע לסוג מעודן של הנדסה חברתית ולערעור ההמשכיות האורגנית של המסורת – דברים שראוי כי כל שמרן יתנגד להם.

שנית, החרדים נזהרים מכל רעיון אוטופי שנעשה אופנתי. הם מבינים באורח אינסטינקטיבי שהאידיאולוגיות הליברליות בנות זמננו, השואפות לשחרר את הפרט ממורא המוסדות הקהילתיים, סובלות מנטייה מסוכנת לדון לכף זכות מופרזת הן את טבע האדם, הן את מסוגלותם של מוסדות המדינה שאמורים להחליף את המוסדות הקהילתיים. מאותה סיבה מתנגדים החרדים בישראל לאידיאולוגיה הציונית, המעבירה לידי המדינה את תפקידיה המסורתיים של הקהילה. פרגמטיזם עקשני זה מתסכל לא פעם את חסידיהן של האידיאולוגיות הנזכרות, אבל האמת היא שב"כפירת" החרדים באורתודוקסיוֹת מסוימות יש לא מעט חן מרדני.

שלישית, החרדים מסרבים לספק לילדיהם חינוך המניב את סוג ההון החברתי הנחשב מחוץ לקהילה יותר מכפי שהוא נחשב בתוכה. יש כאן הכרה פרגמטית בנטייתם של בני האדם לשמור אמונים, במבחן אחרון, לחברה המעריכה יותר מאחרות את כישוריהם. כך, למשל, היכולת ללמוד גמרא מתוגמלת באופן המרבי דווקא בחברה החרדית, ואילו ההישגים האקדמיים תמיד יהיו מתוגמלים ומוערכים יותר דווקא מחוצה לה – ומערכת החינוך החרדי, בבחירותיה מה ללמוד ומה לא, משקפת מציאות זאת.

ורביעית ואחרונה, החרדים מחויבים לציית לגדולי התורה ומעמידים את תלמידי החכמים במרכז הווייתם. מתן משקל יתר לדעתם של אלו הבקיאים ברזי המסורת והנאמנים לה הוא אסטרטגיה טובה למניעת שחיקתה. טיפוח ותִגמול של אצולת-לימוד מעודדים את הלמדנות המגנה על המסורת.

כשדוד המלך חבש שטריימל

ובכל זאת, חוששני שציירתי כאן תמונה חלקית בלבד של החברה החרדית בת זמננו. הנאמנות לפרטי פרטיה של המסורת, דחייתן של אידיאולוגיות אוטופיות, מערכת חינוך ייחודית, וכיבוד הזקנים והמלומדים – כל הארבע הללו הן אסטרטגיות מקובלות בחברות מסורתיות. אלא שבדרך כלל, בחברות כאלו שונים החברים זה מזה במידת השמרנות שלהם ובמידת ההתלהבות שהם מיישמים בה את האסטרטגיות הללו. החברה החרדית בת זמננו מתאפיינת בהתבדלות מוסדית של האנשים השמרניים ביותר בציבור היהודי בישראל. התבדלות מוסדית זו מובילה להדגשה קיצונית של השמרנות עצמה, על חשבון הערכים והנורמות שלכאורה משתמרים. על-ידי כך מתעוותים כל ארבעת היסודות שתיארנו.

הדבֵקוּת במסורת בדיוק כפי שנתקבלה, כאשר היא ננקטת מתוך קנאות, הופכת לאמונה בעצם מהותה הבלתי-משתנית של ההלכה. נכון שאם רוצים לשמור על אופייה האורגני של ההלכה יש להימנע משינוי מכוון שלה; אבל ההתכחשות הדוקטרינרית לעובדה ששינויים אכן התרחשו, וחייבים להתרחש, היא קרתנית, נאיבית, ולפעמים גם חסרת-כֵּנות. ציור של דוד המלך חבוש שטריימל (כפי שישנו בכמה חוברות צביעה חרדיות לילדים) איננו ניצחון של החוש האמנותי, כי אם כישלון של החוש ההיסטורי.

גם דחייתן הפרגמטית של הדוֹגמוֹת הליברליות האוטופיות מועצמת בתיבת התהודה החרדית לכדי דוֹגמה נוקשה אף יותר, ובלתי-פרגמטית בעליל. היחס הזהיר להיבטים האוטופיים של הליברליזם ושל הציונות משתריין לכדי עיוורון כלפי התועלת שאידיאולוגיות אלו הביאו בכל זאת לעם היהודי כולו ולחרדים בפרט. במקום זהירות מפוכחת באה ציניות הרסנית שלוחת רסן.

נוסף לכך, מניעת השכלה כללית מן הצעירים אכן מעצימה את התלות ההדדית הרצויה בתוך החברה החרדית, אך הדבר גובה מחיר כבד. הפגיעה בכושר ההשתכרות מגבירה את תלותם של החרדים במדינה – אותה מדינה שהם חפצים כל כך להיות בלתי-תלויים בה. חשוב מכך, אנשים המשוקעים עמוק בתוך החברה החרדית נוטים לדרוש מבָּנים אחרים לחברה זו להוכיח כי הם נאמנים לה כמותם. בחלקים רבים של המגזר החרדי בישראל, האיתות הראשי לנאמנות זו הוא שריפת גשרים עם החברה שבחוץ, כלומר הפיכת עצמך לחסר תועלת בעולם שבחוץ, באמצעות הימנעות מגיוס, דילול כישורים מקצועיים, או התנהגות הנחשבת למוזרה. שריפת הגשרים הקולקטיבית מובילה בְּתורהּ לפיחות בערכם של ערכים מוסריים אוניברסליים לטובת היבטים אזוטריים ומגבירי-סולידריות של המסורת היהודית. ביטוי מכוער במיוחד להטיה זו כלפי סולידריות פנימית על חשבון ערכים אוניברסליים ניתן מפעם לפעם בדמות מפגני תמיכה בעבריינים, אפילו כאלה שהורשעו במעשים מפלצתיים, רק מפני שהם "משלנו".

ולבסוף, כפי שקורה בכל שכבת אצולה, גם אצולת הלימוד החרדי מתנוונת. בעולם החרדי יש שפע תלמידי חכמים ראויים לשמם, אולם עסקנים בעלי ההשפעה מעדיפים להכתיר קטני-חוכמה גדולי-ייחוס, המגבים את ההטיות של אנ"ש ומקדמים את האינטרסים שלהם. יתרה מכך, הסתגרותה של חברת הלומדים מעולם המעשה הופכת את בניה לתינוקות מגודלים: כמו סטודנטים נצחיים, גם בני האליטה החרדית מזלזלים בצורכי הכלכלה, הביטחון ושאר ענייני קמח וקיום, פשוט מפני שנדמה להם שהללו יורדים אל העולם באורח קסם מאחד הרקיעים.

דוחקים את הקץ

מנחם אולי להאמין שבעיות אלו תיפתרנה בעזרת שינויים קלים במדיניות הרווחה, באמצעות טיעונים אידאולוגיים משופרים, או בזכות השפעתם החתרנית הבריאה של בעלי התשובה. אך למרבה הצער, התרחיש הסביר יותר הוא זה שתיאר הכלכלן טימוּר קוּראן בספרו הקלאסי "אמתוֹת פרטיות, שקרים ציבוריים". כאשר חברה מאמצת באופן קיבוצי אמונות והעדפות בלתי-סבירות, דבר המאפיין יותר ויותר את החברה החרדית, אך בנים לחברה זו מפקפקים בסתר לבם באמונות ובהעדפות אלו, כפי שעושים חרדים רבים, עלול זָרָז קטן ובלתי-צפוי ליצור כדור שלג של עריקה המונית מן החברה הזו, כאשר כל יחיד יופתע לגלות שרבים אחרים שותפים לספקנותו.

האפשרות למהפכה כזו איננה משמחת אותי, מפני שבשורה התחתונה צודקים החרדים בדבר מסירות הנפש הדרושה למען שימורה של מסורת. ובכל זאת אני חושש שהמהפכה הזו ממשמשת ובאה.

_________

פרופ' משה קופל מלמד במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן ויו"ר פורום 'קהלת'

המאמר המקורי פורסם באתר מגזין 'מוזאיק'. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.