לעמוד לצד הטובים: לאור השינויים הטקטוניים המתחוללים ברחבי המזרח-התיכון, על מדינת ישראל לבחון מחדש את מדיניותה.
הם נאבקו על חייהם בהר סינג'אר, לחמו בעוז בקובנה והדפו את לוחמי דאע"ש משדות הנפט בעיראק • ליחסי ישראל והכורדים היסטוריה של עליות, מורדות, הצלחות ואכזבות • עתה, לאור השינויים הטקטוניים המתחוללים ברחבי המזרח-התיכון, על מדינת ישראל לבחון מחדש את מדיניותה כלפי הכוח הפרו-מערבי החשוב ביותר באזור
מאז קיץ 2014 הכורדים אינם יורדים מהכותרות. כמעט בין לילה הם הפכו לשחקנים אזוריים משמעותיים ביותר במזרח-התיכון: הכורדים היו היחידים שהתייצבו למלחמה קרקעית נגד אנשי 'המדינה האסלאמית' (דאע"ש) בשתי חזיתות נפרדות, בסוריה ובעיראק, וגם יכלו להם.
לאחרונה התבשרנו שהלוחמות והלוחמים הכורדיים הצליחו לשחרר מידי דאע"ש את קובנה שבאזור הכורדי-הסורי, אחרי מאבק הרואי שנמשך מעל ארבעה חודשים. גם בחזית של כורדיסטאן העיראקית לוחמי הפשמרגה הצליחו להדוף את אנשי דאע"ש מכרכוכ עתירת הנפט ומאזורים אסטרטגיים אחרים, ולשחרר את סינג'אר, שעלתה לכותרות בעקבות מסע הרצח המזעזע שערכה דאע"ש נגד היזידים.
בעקבות ההתפתחויות הללו ניצבת היום הקהילייה הבינלאומית בפני שאלה חשובה – מה הוא המקום ההולם שיש לתת לכורדים בזירה הפוליטית הבינלאומית והאם יש להגיש להם סיוע ישיר דבר שיכול לקדם את שאיפותיהם לעצמות? ישראל מצידה ניצבת גם היא בפני דילמה: האם יש לסייע לכורדים בעיראק וגם בסוריה? אם כן, באיזו מידה יש לתת לכך פומבי? איזה סוג של קשרים יש לפתח?
כדי לענות על השאלות האלו יש להתחקות מעט אחר ההיסטוריה המורכבת של קשריה של ישראל עם הכורדים. המורכבות הזו נובעת מכך שהכורדים אינם מהווים מקשה אחת, שהם שוכנים בארבע מדינות שונות – טורקיה, איראן עיראק וסוריה – ושהם מעולם לא הקימו מדינה משלהם. בהתאם לכך התפתחו יחסים שונים לחלוטין לדוגמא בין הכורדים שבעיראק לאלה שבטורקיה.
בין שיתוף פעולה להתעלמות דיפלומטית
שורשיו של הקשר עם הכורדים בעיראק נעוצים בשנות ה-50', כאשר הכלל המנחה היה "אויבו של אויבי הוא ידידי". קשר זה היה מעוגן בתורת הפריפריה שפיתחה ישראל בתקופה ההיא, שגרסה כי יש לקדם קשרים עם מדינות ושחקנים לא-ערביים כדי לצאת מהבידוד שכפו עליה מדינות ערב. המיעוט הכורדי בעיראק היה אחד השחקנים הללו. הייתה גם התלכדות אינטרסים אסטרטגית: בראייתה של ישראל הכורדים היו אמורים להחליש או לרתק כוחות צבא עיראקיים אם יתממש האיום של חזית מזרחית, שבמאה הקודמת הייתה עלולה לכלול את סוריה, עיראק וירדן. מבחינת הכורדים, האינטרס היה לקבל סיוע במאבק הלאומי נגד משטרי עיראק השונים ובעיקר בתקופת הבעת'.
בתקופת השיא של היחסים בין השנים 1975-1965 ישראל סייעה באופן חשאי לכורדים במישור הצבאי כגון אימון הפשמרגה – צבא הגרילה הכורדי, הקמת השרות החשאי פרסטין, סיוע בהספקת נשק, ועזרה בתחומים חברתיים כמו הקמת בית חולים שדה או הכנת ספרי לימוד בשפה הכורדית. ישראל נהנתה ממידע מודיעיני ומסיוע ליהודים לצאת מעיראק. יחסים אלו, שנקטעו באמצע שנות ה-70', גרמו בסופו של דבר אכזבה לשני הצדדים. ישראל התאכזבה מכך שהכורדים לא סייעו במלחמת יום הכיפורים ולא ריתקו את צבא עיראק. הכורדים טוענים להגנתם שאיראן הייתה עלולה להילחם בהם אם היו נוקטים בצעד כזה בגלל ההסכם שנכרת בין איראן לבין הבעת' ערב המלחמה. הכורדים מצדם התאכזבו מכך שישראל נטשה אותם ב-1975 אחרי הסכם אלג'יר בין עיראק לאיראן. ישראל טוענת להגנתה שברגע שאיראן הפסיקה את הסיוע לכורדים, שדרכה עבר גם הסיוע הישראלי, שוב לא הייתה לישראל כל דרך פיזית להמשיך את הסיוע.
מכל מקום ברור היום שלגבי שני השחקנים, העוגנים הישנים נשמטו מזמן. מבחינתה של ישראל דווקא המדינות הלא-ערביות, איראן וטורקיה, הן הנוקטות היום עמדה קיצונית כלפיה, ובאשר לאיום של חזית מזרחית הוא כבר אינו קיים מזה זמן רב. מבחינת הכורדים המשטר בעיראק כבר אינו מאיים כמו פעם. בנוסף על כך הם גם פיתחו יחסים הדוקים עם טורקיה ואיראן וגם עם לא מעט מדינות ערביות.
היגיון הפוך הנחה את יחסי ישראל עם הכורדים בטורקיה. מאז ומעולם ישראל התחשבה ברגישויותיה של טורקיה בכל הנוגע לעניין הכורדי, עד כדי כך, שבתקופה מסוימת כלי התקשורת הישראליים קיבלו הנחיות שלא לעשות שימוש במונח כורדי או כורדיסטאן. ישראל נהגה כך משום שטורקיה הייתה במשך זמן רב המדינה המוסלמית היחידה שהכירה רשמית במדינת ישראל. מאידך גיסא יחסינו עם מפלגת הפועלים הכורדית, ה-PKK היו בעייתיים – הן משום שארגון זה היה אויבה המושבע של טורקיה והוגדר על ידה ועל ידי מדינות המערב כארגון טרור; והן משום שהוא פיתח קשרים הדוקים עם סוריה ועם אש"פ, ואפילו השתתף במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 נגד ישראל. כאן, אם כך, הייתה לנו זהות אינטרסים עם ממשלת טורקיה, ולכן סייענו לצבא טורקיה במודיעין ובמכירת מזל"טים.
שינויים פרדיגמטיים במפנה המאה
באופן היסטורי שלושה גורמים מרכזיים עיכבו את פיתוח יחסי ישראל עם הכורדים: ההתחשבות ברגישויותיה של טורקיה, התחשבות בעמדת ארה"ב באשר לסוגיה הכורדית וחששות הכורדים עצמם. במפנה המאה העשרים ואחת התחוללו שינויים פרדיגמטיים בכל המרחב, ויש לבחון מחדש את האמיתות הללו ובהתאם לכך גם את היחסים עם חלקי כורדיסטאן השונים.
הדבר המרכזי שהתחולל היה שטורקיה עצמה פיתחה יחסים הדוקים ביותר עם הכורדים בעיראק ופתחה אף בתהליך שלום עם ה-PKK. במקביל, טורקיה הפכה את ישראל לשק החבטות הקבוע שלה וגם קידמה יחסים קרובים עם ארגון חמאס הנחשב לארגון טרור. על כן, השוט הטורקי בנושא הכורדי איבד הרבה מתוקפו ואין הכרח על ישראל להמשיך ולהתחשב ברגישויותיה של טורקיה בעניין זה.
התפתחות משמעותית אחרת הייתה קריסת מדינות-הלאום סוריה ועיראק והחלל הפוליטי שהותירו אחריהם. את החלל הזה מנסים כיום למלא שני כוחות מנוגדים: האסלאמיסטים והכורדים. שלא בטובתם הפכו הכורדים לחוד החנית במאבק נגד האסלאמיסטים הקיצוניים, ומכאן האינטרס הדוחק של העולם החופשי ובכלל זה ישראל לתמוך בהם נגד כוחות השחור.
עליית האסלאמיסטים, ובראשם דאע"ש, גם הביאה לשינוי מסוים בעמדתה של ארה"ב ביחס לכורדים. ארה"ב החלה לסייע להם אם כי רק בלב ולב. כלומר, היא עושה זאת לא משום שהיא מבקשת להעניק להם הכרה בזכותם להגדרה עצמית, אלא משום שהבינה שהם הגורם היחידי שמסוגל לעצור את דאע"ש. אחת הדוגמאות המאלפות לשניות הזאת היא שארה"ב ביצעה מעל 700 תקיפות אוויריות נגד דאע"ש כדי לסייע לכורדים בקובנה שבסוריה, אבל מצד שני היא מסרבת להכיר באוטונומיה שהם הקימו שם בקיץ 2012. דבר דומה ראינו גם ביחס לכורדיסטאן העיראקית: ארה"ב מבצעת תקיפות אוויריות נגד דאע"ש אבל מסרבת להעניק סיוע צבאי ישיר לכוחות הפשמרגה הכורדיים, הנושאים ב-90% מהנטל של בלימת דאע"ש.
ארה"ב ממשיכה להתעקש להעביר אספקת נשק רק באמצעות ממשלת בגדאד, שגוררת רגליים בעניין הזה. המדיניות הזו תמוהה ביותר לאור העובדה שצבא עיראק התמוטט ביום פקודה כבניין קלפים. מאחר שישראל קשורה בטבורה לארה"ב, באשר ליחסיה עם הכורדים הרי שהיא צריכה לשמר לעצמה בכל זאת יכולת תמרון ועשייה עצמאית בתחומים מסויימים החיוניים לה. יש גם הגורסים שעל ישראל לנסות ולהטות את הכף בארה"ב לטובת הכורדים מאחר שהתפישה של שלמותה הטריטוריאלית של עיראק שארה"ב דבקה בו כבר אבד עליה הכלח.
במישור המעשי כורדיסטאן העיראקית הפכה למעין מדינה בתוך מדינה, אלא שהיא יציבה ומשגשגת הרבה יותר מהחלק הערבי של עיראק. היא אף החלה לייצא נפט באופן עצמאי ומכאן שמדינות רבות בעולם ובכללן מדינות המערב ומדינות ערביות מפתחות איתה קשרים ישירים. מדינות מערביות מסוימות אף מסייעות לה מבחינה צבאית.
שינוי אחר, המתרחש מאחורי הקלעים, הוא שכורדים מחלקי כורדיסטאן השונים ובעיקר בגולה מנסים כיום, אם כבודדים ואם כראשי ארגונים, למצוא מסילות לליבה של ישראל. מטרת הפניות הללו היא לקבל סיוע הומניטרי, כפי שעשו לאחרונה היזידים. יש גם ניסיונות לקבל סיוע צבאי או סיוע של הלובי הישראלי במערב, ובראש ובראשונה בארה"ב, לטובת העניין הכורדי.
הגיע זמן כורדיסטאן
ההתפתחויות שהוזכרו לעיל מעלות לבטים לא פשוטים בישראל. במישור המעשי נשאלת השאלה האם כדאי בכלל לסייע לכורדים בשעה שמאשימים את ישראל דרך קבע בניסיון לבתר את המדינות הקיימות? שאלה נוקבת אחרת היא מה הרווח שתשיג ישראל מעמידתה לצד הכורדים? תהייה אחרת היא האם כדאי להתייצב בפומבי לימין הכורדים, כפי שעשו לאחרונה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר החוץ ליברמן והנשיא לשעבר שמעון פרס?
גם לכורדים יש לא מעט דילמות. במישור העממי יש הזדהות עם ישראל ורצון לפתח קשרים איתה ולהפוך אותה דגם לחיקוי. אבל בעוד שההנהגה מקווה לקבל סיוע מסוג כלשהוא מישראל היא מסתייגת לחלוטין ממתן פומבי לקשר כזה מחשש מתגובת המדינות הסובבות, בעיקר איראן וטורקיה.
גם אם אין תשובות פסקניות לתהיות הללו, יש כמה מסקנות כלליות.
לישראל כמו גם לעולם המערבי יש אינטרס מובהק שהכורדים ינצחו במאבק נגד האסלאמיסטים. עובדת היותם גורם פרו-מערבי, מתון, חילוני יחסית ובעל יכולת אדמיניסטרטיבית מוכחת, מהווה נכס חשוב נוכח כוחות ההרס והחורבן באזור. הוכח גם שהם גורם הרבה יותר ידידותי לישראל משאר עמי האזור, וזאת תודות לתחושת שותפות הגורל בין שני עמים קטנים שאין מכירים בזכותם למדינה משלהם.
במישור המעשי יש מקום רב לשיתוף פעולה בעיקר עם החבל הכורדי בעיראק. בנוסף לתחום הביטחוני והמסחרי נפתח אפיק פוטנציאלי חדש והוא רכישת נפט מהחבל הכורדי בעיראק, שמדינות אחרות לא יכלו לרכוש בגלל התנגדות המשפטית של ממשלת עיראק. כאן גם עשוי להתפתח משולש יחסים בלתי-סביר כמעט בין ישראל, החבל הכורדי בעיראק וטורקיה, שדרכה עובר הנפט הכורדי. על ישראל גם להושיט סיוע הומניטרי ככל הניתן לכורדים בסוריה ובמקומות אחרים הנרדפים עדיין על ידי מדינותיהם .
מסקנה חשובה אחרת היא שהעמימות והעשייה מאחורי הקלעים נראות כדרך הטובה ביותר לקיים את היחסים בשלב הזה.
__________
פרופסור עפרה בנג'ו היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה, ומרצה בחוג להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב.
הבעיה עם הכורדים כמו גם עם הארמנים שאין להם גישה לים והם מסוכסכים עם כל שכניהם.
ולכן הם תחת מצור תמידי ותלויים בחסדיהם של יריביהם.
איראן ותורכיה מנסות לדכא תסיסה כורדית בשטחן ולכן הן בהגדרה אויבות של הכורדים החופשיים.
עיראק סוריה ומדינת דאע"ש לא מכירות בעצמאות הכורדים.
הכורדים לא צריכים ברית עם ישראל ולא עם אמריקה אלא עם אחת משכנותיהם
הבעיה העיקרית לדעתי היא שהתמהמנו והם בצר להם פנו לאיראן לעזרה… וכולנו יודעים שהסוחרים האירנים מקבלים תמורה בעד הסחורה שהם מוכרים
אז לא ברור כיצד ניתן לסמוך עליהם כשמשמרות המהפכה נשלחו לעזור להם
להסתכסך עם בעלת ברית אסטרטגית וחברה בנאטו בשביל אוסף שבטים עם יחסיי ציבור טובים? לא רציני.
בעלת ברית אסטרטגית?? טורקיה??
הכורדים אוסף שבטים? מאיפוה הבורות והיהירות הזאת? צא ולמד מי הם אויביך..
למיטב הבנתי לאחר בדיקה הסיבה שישראל מעדיפה לעזור בשקט ולא בבום ורעש גדול כמו אמריקה היא פשוטה בישראל רואים ערך חיי אדם וחפים מפשע מעל הכל ומכיוון שהם מוקפים אויבים מכל כיוון אפשרי אז מלכתחילה תדע שלכל מהלך כזה או אחר יש מחיר וזה יקר מידי החיי אדם שם הפכו לקליפת השום בעיני הטרור דאעש טובח בהם ללא רחמים אז אם ישראל תתמוך בהם החשש שלא יהרגו להם יותר אנשים עדיף לתמוך בשקט ולנסות להציל מאשר לצאת ברעש גדול ויהיו אנשים וילדים שישלמו מחיר דמים כואב ויקר מאד
כנראה שגם אלוהים לא יודע מה יילד יום במזרח התיכון. זה יהיה מפתיע אם הכורדים יחברו יום אחד לאויבים שלנו? אנחנו צריכים לדאוג אך ורק לעצמנו – לתחזק צבא, ולהגיב בכוח רב לכל התגרות. בג'ונגל הזה, בריתות והסכמים הם רק מהשפה ולחוץ, ועלינו להתייחס לכל קבוצת אוכלוסיה בחשדנות רבה. גם לכורדים.
קשה לי עם העובדה שהמדינה הדמוראטית-ליברלית ומדינת הלאום של העם היהודי איננה, באופן רשמי, משתפת פעולה רחבה ועמוקה יותר עם הכורדים
ישנה טעות קטנה גדולה, העם היהודי קטן, אבל העם הכורדי הוא עם גדול מאוד
כל מי שעיניו בראשו מבין שכורדיסטאן במצור ושהדרך היחידה שלה לשגשג היא לשבור את המצור ולכרות ברית עם אחת משכנותיה (איראן תורכיה או דאע"ש.
ולכן אין טעם לכרות איתם ברית כי או שהם ישארו חלשים או שהם יחברו לאחד מאויבינו.
הקונסטלציה היחידה שבה יש סיכוי לכורדיסטאן משגשגת שאינה אויבת את ישראל היא הפיכת הצד העלאוו/דרוזי/נוצרי של סוריה-לבנון לפרו מערבי ופריצת המצור הדאע"שי.
אבל זה לא יקרה כי הקבוצות הלא מוסלמיות בסוריה ובלבנון ממש לא סומכות על ארה"ב ובברית עמוקה ויציבה עם השיעים בראשות איראן.