מסתבר שאפשר "להזיז את ים המלח": צניחה חופשית ברווחי המפעל הובילה לגל פיטורים הנוכחי ולזליגת העסקים לחו"ל
בשורה התחתונה, מנהלי חברה צריכים להציג רווחים לבעלי המניות • מדינת ישראל חשבה שתוכל להגדיל עוד ועוד את המס על כי"ל כי "אי אפשר להזיז את ים המלח" • עתה מסתבר שהיא טעתה: צניחה חופשית ברווחי המפעל הובילה לגל הפיטורים הנוכחי ולזליגת העסקים לחו"ל • כשהמדינה יוצרת אווירה אנטי-עסקית המשקיעים מדירים את רגליהם
הסערה סביב פיטוריהם של כ-140 מתוך 800 עובדי תרכובות ברום ברמת חובב היא הפרק העדכני, אך וודאי לא האחרון, בסיפור כימיקלים לישראל. העובדים טוענים כי להנהלת המפעל תכנית סודית להעתקת פעילות כי"ל לחו"ל. ההנהלה, מצידה, חושפת פרטים על העסקת קרובי משפחה ותנאי שכר מנופחים במפעל. שני הצדדים צודקים, במקרה זה, אך הסיפור האמיתי הוא של הימור כושל: ממשלת ישראל, בתמיכה נרחבת של הציבור, הימרה על כך שליצרניות המתבססות על משאבי טבע לא תהיה ברירה אלא לבלוע את כל צפרדעי המיסוי שלה. ואז התברר שהיא טעתה.
ראשיתו של הסיפור כבר בשנותיה הראשונות של המדינה. חברת אשלג ארץ-ישראלית — חברה פרטית בראשות משה נובומייסקי — פעלה בהצלחה מתחילת שנות השלושים של המאה. אחרי מלחמת השחרור, בה נפסק הייצור, סולק נובומייסקי באופן מביש בידי המדינה, והמפעלים הולאמו ונפתחו מחדש תחת השם מפעלי ים המלח. הממשלה הקימה את כימיקלים לישראל (כי"ל) שבתוכה נבלעו גם מפעלי ים המלח.
ניצול עובדי קבלן, לטובת הוותיקים
שנים רבות נוהלה כי"ל כמונופול ממשלתי מפסיד או על גבול הרווחיות, עד שהממשלה הנפיקה את מניותיה בשנת 1992 ונרכש גרעין השליטה בחברה בידי החברה לישראל בשנת 1997. בנקודה זו התגבשה מעין הסכמה שבשתיקה: הממשלה הסכימה שלא להעלות את המיסוי והתמלוגים שהיא גובה, ואילו כי"ל הסכימה שלא להתערב בהוצאות העובדים המנופחות. תקופה ארוכה נדמה היה שהעסק פועל לשביעות רצון שני הצדדים. הממשלה זכתה לתשלומי תמלוגים ומס לא גבוהים, אך בכל זאת יצאה נשכרת: ההכנסות ממסים עלו מכ-31.5 מיליון דולר בשנת 1996 לכ-348 מיליון דולר בשנת 2011 (כאן, חלק מהמיסוי הועבר לכיסי ממשלות אחרות). החברה לישראל, מצידה, הצליחה להגדיל את רווחיה בשיעור גדול אף יותר, ובשנת 2013 רשמה רווח נקי של 820 מיליון דולר, לעומת 69 מיליון דולר בשנת 1996.
צד נוסף לעסקה היו העובדים. כמו במונופולים ובקרטלים אחרים במשק — כולם בחסות הממשלה — גם במפעלי כי"ל התבססו הרגלי העסקה מדיפי ניחוח לא נעים: שכר מנופח, עובדים מיותרים, תנאי עבודה מפליגים ועדי עובדים נהנתנים, ומינוי קרובי משפחה בהיקף מסחרר. בניגוד למונופולים וקרטלים אחרים במשק — כמו הבנקים, חברת החשמל, מקורות או עובדי ממשלה — היכולים לגלגל את הוצאות ההעסקה המנופחות על שכם הציבור, כי"ל לא הייתה יכולה להעלות את מחיר האשלג בעולם.
כדי לאפשר למפעל לשאת רווח בתנאים אלו השתררה הסכמה שבשתיקה בין העובדים להנהלה, בה העובדים הוותיקים יותר (דור א', דור ב') המשיכו ליהנות מתנאי העסקה מנופחים, כשלצידם מועסקים עובדים רבים בתנאים ירודים הרבה יותר. העובדים הוותיקים שילמו מס שפתיים — לפעמים אפילו את זה לא — לכך שיש להעסיק עובדים בתנאים הולמים, אך בפועל הבינו כי פרנסתם וגובה משכורתם תלויים בהעסקת עובדים אחרים בתנאים נחותים בהרבה.
בסרטון: אאודי מפוארת מתלוננת על חזירות המנהלים
מסתבר שאי אפשר להזיז את ים המלח
הכלים נשברו בממשלת נתניהו השנייה. בשנים 2013-2009 כיהן כשר האוצר יובל שטייניץ, שאימץ את הרעיון העממי לפיו "אי אפשר להזיז את ים המלח". כלומר, בניגוד לחברות אחרות, היכולות לעבור למדינה אחרת במהירות רבה, חברות העוסקות בהפקת משאבי טבע אינן יכולות להעתיק את מקומן על נקלה, שכן את הים או האדמה מהם הן מפיקות את משאבי הטבע נשארים במקומם. לכן, גרס הגיונו של שטייניץ, ניתן להעלות את המיסוי עליהן בלי שהדבר יגרום להן לעקור מישראל.
יו"ר ועדת הכספים דאז, משה גפני, ביטא את תפישת שטייניץ ורבים אחרים כאשר גרס אגב דיון בנושא כי "יש מצבים שהם פשוט בלתי נתפסים ובלתי מתקבלים על הדעת – איך הממשלה נתנה אוצרות טבע, שהקדוש ברוך הוא נתן אותם לאזרחי המדינה, ונתנו אותם במחירים מגוחכים… היום אנחנו מתקנים את זה לאט-לאט… באו אלי הטייקונים, או הנציגים שלהם, נפגשו איתי ואמרו לי: אנחנו נפסיק לחפש. אמרתי: אבל זה לא נכון, יהיו אחרים שיחפשו. אף אחד לא הפסיק. התמלוגים עלו לגבהים… אבל כולם מחפשים והכול בסדר".
לאור תפישה זו הגיע שטייניץ להסכם עם כי"ל שהעלה במידה ניכרת את התמלוגים שמשלמת החברה, כשבנוסף הוטל עליה גם עיקר מימון "קציר המלח" בים המלח. בעקבות ועדת ששינסקי 1, שהעלתה במידה ניכרת את המיסוי על הפקת הגז, הוקמה ועדת ששינסקי 2, שהתכחשה להסכם הטרי בין הממשלה לכי"ל והציעה להעלות במידה ניכרת את המיסוי על כי"ל. החברה אמנם הצהירה בגלוי כי מסקנות הוועדה יובילו לצמצום ההשקעה בארץ והגדלתה בחו"ל, אבל הממשלה צפצפה. כידוע, "אי אפשר להזיז את ים המלח".
שמו את המפתחות על השולחן
בנקודה זו, לכי"ל נמאס מכל הסיפור והם שמו את המפתחות על השולחן. נכון הדבר ש"אי אפשר להזיז את ים המלח", אבל את כי"ל דווקא אפשר להזיז. וכך, כי"ל שהייתה מפעל מקומי כמעט לחלוטין באמצע העשור הקודם החלה לערוך הכנות להעתיק את מקומה מכאן. זו לא הייתה תכנית סודית. בדוח לשנת 2014 הכריזה החברה בגלוי כי ""השינויים הגלובליים בסביבה העסקית בה אנו פועלים, במקביל להכבדת נטל המס על ידי ממשלת ישראל, מחדדים את הצורך בהאצת מימוש התוכנית האסטרטגית." עיקר תוכנית זו, כך לפי כי"ל, התבטא ב"השקעה ורכישה של מנועי צמיחה מחוץ לישראל… התייעלות והצטיינות תפעולית במפעלי החברה." בשנת 2014 לבדה הרחיבה כי"ל את פעילותה בכריית אשלג באיבריה, נכנסה לשותפות אסטרטגית במפעל באתיופיה, הגדילה את הייצור והרחיבה את ההשקעות באנגליה, נכנסה למיזם של מפעל בהולנד, שאליו תועתק חלק מפעילות תרכובות ברום, ורכשה גם חלק ממכרה פוספטים בסין. החברה גם נרשמה למסחר בארצות־הברית, במקביל למסחר בישראל.
בישראל, בינתיים, הכריזה החברה על "התמקדות בצמצום עלויות כמרכיב עיקרי ליצירת ערך עסקי בישראל, תוך הוצאה לפועל של תכניות התייעלות במפעלי החברה בנגב." ובמלים אחרות, העלאת המסים שמבקשת המדינה ליישם הובילה את כי"ל לצאת לתכנית מודרגת של הגירת הייצור והבסיס העסקי של החברה לחו"ל. כל זה עוד מתחדד לאור התוצאות הירודות שרשמה החברה, עם הירידה במחירי חומרי הגלם. המכירות של כי"ל בשנת 2014 ירדו בכ-2.5% והרווח הנקי שלה צנח בכ-43%, לגובה של 464 מיליון דולר. ברבעון האחרון לשנת 2014 ירד הרווח הנקי ל-85 מיליון דולר, שהם רק 6% מההכנסות, לעומת 13% מההכנסות בשנת 2013.
חזירים קפיטליסטים חסרי רגש
ראש ועד העובדים של תרכובות ברום, אבנר בן סניור גורס כי הגירתה של כי"ל לחו"ל היא בעצם מסע נקמה של עידן עופר, בעל השליטה בכי"ל, "אדם פגוע שנעלב עד עמקי נשמתו, ירד מהארץ ללונדון והחליט להתנקם במדינת ישראל, שלתחושתו פגעה בו". דיעה זו שלו מתקיימת, כמובן, לצד דיעה מהופכת, לרוב מפי אותם אנשים ממש, לפיה כי"ל היא למעשה חברה חסרת רגישות של קפיטליסטים חזירים שרק הכסף מעניין אותם, כמו אותו עובד שגרס כי בנו בן השתים־עשרה קיבל את מכתב הפיטורים בעת הוא עצמו עבר צינתור.
בפועל, כי"ל פועלת ככל חברה עסקית בעולם, מאז ומעולם: היא מנסה לייצר ערך לבעלי המניות שלה. כשהיא מתקשה לעשות זאת במקום אחד, היא הולכת למקום אחר. זה עד כדי כך פשוט. למר עופר יש בוודאי שיקולים אישיים, ואולי יש בכי"ל גם מנהלים שליבם גס בכאבם של עובדים — אך בשורה התחתונה חברות ומערכות כלכליות מתנהלות על־פי שורת הרווח. כשיש רווח, יש חברה. כשאין רווח, אין חברה. זה עד כדי כך פשוט.
יש גם אלמנט רגשי, כמובן. בעלי עסקים וחברות קוראים את התגובות. כלומר, הם לא בהכרח קוראים את הטוקבקים, אך הם בהחלט חשים באווירה הציבורית. מגיבים שמגדירים בעל עסק הפועל כחוק לפי הסכמים חתומים עם הממשלה כגנב, רמאי ושודד ומעודדים בהתלהבות חקיקה רטרואקטיבית, עיקול הכנסות והלאמה מובילים באופן ישיר לחברי כנסת פופוליסטים ומשם לוועדות ששינסקי ולבסוף לחקיקה. בעלי עסקים סולדים מהאווירה הציבורית המוסתת, ומתרגמים אותה במהירות להחלטה להימנע מלעשות עסקים באווירה כזו, לקחת את מיטלטליהם וללכת למקום אחר. וכך יש לנו צפרדעי מיסוי, אך אין מי שיבלע אותן. יש קידוח לווייתן משותק, שאולי לעולם לא ימומש; יש כי"ל הנוטשת את ישראל; ויש עשרות חברות מחו"ל שיודעות טוב מאוד שלכאן אסור להן להתקרב.
מאמר לעניין.
השיח בארץ הוא פופוליסטי לחלוטין, בלי להבין השלכות ובלי לחשוב על השפעות לטווח הארוך.
אם הייתי משקיע הייתי דורש פרמיה גבוהה על השקעות בישראל, וזה מתכון מעכב צמיחה
כל ההתנהלות במפעל מעידה על בזבזנות וניתוק משכר הגיוני, כשאתה קורא על חגיגות השכר לא רק של ההנהלה, אלא של כל העובדים שם, אפשר להזדעזע. אז כן, בכלכלה צריך להתייעל ולפטר עובדים, או במקרה הזה לקצץ בשכר, אבל כמובן שכי"ל מעדיפה להעלות כותרות כמו פה כדי לנסות להוכיח את מסכנותם, ע"י כך שיפטרו עובדים לא מקורבים ויעשו רעש. אם משתלם להם להחזיק מפעל בחו"ל? אז בבקשה רק בלי כל הרעש והצלצולים.
שכחת התנערות של הממשלה מהסכמים חתומים נוספים עם כיל
כשכיל הועברה נמכרה הממשלה לקחה על עצמה לכסות כל נזק שעשוי להגרם לבתי המלון כתוצאה מכריית האשלג בים המלח – וכעת היא מטילה על מפעלי ים המלח את עלות קציר המלח והגבהת הסוללות ופיצוי בתי המלון הנפגעים. כמוכן לכיל הותר לקדוח קידןחי מים (מליחים) לצורך שימוש תעשייתי, וכעת היא נדרשת לשלם על מים אלו מחיר רגיל כאילו הממשלה היא זו שקדחה הקידוחים.
המצב הנוכחי עדיין עדיף על הקודם. הסיבה לרווח. הענק של כיל היא ההתפתחות של סין והביקוש הגואה. לאשלג. לא ראיתי איזהשהיא גאונות של החברה לישראל.
במצב הקודם, כיל הרויחה רווחי עתק וחלקה חלק גדו. מהרווחים עם כמה עובדים. במצב הנוכחי ואחרי שהאבק ישקע, ייכנסו לתחום חברות שיסתפקו ברווח קטן יותר. הרווח העודף שעד עכשיו חולק בין בעלי המפעל לקומץ עובדים עשירים יועבר כעת בתור דיבדנד לכל הציבור במס. כל הבכי והנהי על עזיבת כיל א. ישראל פשוט מגוחך..
ת
לכריש – איזה חברות ייכנסו בדיוק לתחום? עם שיעורי המס המבוקשים, סביר להניח כי הרווח , הנקי במצב רגיל ירד לכ-7 אחוז. השיעור הזה נמוך מדי מכדי שגורמים חדשים ייכנסו לתחום תנודתי כזה.
אשר לרווח לציבור – בשנה האחרונה מדובר בהפרש של בערך 87 מיליון דולר נוספים, במצב אופטימלי. בשנה הקודמת (2013) שהייתה יותר טובה, מדובר בהפרש של 160 מיליון דולר. כלומר, אתה לוקח סיכון (בספקולציה ש"יבואו אחרים" – שלא מוכר לי מקרה אחר בו התממשה בעולם, אחרי פעולה כזו של הממשלה ובלי הורדת מסים שתפתה אותם לבוא), כשהתמורה המובטחת נמוכה מאוד – אולי אפילו בלתי קיימת, אם מתחשבים בכך שהציבור גם יצטרך לשאת בעלות של העובדים המובטלים.
רדלר , אתה כותב מה שנוח
איפה ההגיון במשכורות העתק , הדיווידנדים והחגיגות והנסיעות להנהלה ? איפה זה עומד לנוכח שכרם של העובדים שנתנו את מיטב שנותיהם ואמורים ללכת ללא פיצוי הוגן ? מילא היו מפרישים אותם בהגינות אבל רוצים לפטר. פשוט לפטר. על זה לא היה לך נוח לדבר רדלר ? שילמו לך טוב?
חזיר
לחוחובה – אני לא כותב מה שנוח – אני כותב מה שהחיים. החגיגות והנסיעות להנהלה כבודן במקומו מונח – אך הן אינן נוגעות לעניין. מפעל הברום ייסגר כולו, והוא ייסגר כולו משום שהוא מפסיד כסף והוא מפסיד כסף משום שעובדים בשכר גבוה אינם תחרותיים.
ומדוע בכל פעם שבה מישהו כותב משהו שאינו מתייצב מאחורי העובדים וקורא קריאות הידד הוא מואשם בכך שמשלמים לו? לא קצת מגוחך?
המשכורות של העובדים הן לא משכורות עתק בוא נתחיל בזה.
שנית כל מדובר על חברה שמשתמשת במחצבי טבע של ישראל לכן הנושא גם ייחודי יותר.
שלושים וחמש אש"ח שכר חיציוני לעובדים זה לא משכורות עתק? על מה אתה מדבר.
אתה כותב מטעם מדברר על אוטומט כי אתה רוצה שכיל תפרסם אצלך אז לך לעזזל שקרן
אורי רדלר.אם לא הם עוד ייקנו
http://www.infomine.com/investment/metal-prices/potash/5-year/
Did the falling prices of potash had nothing to do with the reduced profitability?
This is a very 'convenient' fact to drop from from your 'research'
the production in Israel is being scaled down because of price drops. the Israeli site is very cost effective in potash production and storage (not because of Israeli geniuses, just because of the dead sea production and the arid climate)
ראשית, כתבתי זאת במפורש: ״ כל זה עוד מתחדד לאור התוצאות הירודות שרשמה החברה, עם הירידה במחירי חומרי הגלם.״
אבל הירידה במחירים רק מחדדת את העובדה הבסיסית כאן – לא משתלם להחזיק מפעל בישראל בתנאים אלו.
חלק גדול מהאווירה העוינת התפתחות עסקית ויזמות במדינת ישראל נובע מהעובדה רוב כלי התקשורת בישראל מפמפמים אג׳נדה סוציאליסטית כמעט קומוניסטית כאשר נושאת הדגל והלוחמנית מכולם היא קרן נוייבך בביטאון שהקימה לעצמה ברשת ב׳ ״סדר יום״ כלומר אג׳נדה
כיל אשמים??? מה פתאום הם בקושי גומרים את החודש. צריך לומר להם תודה. תודה שאתם עושים כסף. תודה שאתם מחפשים רק איך להתחמק מתשלום מיסים. תודה שאנחנו יכולים להיות נר לרגלכם. תודה תודה תודה.
חסר לי בכתבה קצת נתונים השוואתיים, כמה אחוזי מיסוי יש על חברות אחרות של משאבי טבע במדינות אחרות? ברור שאי עמידה בהסכמים היא מדיניות רעה, אבל האם זהו לא רע הכרחי?
לשם השוואה: כי״ל משלמת בערך 26 אחוז מס על הרווח לפני מס היום, לפני ההסדרים החדשים.
בריטיש פטרוליום משלמת כ-21 אחוז. אקסון-מוביל משלמת כ-23 אחוז.
קישורים:
http://www.sec.gov/Archives/edgar/data/34088/000003408814000012/xom10k2013.htm
http://www.bp.com/content/dam/bp/pdf/investors/BP_Annual_Report_and_Form_20F_Financial_Statements_2013.pdf
אני עובד בים המלח 18 שנה בדרוג טכנאים ומקבל ברוטו כולל שעות נוספות 18000.
התחלתי מפחות מ 5000 שח ולאט לאט השכר עלה. זו משכורת מנופחת? 12 שעות מחוץ לבית מינימום
נסיעה לא קלה בכלל ותנאי עבודה מטורפים בעיקר בחודשי הקיץ.
שכר של 40000 אם קיים אז אולי לעובדי דור א ותיקים מאוד שעובדים משמרות שבתות וחגים
וזה מספר מצומצם מאוד
אם כך, כיצד עלות השכר החציונית היא כ-35 אלף?
האם השכר ברוטו הזה כולל גם הוצאות רכב, הפרשות, וכו׳?
אתה לא קצת מנסה לשכנע את המשוכנעים? הבעיה בסוג כזה של שיח הוא שכל אחד מתחזק בעמדותיו: אתה כותב לקוראים הליברלים ברובם של מידה (ומשכנע אותנו). "כלכלה אמיתית" משכנעת את חוג הקוראים שלה שהבנקאים הרשעים שולטים בעולם, "הגדה השמאלית" משכנעת את קוראיה שהכיבוש הוא מקור כל רע, דה-מרקר משכנע את קוראיו שהטייקונים והקפיטליסטים ימח שמם. וכו. אתה צריך לפרסם את זה באתר יותר סוציאליסטי.
ויתנו לי?
? ניסית
אל תשכחו רווח הנקי שכיל הציגה הוא לאחר כל ההוצאות והרכישות שעשו בחול
אם לא היו מתבצעות כל הרכישות האלה הרווח של כיל היה הרבה יותר גבוה
אז שלא ישחקו אותה מסכנים שהפסידו
כל חברה היתה רוצה רווח נקי כזה
לא נכון, קניה של חברה לא מקטינה את הרווח, תלמד לקרוא דוחות כספיים לפני שאתה מטעה אנשים. קניית נכסים נוספים היא מתוך הרווח..ת
כל הרפש שיצא אחרי פיטורי העובדים רק ממחיש את ההתנהלות החזירית של החברה. המשכורות מנופחות הרבה יותר מדי, וכמובן שניתן לטעון שכי"ל יכלה לשמור על כוח העבודה ולקצץ בשכר, אבל העדיפה לפעול בהפגנתיות ולעשות רעש ופשוט לפטר עובדים. הגיע הזמן שכי"ל תתייעל ותתגמל עובדים בשכר הגיוני ולא כזה שכר , ותאמין לי אפשר לחיות טוב מאוד גם בחצי מהשכר שלהם ופחות מזה. , ואם בכל זאת, צריך לפטר עובדים אז שתפטר, רק שלא יטיחו האשמות במדינה שגובה את מה שמגיע לה לטובת כלל האזרחים.
זה שקשה להחזיק מפעלים בישראל זה נושא אחר, ופה מדובר על משאב טבע יקר מאוד שניתן להפיק ממנו המון כסף והשאלה כמה מהערך של המשאב הזה הוא של המדינה.
שורה תחתונה כמה המדינה הרויחה מהגדלת המיסים וכמה הפסידה מפיטורי העובדים?
למה כיל צריכה לשלם פחות מס מאשר הבסטה של מושיקו?
למה שלא ישלמו מקסימום מס (ככל שהשוק יאפשר) על משאב טבע ששייך לכולנו?
ואם הציבור מרויח כמה מאות מיליונים מהגדלת המיסים לשיעור האופטימלי אבל מפסיד כמה מאות משרות אולי זה שווה את זה?
למה הציבור צריך לסבסד דווקא את אותם פועלים בים המלח שבעצם מסתבר שמסתדרים יופי גם בלי העבודה שלהם או שניתן למצוא מי שיעבדו עבור פחות?
מה יתרונו של העובד בכיל בים המלח על מנקה רחובות בירושלים למה לא לסבסד את הירושלמי?