נלחמים בבי.די.אס, מחרימים את הימין

ספר חדש שיוצא לרגל 'שבוע האפרטהייד' משיב אש לחרם נגד ישראל. האקדמאים היהודים נאבקים נגד סתימת הפיות, אך לא בוחלים בשיטה דומה מול הימין.

ההצלחות האחרונות והכמעט-הצלחות של מסע החרם והסנקציות נגד ישראל, BDS, כפו על יהודים ליברלים לצאת בהתקפת נגד • התוצאה: ספר שהוא גם נכס מועיל למאבק נגד החרם, וגם שיקוף פרופיל פסיכולוגי מרתק של אליטה • לקראת 'שבוע האפרטהייד' הבא עלינו לרעה, אקדמאים יהודים משיבים מאבק בסתימת הפיות, אך על הדרך שוללים את חופש הביטוי מהימין

קארי נלסון וגבריאל נוח בראהם (עורכים), הטיעון נגד חרם אקדמי על ישראל, אוניברסיטת ווין (דטרויט: 2015, אנגלית)

מעוניינים לחסל את מדינת ישראל היהודית. הפגנת BDS, CC BY-SA 2.0
מעוניינים לחסל את מדינת ישראל היהודית. הפגנת BDS, CC BY-SA 2.0

גבריאל בראהם הוא ההיפוך המוחלט של הסטריאוטיפ האקדמי – לא מתיימר, לא מתנשא, בעל מחשבה פתוחה ובעיקר מלומד. והוא פרטנר נהדר לצאת איתו לשתות משהו. הוא בדיוק הבחור שבשמחה יבלה את ימיו במחקר אזוטרי נפתל ובהוראה של סופרים נשכחים. הוא מסוגל להתעלם מ"העולם האמיתי" החולף ממול. בראהם הוא האחרון שהיית מצפה ממנו לעמוד בראש מאמץ לערוך ולהוציא לדפוס ספר חשוב נגד הקמפיין של תנועת ה-BDS — ראשי תיבות של חרם, הימנעות וסנקציות נגד מדינת ישראל .

כשנפגשנו בתל-אביב, בה הוא מבלה את שנת השבתון שלו, לשוחח על הספר, השאלה הראשונה ששאלתי אותו נגעה בנקודה הזאת. למה אתה, למה עכשיו? הרי מסע החרם נגד ישראל מתנהל בצורה כזאת או אחרת מאז ועידת דרבן ב-2001, אם לא קודם לכן, וה-BDS עצמו תציין עשור להקמתה ביולי הקרוב. מה פשר ההתעניינות הפתאומית הזאת? אם לשפוט על פי המאמרים בספר, רבים מהמשתתפים שתרמו מאמריהם נשמעים כאילו הם שמעו על ה-BDS, או בכלל על אנטי-ציונות, רק לאחרונה.

תשובתו של גייב בראהם היתה פשוטה: BDS הגיע רק בעת האחרונה לפריים-טיים. זאת בעקבות הצלחת הארגון להעביר את החלטת החרם האקדמי על-ידי אגודת הלימודים האמריקניים ויוזמת החלטה דומה שנכשלה מצד אגודת השפות המודרניות. ההסבר הזה מצלצל נכון, ויש בו כדי לנמק מדוע אנשים כמו גבריאל מוצאים את עצמם לפתע בקו האש, נגד מסע שעד עכשיו לא ממש נגע להם. כפי שציין אדם קירש בסקירתו על הספר ב'טאבלט', לא פחות משהוא יוצא נגד ה-BDS, סיפרו של ברהאם הוא כתב האשמה של אנשי אקדמיה יהודים נגד מלחמה המכוונת נגדם, לא פחות משהיא מכוונת נגד ישראל.

למי נועד הספר?

כתב הגנה של האקדמאים היהודים. כריכת הספר 'הטיעון נגד חרם אקדמי על ישראל'
כתב הגנה של האקדמאים היהודים. כריכת הספר 'הטיעון נגד חרם אקדמי על ישראל'

וכאן אנו מגיעים לשאלה נוספת – למי נועד הספר הזה? רוב המאמרים בספר נכתבו בז'רגון אקדמי כבד, ולמען האמת אני מסופק אם פעיל פוליטי ממוצע, או אפילו סטודנט לתואר ראשון, לא יישברו, וינטשו את הספר כעבור זמן קצר. למעשה, רוב הטיעונים המופיעים בספרו של ברהאם נגד ה-BDS מופיעים בבלוגים ובמרחבי האינטרנט בשפה קצת יותר ארצית.

גבריאל מודע לבעייתיות אך הוא טוען כי "זה מה שאנשי אקדמיה עושים", ולא מתנצל כי אכן מדובר בספר אקדמי, הנועד לעמיתים מהאקדמיה, אך גם לכאלו שמתנגדים ל-BDS אך עד עתה לא החזיקו בטיעוני-נגד מספיק משכנעים. מכיוון שלמרצים יש חשיבות מיוחדת בקמפיין ההסתה נגד ישראל בקמפוסים, יש בטיעונו של גבריאל מן ההגיון.

בנוסף, הספר נועד להוות מקור מחקרי לכל מי שמעונין להבין את שורשיה האקדמיים של ה-BDS, ומי הם אלו שתומכים בה היום. מאמרה של תמי רוזמן בנימין המופיע בספר, בו היא מקטלגת את תומכי BDS לפי תחומים אקדמיים, מגלה כי הדומיננטיים ביותר בארגון הם מרצים לאנגלית ולספרות. מאמר אחר, של פרופ' אילן טרואן שמחסל את הטענות האבסורדיות על אפליה אקדמית גורפת נגד סטודנטים ערבים באוניברסיטאות בישראל.

איפה כל האחרים?

החיסרון העיקרי והבולט ביותר בספר הוא היעדרם של כותבים מהצד הימני של המפה הפוליטית. כותבי המאמרים בספר, רובם ככולם, הם אנשי שמאל או אפילו שמאל קיצוני. החוקרת הידועה מארתה נוסבאום, למשל, קושרת בחבילה אחת את רה"מ בריטניה לשעבר מהמפלגה השמרנית, מרגרט תאצ'ר, והפילוסוף אוהד הנאציזם מרטין היידגר, כשהיא מציגה אותם כדמויות שמוצדק למחות נגדם ולשלול מהם פרסים.

הכותבים בספר נשבעו אמונים לעקרונות ליברליים או פרוגרסיביים, ונקודות ההתייחסות שלהם באות כמעט כולן מהסביבה האידיאולוגית השמאלית. ז'בוטינסקי, בגין, אדמונד ברק, מילטון פרידמן והוגי דעות נוספים מהימין כלל לא מוזכרים. אין מדובר ביללנות של קיפוח, אלא בהחרמה בפועל של מחשבה ליברלית קלסית או הגות שמרנית — הפוגעת באופן משמעותי במסר של החופש האקדמי אותו הספר מתיימר לייצג. במצב עניינים שכזה, הצגת הספר כביטוי לשוק חופשי של רעיונות עלולה להיתפס כחלולה ומדיפה ריח עז של צביעות.

העיוורון הסלקטיבי הזה בולט אף יותר בכל הנוגע ביחס למה שנכתב על הקמפוסים בישראל. מחבר אחרי מחבר בספר עומד על דעתו כי הישראלים "אינם סתם אוסף של אנשי ימין שמרנים". הם פורטים על האווירה הליברלית השלטת בקמפוסים ואפילו משבחים יצירתה לכאורה של זהות "טראנס-לאומית" או צורת זהות אחרת שאינה, חס וחלילה, אתנוצנטריות או לאומית.

החרמת הימין והתפיסה השמרנית בספר אינה רק מעליבה, אלא גם לא מועילה באופן מהותי. חלקים משמעותיים מהאוכלוסיה הישראלית, וגם זו הפלסטינית, גאים להיות אתנוצנטריים ולאומיים, והשכלתם אינה פחותה מאנשי המחנה הנגדי משמאל. רובם המוחלט גם אינו נמנה על השוליים המטורפים הרדיקליים. אולי אם משתתפי הספר היו מטרידים קצת יותר בהתמודדות רעיונית עם הציבור הלאומי, לפחות כמו שהם עושים בנוגע לרעיונות החרם, הם היו מבינים טוב יותר את שני העמים, ואולי מגלים גם קצת יותר אהדה, לשניהם.

מדובר בחתירה לתובנות עמוקות שאף ניתוח, מדוקדק ככל שיהיה, של כתבי ג'ודית' באטלר או סייד קשוע לא יוכל להחליף. זה היה להוסיף יצירתיות לבחינת היתכנות חיים של דו קיום, יותר מאשר 'תכניות שלום' מאולתרות מצד אנשים שבוחרים את עצמם.

הספר מתעלם לחלוטין מהימין. מנחם בגין, צילום: יוסי זמיר, פלאש90
הספר מתעלם לחלוטין מהימין. מנחם בגין, צילום: יוסי זמיר, פלאש90

ומה מעבר למחאה?

הסירוב להכיר בלגיטימיות של הכוח כחלק מזהות שבטית, מעבר ל'זכות' שיש ליהודים כמו לכל עם אחר להגן על עצמו, מלמד על עיוורון סלקטיבי נוסף: קיומן של זהויות שבטיות במחנה הפרוגרסיבי עצמו, המיוצגות ע"י החוקרים הפמיניסטיים והפמיניסטיות בספר, שמנפנפים בחשיבות מעמדן של נשים במזרח התיכון ובמערב בכל הזדמנות.

הרעיון הפמניסטי, עם כל הכבוד לעברה המיתולוגי של התנועה והוויכוחים העדכניים על הכללה והדרה, נולד גם הוא מהזהות השבטית. הענף רדיקלי של הפמניזם, הצובר עוצמה בשנים האחרונות, החליף את המאבק לשוויון בין גברים לנשים בשנאה ארסית של הגבר ההטרוסקסואלי. למען האמת, הגבר ההטרוסקסואלי הוא מושא ביקורת חריפה גם של יתר קבוצות הפוליטיקלי קורקט האחרות, החברות בשילוש הקדוש של "גזע, מעמד ומגדר". תופעה זו מוכיחה כי השמאל אינו מתנגד לעצם הרעיון של זהות שבטית, אלא רק אם מדובר בשבטיות 'לא נכונה', לראייתו.

שלטון הפוליטיקלי-קורקט, שזהות לאומית יהודית אינו כלול בו, מייצר מצבים אבסורדים לפיו אנשי אקדמיה יהודים מצהירים כי הם פמניסטים/אנשי שמאל/מצדדי חופש אקדמי גאים, אך חלקם הגדול מתקשה להעיד על עצמם כיהודים גאים.

במקום לעסוק באפולוגטיקה שנועדה למצוא חן כדי להוכיח נאמנות לשמאל הלא-שבטי הלא-קיים, אולי היה מקום בקרב אקדמאים יהודים גם לגאווה לאומית-יהודית. אבל רכישת גאווה כזו היתה מצריכה מהם קריאה בחיבורים של ז'בוטינסקי, פרידמן, בגין ואנשי הגות נוספים שהיו, רחמנא ליצלן, ימנים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. דווקא יש לברך שהכותבים באים מהצד הליברלי-שמאלי של המפה. כמו שהוא אמר, תנועת החרם אינה פוגעת רק בישראל אלא גם במרצים היהודים הליברלים משום שמאשימים אותם בצביעות: מחד ליברלים מאידך תומכי ישראל. כאילו שיש פה סתירה. דווקא הגנה על ידם תהווה התרופה הטובה ביותר כנגד הרעל אותו מנסים לקדם תנועת החרם באיצטלת הליברליות. חשיפת השקר ועיוות הליברליות הוא אינטרס עליון של הלבירליזם עצמו וטוב שיעשה ללא סיוע במקורות שמרניים.

    1. מחד ליברלים מאידך שמאלנים. גם סוג של צביעות.

  2. כשפישפש יושב על מישהו ומנסה ל"השתלט" עליו, בדרך כלל יקרה אחד משני דברים: או שהוא יגדל ויתעצם מספיק כדי לחסל את הגוף שאליו פלש או שבאיזשהו שלב הגוף מתעורר ומנסה להשיב מלחמה. אם זה קורה מספיק מוקדם אז זה מצליח.

    דוגמאות רלוונטיות יכולות להיות פיגליין בליכוד, מוסלמים באירופה וגם החרם על ישראל.