פרשת תצווה: איך מתקשרים ישירות עם האל

האורים ותומים היו אמצעי התקשורת הישיר בין הכהן לאלוהים. כיצד זה עבד? • סיפורם של שאול, יונתן וחלת הדבש מגלה פרטים נוספים שאינם מופיעים בפרשתנו • בניגוד למדע הגורלות של האלילות הקדומה, האורים ותומים שמרו על זיקה פשוטה של פנייה לאל האחד

לאחר תיאור המשכן וכליו עוברת הפרשה שלנו לתאר את בגדי אהרן, הכהן הגדול העומד בראש המשכן. במסגרת התיאור אנחנו למדים שהכהן היה חגור אפוד, מין בגד. לאפוד נקשר חשן שהוא כעין כיס ובו הניחו את האורים והתומים, ככתוב (כ"ח, 30): "וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה". ננסה לברר ברשימתנו השבוע מה הם האורים והתומים.

מן התיאור הקצר בפרשה קשה לעמוד על טיבם של האורים והתומים אבל למזלנו מופיעים האורים והתומים (ולעתים בקיצור: אורים) במקומות נוספים במקרא. החשוב מבין המקומות האלה הוא שמואל א, י"ד, המספר כיצד השביע שאול את העם בשעת מלחמה להינזר מכל מאכל. זה לשון הסיפור בהשמטות קלות:

וַיֹּאֶל (השביע) שָׁאוּל אֶת-הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא-טָעַם כָּל-הָעָם לָחֶם. וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין-מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל-פִּיו כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְּׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו ותראנה (וַתָּאֹרְנָה) עֵינָיו. (פסוקים 27-24)

עם בא הערב נפסקת המלחמה והעם ושאול פונים לאכול. לאחר האכילה מבקש שאול לחדש את המלחמה בלילה. באמצעות אחיה בן פנחס בן עלי הכהן, נושא האפוד (י"ד, 3), שואל שאול באלהים:

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם. כִּי חַי-יְהוָה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל כִּי אִם-יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל-הָעָם. וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל-שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה וַיַּגֶּד-לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי-מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן. (פסוקים 44-37)

תרגום השבעים מלמד כי בפס' 41 נשמט אמצע הפסוק. הנוסח המקורי היה : וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל [למה לא ענית את עבדך היום אם יש בי או ביונתן בני העון הזה ה' אלהי ישראל הבה אורים ואם ישנו העון הזה בעמך ישראל] הָבָה תָמִים . בנוסח המסורה שלנו נשמט החלק האמצעי, הנתון בסוגרים, מפני שעין המעתיק קפצה מישראל שלפני הסוגרים אל ישראל שבסוף הסוגרים. זו שגיאת העתקה נפוצה המכונה "הדומות" ובלועזית הומויוטלבטון=סוף שווה.

מה אנו למדים מן הסיפור בשמואל על האורים והתומים?

מדע הגורלות

המלך שואל באורים באמצעות הכהן. הסיפור בשמואל נוקט לשון הפילו: "הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי". לשון הפל, השלך, ידה, ירה, הטיל נוקט המקרא בקביעה על פי גורל. מכאן וממקומות נוספים במקרא אנו למדים שהאורים והתומים הם סוג מסוים של עצמים שעל-פי הטלתם מבקשים הכרעה בשעת ספק. שאול שואל בגורל ובהתאם לכך השאלה בסיפור שלנו ובמקומות אחרים מנוסחת תמיד כך שהתשובה היא כן או לא, ולחילופין זה או זה. למשל, "הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים – הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל"; האם בי וביונתן בני העון הזה או בעמך ישראל? המונח הטכני הנקוט בהצבעה של הגורל על אדם מסוים הוא לכד: "וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן". ומכאן אנו למדים שגם גורלו של עכן (יהושע ז, 26-16) נקבע באורים למרות שאינם נזכרים שם במפורש. כמו כן למדנו שלעתים אין האל משיב "וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא", אך למרבה הצער לא פירש הסיפור במה מתבטא חוסר התשובה.

התהליך שתיארנו כאן פשוט ביותר. פשוטה השאלה – הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים? פשוטה ההפלה בגורל – אם יש בי או ביונתן בני העון הזה ה' אלהי ישראל הבה אורים ואם ישנו העון הזה בעמך ישראל הָבָה תָמִים, ופשוטה התשובה שהיא כן או לא ולחילופין זה או זה. כפי שנראה להלן דווקא הפשטות הזאת של התהליך היא שקבעה את גורלו של משפט האורים.

הנחש (מנטיקה בלע"ז) על-פי הגורל מצוי בעולם כולו. הוא אחד מן הדרכים לידיעת הנסתר ובעיקר הנסתר בעתיד. באלילות יש צורות נחש רבות: נחש על-פי מעוף ציפורים, על-פי קרבי הקרבן, על-פי העשן העולה בקרבן, על-פי מערך הכוכבים ועוד. גם אמונה זו, כמו כמה וכמה אמונות שעמדנו עליהם בטורינו הקודמים השנה, ככוחה המגי של המלה, ככוחו של החלום לחשוף את העתיד, נטועה עמוק בנשמת האדם ושרדה עד ימינו.

המקרא אוסר את הנחש. וכאן עלינו לשאול שתי שאלות. 1. מדוע אוסר המקרא את הנחש? 2 ומדוע התיר, למרות האיסור, את הנחש באמצעות הגורל – האורים והתומים?

הנחש באלילות: האלילות על-פי הגדרתו הפוריה של יחזקאל קויפמן מכירה בשני כוחות: כח האלים וכח ההוויה העליונה, שגם האלים משועבדים לה. בהתאם לכפילות זאת הנחש האלילי מכוון לשני הכוחות האלה. הוא מבקש לדעת מה גזרו האלים והוא מבקש לדעת מה נגזר על פי חוקי ההוויה, שגם האלים עצמם משועבדים להם. הסימן המובהק לשעבוד האלים להוויה העליונה הוא שבאלילות גם האלים עצמם מנחשים. או סימן מובהק נוסף שהנחש עד כמה שהוא מכוון לאלים אינו מכוון לאל השולט הקובע את מהלך המאורעות אלא לאלים "המתמחים" בנחש, השולטים ב"מדע" המסובך של פענוח חוקי ההוויה. גם האדם יכול ללמוד את ה"מדע" או ישירות מפי האלים או מעצמו בכוח חכמתו.

קו טלפון ישיר

המקרא מאמין לפי תומו בנחש כשם שהוא מאמין בכישוף (ומעשי החרטומים המפליאים לעשות בלהטיהם יוכיחו), אבל מפני שהמקרא אינו מאמין במציאותם של האלים הוא תופס את הנחש האלילי רק כ"מדע" המכוון לפענוח חוקי ההוויה. הנחש הוא מין חכמה שבאמצעותה יכול האדם לחשוף את הנסתר. ברור שהמקרא חש בחכמה זו צמצום כוחו של האל ומשום כך הוא אוסר אותו.

ולעומת זאת מכשיר המקרא את הנחש של האורים שהוא נחש גורל, למרות שגם הוא ירושה מן האלילות. באלילות מכוון הנחש בגורל לשני הכוחות, האלים וההויה שמעליהם. אבל במקרא הוא מכוון תמיד רק לה'. באמצעות הגורל נותן ה', ורק ה' את תשובתו. ומדוע מכל אמצעי הנחש הכשיר המקרא רק את הנחש בגורל? משכנעת תשובתו של יחזקאל קויפמן. הנחש בגורל, במיוחד באורים ותומים הוא פשוט ביותר הוא רחוק מאד מ"מדע" – מתורה שלמה המתיימרת לדעת את רצון האלהים, אלא שומר על זיקה פשוטה של פנייה לאלהים. התשובה לא ניתנת בדרך מורכבת ומסובכת שעלולה להיתפס כבעלת כח עצמאי אלא בדרך פשוטה שבמסגרתה שואל האדם את האל והוא ברצונו משיב לו.

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.