המשפט המפורסם מספר שמות "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" מהווה תעלומה. פתרונה נעוץ בסיפור היעלמותו של הסביל הקל. ולסיום: חידה ל"מיטיבי לכת
המשפט מספר שמות "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" מהווה תעלומה • פתרונה נעוץ בסיפור היעלמותו של הסביל הקל • בסיום הטקסט: חידה ל"מיטיבי לכת"
אנחנו קוראים בפרשה שלנו מה דינו של כלי נחושת שבושל בו סוג מסוים של קרבן, הנקרא חטאת (ויקרא ו, 21): "וְאִם-בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". נדמה לי שאפילו תלמידי תיכון בדור הנוכחי, שלימוד הדקדוק, עמוד התיכון של מדעי הרוח, בטל בו למעשה, לא יתקשו לענות על השאלה מה הבניין של שלושת הפעלים הנמנים כא: בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק, וְשֻׁטַּף. כל קורא מוזמן לענות על שאלה פשוטה זו לפני המשך הקריאה.
עינו החדה של רש"י
ובכן, אני משער שתשובת הקוראים היא שלפנינו שלושה פעלים בבניין פֻּעַּל. תשובה זו אינה שגיאה ממש, אבל בכל זאת יש מה להוסיף עליה. בשנים משלושת הפעלים הנמנים כאן יש תופעה תמוהה. בדרך כלל עומד מול הבניין הסביל פֻּעַּל הבניין הפָּעיל פִּעֵֵּל. לדוגמה, חֻבַּר מול חִבֵּר, וכך כמעט תמיד: שֻלַּם-שִלֵּם, נֻגַּן- נִגֵּן וכו'. קל לראות שכלל זה מתקיים בפועל הראשון. מול בֻּשַּׁל עומד בִּשֵּל. אבל בשני הפעלים הבאים הכלל אינו מתקיים. מול שֻׁטַּף אין שִטֵּף אלא שָׁטַף (ויקרא ט"ו, 11) ומול מֹרַק אין במקרא מֵרֵק אלא מַָרַק (ע"פ ירמיהו מ"ו, 4). בחריגה זו כבר הבחין גדול חכמי הלשון העברית בעת העתיקה ר' יונה אבן ג'נח בספר הרקמה שלו (עמ' קפ"ד). תופעה משונה זו מופיעה במקומות נוספים במקרא.
המפורסם שבהם הוא בפרשת הסנה (שמות ג, 2): "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". ומעיר רש"י: "אֻכָּל", כמו לא עֻבַּד בה (דברים כ"א,3). אשר לֻקַּח משם (בראשית ג, 23)". עינו החדה של הפרשן הגדול הבחינה בעובדה שצורת הפָּעיל של אֻכָּל הסביל היא אָכַל, הן האש אוכלת. למשל, "וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר" (יואל א, 20). והוא מפנה אותנו לשני פסוקים שגם בהם הצורה הפעילה של הפֻּעַּל היא בבניין פָּעַל (הנקרא קל בפי חכמי הלשון) ולא בפִּעֵֵּל. הפָּעיל של עֻבַּד הוא עָבַד והפָּעיל של לֻקַּח הוא לָקַח.
בפסוק הנדון מתמיהה גם הצורה אֻכָּל, שהיא, צורת הווה (בינוני בלשון חכמי הדקדוק) כפי שמלמדת ה"אין" הקודמת לו – אֵינֶנּוּ אֻכָּל, כי "אין" שוללת את ההווה ולא את העבר. אם לפנינו צורת הווה מדוע לא כתוב מְאֻכָּל? בהתאם לצורת ההווה השגורה של בניין פֻּעַל (כמו מְשֻלָּם, מְנֻגָּן, וכו').
לאן נעלם הסביל של פָּעַל?
עד כאן תמהנו ועתה נסביר. בשעה שאנו בוחנים את מערכת הפועל העברי אנחנו רואים שלבניין פִּעֵל יש סביל הנוצר בעזרת שינוי התנועות בלבד בלי תוספת עיצור, כך שאם נכתוב בלי ניקוד לא נדע אם לפנינו פיעל או פועל. למשל "בשל", היש להבינו כ"בֻּשַּׁל" או כ"בִּשֵל". כך המצב גם בהפעיל – הופעל (אם נשמיט את אמות הקריאה). לצורת סביל זאת אנחנו קוראים סביל פנימי. לבנין קל-פָּעַל לעומת זאת אין סביל במבנה מקביל. בערבית יש לשלושת הבניינים האלה מבנה אחיד. כלומר, גם לבניין קל-פָּעַל יש סביל פנימי. המבנה הלא סימטרי בעברית והמקבילה הסימטרית בערבית מעלים את האפשרות שגם בעברית היה פעם לבניין קל-פָּעַל סביל פנימי. אנחנו יכולים לשער את צורתו. אם מול פִּעֵֵּליש פֻּעַּל ומול הִפְעִיל יש הֻפְעַל אז מול פָּעַל צריך להיות פֻּעַל (בלי דגש).
אם נשוב כעת לדוגמאות שרשמנו למעלה: שֻטף, אֻכל, עֻבד ולֻקח, אנו נוכחים שזו ממש הצורה המשוערת. כל הצורות האלה הן סביל של פָּעַל וצורתן הקדומה היתה בלי דגש.
ברבות הימים בתהליך מסובך ומורכב נעלם הבניין הסביל הזה ואת מקומו כסביל של הקל תפס הנפעל. למשל, במקרא הסביל של גָּנַב הוא גֻֻּּּּנַּב אבל בלשון חז"ל שולטת הצורה נִגְנַב. בניין נפעל עצמו במקורו איננו פסיבי (סימנים מובהקים מעידים על כך: יש לו ציווי שאין לפֻּעַּל והֻפְעַל, ודווקא הפעלים הרווחים בו ביותר כמו נלחם, נאבק ונשבע אינם פסיבים). הנקדנים שחיו מאות שנים לאחר היעלמות הבניין, ושבלשונם כבר הזדהו צורות הסביל של הקלעם פֻּעַּל ניקדו אותן כפֻּעַּל רגיל. כך הפך שֻׁטַף לשֻׁטַּף, לֻקַח ללֻקַּח, אֻכָל לאֻכָּל כו'.
לבניין הזה, הסביל של הקל, יש עשרות דוגמאות בתנ"ך ובעזרתן אנחנו יכולים לשחזרו כדלקמן: עבר פֻּעַל, הווה פֻּעָל, עתיד יֻפְעַל. כך נפתרת תעלומת "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". זו צורת ההווה של הסביל של הקל.
החידה
ולסיום חידה ל"מיטיבי לכת": העיון מלמד שהסביל של הקל שנשמר במקרא בצורת פֻּעַל משתנה בעתיד לצורת נפעל. ניטול למשל את צורת השורש שטף שפתחנו בו את הדיון. העבר בקל הוא שָׁטַף (ויקרא ט"ו, 11) העבר בסביל הואשֻׁטַּף(ויקרא ו, 21), אך הצורה בעתיד היא יִשָּׁטֵף (ויקרא ט"ו, 12). כך לעתים קרובות – הפועל מתועד בעבר בסביל של קל (המנוקד כפֻּעַל) ובעתיד הוא עובר לנפעל? לדוגמה בשורש הרג, טרף, אסר, שרף. מה הסיבה?
לפתרון החידה לחצו כאן.
תודה על פוסט מענין . כדאי היה אולי גם לגשת לניתוח הלשוני , מן האספקט של מתח הזמנים , שהוא קצת שונה במקרא מכללא . התיבה : " אֻכָּל " כפי הפסוק מביעה פעולה מושלמת , ובעבר ( בעיקרון ) . משמע :
הסנה מזה כבר היה צריך להיות מאֻכָּל , אבל , עיניו של המתבונן חוזות בו , והוא עדיין שומר על המירקם , הצורה , והפורמט .
וזה מדגיש פשוט האלמנט הניסי : במקום בו כבר מזה אֻכָּל , הוא עדיין " עומד על תילו " .אין זאת כי אם אצבע אלוהים בדבר כמובן . תודה
לא הבנת את כוונת הכותב. אתה רואה בפועל כבניין פועל (הסביל של פיעל) אבל ד"ר כהן הוכיח כי מדובר בצורת הסביל של בניין קל.
ניתן להוכיח מבחינה תחבירית כי הפועל "אוכל" בא בזמן הווה, וזאת בזכות המילה "איננו" המגיעה רק לפני פעלים בבינוני (הווה). לא נמצא במקרא או בכל מקום אחר "אינני איחרתי" או "אינני אכתוב", כך שהצירוף "הסנה איננו אוכל" חייב להיות בזמן הווה. מכאן מתחיל הקושי.
עדי ,
הבנתי היטב כוונת הכותב , ואין לה הרבה על מה לסמוך . הפועל " אכל " מבחינה מורפולגית , הינו בלשון עבר . נניח שמשה או מאן דהוא , היה מתאר , מה קרה בעבר ( נניח יום למחרת ):
אם כך , היה מתאר שהסנה בער ולא אכל ….. כלומר , גם הסנה בער בעבר מושלם , וגם פעולת האכילה לא נתבצעה או נספגה על ידי הסנה . על כך , אין ולא יכול להיות ויכוח . מורפולוגית עסקינן בלשון עבר ( צורנית משמע , לגבי " אכל " ) .
ודוק , על מנת לתאר הפונקציה הסמנטית ( להבדיל מן המורפולוגית ) צריך לבחון הקונטקסט . ומהו ? אם כך , דווקא המילה " איננו " מציינת הרי , שכל ההתרחשות בזמן הווה , בזמן אמת , בעוד הסנה בוער , משה סר לראות המראה , שעדיין לא פג תוקפו כמובן .ומן ההווה למד אתה את העבר . מן המילה איננו אתה למד , שמול עיניו , כבר היה צריך להיות מאכל ( הסנה ) אבל , עיניו חוזות בתוצאה שונה לגמרי . והתוצאה אכן , מתיחסת לשלמות הפעולה , לתוצאה מושלמת זה מכבר בעבר . וזוהי הפונקציה של המילה " איננו " , שהיא לא לגבי " אכל " אלא לגבי הקונטקסט הכולל , שמשה מגיע לסנה , בעודו בוער ונדהם מן התוצאה , ולא חוזה בתוצאה בדיעבד .
נ.ב : בכל שפה בעיקרון , יש הבדל כמובן או דיכוטומיה בין מורפולגיה או צורה , לבין פונקציה . נניח אדם פונה לאדם ושואל אותו : האם תרצה לעשות זאת ? המינוח " תרצה " הינו בלשון עתיד מבחינה מורפולוגית צורנית , אבל , מבחינה סמנטית , עסקינן בהווה ( או מעין ) כלומר : האם אתה רוצה …ולא אם תרצה למעשה , רק הנימוס מחייב היפותיזה של עתיד או עבר ( כפי למשל : האם היית רוצה … ) .
תודה
תגובה שלי נבלעה או לא עלתה , אז שוב :
עדי ,
הבנתי היטב כוונת הכותב , ואין לה הרבה על מה לסמוך . הפועל " אכל " מבחינה מורפולגית , הינו בלשון עבר . נניח שמשה או מאן דהוא , היה מתאר , מה קרה בעבר ( נניח יום למחרת ):
אם כך , היה מתאר שהסנה בער ולא אכל ….. כלומר , גם הסנה בער בעבר מושלם , וגם פעולת האכילה לא נתבצעה או נספגה על ידי הסנה . על כך , אין ולא יכול להיות ויכוח . מורפולוגית עסקינן בלשון עבר ( צורנית משמע , לגבי " אכל " ) .
ודוק , על מנת לתאר הפונקציה הסמנטית ( להבדיל מן המורפולוגית ) צריך לבחון הקונטקסט . ומהו ? אם כך , דווקא המילה " איננו " מציינת הרי , שכל ההתרחשות בזמן הווה , בזמן אמת , בעוד הסנה בוער , משה סר לראות המראה , שעדיין לא פג תוקפו כמובן .ומן ההווה למד אתה את העבר . מן המילה איננו אתה למד , שמול עיניו , כבר היה צריך להיות מאכל ( הסנה ) אבל , עיניו חוזות בתוצאה שונה לגמרי . והתוצאה אכן , מתיחסת לשלמות הפעולה , לתוצאה מושלמת זה מכבר בעבר . וזוהי הפונקציה של המילה " איננו " , שהיא לא לגבי " אכל " אלא לגבי הקונטקסט הכולל , שמשה מגיע לסנה , בעודו בוער ונדהם מן התוצאה , ולא חוזה בתוצאה בדיעבד .
נ.ב : בכל שפה בעיקרון , יש הבדל כמובן או דיכוטומיה בין מורפולגיה או צורה , לבין פונקציה . נניח אדם פונה לאדם ושואל אותו : האם תרצה לעשות זאת ? המינוח " תרצה " הינו בלשון עתיד מבחינה מורפולוגית צורנית , אבל , מבחינה סמנטית , עסקינן בהווה ( או מעין ) כלומר : האם אתה רוצה …ולא אם תרצה למעשה , רק הנימוס מחייב היפותיזה של עתיד או עבר ( כפי למשל : האם היית רוצה … ) .
תודה