פרשת תזריע-מצורע: בית החפשית

המקרא מספר על המלך עזריה שנצטרע והלך וישב ב"בית החפשית" • מהו אותו מקום? כתובת כנענית עתיקה שופכת אור על המקרא, פירוש רש"י ואפילו על יצירתו של עגנון

כמעט שתי פרשות מוקדשות להלכות מצורע – פרשת תזריע ופרשת מצורע. אין אנו צריכים להשתומם יתר על המידה ולהידחק למתן הסברים מדרשיים להסברת ההיקף הרחב הזה. עלינו לזכור את מה שציינו בפרשת תרומה, כי ספר ויקרא כולו שייך למקור הכוהני. הוא מגילה כוהנית והוא משקף את תחומי העניין והעיסוק של שכבה מצומצמת זו.

ברשימתנו לא נעסוק בפרטי המחלה המתוארים כדרכו של המקור הכוהני באריכות ובפירוט. ונסתפק בהערה, שככל הנראה אין הצרעת המתוארת במקרא זהה למחלה הנקראת היום צרעת. הזיהוי המוטעה הוא תוצאה של גלגולי המילה היוונית "לפרה" שבה תרגם תרגום השבעים את המילה "צרעת". ביוונית של זמן תרגום השבעים (המאה השלישית לפנה"ס) מובן המילה היה קשקשים, אך במשך הזמן השתנה מובנה. תופעה זו של השפעת תרגום השבעים על מובנן של מילים היא תופעה רחבה.

לבד מן הפרשה שלנו מופיעה הצרעת במקומות נוספים ומקומות אלה מלמדים זה על זה. על פי הסיפור במלכים ב', ז שהו ארבעה מצורעים בשער שומרון בזמן המצור ששמו על העיר הארמים. פרט זה מתאים למסופר בפרשה שלנו כי המצורע מוצא מן המחנה (י"ג, 46). אפילו בזמן מלחמה לא הורשו המצורעים להיכנס לעיר. אין רמז בכתובים השונים שבידוד המצורע והוצאתו מחוץ למחנה נובעים משיקולים רפואיים למניעת התפשטות המחלה. המצורע מוצא מחוץ למחנה בגלל הטומאה הכרוכה במחלה (י"ג, 46). מסתבר אפוא שלא רק המקור הכוהני הקפיד הקפדה יתירה בטהרת המחנה. ופרט נוסף, אנו למדים שהמחנה משקף את הנוהג בעיר ישראלית סתם ולאו דווקא בירושלים. פרט זה חשוב, כי החוקרים המאחרים את המקור הכוהני סבורים כי המחנה ואהל מועד של המקור הכוהני הם השלכה לאחור של ירושלים והמקדש. כלומר, שהמחבר המאוחר, שחי לאחר החורבן (586 לפנה"ס), תיאר את העבר במדבר על פי המציאות המאוחרת.

ממלכים ב, פרק ה לעומת זאת אנו למדים שצרעת נעמן שר צבא מלך ארם לא מנעה ממנו לשרת לפני המלך. ייתכן אפוא שהעמים השכנים לא נהגו "להסגיר" את המצורע – כך מכנה הפרשה שלנו את בידוד המצורע – או משום שלא נחשבה הצרעת טמאה אצלם או מפני שנהגו בדיני טומאה שונים.

על עזריה (בדברי הימים נקרא עזיהו) המלך מספר המקרא (מל"ב ט"ו, 5): "וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית". מהו בית החופשית. היש בין השם ובין מחלת הצרעת קשר מסוים? פרשנינו העתיקים סברו כך. יש שפירשו שהמלכות היא עבודה, וכשנצטרע המלך וישב בבית לבדו השתחרר מן העבודה והפך לחפשי (רד"ק, רלב"ג) . בעקבות פירוש זה הלכו רוב המילונים המודרנים. רש"י פירש – עשה לו בית בבית הקברות, וסמך את פירושו על תהלים פ"ח, 5-6: "נֶחְשַׁבְתִּי עִם-יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין-אֱיָל. בַּמֵּתִים חָפְשִׁי." ודרשו רבותינו (תלמוד ירושלמי כלאים ט, ג): כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות.

לכאורה נראה הפירוש הראשון הקושר את בית החופשית לחופש מן העבודה כפשט ואילו פירוש רש"י כדרש אבל באו תגליות ימינו והוכיחו אחרת. בספרות הכנענית העתיקה שנתגלתה בעיר אוגרית (ליד העיר הסורית לטקייה) מכונה השאול "בת ח'פת'ת אַרצ" – "בית חפשית ארץ". אין איפוא בית החפשית, מקום משכנו של המלך המצורע, אלא ביטוי נרדף לשאול. השוואת המצורע למת מוכרת גם מדברי אהרן המבקש בעד מרים שהצטרעה: "אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר י"ב, 2). ובאשר לכינוי של השאול כ"בית החופשית" הוא מוסבר באיוב (ג, 29) המתאר את השאול: "קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו.". בית המצורע נקרא אפוא במקרא בכינוי המתאר את ארץ המתים. ההירתעות מן המילה המפורשת מוות או שאול שגורה בכינויי המוות בעברית. למשל בית עלמין, בית החיים וכו'.

החופש והשאול

מחלת הצרעת בגלגוליה השונים ריתקה את הדמיון האנושי מימות המקרא עד ימינו. כך למשל ממלאת הצרעת תפקיד חשוב ביצירת עגנון. במיוחד בסיפור הפלאי הקצר "עד עולם", שהוא מסיפוריו היפים ביותר ועם זאת גם מסיפוריו הסתומים ביותר. אינני רוצה לפגום בהנאת מי שלא קרא עדיין את "עד עולם", ומשום כך אצטמצם בתיאורו להלן ודברי יהיו מעטים. ובהכרח יתקיים במקצת  brevis esse laboro obscurus fio – אני משתדל לקצר ונעשה לא מובן.

עשרים שנה, כך מספר עגנון, ישב עדיאל עמזה, גבור הסיפור, בביתו ועסק בחקר תעלומות העיר הפלאית גומילדתא. לאחר שהשלים את ספרו ביקש עדיאל עמזה לצאת מביתו כדי להיפגש עם בן עירו העשיר שהבטיח להוציא את הספר לאור, אבל עדיאל עמזה לא הגיע לפגישה המתוכננת אלא לבית המצורעים. שם הוא ממשיך את עבודתו ובלשונו של עגנון: "והיה יושב (בבית המצורעים) ומגלה צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות. עד שבא הוא וגילה אותם. ולפי שהדברים מרובים והחכמה ארוכה ויש הרבה לחקור ולדרוש ולהבין, לא הניח עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם".

בדומה לקובץ הסיפורים הנכללים ב"ספר המעשים" של עגנון יצוק "עד עולם" ע"פ התבנית: עבודה (שהיא תמיד כתיבה) – הפרעה לעבודה – יציאה מן הבית, וחוזר חלילה (ראה מרדכי שלו "דיוקנו של הגיבור כמחבר ב"ספר המעשים").

והנה אם אנו משווים את התבנית של "עד עולם" לתבנית של "ספר המעשים" אנחנו מבחינים בכמה שינויים היוצרים כעין תמונת ראי של התבנית השגורה ובכוחם להסביר משהו מן הפן הסתום של הסיפור. ראשית, ב"עד עולם" נובעת הפסקת העבודה, לא מקטיעתה באמצע אלא דווקא מהשלמתה. הן לכאורה סיים עדיאל עמזה את ספרו. ושינוי נוסף, ב"עד עולם" מביאה היציאה לא להפסקת העבודה אלא לחידושה ולעלייתה למדרגה העליונה: גילוי "צפונות שהיו מכוסים מכל חכמי הדורות". לא כדי שתופרע שוב על ידי יציאה אלא כלשון הסיפור עד עולם: "וישב שם עד עולם". השינוי הזה נובע מן המקום שהקצה (הסגיר בלשון הפרשה שלנו) עגנון לעדיאל עמזה – בית המצורעים, הוא בית החופשית, הוא ארץ המתים, או אולי ביתר דיוק: בארץ המצויה בין המתים והחיים.

שני הפירושים של בית החופשית – שחרור מן העבודה וכינוי לשאול – אחד הם. לבית החופשית הגיע עדיאל עמזה רק לאחר שהשתחרר מעבודתו בעולם הזה, אבל שלא כשאר בני האדם, שהם עבדים לאדוניהם, לסופר המשועבד לנשמתו אין שחרור לעולם. ושם על הסף נגלים לו צפונות שהיו נסתרים מכל חכמי הדורות. אבל מה שנגלה לו, המצוי בשערי אבדון ומות, סתום בהכרח לנו שעדין לא עברנו את הסף.

_______

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.