התמרוצים הפכו את כלכלת ארה"ב לבועה על-סף פיצוץ

אחרי 15 שנה והזרמת טריליוני דולרים, כלכלת ארה"ב עדיין מדשדשת. דיוויד סטוקמן בניתוח מקיף ומעורר דאגה

אחרי 15 שנה והזרמות של טריליוני דולרים למשק, הכלכלה האמריקנית עדיין מדשדשת • נתוני הצמיחה הממשית נמצאים בשפל חסר תקדים: פחות משרות טובות, פריון נמוך והשתתפות מתמעטת בכוח העבודה • דיוויד סטוקמן, כלכלן מוערך, שכיהן בין היתר בממשל רייגן, בניתוח מקיף ומעורר דאגה

Federal_Open_Market_Committee_Meeting
מזרימים עוד ועוד. ישיבת הנהלת הפדרל רזרב בוושינגטון

מאנגלית: אורי רדלר

בשלב הזה, אחרי חמש-עשרה שנים, אנחנו צריכים לראות תוצאות. שביעית מהמאה הזו חלפה, כך שאי אפשר לומר שעדיין מוקדם לומר מה קורה, או לזהות את המגמות. בחמש עשרה השנים חווינו כמה תנודות רגילות של מחזור העסקים, שני משברי ענק פיננסיים, ומתקפה שלוחת רסן של התערבויות מיוחדות: 700 מיליארד דולר נשפכו לתוכנית החירום לחילוץ עסקים TARP בשנת 2008, עוד 800 מיליארד דולר הושקעו על־ידי הבנק המרכזי בקניית אגרות חוב, כ-4 טריליון דולר הודפסו, והריבית בארצות־הברית נמצאת ברמת אפס או סמוך לה משך 165 מתוך 180 החודשים האחרונים.

לפי התיאוריה הכלכלית בה אוחזים בבנק המרכזי, תמרוץ מונע משברים ומתמרץ צמיחה. לכן, עם כל הצעדים האלו, היה ניתן לצפות שהקפיטליזם האמריקני יפרח וישגשג. אבל זה לא מה שקורה. במדדים החשובים לצמיחה בת־קיימא וליצירת עושר אמיתי ולא עושר על הנייר, המגמה היא הפוכה: במקום צמיחה, יש נסיגה.

קחו לדוגמה את תחום התעסוקה. היו לנו שני נשיאים – בוש הבן ואובמה – שהתרברבו במיליוני המשרות שיצרו. היו לנו שלושה יו"רים של הבנק המרכזי (הפדרל-ריזרב) — גרינספן, ברננקי ויילן — שזכו לתשואות חן על־כך שהנחו את ספינת הכלכלה האמריקנית ביד בטוחה לגן העדן של תעסוקה מלאה. אלא שאין תעסוקה מלאה: מספר משרות המפרנסים בארצות־הברית עדיין נמוך ב-2 מיליון מפרנסים מהנתון שהיה כשביל קלינטון התחיל לקרוץ למתלמדת החדשה, מוניקה לוינסקי, בזמן כהונתו בבית הלבן.

מה קורה כאן?

משרות מפרנסים בארצות־הברית

המצב אפילו עוד יותר גרוע

כשבוחנים את הנתונים לעומק, מתגלה תמונה קודרת אף יותר. משרות ה'מפרנסים' בכלכלה האמריקנית הן משרות המניבות הכנסה בגובה מספיק לקיום משפחה אמריקנית בלי סיוע ציבורי, בערך 50 אלף דולר בשנה. מסיבה זו, למשרות אלו חשיבות מיוחדת במינה, שכן הן מעידות לא רק על היקף הסיוע הניתן על־ידי הממשל האמריקני, אלא על משרות המניבות הכנסה שמאפשרת למשפחה להפסיק לקבל סיוע כזה. אם אין צמיחה במשרות אלו, נתוני הצמיחה האחרים פשוט מטעים.

המשרות החשובות ביותר בתוך קטגוריית המפרנסים, המונה כ-70 מיליון מועסקים, הן אלו הקשורות לייצור. אלו משרות הצמיחה האמיתיות. בנקודה זו מתגלה מצב חמור עוד יותר: משנת 2000 ועד אפריל 2015 ירד מספר המשרות ב-21 אחוז בתחום הייצור, הבנייה הכרייה והאנרגיה.

משרות ייצור טובין

נגע לרגע בסוגיית הפריון. פריון הוא התפוקה של עובד ביחידת זמן: כמה קופסאות שימורים, לבנים בבניין, מכוניות או מחשבים מייצר עובד בשעה. אם הפיריון של עובדים אינו גדל, אין כל הצדקה לעלייה בהכנסות וברמת החיים שלהם. כלומר, אם יש לנו 100 עובדים המייצרים 50 קופסאות בשעה בשכר של 50 שקל לשעה, כי אז 200 עובדים המייצרים 50 קופסאות בשעה היו צריכים אף הם לקבל 50 שקל לשעה. אם צורכי המשק סופקו באמצעות 100 העובדים הראשונים, הרי שאין כל הצדקה להוספת עוד 100 עובדים, שייצרו משהו שאין בו צורך. לכן, העלייה בהכנסות וברמת החיים של הציבור בכללו בעקבות הוספת עובדים בלי שיפור בפיריון משמעותה השלכת שעות עבודה אל המכונה הכלכלית, בלי תועלת נוספת.

באופן תיאורטי, כל צעדי התמרוץ וכיוונוני המסלול המדוקדקים של מדיניות ההזרמה הממשלתית והמדיניות הכספית — במיוחד אחרי המשבר בשנת 2008 — היו צריכים לגרום לצמיחה בתמ"ג הממשי בקצב הקרוב למסלול הקצב המלא של הצמיחה, והיינו צריכים לראות גידול איתן בפיריון העבודה. אך זה אינו המצב בפועל. צעדי התמרוץ הנמרצים שננקטו מאז שלהי 2007 הניבו צמיחה ממוצעת בפיריון העבודה (מחוץ למגזר הפיננסי) בקצב שנתי של 1.1% לשנה בלבד. קצב זה הוא רק כמחצית מהגידול השנתי בפיריון שנמדד בחמישים השנים הקודמות, בין השנים 1953-2000. המסקנה ברורה: התמרוץ לביקוש הצרכני שמספק הממשל האמריקני אינו מצליח לשפר את הפיריון לעובד בארצות־הברית.

תפוקה שעתית בחברות לא-פיננסיות

ההתערבות לא עובדת

אם נחזור מעט לאחור, נראה כי בשנים 1953-1973, הגידול בפיריון היה 2.7% בממוצע לשנה. כלומר, פי 2.5 מהגידול ב-15 השנים האחרונות. והגידול הנמרץ הזה בפיריון לא הושג בזכות תמרוץ ברוחו של ג'ון מיינרד קיינס. להיפך. הוא התרחש תחת הנשיא אייזנהאואר, שהאמין בתקציבים מאוזנים (והיו לו כמה וכמה כאלו). הוא התרחש גם בתקופת ה'כלכלה החדשה' הקיינסיאנית של קנדי-ג'ונסון, שדחו את רעיון האיזון התקציבי בכל שנה, אך עדיין דבקו ברעיון איזון התקציב לאורך מחזור העסקים — כלומר, הם האמינו כי מותר ליצור גירעון בשנה קשה, אך יש לאזנו מיד אחרי כן. והם לא רק האמינו, הם גם ביצעו: ג'ונסון העלה מיסים וקיצץ את ההוצאות בשנת 1968, כשכלכלת המלחמה והרווחה שלו הפגינה סימני התחממות יתר.

ובעידן הזה הבנק המרכזי בארצות־הברית עדיין היה משוכנע שלא הוא צריך לנהל את הכלכלה. זה היה העידן של ה'מגע העדין' במדיניותו של יו"ר הפדרל-ריזרב ויליאם מקצ'נסי מרטין. בעת משבר, פעל מרטין בתקיפות, אך ברגע שניכרו סימני התאוששות ראשונים, סילק את ידו מן הסיפור בתוך זמן קצר מאוד — ארבעה חודשים באחת הפעמים. מרטין האמין שצמיחה היא עניין של קפיטליזם, לא של חכמי הבנק המרכזי. הפדרל-ריזרב בהנהגתם של ברננקי ויילן עדיין ממשיך לסובב את הגה הספינה הכלכלית ולעסוק בתמרוץ מטורף 70 חודשים אחרי שהוכרז סיומו הרשמי של "המיתון הגדול."

פריון נומינלי לשעה 1954 – 1972

תמונה זהה מצטיירת כאשר בודקים את התפתחות הכנסה החציונית הריאלית (כלומר, בקיזוז אינפלציה) של משקי בית. בשנים צמחה 1953-1973 ההכנסה החציונית הריאלית של משפחה בכ-3.0% מדי שנה — מ-26 אלף דולר ל-46 אלף דולר. זו עלייה מרשימה ביותר.

לעומת זאת, במהלך 27 השנים האחרונות, ואחרי שארצות־הברית שמה קץ לעידן הצמידות לזהב של הדולר (בשנת 1971) וזנחה את הנוהג של איזון תקציבי, ההכנסה החציונית גדלה בשיעור שנתי של 0.8% בלבד — ועומדת על 57 אלף דולר בשנת 2000.

ועכשיו יש לנו אפילו ירידה. ההכנסה החציונית הריאלית עמדה על 53 אלף דולר בלבד בשנת 2014. כלומר, רמת החיים של משקי הבית בארצות־הברית ירדה מאז תחילת המאה ה-21 בקצב שנתי של 0.5%. דבר כזה עוד לא קרה לאמריקנים, אפילו אם מביאים בחשבון את השנים שאחרי תחילת "השפל הגדול" בשנת  1929.

השכר החציוני

 פחות עובדים, פחות עבודה

הטיעון המרכזי של אנשי הכלכלה הקיינסיאנית — כלכלת התמרוץ והאיזונים — היא כי אם נניח לקפיטליזם להשתולל באופן פרוע, נהיה תקועים במצב כרוני של ביצועי חסר, עם עודף בכוח העבודה ובהשקעת הון, עם התרסקויות בלתי־מוסברות לעתים תכופות. כנגד אלו, הם אומרים, חייבים לבוא צעדים אנטי-מחזוריים מטעם המדינה ומטעם הבנק המרכזי. קפיטליזם — out; בנק מרכזי — in.

אם התפישה הזו הייתה נכונה, בהתחשב בהיקף ובאינטסיביות של מדיניות התמרוץ והצעדים האנטי-מחזוריים במהלך 15 השנים האחרונות, היינו אמורים להגיע למצב בו מחזורי העסקים נעלמים, הכלכלה משגשגת, הפריון גדל והצמיחה קרובה לפוטנציאל המרבי שלה.

אחד המדדים למצב כזה הוא שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. כפי שניתן להבין מן הנתונים, עם זאת, אחרי ה'תמרוץ' החד־פעמי, שנבע מהגידול בהשתתפות נשים בכוח העבודה אחרי שנת 1980, יש לנו צניחה חופשית בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה. והסיבה לכך אינה הזדקנות של בני דור הבייבי-בום ויציאתם לפנסיה.

הנתונים בתרשים הבא הם של כוח העבודה העיקרי בגילאי 16-54. מאז שנת 2000 תפח היקף הכספים שבמאזני הפדרל-ריזרב (מדד לכספים שהוזרמו כתמרוץ לשוק) מ-500 מיליארד דולר בסך הכל לכ-4,500 מיליארד דולר בסך הכל. ובכל זאת, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה העיקרי צנח בכ-10 נקודות האחוז, מ-56% ל-46%. כל זאת, נזכיר, כאשר האבטלה בארצות־הברית מתקרבת לנקודת תעסוקה מלאה (כרגע, 5.2%). כלומר, מספר עצום של אנשים כשירים לעבודה יושב בטל.

שיעורי אבטלה בגילאי העבודה

אותה מגמה ניכרת גם במדדים של שעות עבודה. אם אם אין משיגים שיפור בפיריון, ניתן היה לצפות לכל הפחות שמדיניות התימרוץ תביא לגידול במספר שעות העבודה — זו אולי לא צמיחה, אך לפחות יש גידול במספר המועסקים. בפועל, עם זאת, גם זה לא קרה: על אף גידול באוכלוסייה בגיל העבודה בארצות־הברית מאז שנת 2000, מ-212 מיליון ל-250 מיליון עובדים, לא היה למעשה כל שינוי במספר שעות העבודה במגזר העסקי הפרטי בכלכלה.

במלים אחרות, תרועות ההידד לשיפור בתעסוקה מבוססות על הנחה שגויה שכל המשרות נולדו שוות זו לזו. כלומר, הלשכה לסטטיסטיקה של העבודה בארצות־הברית — זו המבצעת את תפקיד הלמ"ס בתחום העבודה באמריקה — לא מתחשבת בהיקף המשרה. מבחינתה, שוטף רצפות העובד ארבע שעות בשבוע ופועל במפעל פלדה העובד 40 שעות בשבוע הם היינו הך.

אך כאשר משווים משרות דומות זו לזו, מתברר כי לא היה שום שיפור בניצולת כוח העבודה. ברבעון הרביעי לשנת 2014 מדד שעות העבודה של עובדים (מחוץ למגזר החקלאי) במגזר העסקי על 109.8 — וזו למעשה אותה רמה בדיוק שנרשמה בתחילת שנת 2000. כלומר, השימוש במשאבי העבודה גדל ב-1.6% במשך חמישים שנה ברציפות (1953-2000) ואז פשוט הפסיק לגדול ועומד על כנו במשך 15 שנים. התמרוץ הממשלתי העצום לא רק שלא הגדיל את מספר המועסקים אלא למעשה הקטין אותו!

שעות עבודה בסקטור הלא-חקלאי

אותו דפוס מדכדך ניכר גם בהשקעה הריאלית נטו של חברות — מדד חשוב אחר לצמיחה. המגמה כאן ב-15 השנים האחרונות. ההשקעה הריאלית נטו עדיין ניצבת ברמה נמוכה יותר מזו שהושגה בשנת 1998:

השקעה נטו

 האשם: הפדרל-ריזרב

המסקנה מכל אלו ברורה: מדיניות התמרוץ הצליחה רק בדבר אחד: האצת קצב הגלישה במדרון. ואין צורך בחיפושים מקיפים כדי לגלות את הסיבה לכך. מועצת חכמי בית אקלס (בית הפדרל-ריזרב) מתמקדת בנתונים העדכניים לגבי הטווח הקצר, משום שהם מאמינים שהם מתמודדים עם מחזור העסקים מימים עברו — כשהאשראי המוזרם למשק על־ידי הבנק המרכזי עדיין מחולל שינוי משמעותי במשק בטווח הקצר.

אבל בטווח הארוך, ההשפעה הזו נשחקת ואף מתהפכת. אחרי שנים של הזרמות והזרמות חוזרות, משקי הבית נמצאים ברמת "שיא חוב." כלומר, הם אינם יכולים לקחת הלוואות נוספות כדי להגביר את הצריכה. במטבע דומה, ההלוואות העצומות שלקחו חברות בעקבות הורדת שיעורי הריבית של הפדרל-ריזרב, אינן מושקעות בייצור ובפיתוח אלא במפעלי "הנדסה פיננסית". לדוגמה, חברות לוות עשרות מיליארדים כדי לקנות את המניות שלהן בבורסה, כדי לתמרץ את המשך העלייה של המניות או כדי לבצע מיזוגים ורכישות מיותרים, שאף הם מיועדים לתמרוץ המשך העלייה של המניות.

הפדרל-ריזרב בארצות־הברית ממשיך לדדות הלאה, עיוור לחלוטין לכך שהשנה היא 2015 ולא 1965, ושהאפקט הכלכלי של ריבית נמוכה הוא קרוב לאפס כרגע. הריבית הנמוכה מזרימה כמויות עצומות של אשראי חדש, אך הוא זורם להשקעה ליד שולחנות הקזינו בוול-סטריט — והוא לעולם לא ייצא משם ולעולם לא יזרום לכלכלה הריאלית. במלים אחרות, הבנק המרכזי יוצר אינפלציה בערך הפיננסי של נכסים — בועה אחרי בועה — עד שאלו מגיעים לגובה אבסורדי ואז קורסים.

הפדרל-ריזרב הפך למכונת בועות סדרתית. הבנק המרכזי עוקב בדריכות אחר הנתונים הפיקטיביים שהוא עצמו גורם להיווצרותם, כשהוא בטוח שהוא צופה בנתונים ממשיים. כך הוא נגרר לטעות לפיה רווחים קצרי-טווח הם צמיחה כלכלית ממשית. אבל הוא לא צופה במציאות אלא רק בקפיצות אקראיות בתמ"ג ובמשרות שנעלמו ונולדו מחדש. הוא רושם לפניו כצמיחה גאות בתחום המשרות החלקיות בברים, במסעדות, במכירות, בתעשיות הפנאי ובתעשיות השירותים האישיים — משרות שבהן יש בממוצע 26 שעות עבודה בשבוע, ושיעור שכר ממוצע של 14 דולר לשעה. כלומר, לא משרות 'מפרנסים' אלא משרות המניבות פחות מ-20 אלף דולר בשנה.

משרות חלקיות

העשירון העליון של משקי הבית אחראי לכ-40 אחוז מכלל ההוצאה הצרכנית, ולכן לא מסובך לנחש מה יקרה בשלב הבא. כשהבועה הפיננסית השלישית והגדולה ביותר של המאה הזו תתרסק, ייעלמו משרות הלחם והשעשועים האלו בתוך שניות, ממש כפי שאירע בעבר:

משרות לחם ושעשועים

אולי רק אז תופנם המציאות: חמש עשרה שנים של תמרוץ — בלי שום תוצאות אמיתיות. מנקודת מבט ריאלית, המשרות היחידות שנוצרו מאז שנת 0200 הן משרות בתחום הבריאות, החינוך והשירותים החברתיים.

משרות בניכוי משרות בתחום הבריאות, החינוך והשירותים החברתיים

אבל המשרות האלו לא מועילות לאיש והן אינן קשורות לצעדי הבנק המרכזי, לריבית נמוכה או לאשראי זול. אלו הן משרות שנוצרו בעקבות התפתחות מדיניות התמיכות והסבסוד, שמגיעה לכדי 200 מיליארד דולר לשנה בארצות הברית, בדמות הטבות מס התומכות בביטוח הבריאות בידי המעסיק. אם תוציא מספיק כסף בתחומים אלו, תקבל בהם צמיחה. אבל הצמיחה הזו היא פתח חורבנם של התחומים האחרים, הממשיים בכלכלה, ופתח לאסון תקציבי בארצות־הברית.

____

דיוויד סטוקמן שימש כמנהל משרד הניהול והתקציב תחת רונלד רייגן ובתפקידים שונים בוול-סטריט. עם השנים הפך סטוקמן אחד הקולות המבקרים הבולטים של השיח הכלכלי השגור בוול-סטריט ובמסדרונות השלטון בוושינגטון. כמה מספריו  בתחום הכלכלי היו לרבי מכר. 

המאמר פורסם במקור באתר Zerohedge, אנו מודים לצוות האתר על הרשות לתרגמו. 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. חבל לתרגם מאמר של מישהו עם השקפת עולם מאד מסוימת כשכל המאמר שלו תומך בהשקפת העולם הזאת.

    הבעיה היחידה במשק האמריקאי היא תופעת וול מארט כשהטכנולוגיה מצד אחד דורשת עובדים מיומנים וחכמים ולכן לא מצליחה לספק תעסוקה לרוב שוק העבודה ומצד שני מאפשרת רכישת מוצרים בהקלקה מצדו השני של העולם כשחלקים נרחבים, מפעלים שלמים מהייצור האמריקאי הועברו לסין ולשאר המזרח הרחוק (כיום כשעלויות העבודה בסין עצמה כבר עלו). הצמיחה המואצת בסין הנמשכת כבר כ 30 שנה הגיעה לרמות בהן הסינים כבר מציעים מוצרים שקולים למוצרים האמריקאים אבל במחירים הרבה יותר זולים.
    ארה"ב לא תצליח לצאת מה"מיתון" כי הוא בעצם משווה את רמת החיים בינה לבין סין. השינוי היחיד שיכול להיות הוא מיתון בסין או מלחמת עולם שיובילו לשינויים במאזני הסחר ובצרכי הכלכלה.

    1. הבעיה היא שארה"ב מעדיפה "צמיחה" מבוססת על פיננסים מקיפאון שישקף את השחיקה בכושר התחרות עם שאר העולם

      נראה שאפילו מי שדואג לחלשים ולא לתאגידים (למשל, אובמה) מבין שהדרך היחידה להעביר רפורמות שנויות במחלוקת כמו האובמה-קייר היא תו"כ שגשוג, ולו מלאכותי.

  2. יש לי שאלה לאור הנאמר לעייל, ואשמח אם המתרגם (או אפילו כותב המאמר המקורי) יענו לי.
    האם אפשרי שהבנקים המרכזיים ימשיכו לנפח את הבועה שלהם בלי סוף? אנו רואים כיום שהם ממשיכים בצעדים שלהם הללו באופן נואש ממש על-ידי ריבית שלילית, וכידוע אחרי ריבית שלילית אפשר לעבור לריבית עוד יותר שלילית וכך הלאה.
    מה יכול לגרום להתפוצצות הבועה הזו אם הבנקים המרכזיים ימשיכו לעמוד מאחוריה בלי שום גבולות?

  3. אהלן אורי ותודה על התרגום..

    שאלת אפרופו, אודה אם תסייע:
    .המאמר מזכיר תפישה לפיה פריון עבודה=ייצור
    ברם, רציתי כאן לשאול למה קרנו של הבאת קופסאות שימורים או אפליקציות של משחקים 'שווה' או נחשבת יותר מאשר שירותי
    רפואה, אדריכלות, או שיטור?
    הלא אנשים נכונים לשלם על האחרונים לא פחות מאשר על הראשונים, ולעיתים אף יותר.
    מה 'מצדיק' לכן את ההבחנה החדה שנעשית דרך כלל בין ייצור שהוא פריון ומדד צמיחה חזק, לבין שירותים מסוימים
    שחיוניים לא פחות?

    רוב תודה!

  4. צריך להודות שהדבר שעובד בצורה טובה בארה"ב אלו מכונות ההדפסה שעובדות 24/7 בהדפסת דולרים. זו אינה כלכלה אלא קלקלה. לא נראה שיש איזו דרך לצאת מהלופ הזה ס