יום הזיכרון האלטרנטיבי ומחירו של מחיר הדמים

האם בעתיד יכללו גם לוחמי 'צבא ההצלה' של קאוקג'י כחללי מערכות ישראל? שלוש עובדות שצריכים לדעת על יום הזיכרון הישראלי.

יחסית, מחיר הדמים ששילמנו אינו גבוה; טקס יום הזיכרון בהר הזיתים. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

האברך המופלג במעלות אהרון הרשלר, בנו של הרב יוסף שמואל הרשלר מהונגריה, נפטר בצורה טראגית בעודו צעיר. הרשלר, שעלה עם משפחתו מהונגריה בגיל עשר, בשנת 1860, היה נשוי להדסה לבית וויינשטיין. כאברכים אחרים, הוא הקדיש עצמו ללימוד תורה, ואשתו עסקה בפרנסת הבית. לפי עודד ישראלי ויוסף גרינבוים, המספרים את הסיפור בהרחבה, היא חכרה טחנת קמח סמוך לשכונת משכנות שאננים, ועסקה גם בהברחת מלח מסדום, בלי לטרוח לשלם מיסים לשלטון העות'מאני ונציגיו העושקים.

אהרון, מצידו, עסק לא רק בלימוד תורה, אלא היה שייך למניין שומרים על שכונת "בתי טורא", הלא היא משכנות שאננים, שהוקמה מחוץ לחומות ביוזמת משה מונטיפיורי בכספי ירושתו של הנדבן יהודה טורא.

אך לא עלינו, היהודים מחוץ לחומות אותה עת לא יכלו לשבת שוקטים תחת כרם משה ויהודית, כפי שנודע השטח; אף שהשכונה הייתה מוקפת חומה, בכל-זאת באו גזלנים לפשוט על היהודים, בפרט כאשר ריבוי הגשמים באותה שנה איים לפגוע בפרנסתם של מוכרי המים הערבים.

וכך, בליל ד' בטבת תרל"ג, ה-31 בדצמבר 1872, בעוד רבי אהרון יושב ולומד, באו כמה גזלנים בני בליעל אל השכונה, והגיעו אל ביתו. מכאן ואילך נחלקות הגרסאות. ברור שהוא קם לגרש אותם; יש הטוענים שהם ירו בו במקום לא פחות מתריסר קליעים, ויש הטוענים כי הרשלר הצליח להבריחם, דלק בעקבותיהם ובמהלך המנוסה ירו בו בראש. בין כה וכה, כמה שעות מאוחר יותר, ב-1 בינואר 1873, הוא נפטר לבית עולמו ונטמן בהר הזיתים.

אותו רבי אהרון הרשלר, חרדי בנם של חרדים, שנהרג בידי שודדים על רקע כלכלי, הוא הראשון בחללי מערכות ישראל. ולא זו בלבד – באתר "נזכור" הרשמי, השייך למשרד הבטחון, הוא משום-מה מוגדר, נכון לרגע כתיבת מילים אלו, כשייך ל"מחתרות". מן הסתם הדבר הוא בהיעדר קטגוריה מדוייקת של "נהרג על ידי שודדים כשלושים וארבע שנים לפני קום מחתרת יהודית כלשהי בארץ ישראל", בהנחה שארגון השמירה החשאי "בר-גיורא" יכול להיחשב כמחתרת.

רגע, רגע. מה קורה פה?

בכל יום זיכרון מזכירים את רשימת חללי מערכות ישראל. נכון ליום הזיכרון של 2015, מוזכרים 23,320 חללי מערכות ישראל, וכאלפיים וחמש-מאות נפגעי פעולות האיבה. אבל למרות שהמחשבה הראשונית היא שמדובר בהרוגים מאז קום המדינה, זו טעות: מדובר בהרוגים מאז ה-1 בינואר 1873. מאז אהרון הרשלר. הוא תחילת הסיפור.

אבל למה? איך קרה שהראשון בחללי מערכות ישראל הוא הרשלר, שלו היה נרצח כיום באותן נסיבות, מן הסתם היה מתקשה אפילו לפלס את דרכו לרשימת נפגעי האיבה, לכל הפחות לא בטרם הייתה המשטרה מודיעה שמדובר כנראה ברצח על רקע סכסוך פלילי?

הסיבה היא הסיפור הגדול. בסיפור הגדול של התנועה הציונית, הרשלר הוא היהודי הראשון שנהרג בידי ערבים. זאת אומרת, החל מהרגע שבו מתחילים לספור. הרגע הזה הוא 1860, חנוכת השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים, ותחילת 'היציאה מן החומות'. לפי הסיפור של הציונות, זה הרגע שמפריד בין היהודים שהתקיימו קיום מסורתי, כפופים תחת השלטון העות'מאני, ליהודים שלקחו את גורלם בידיהם, יצאו מחוץ לחומות, התחילו להקים שכונות ויישובים חדשים, ומשם הדרך למדינת ישראל סלולה (ואולי סמלי הדבר שבעלה השני של הדסה, אלמנתו של אהרון הרשלר, היה יהודה ראב, מראשוני פתח-תקווה. היא התגרשה ממנו, כמסופר, מפני שציפתה לתלמיד חכם וקיבלה איזה לץ חלוץ מן המשכילים).

כמובן, שאפשר לערער על הבחירה, ומן הסתם זה עוד יקרה. אחרי הכל, היום קצת פחות מקובלת החלוקה הקשיחה בין היישוב הישן והחדש, בין העיר העתיקה והחדשה. וכך, כבר עכשיו הרב אברהם שלמה זלמן צורף, מגדולי בוני ירושלים היהודים של המאה ה-19, האיש שאחראי במידה רבה לבנייתו-מחדש של בית כנסת 'החורבה', מונצח בהר-הרצל בלוחות נפגעי פעולות האיבה. הרב צורף במידה מסויימת אפילו מתאים יותר מאשר הרשלר להיות החלל הראשון: בגלל פעולותיו לטובת יהודי ירושלים ובניין 'החורבה' הוא היה מטרה להתנקשות, ואחרי נסיון התנקשות כולל (ירו לעברו והחטיאו, היורה נמלט, נפל לבור מים וטבע), בסופו של דבר נפצע במכת חרב, גסס חודשים ארוכים ומת בי"ט באלול תרי"א, 16 בספטמבר 1851 – שבע עשרה וחצי שנים לפני הרשלר, וברצח שהיה באופן ברור על רקע פעילותו לבניין ירושלים היהודית. אה, כן, וגם היה לו נכד ששיחק תפקיד מסויים ב'יישוב החדש', יואל משה סולומון שמו, הידוע כמייסד הבלדה של אריק איינשטיין וגם המושבה פתח תקווה.

באתר נפגעי פעולות האיבה, שגם הוא אתר ממשלתי, מכונה הרב צורף "הקורבן הראשון של היישוב החדש בירושלים", למרות שלפי הספירה הציונית המקובלת מותו קודם בכשלושים שנה לתחילת 'היישוב החדש', או בעשור אם מכניסים את היציאה מן החומות – נקודת ההתחלה של מניין חללי מערכות ישראל.

כך שכבר כיום, יש בישראל שתי ספירות רשמיות של חללי הציונות והסכסוך היהודי-ערבי: האחת, של חללי מערכות ישראל, מתחילה ב-1860, עם הרוג ראשון ב-1873; השניה, של נפגעי פעולות האיבה, מתחילה כבר ב-1851. לאור העובדה שמוקדם יותר במאה ה-19 כבר פעלה בירושלים קבוצת הגנה עצמית יהודית מחתרתית, מי יודע? אולי המניין יוקדם עוד יותר בעתיד.

היציאה מן החומות כתחילת מניין ההרוגים; העיר העתיקה בשלהי המאה ה-19. צילום: תמר הירדני (תמונה מויקישיתוף)GFDL , via Wikimedia Commons
היציאה מן החומות כתחילת מניין ההרוגים; העיר העתיקה בשלהי המאה ה-19. צילום: תמר הירדני (תמונה מויקישיתוף)GFDL , via Wikimedia Commons

לא כל ההרוגים זהים

נוסף על השינויים בהגדרת מועד תחילת הסכסוך ובסיפור הציוני, גם הנופלים עצמם משתנים. אם בעבר מי שנרצח בגלל היותו בשכונה יהודית חדשה בגלל שהיה יהודי חסר הגנה (אבל לא על רקע לאומני מוצהר) יכול היה להיחשב חלל מערכות צה"ל או פעולות איבה, היום בדרך-כלל נדרשת הוכחת כוונת איבה; במספר מקרים בשנים האחרונות הזדרזה המשטרה להודיע שהרוג מסוים לא נהרג בפיגוע (לדוגמה, הרב משה טלבי, שהמשטרה הודיעה שהתאבד, ונדרשו מספר שנים כדי לתקן את ההודעה). ואם בעבר אדם כמו שלמה בן יוסף, ראשון עולי הגרדום, שזרק רימון על אוטובוס ערבי כנקמה על רצח יהודים, מיד הוכנס לרשימת חללי מערכות ישראל  –  היום, אם היה פוגע במטרתו, דווקא אותם נפגעים ערבים היו זוכים למעמד 'נפגעי פעולות איבה'.

כפי שביררו באתר 'פרספקטיבה', מסתבר שלפחות מזה 30 שנה, מאז רצח חמיס טוטנג'י בידי יהודים כנקמה על פיגוע, גם ערבים שנרצחו בידי יהודים על רקע לאומני, זוכים למעמד ולהנצחה. חלק מזה כמובן נובע מכך שהיום יש לנו מדינה, ומה שהיה כשר בדרך למדינה כבר לא נחשב כשר; אבל חלק נובע גם משינוי פרספקטיבה. פעם, בעבר, מעשי האיבה נחשבו קולקטיביים. בהתאם לכך, אם מישהו מקולקטיב אוייב (היינו, ערבי) רצח מישהו מקולקטיב יהודי – אלה פעולות איבה. אבל אם יהודי רצח ערבי – זה פשע, אבל אנחנו לא מנציחים את היריב. לכן, מן הסתם, נרצחי כפר קאסם, שנרצחו על רקע מלחמת סיני בידי חיילי משמר הגבול, לא זכו עד היום למעמד של 'נפגעי פעולות איבה', שכן מבחינת החשיבה דאז, הם אמנם היו אזרחי ישראל, אבל התואר של חללי מערכות ישראל ולאחר מכן התואר המאוחר יותר של נפגעי פעולות איבה, היה שמור למי שנפגעו בגלל היותם יהודים או כחלק מן המאבק הציוני. ערבים שנפגעו בידי טרור יהודי, נחשבו כפשע – אבל לא "פעולות איבה", כי הצדדים ברורים.

לכן, כאשר חוקקו את חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ב-1970, ההגדרה המקורית הייתה "פגיעה מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה או בלתי סדירים של מדינה עויינת לישראל, מפעולות איבה של ארגון עויין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה, בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם מטרותיהם (לכולם ייקרא להלן – כוחות אויב)". הפגיעה היא לא סתם פשע, אלא פשע מדיני עויין לישראל המבוצע בידי האוייב.

לימים, אחרי פיגועי טרור מצד יהודים והצורך לפצות את הנפגעים, תוקן הנוסח, ונוסף לו לפני כעשור הניסוח "פגיעה ממעשה אלימות, שמטרתו העיקרית פגיעה באדם בשל השתייכות למוצא לאומי-אתני, ובלבד שהוא נובע מהסכסוך הישראלי-ערבי". ייתכן שתחילה היה מדובר בעניין ביורוקרטי בלבד, אבל במהרה העניין – כדרכם של סעיפים משפטיים רבים שנוטים להפוך להצהרות ערכיות – המשמעות הייתה שיש פה סכסוך, והמדינה היא מהאו"ם: אם יש פושע יהודי, המדינה מנערת חוצנה ממנו. הוא כבר לא 'שלנו'. הוא 'נובע מהסכסוך הישראלי-ערבי', ולא משנה באיזה צד.

ובהתאם לאותו הגיון, כמה ח"כים מן השמאל ניסו לעשות עוד תיקון (ולא במקרה, חלקם – דב חנין ועפו אגבאריה – השתייכו למפלגה לא ציונית שמעוניינת במוצהר בביטול אופיה היהודי של המדינה). התיקון הזה כלל כבר את הניסוח " פגיעה ממניעי שנאה – פגיעה שנגרמה כתוצאה ממעשה אלימות המכוונת כלפי דרך חיים של קבוצה בציבור מחמת דת, מוצא עדתי, נטייה מינית, זהות מגדרית או היותם עובדים זרים." כלומר, החוק שנועד להוקיר ולפצות את אלה שנפגעו במהלך המאבק הציוני (ולא, באופן מובהק לא, את כל מי שנפגע מסיבות שנאה או אסון טבע או כל סיבה אחרת), עתיד היה לעבור טרנספורמציה מוחלטת, שלמעשה תאמר שלנוסחו המקורי אין משמעות. טרור היה הופך רק לאחד מכמה פשעי שנאה, ונפגעי פיגועים – זהים למי שסבלו אלימות כתוצאה מ"היותם עובדים זרים".

לא גדול המרחק לדרישה להכיר בלוחמי 'צבא ההצלה' של קאוקג'י כחללי מערכות ישראל: אחרי הכל, הם כמעט עונים על דרישות החוק, המגדיר בין השאר "שירות פעיל ביחידה מאורגנת שלחמה בארץ-ישראל למען עצמאות ישראל". אמנם הם קמו בערך חודש מאוחר מדי בשביל ההגדרה, וגם לא נלחמו למען עצמאות ישראל, אבל הם בהחלט השתייכו ליחידה מאורגנת שלחמה בארץ ישראל.

ואם מטשטשים את ההיגיון של מקימי המדינה והדורות הקודמים, שבהחלט ראו סכסוך לאומי, קבוצתי וצדדים בו שאחד מהם הוא שלנו והשני אויב – חוץ מהעניין הקטן הזה של אויב, למה לא לחלוק כבוד כלשהו ללוחמי קאוקג'י?

"נזכור את כולם" מקבל משמעות חדשה; משוריין 'צבא ההצלה' ועליו סמל מגן דוד ובתוכו נעוץ פגיון. דרך ויקימדיה
"נזכור את כולם" מקבל משמעות חדשה; משוריין 'צבא ההצלה' ועליו סמל מגן דוד ובתוכו נעוץ פגיון. דרך ויקימדיה

מחירו של מחיר הדמים

כפי שכבר הוזכר, ספירת 23,320 החללים כוללת לא רק את ההרוגים מאז תחילת מלחמת העצמאות או הקמת המדינה.

אבל היא כוללת, כידוע, גם רבים אחרים שאינם הרוגי קרב, ולפעמים אינם הרוגים כלל. חיילים ואנשי קבע שנפטרו בזמן שירותם, כולל מתאונות או מחלות שאינן קשורות לשירות הצבאי, נחשבים חללי צה"ל. הסוהרים שנהרגו באסון הכרמל נחשבים לחללי צה"ל. אנשים שהתאבדו בצבא, בגלל הצבא או בלי קשר (אי אפשר כמובן להוכיח שאין קשר) – נחשבים לחללי צה"ל. נכי צה"ל שנפטרו – כולל שנים רבות לאחר הפציעה, במקרים מסויימים, וכולל כמסתבר גם מקרים שספק אם באמת נגרמו כתוצאה מהפציעה – נחשבים חללי צה"ל. ב-2012 נפטר, למשל, בן ציון לייטנר – נכה צה"ל מאז מלחמת העצמאות. הוא היה בן 85. נטען שכל נכה צה"ל עם יותר מחמישים אחוזי נכות ייחשב בספירת חללי צה"ל, לא משנה באיזה גיל.

דוגמה קיצונית התקיימה בין יום הזיכרון תשע"ג (2013) ליום הזיכרון תשע"ד (2014). מספר חללי צה"ל החדשים היה 107, מתוכם 57 חללים, ו-50 נכי צה"ל שנפטרו. אין לי חלוקת גיל או סיבות, אבל משהו אחד יש לי: מספר החיילים שנהרגו בקרב או נרצחו היה חד ספרתי: שלומי כהן (נהרג מירי בגבול לבנון), קובי גל (נהרג מירי בחברון), עדן אטיאס (נרצח בפיגוע בעפולה), תומר חזן (נחטף ונרצח ליד קלקיליה) וסגן-ניצב ברוך מזרחי (נרצח באזור חברון). אני מתנצל אם נשמט מזכרוני מישהו, אבל התמונה ברורה: באותה שנה, חללי מערכות ישראל ישירים היו כחמישה אחוזים מהמספר שהוגדר 'חללי מערכות ישראל'.

מה זה אומר? זה אומר שהמחיר ששילמנו בחיי אדם במלחמות וקרבות, נמוך בצורה משמעותית. כמה בדיוק? אפשר לדעת, אם מישהו יספור ידנית את כל מי שבאתר 'יזכור' ויפלח לפי הגדרות מוות, אבל כיוון שיש לי קצת חיים אני אוותר כרגע על הפרוייקט. חישוב גס שלי העלה שמדובר בסביבות 12-11 אלף איש (כולל כל מי שנהרג או נפטר בתקופת הלחימה הפעילה במלחמות ישראל), וזה תואם טענה שהועלתה ברדיו השבוע לפיה מדובר באחד-עשר אלף הרוגים בשישים ושבע השנים האחרונות.

וזה, רבותי, יותר מדי – אבל מעט מאוד.

במלחמת העצמאות, אין ספק, ספגנו אבדות כבדות נורא. למעלה מכפול מהמלחמה הבאה אחריה, ובמונחים יחסיים הרבה יותר – כאחוז מהאוכלוסיה. אבל, אבל, כשמשווים לעולם, נראה שיצאנו יחסית בזול. במלחמת יום כיפור כולה נהרגו (כולל התקופה של מלחמת ההתשה בגולן) כאלפיים ושש מאות איש, מתוך (לפי הספירה של אלוף חיים נאדל, המצוטטת גם בויקיפדיה) כשלוש-מאות-שבעים-ושלוש אלף לוחמים. להשוואה, מוערך שביום הפלישה לנורמנדי נהרגו כארבעת אלפים וחמש מאות לוחמי בעלות הברית מתוך כמאה וחמישים אלף לוחמים שנחתו בו, או הטיסו או השיטו את הנוחתים. ביום אחד.

במלחמות ממושכות, אחוזי האבדות היו לעיתים גבוהים הרבה יותר. במלחמת האזרחים האמריקנית נהרגו או מתו כשני אחוזים מהאוכלוסיה (אם כי המלחמה נמשכה הרבה יותר זמן ממלחמת השחרור). במלחמת החורף הפינית מול בריה"מ בחורף של 1940-1939, איבדו הפינים כעשרים וחמישה אלף הרוגים – עשירית מחייליהם (אם כי פחות מאחוז מהאוכלוסיה, פחות מאשר מלחמת השחרור). הצרפתים במלחמת העולם הראשונה איבדו כרבע מהחיילים שגוייסו, וארבעה אחוזים מהאוכלוסיה; וגם במלחמות מודרניות יותר אחוזי האבדות היו עלולים להיות גבוהים. תחשבו על רוסיה בצ'צ'ניה, או אפילו ארה"ב בוייטנאם: במלחמה 'קטנה' וממושכת, עם הרבה היתקלויות קטנות, 2.7 מליון אמריקאים שירתו במהלך השנים, ומתוכם – 58 אלף, או כשני אחוזים, נהרגו. לא כולל נכים שנפטרו אחרי תקופה ממושכת.

כמובן שבשלב זה כל קורא כמעט פוצח בקריאות "איך אתה משווה", מה שיהווה הישג רציני כי לא אמרתי נאצים אפילו פעם אחת. אבל בהחלט, אהיה הראשון להודות שזה לא דומה. זו בדיוק הנקודה שלי: סך הכל, למרות מזימות השמדה של כמה משכניה הפחות טובים של ישראל, ולמרות שלמדינת ישראל היה די מעט שקט אבסולוטי במהלך 67 השנים האחרונות, המחיר ששילמנו היה נמוך יחסית, ונקווה שיהיה עוד פחות.

אגדה מספרת שאחרי מלחמת יום כיפור, שאל קיסינג'ר את גולדה כמה הרוגים היו לישראל; כשהיא ענתה "בסביבות שלושת אלפים", תמה קיסינג'ר: "ועל זה אתם עושים את הרעש? אם ככה, באמת אני לא בטוח שאתם יכולים להחזיק מדינה". אין לי מושג אם הציטוט נכון, אבל לפי תמלילי האזנות, אך שנתיים אחר-כך חשב קיסינג'ר שספגנו מעט נפגעים ביוה"כ, ושבמלחמה עתידית נספוג הרבה יותר. בנתיים למרבה השמחה הוא התבדה.

לא הייתי רוצה לראות במקומותינו ספירת גופות צינית נוסח קיסינג'ר. וכל הרוג הוא עולם ומלואו. אבל בחשבון הלאומי הגדול, עד היום שילמה ישראל מחיר נמוך למדי בעד עצמאותה. נמוך מהרבה מדינות אחרות. נמוך מהמחיר של תנועות גרילה שנלחמו לעצמאות. מחיר כבד, אבל צריך לזכור מה האלטרנטיבה (וכשאומרים שמדינת ישראל היא המקום המסוכן ליהודים כיום, בדרך-כלל גם שוכחים להזכיר שבמידה לא מועטה זה בגלל שהיהודים אחרי השואה יכלו לברוח אליה ממקומות מסוכנים אחרים, במקום, למשל, לשבת בעיראק ולחכות לפרהוד נוסף, או לשבת בפולין ולחכות לפוגרום קיילצה נוסף).

צור ארליך ניסח את זה יפה לפני כשנתיים:

שְנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָנָה
לְטוֹבַת הַחִישוּב הַכְּלָלִי:
כַּמָה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה,
וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

36 תגובות למאמר

  1. גם אם נחשיב הרוגי קרבות ופעולות איבה ישירים, המספר גבוה במידה ניכרת מ-11 או 12 אלף, אבל הרעיון הכללי ברור

    1. לא נראה לי שגבוה במידה ניכרת, אם בכלל.
      מלחמת העצמאות – המספר הגבוה הוא 6,750.
      מסתננים ופעולות התגמול – אם אני זוכר נכון המספר הרשמי הוא כמאתיים, אבדוק כשאהיה ליד ספר.
      מלחמת סיני – 177.
      מלחמת ששת הימים – 779
      מלחמת ההתשה – כמה מאות (367 בחזית התעלה; המניין של הרוגים כללי הוא 968 עד יוה"כ, אבל זה כולל אזרחים וגם כנראה כולל כאלה שנהרגו לא בפעילות מבצעית או בהכנה אליה – כלומר לא בקרבות ופעולות איבה).
      מלחמת יוה"כ וההתשה שאחריה – כ-2600.
      מלחמת לבנון הראשונה ורצועת הביטחון – 1216.
      מ-2000 עד 2005: כ-330.
      מלחמת לבנון השניה: כ-120.
      עופרת יצוקה: 10 חיילים.
      עמוד ענן: 2.
      צוק איתן: 67.
      (אני שוב מזכיר שיש ספירה נפרדת לנפגעי פעולות האיבה, כ-2500 סה"כ, מאז 1851).
      סה"כ חיילים, בתוספת תקריות שבין המערכות – יגיע לכשלוש-עשרה אלף לפי מניין גבוה, וצריך לזכור שחלק ממספר ההרוגים נספר פעמיים. אז הייתי צריך למען הזהירות להוסיף נניח אלף או אלפיים, ולעשות את זה שלוש-עשרה-ארבע-עשרה אלף, אבל התמונה הכללית זהה.

  2. לבני – שכחתי עוד נקודה. כרבע מהרוגי מלחמת העצמאות היו אזרחים, ובבדיקה מהירה באתר נפגעי פעולות האיבה הם מופיעים שם. כך שכנראה צריך להפחית כאלף וחמש מאות מהספירה שלי, כי הם מופיעים בספירה הנפרדת של נפגעי פעולות האיבה. אולי פחות, כי הוודאי יש מקרים אפורים לא מעטים באותה מלחמה.

    1. במלחמת העצמאות תושבי יישובי קו העימות לא חוילו בדרך כלל, ומאות מהם נהרגו. אלה חיילים לכל דבר ועניין. צריך להוסיף את הרוגי ההגנה ויתר המחתרות, וכן את המתנדבים לצבא הבריטי, הנוטרים וכיוצא באלה. כמובן אם המספר כולל את כל החללים משיבת ציון ואילך, ולא רק ממלחמת העצמאות ואילך.

    2. רבים מאלה שנהרגו בלחימה חויילו לאחר מותם. לגבי תאריך ההתחלה, על זה חצי מהמאמר כמדומני.

  3. מאמר מעניין, שלא היה מופיע כנראה בעיתונות הכללית, שסיפק לי מידע שלא הייתי מודע לו, בעקבות המאמר נראה שיש לעשות הבחנה בין נפגע איבה בפועל, לבין נכה צה"ל שנפטר בשיבה טובה

  4. יגיל,
    תודה על הכתבה המעניינת.
    לפעמים צריך לשמוע גם את זה…

    אגב, אם באמת חושבים לאחד את חללי „פעולות האיבה" ולכלול גם ערבים, האם יש לך איזו הערכה כמה ערבים ישראלים נהרגו כתוצאה מהעימות? ישראלים = לא בצבא מסודר של מדינת אויב אלא תושבי הארץ שנלחמו בנו על השליטה עליה.

    1. חגי – קשה מאוד לדעת, כי הם היו הרבה פחות מסודרים מאיתנו, בפרט לאור העובדה שהפסידו ושהתפזרו ברחבי האזור. דיינו שנציין שבני מוריס טוען ב"קורבנות" שהם איבדו מספר קורבנות דומה לישראלים או גבוה יותר, ושמקורות שונים נוקבים במניין של בין חמשת אלפים לשש-עשרה אלף – הפרש של מאות אחוזים.

      אחרי זה נהיה קצת יותר מסודר, והכי מסודר – אפשר לבדוק אצל 'בצלם'. יש לי ספקות לגבי שיטת הספירה שלהם, כי כבר העלו די מקרים בהם לוחמים הפכו לכאלה ש'אולי' או 'לא מעורבים', אבל אין ספק שהם מתעדים כל הרוג פלסטיני באשר הוא.

      בהערכה גסה מאוד, לסיכום העניין ובלי להכניס פנימה את הרוגי ספטמבר השחור או מי שנהרגו בידי ערבים אחרים, כנראה שמספר ההרוגים שלהם יהיה בסביבות 15-20 אלף, מתוכם שליש לפחות במלחמת השחרור. אבל זו הערכה נורא גסה, ואני באמת לא יודע כמה היא מדוייקת.

  5. מה שהקומוניסטים-פרוגרסיבים ניסו לעשות בהגדרה החדשה, זה בעצם לשנות את הגדרת הקולקטיב מהעם היהודי ובני בריתו לחברה האנושית, ולשנות את הפשע מהתקפה על אותו קולקטיב יהודי לתקיפת הערכים הפרוגרסיבים.

    1. לא משוכנע שצריך להכניס קומוניסטים לכל מקום.

  6. הלו- הלו- מה עם קרדיט לאישתון? או שקרדיט לשמאלני דורש תעצומות נפש גדולות מידיי עבור כותבים ניא-שמרניים?

    1. במקרה, לא השתמשתי באישתון כלל בכתיבת המאמר הזה, וכמובן הוא גם לא הראשון ששם לב שלא כל החללים נהרגו בקרבות או באימונים (דוגמה אקראית מ-2011: אמנון לורד, http://velvetunderground.co.il/?p=3323). קורה. אמנם, אפשר לראות שיש בטור לינק ל'הארץ' ולשער שאולי הכוונה *איננה* להסתיר כותבים משמאל, אבל אולי צריך תעצומות נפש גדולות כדי לשים לב ללינקים.

      (וכדי לחזק את הטיעון מכל הצדדים: ניאו שמרנים! סמולנים! בוגדים! פשיסטים! פרעות תרפפ"ו! ניאוקונס!)

  7. כל יהודי הוא עולם ומלואו והיה ראוי לציין זאת בכתבה שעוסקת במספרים בלבד.

    מה המספרים אומרים לנו?

    1. במקרה הזה, המספרים אומרים שלא הגעת עד הפיסקה השניה מהסוף, שם גם כתוב בפירוש 'כל הרווג הוא עולם ומלואו' וגם מפורט שוב מה המספרים אומרים.

    1. שוב, הסיבה שאישתון לא הוזכר פה (כשם שאמנון לורד לא על מאמרו המוקדם יותר, למרות היותו מאושיות האתר) היא שלא השתמשתי בו ישירות. אבל בהחלט אני מכיר בתרומתו לנושא החלוקה ש של חללי צה"ל.

  8. אגב בשנה שבה ציינת, לפחות 2 נרצחו בנסיבות פרטיות לגמרי
    ברוך מזרחי ז"ל נסע עם משפחתו לליל הסדר
    תומר חזן ז"ל לא נרצח בנסיבות צבאיות

    לא שאני תומך בהפרדה לפי סוגי נופלים אלא פשוט מציין עובדה

  9. בהתאם לדעותיהם של ליברלים מטורפים כפי שהם מובאים כאן בתגובות, יש להנציח אחרת את הנפגעים בפיגוע בהר נוף ובמקום להנציח חמישה נרצחים יש להנציח את כל שבעת ״הרוגי״ הפיגוע, בדיוק כמו שה בי.בי.סי. נחשון הליברליזם הגדיר

    1. כשם שברוך גולדשטיין לא מוזכר, אין סיבה ש"כל" הרוגי הפיגוע בהר נוף יוזכרו

  10. לגבי ההצעה לברור מספר הערבים שנהרגו: אי אפשר לשאול את "בצלם": כל ערבי הם סופרים פעמים, ואת היהודים הם לא סופרים בכלל

  11. אני מחכה ליום של תיקון עוולה ופשע בילתי ניסבל גיוס כל בני הישיבה ללא יוצא מהכלל ל3 4 שנים חובה כולל מילואים כולל נשים.אמונתם היא ביכלל לא אמונה בעיני.לא מאמינה באל הזה.הוא לא אלוהי.לא יתכן שרוב החללים יהיו מהלא ישיבתיים.יש שם מיליון לא מיתגייסים.מה יהיה.הכמות הולכת וגדלה.

    1. תמשיכי לחכות. תתעצבני על כל אחד שמקבל פטור (כולל ספורטאים, דוגמניות ובעלי עבר פלילי), תזעפי ותתלשי שערות, או שתשימי לב שבמדינה של 8.5 מיליון איש לא חייבים לגייס בכפייה כל נער ונערה בהגיעם לגיל 18 ואפשר לשלם להם כמו בני אדם במקום כמו עבדים. צה"ל לא צריך לגייס נשים שאינן מתאימות לתפקידי לחימה, רק בגלל ש"הן רוצות", ואז לשלם להן פיצויים אסטרונומים על הנזק הגופני שנגרם להם. לא צריך חרדים עם 1001 דרישות הלכתיות שמכניסות את הצבא לסחרור. לא צריך נערים מבתי מצוקה שרק רוצים לברוח מהצבא כדי לעזור לביתם. צה"ל צריך לגייס רק את החיילים שצה"ל מעוניין בהם. ולתגמל אותם בהתאם.

    2. מה עם ערביי ישראל, גם הם אזרחים, לא?
      אם כבר שיוויון – אז עד הסוף

  12. יגיל, נכון ל2016 יש 4117 חללי פעולות איבה מאז שסופרים. ה-2500 לערך זה המספר מאז קום המדינה ב1948

  13. בהקשר לדברי קיסינג'ר, כתב כבר אפרים קישון "סליחה שניצחנו"…
    למזלנו אנו יותר טובים מהערבים. הרבה יותר.
    למזלנו הערבים לא משתנים וטוב שכך.
    ולמזלנו כשאומרים היהודים "כל נפש היא עולם ומלואו" הם מתכוונים לכך. תרתי משמע.

  14. תודה על המאמר הענייני
    שכרו של ניפוח מספר החללים, על ידי הוספת כל מי שנפטר בהיותו חיל וכד', יוצא בהפסדו.
    ראשית, כפי שכתבת, מצטיירת תמונה שחורה יותר מאשר המצב במציאות.
    שנית, טענת 'מגש הכסף' או 'במותם ציוו וכו" מתחזקת לכאורה בשל המחיר הכבד – אך למעשה היא נחלשת, כשהיא הופכת את המכנה המשותף לחללים לנמוך ביותר. בכלכלת המוות הזו שולט שיח מתחסד של התקרבנות, שבו כיוון שמישהו מת, הריהו מת ואין לדון עוד בשאלה החשובה כיצד הוא מת ומה משמעות מותו לחברה (דן דינר כתב על זה בהקשר אחר, כנגד טענה גרמנית לפיה אין להבדיל הבדלה מהותית בין קורבנות השואה לבין קורבנות ההפצצות בדרזדן וכד'; https://openscholar.huji.ac.il/sites/default/files/tabur/files/09.on_.the_.faculty.on_.differentiate.pdf). באופן אחר, הדבר מזכיר את האינפלציה שלהתרשמותי הלא-בדוקה חלה במתן צל"שים עם השנים, כאילו אין הצדקה למסור את הנפש וצריך לחזק אותם באמצעים רשמיים, כמו אינסוף הסמלים על חזיהם של גנרלים רוסיים.
    שלישית, כשזו כלכלת המוות, ממילא תקום משמאל ביקורת (שחלקה אכן מוצדקת), מצד אחד על המחיר הכבד מדי שאנו משלמים, ומצד שני על חוסר היושרה שמנפח את המספרים כדי להצדיק את קיומה של מדינת ישראל על בסיס דם הקורבנות, שכאמור גם סותם את אפשרות הדיון הענייני בשאלות אלו בשל הרחמים על המשפחות השכולות. בהקשר זה נשאלת גם שאלת מימון הפיצויים שהמדינה משלמת לכל המשפחות, כשהרף יורד עוד ועוד עם השנים. זהו דיון שהס מלהזכיר (בדומה לחוסר האפשרות לענות למשפחת גולדין בשל כאבה, אף שלא היתה זו אזכרה אלא דיון פוליטי, שגם למשפחה נכבדה זו יש בו טענה פוליטית הנוגעת לכל החברה – כגון שחרור מחבלים; תגובת הפוליטיקאים לא היתה עניינית אלא תוקפנית, אבל אסור שלא תהיה לטענה פוליטית תגובה ומחלוקת). כאן ניתן לראות כיצד פוליטיקלי קורקט שסותם דיון ענייני חדר לשיח של הימין ולתפיסה הלאומית (ובמובן הזה ניצחנו בקרב, אך הפסדנו במלחמה).
    נראה לי שכמו שיש להימנע מתקינות פוליטית משמאל, הנבהלת מכל מחיר ודם ומדגישה את השכול והכאב עד חורבן וניכור עצמי, כך יש להימנע משיח מתחסד ותקין פוליטית-לאומית, ולהימנע, כמו יגיל, מניפוח מספרים ומעודף פאתוס: ההצדקה למציאותנו כאן אינה הדם שכבר נשפך; את הקורבנות יש לזכור ולהוקיר על מסירות נפשם – ודווקא עליה – וזה הלקח שיש להמשיך ולעמוד עליו.
    בהקשר זה ראוי להזכיר נקודה נוספת, העולה שוב מעמדות ביקורת משמאל (כגון בספרו של ג'ורג' מוסה, הנופלים בקרב: עיצובו מחדש של זיכרון שתי מלחמות העולם), על הבניית הזיכרון של הנופלים בעולם המודרני, ועל הפולחן המלווה אותו. נראה לי שאת אותה הערכה לנופלים מאז תחילת הציונות, נכון לייחס גם לנופלים בכיבושים הקודמים של הארץ – אך מי מאיתנו זוכר שמות פרטיים של נופלים מחיילות יהושע או דוד? מה שנשאר מאז הוא העיקרון של מסירות הנפש על העם והארץ, והזיכרון הפרטי נשאר בקרב המשפחה. בעולם המודרני מנציחים כל חלל פרטי – ומאידך יוצרים קולקטיב, כגון בקבורה האחידה היוצרת רושם עז בבא לבית הקברות. שני הגורמים הללו משמשים ליצירת פאתוס ואתוס, מעין מקדש מודרני-חילוני עם קורבנות-חללים המקדשים את המדינה.
    לא צריך לקבל את הביקורת במלואה ולשפוך את התינוק עם האמבטיה, כלומר לערער את כל קיומה הצדקת קיומה של המדינה המודרנית בכלל ושל מדינת ישראל בפרט; אך חשוב לשים לב לפולחן ולתוצאותיו. אין לקדש את המדינה בדם החללים – קידוש לסתום כל ביקורת כלפיה ולתת לה כוח גדול מדי – אלא לזכור את קדושתם הנובעת מעצם מסירות נפשם, וכמו כל דבר שבקדושה אין לעשות בו שימוש, שכן שימוש כזה הוא מעילה. באופן זה יישאר הדיון ברמה העניינית, בלי ניפוח מספר המתים ובלי גיוסם לאידיאולוגיה כזו או אחרת

    1. חבל שכתבת דברים לא נכונים משפחת גולדין, בלי לבדוק את העובדות.

      משפחת גולדין מעולם ובשום שלב לא דרשה מהמדינה לשחרר מחבלים.

      אדרבה, הדרישה של המשפחה היא לגבות מחיר וליצור לחץ על שלטון חמאס, לחץ שיכול להביא להחזרת גופותיהם של הדר ואורון.
      באופן יותר בסיסי, הדרישה של המשפחה היא שלממשלה תהיה מדיניות מסודרת בעניין הזה, ושמדיניות זו גם תיושם.
      כמובן שאפשר לומר שגם זו דרישה פוליטית, שכן דעה אחרת יכולה לגרוס שהממשלה לא צריכה לנקוף אצבע בשביל להחזיר את גופות החיילים (כמובן שזו לא העמדה המוצהרת של הממשלה). אולם בכל מקרה מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם.

    2. למשתמש האנונימי
      התגובה שלך משקפת שוב את השיח המתחסד שחדר משמאל לימין:
      אכן לא בדקתי מה בדיוק דרישתה של משפחת גודלין, אך עמדתי על כך שהם באו לדיון פוליטי – וכדוגמא לטיעון פוליטי שהם *יכולים* להעלות, הבאתי את אפשרות שחרור המחבלים. לא אמרתי שזה מה שהם רוצים, רק שזהו דיון פוליטי, שבו העובדה שהם שכולים לא יכולה להוות שיקול בכובד עמדתם, ובוודאי לא להשתיק.
      הדרישה 'להעמיד דברים על דיוקם', דומה לדרישה ל'גילוי נאות' על כל שבב של קשר או אולי חטא בעבר (דבר אנושי לגמרי), כדי לטעון בכלל משהו; כביכול אם לא דייקתי, אין עוד טעם לדון בעמדתי, ורק אם אהיה שה תמים וצח כשלג אהיה ראוי לכך. ועובדה: לא הגבת לטיעון, אלא ל'אי דיוק' שלו, שמבחינה תיאורטית – ועל כך כתבתי – אין הוא אי-דיוק כלל.
      נראה שחוסר הדיוק פה חשוב יותר כי שוב, מדובר במשפחה שכולה, אז אין למעוד אפילו בקוצו של יוד, כי זה יפגע בהם.
      והנה קראת להם אורון והדר, כאילו ילדים הם ולא לוחמים מבוגרים שמסרו נפשם. על כך כתב מילן קונדרה שהקיטש הוא רודנות הלב המשביתה את השכל ושאלותיו. וכך חדרה התקינות הפוליטית לשיח הימני.

  15. מעניין ומחכים.
    לא כל כך הבנתי את הקשר ל"יום זיכרון אלטרנטיבי"
    הרי המטרה של טקס יום הזיכרון ישראלי/פלסטיני (של לוחמים לשלום ופורם השכולות)
    הוא לבנות אפשרות של שלום.
    וזה גם כי יותר נוח לגור ליד שכנים סבלניים
    וגם כי יש לנו מספיק צרות בלי לריב על הנדלן הדל שלנו

  16. מסכים עם העקרון ורק רוצה להוסיף כמה הערות. א. האבסורד היום מביא למצבים שגם פושעים ואפילו רוצחים שפלים שנפגעו במהלך הפשע נחשבים כחללים או נכים אם הפשע בוצע בעת שירותם. יש לפחות 2 רוצחים שאני מכיר שהם חללי צה"ל. הסיבה שנפתחה חלקת חללי צה"ל שניה במזכרת בתיה היא כי ההורים של החללים בחלקה הראשונה התנגדו שרוצח יקבר ליד בניהם וזה הפתרון שצה"ל מצא. ב. להערכתי מספר החללים האמיתי הוא כ 14 אלף וזה כולל כ6000 במלחמת העצמאות, 2000 בהתשה ששת הימים וקדש. 2600 ביוהכ"פ 700 בלבנון ו3000-4000 בהתקלויות, בט"ש ותאונות אימונים

  17. אז בניגוד לנרטיב הערבי היהדות והיהודים הם חלק חשוב במרחב .בימים שלפני ישראל נרצחו יהודים גם במצרים וגם בסוריה,אבל ישראל ובעיקר ירושלים הכי משמעותיים ליהודים.האמת שמלחמת העצמאות,היתה יותר מלחמת אזרחים-"מנקבא".מן הראוי שתהיה קרן ממלכתית לכל נפגע(תאונה,אסון טבע,או פשיעה).ולא יחויב בפיצוי הולם רק מי שנפגע בנסיבות לאומיות

  18. נא לפרסם את תגובתי.

    משום מה דם החיילים סמוק יותר, אפילו אם נהרגו בפיגוע.

    האנדרטה בבית ליד היא מונומנט הכולל אנדרטה (חיילים לבושי ציוד קרב עולים בסולם השמיימה, ממש דמויות אדם בניגוד לכל אנדרטה אחרת שאני מכיר בארץ), אודיטריום הנצחה עם תמונות פוסטר של כל הרוג, אמפי שמכיל מספר מאות אנשים, מדשאה, לוח זיכרון גדול, מגרש חנייה לא קטן. שמות ההרוגים מונצחים שם לפחות 3 פעמים בתוך כשני דונם מתחם.
    בפיגוע נהרגו 21 חיילים (וגם אזרח), אבל זה היה פיגוע. נהרגו חיילים בתחנת אוטובוס. וזה לא הפיגוע הכי גדול, למיטב ידיעתי. פיגועים חמורים נוספים, מונצחים אולי בלוחית זיכרון.

    אם יגידו שהם נרצחו רק כי היו חיילים, אפשר לטעון בחזרה שבפיגועים אחרים נהרגו ישראלים רק בשל היותם ישראלים. אבל חיילים הפכו להיות הילדים של כולנו, ואם אזרח נהרג, אז משום מה זה לא כ"כ נורא (במיוחד אם הוא נרצח ביו"ש).

    אסון המסוקים הוא עוד דוגמה. מדובר על תאונה מבצעית קשה וכואבת. אבל כל חללי מלחמת ששת הימים לדעתי לא קיבלו משהו שמשתווה לאתרי ההנצחה של אסון המסוקים. אם זה הגן המושקע בשאר ישוב (בו כל שם מונצח שלוש פעמים בתוך שטח של כמה דונמים), ואם זה ליד נגבה (הוא ביוזמה פרטית, אך אולי ממומן על-ידי משרד הביטחון).

    להבדיל, אתר הזיכרון בהר שיפון המתאר את קרב הבלימה של שתי חטיבות נגד הסורים ביום כיפור הוא מן אמפי לא גדול, תורן דגל ומסבירן אלקטרוני. לשתי החטיבות (188 ו-679) נהרגו הרבה יותר מ-22 או 73 חללים, וההשפעה שלהם על ביטחון ישראל הייתה עצומה. אמנם יש להם עוד אנדרטאות ברמה"ג, אבל אין מה להשוות (לא אודיטריום, לא בריכה, לא שיש או גרניט).

    הייתי ביום הזיכרון בבית עלמין צבאי, לכבד חלל צה"ל שנפל בקרב לפני שנים רבות. ראיתי את המצבות, ועל רובן היה רשום "נפל בעת שירותו", ובמיוחד מהשנים האחרונות. ברור למה הכוונה. המשפחות הגיעו כאילו ילדיהם הצילו בגופם את מדינת ישראל, נציג הממשלה נאם בפאתוס, אבל האמת היא שכל זה החליש אצלי מאד את נושא חללי צה"ל. יש לי כבוד עצום למי שנפל בעת לחימה למען המדינה, אבל, כמו בתחומים רבים אחרים, קריטריונים רופפים ובזבוז עצום של כספי מסים גורם לעיוותים קשים.

    שאלתי את עצמי מה היה קורה אם אחד מילדי היה נפטר בעת שירותו/ה. מתפלל שזה לא יקרה. אבל רק לשם הדיון. ניחא הכסף שהייתי מקבל. משלמים לך תיקח. אבל להגיע דווקא ביום הזיכרון לקבר…. חושב שהייתי מרגיש בושה שלא הייתה מאפשרת לי לעשות זאת. אבל כנראה אשתי היתה מכריחה אותי.

    1. מצמרר לקרוא את המאמר שנכתב חצי שנה לפני רצח אחיו של המחבר ורעייתו.
      האם גם היום חושב כך המחבר?
      תנחומים למשפחה

    2. צודק ביותר.

      כנראה שככל שמותו של יקירנו היה חסר טעם יותר, כך זקוקים אנו ליותר שיש ופאסאדה כדי למצוא נחמה פורתא.

      שהרי מי שנהרג בבלימת הסורים ברמה או המצרים בסיני זכה שכל המדינה היא לו אתר זכרון, בעצם קיומה.

      מתי יוקם בקריה אתר הנצחה מפואר לקרבנות הכולסטרול (כולם קצינים ונגדים בקבע) של אכילה גסה ב"פם פם"?