המחקרים האחרונים על מלחמת העצמאות מלמדים על הקונספציה של ההגנה, הרחקת הראות של בן גוריון ודוחים את מנפצי מיתוס 'מעטים מול רבים'.
יום העצמאות ה-67 הוא עיתוי הולם להצגת התקדמות המחקר על מלחמת תש"ח, שכתוצאה ממנה הפכה מדינת ישראל לעובדה קיימת. הניתוח שמובא כאן בפני הקורא מבוסס בעיקר על שני מחקרים. הראשון שבהם הוא מחקרו המעולה של ד"ר עמיצור אילן 'אמברגו – עצמה והכרעה במלחמת תש"ח', שיצא לאור כבר בשנת 1995 אך לא זכה לתשומת הלב הראויה; והשני הוא קובץ המאמרים המצוינים שערך בשני כרכים פרופסור אלון קדיש תחת הכותרת 'מלחמת העצמאות – דיון מחדש', שיצא לאור בשנת 2005. עוד ספר חשוב הוא 'הדרך לירושלים', שכתב פרופ' בני מוריס ויצא לאור בשנת 2006 ובו הביוגרפיה המרתקת של גלאב פשה, מפקדו האנגלי של הלגיון הערבי של ירדן בתש"ח.
המערכה שהתחילה ב-15 במאי 1948 מול פלישת צבאות ערב, הייתה חלקה השני של מלחמה שהתחילה כמלחמת אזרחים חצי שנה קודם, יום אחרי החלטת האו"ם לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות. עד אמצע חודש מרס 1948, הצליחו היהודים לקיים קשר עם ירושלים והישובים המבודדים בגליל ובנגב. 54 שנים לפני חודש מרס הנורא של שנת 2002, שבסופו יצא צה"ל למבצע 'חומת מגן', חווה הישוב היהודי הקטן בארץ ישראל את 'חודש מרס השחור' של שנת 1948.
שלוש שיירות גדולות שניסו לפרוץ דרך ליחיעם, לגוש עציון ולירושלים נקלעו למארבים ורוב אנשיהם נהרגו או נפצעו. באותו הזמן נראה היה שיד הערבים על העליונה במלחמה. החולשה היהודית פורשה על-ידי ארצות-הברית כמתן הכשר לעמדתה של מחלקת המדינה האמריקנית, שבניגוד להשקפתו של הנשיא טרומן התנגדה להחלטת החלוקה. ב-19 במרס 1948 הפתיעה ארצות-הברית את הנהגת הישוב היהודי כשהודיעה על הסרת תמיכתה בהחלטת החלוקה.
המפנה במבצע 'נחשון' ובמשמר העמק
אבדן השיירות והלוחמים הרבים לא ריפה את ידי הנהגת הישוב היהודי, שהייתה נחושה להקים כאן מדינה יהודית. גם כאן היה ההכרח אבי הפתרון, והכישלון דחף לצעדים שטרם ננקטו קודם ובהם השתלטות על השטחים השולטים על צירי התנועה, שחלקם היו מיושבים בכפרים ערביים. היעד הראשון של היוזמה הצבאית החדשה היה ירושלים – סמל הריבונות הישנה-חדשה של היהודים על ארץ ישראל, שבן-גוריון התעקש על פתיחת הדרך קודם כל אליה. כעת נדרש ארגון 'ההגנה' לבצע התקפה עם כוח בגודל של חטיבה שהיתה מורכבת מיחידות שידעו לפעול רק במסגרת של פלוגה לכל היותר. כך נולד מבצע 'נחשון', שהתחיל ב-3 באפריל, חודש וחצי לפני הכרזת המדינה.
ההצלחות במבצע 'נחשון' בגזרת ירושלים ובקרב משמר העמק, שהתנהל באותו הזמן מול 'צבא ההצלה' הערבי בפיקוד קאוקג'י, סימנו את המפנה במלחמה, שהתרחש בזכות יכולתו של הצבא הצעיר לרכז מאמץ בכל פעם בגזרה היותר חשובה לו. המשך היוזמה הישראלית שלפני הכרזת העצמאות הביא לכיבוש הערים המעורבות כמו חיפה, יפו, טבריה ובית שאן ולבריחת ההנהגה הפלסטינית שהביאה בעקבותיה את קריסת החברה הפלסטינית כולה. אחרי 'נחשון' הפכה הפעלת החטיבות בכל פעם בגזרה אחרת לדרך פעולה מקובלת בצה"ל שהלכה והשתכללה, עד שבמבצעי סתיו וחורף 1948-9 הפעיל צה"ל בהצלחה כוחות בסדר גודל של אוגדה במושגי ימינו.
היהודים מתכוננים למלחמה שהייתה
הסיום המוצלח של המלחמה איננו מעיד על תחילתה, שכאמור הייתה רוויה בדם ובכישלונות קשים. ערב המלחמה עסקה מפקדת 'ההגנה' בעיקר בהגדלת כוחה אבל לא שינתה במאום את תפישת הלחימה שלה אל מול הפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים. על-פי תפיסת עולמה הצבאית, נועדה 'ההגנה' בעיקר להגנת היישובים ולהשתלטות על נכסים אסטרטגיים שייעזבו על-ידי הבריטים. יוזמות התקפיות תוכננו רק כפשיטות הטרדה כנגד אתרים שמהם יצאו פורעים ערבים. בראשית מאי 1948 הורה אמנם בן גוריון מרחיק הראות למפקדי צבאו "להתכונן למערכה כנגד פלישה ערבית כוללת" אבל התגובה לאותה ההתראה הייתה האמירה על "הזקן שהשתגע".
מפקדי 'ההגנה' לא חזו התמודדות בינם לבין צבאות מדינות ערב השכנות ולכן בוצעו מעט מהפעולות שצריכות ויכולות היו להיגזר מהתראת בן גוריון. לחץ זמן, ריבוי משימות ביחס לכמות הכוח, אבל בעיקר האחיזה המוכרת כל כך מתולדות המלחמות בקונספציה צבאית, שהתעלמה מנתונים שסתרו אותה, הביאו לכך שהצבאות הערבים הפולשים לא פגשו צבא יהודי שהתכונן כראוי. מערכי הגנה לא הוקמו, מוקשים לא הונחו, מכשולים לא נחפרו וכוחות שיכולים היו להיות עתודות ניידות נשאבו להגנת הישובים. הישובים היהודיים התקפדו לתוך עצמם, תוך שהם מוותרים מראש על השטחים השולטים עליהם מחוץ להם.
מחקרים נטולי פניות מלמדים, שנפילת ישובים יהודיים בידי האויב הייתה גם כתוצאה מאי הכנתם המספקת ללחימה. קיבוצים שהעדיפו לשמור על הנוי המטופח שבחצרם על פני חפירת עמדות ותעלות, ועל המשך הפעילות המשקית הרגילה על חשבון ארגון ותרגול ההגנה גם לא התעקשו לקבל תוספת של נשק לעצמם. כשהחלה הפלישה מצאו אלה את עצמם כשהם אינם מוכנים פיזית ומנטלית ללחימה מול האויב שתקף אותם בפצצות מהאוויר ובהסתערות של חי"ר בסיוע ארטילריה ומקלעים.
אפילו בקיבוץ נגבה, שעמידתו הפכה למיתוס מוביל במלחמה, נחפרו תעלות הקשר הראשונות בקווים ישרים ולא בזיג-זג כפי שנדרש. הקיבוצניקים ניסו להמעיט את פגיעת התעלות בדשאים הירוקים, אבל כשהתחילה ההתקפה על הקיבוץ התברר שהתעלות הישרות מקילות מאד על מלאכתם של המטוסים המצרים שצלפו עליהן באש מקלעים.
המלך עבדאללה משבש את הפלישה הערבית
רוב ראשי מדינות ערב כלל לא ששו להתערב בנעשה בארץ-ישראל, כל אחד מסיבותיו הוא. באותה העת נזקקו מדינות ערב לתמיכת האו"ם בשאיפתן לעצמאות מדינית, ולכן לא היה בכוונת רובן לכבוש שטחים שעל-פי החלטת החלוקה של האו"ם היו שייכים למדינה היהודית. במפגש ראשי ממשלות ערב בחודש דצמבר 1947 הכריז ראש ממשלת מצרים שארצו "לא תשתתף בהרפתקה בארץ-ישראל" ובאפריל 1948 חזרו על כך גם שר החוץ המצרי וסגנו.
גם יחסם של הפלסטינים בארץ-ישראל אל הפלישה הצבאית, שלפחות כלפי חוץ נועדה לסייע להם, היה מסויג למדי. הראייה לכך היא שרק כמה מאות מהם התנדבו לשרת ב'צבא ההצלה', שהקימה הליגה הערבית על מנת לסייע לצבאות הערביים במלחמה נגד היהודים. נראה שאחת הסיבות לכך הייתה, שאותו הצבא לא הונהג על-ידי המופתי המקומי אלא על-ידי קאוקג'י, נציג מדינות ערב, שכבר נחשדו על-ידי הפלסטינים, בצדק, על כוונותיהן האמיתיות בארץ ישראל.
למרות כל זה, דעת הקהל הסוערת ברחובות קהיר, דמשק ובגדד דרשה "להציל את האחים בפלשתינה". תחת הלחץ הקימה 'הליגה הערבית', ארגון הגג של מדינות ערב שהוקם בשנת 1945, מפקדה בראשותו של מי שהיה רמטכ"ל צבא עיראק איסמעיל ספואת סעיד, שנועדה לתאם את פעולת הצבאות הערביים בארץ-ישראל. שבועיים לפני הכרזת המדינה היהודית, ב-30 אפריל 1948, סוכמה בזרקא שבירדן בפגישת הרמטכ"לים הערביים תכנית המלחמה הכוללת, שעל פיה בשלב הראשון ירוכז המאמץ העיקרי כלפי עפולה ונצרת על מנת לנתק את צפון ישראל ממרכזה, ובשלב שני ייכבש שאר השטח היהודי או לפחות ייחנק במצור שיוטל עליו. לשם כך נקבעו לצבאות הפולשים היעדים האלה: צבאות סוריה ועיראק ייפרצו לעבר עפולה, צבא ירדן יתקדם אל צפון השומרון, וצבא לבנון יתקדם לאורך כביש החוף דרומה לעבר חיפה.
מעמק יזרעאל יפרצו צבאות עיראק וסוריה לכיוון חיפה ויכבשו את נמלה החשוב, בעוד שצבא ירדן יחתוך את שפלת החוף מצפון לתל-אביב. צבא מצרים נועד לנוע לעבר תל-אביב, כשמטרתו העיקרית היא לרתק את כוחות האויב.
צבא ירדן היה רכיב חיוני בתכנית הפלישה, הן בגלל איכותו והן בגלל קרבתו למרכזה של ארץ ישראל. ואכן – תוצאות הקרבות בין צה"ל לצבא ירדן במלחמת 1948 מלמדות על יותר כישלונות מאשר הצלחות לצה"ל. כך בגוש עציון שנכבש על-ידי צבא ירדן בסיוע הערבים המקומיים, כך אי ההצלחה של צה"ל בכיבוש העיר העתיקה וביתר שאת בשלושת קרבות לטרון, שכולם הסתיימו בהצלחה ירדנית להגן על מבצר המשטרה השולט על הדרך לירושלים.
כשהובאה תכנית הפלישה לארץ-ישראל לידיעת המלך הירדני עבדאללה, שהיה גם מוסלמי אדוק, הוא פסל אותה על הסף. המלך ההאשמי שתיעב את החוסיינים הפלסטינים, ראה עצמו כשליט המיועד על המזרח התיכון כולו וחמד לעצמו בטווח הזמן הרחוק את סוריה כולה ובטווח הקרוב קודם כל את ירושלים, וגם את נמל חיפה עם מוצא צינור הנפט העיראקי שהגיע לשם.
עבדאללה שהיה ידוע בקשריו והסכמיו הנסתרים עם ההנהגה הציונית, שאף להשתלט רק על החלק שנועד לערבים בתכנית החלוקה, לא ללחום מעבר ליעדים אלה בכוחות היהודים, והעדיף את חיפה בידי היהודים מאשר בידי הסורים או העיראקים. מלך ירדן ומפקדי צבאו העריכו נכון, שהמתקפה הערבית המתוכננת תיכשל, מכיוון שהיהודים עולים על הערבים מכל בחינה שהיא.
הסורים ניגפים בדגניות
ב-14 במאי, יום לפני תחילת הפלישה הורה עבדאללה לצבאו לא לתקוף כפי שתכננו הרמטכ"לים הערבים, אלא לרכז מאמץ רק לכיוון השומרון, לטרון ומרחב ירושלים. באותו היום החליטה ממשלת לבנון שהיה בה רוב נוצרי, שמסיבותיה שלה היא איננה מעוניינת במלחמה בישראל. התוצאה הייתה שצבא סוריה שכבר היה בתוך לבנון בדרכו אל הגליל העליון, קיבל פקודה לסוב לאחור. הסורים יצאו מלבנון, עברו אל רמת הגולן וממנה גלשו למחרת היום אל עמק הירדן ואל הקרבות הקשים על צמח והדגניות, שהסתיימו במפלתם.
מה שאמורה הייתה להיות פעולה שכתוצאה ממנה, כפי שנאמר בפקודת המפקדה הכוללת, "צבאות ערב ישחררו את כל חלקי פלסטינה ולאחר מכן יתלכדו לטבעת פלדה אשר תחנוק את עיר הבירה של האויב – תל אביב", הפך לבליל של פעולות שלא שירתו – או אף סתרו – האחת את רעותה. על פי בני מוריס בספרו 'הדרך לירושלים', "לפני הלחימה ובמהלכה שררו בכל בירה ערבית ובכל צבא ערבי חשדות כבדים לגבי הכוונות והיעדים של המנהיגים והצבאות השכנים. הרוב סברו כי לעבדאללה ולירדן אין כל כוונה או רצון של ממש ללחום בישראל . ."
גנרל ספואת המתוסכל, שספג את מפלות קאוקג'י ועבד קאדר אל חוסייני שעמדו תחת פיקודו ב'צבא ההצלה', לא הצליח להניע את ראשי מדינות ערב להקים כוח משלוח משמעותי יותר. ב-13 במאי 1948, יומיים לפני תחילת הפלישה הערבית, הוא התפטר מתפקידו ובזה תם למעשה מאמץ התיאום הבין ערבי.
האמברגו ששירת את צה"ל
חולשת התיאום בין הכוחות הערביים המקומיים בתחילה והצבאיים בהמשך מסבירה רק חלק מכישלון הערבים במלחמה. בחלוף הזמן עלה המסך גם מעל פרשת האמברגו על אספקת הנשק שהוטל על הצדדים הלוחמים, שתרם תרומה גדולה להצלחת צה"ל.
האמברגו שהוטל על אספקת הנשק לצדדים הלוחמים בארץ-ישראל כוון לצמצם את ממדי העימות ביניהם, שסיכן את מימוש תכנית החלוקה. חודש אחרי ההצבעה באו"ם על החלוקה, בדצמבר 1947, הטילה ארצות-הברית אמברגו נשק על כל הצדדים הלוחמים, בפברואר 1948 הצטרפה אליה בריטניה שהייתה ספקית הנשק הבלעדית של ירדן, עיראק ומצרים ובמאי 1948 לאחר שהחלה הפלישה לארץ, הודיע האו"ם על אמברגו כללי מטעמו, מהלך שניתק את צבא סוריה מאספקת הנשק מצרפת.
עם תחילת הלחימה נותרו הצבאות הפולשים הערבים ללא מקורות לחידוש מלאיי התחמושת והחלפים שלהם שאזלו במהירות, לאחר שדוללו עוד קודם לכן בגין יחסיהם הרעועים עם נותנות החסות שלהם בריטניה וצרפת.
בצר להם פנו מדינות ערב אל אפיק הרכש מסוחרי נשק. הם נחלו בגיזרה זו אכזבה מוחלטת. הסיבות לכישלון הערבי היו – ראשית, היעדר רשת של סוכנים וסוחרים שהיו בקיאים בתהליכי הקנייה וההברחה של הנשק הלא חוקי אל ארצות היעד; שנית, היעדר מזומנים; שלישית, שחיתות עמוקה בקרב הקצינים והפקידים שרכשו את הנשק; ורביעית, פעולות של יחידות קומנדו ישראליות בחו"ל.
יחידות של חיל הים הישראלי הטביעו באיטליה את ספינת הנשק היחידה שהסורים הצליחו להעמיס באירופה. הסורים שילמו כסף רב לאיטלקים שמשו את הספינה. הנשק שהיה עליה נוקה והועמס על ספינה אחרת, שנעצרה בלב ים על-ידי חיל הים הישראלי והוטבעה אחרי שהנשק עליה הועבר לרשות צה"ל. כמו כן הושמדו בשדה תעופה באיטליה ארבעה מטוסים שהיו מיועדים למצרים.
צבא עיראק היה היחיד מבין צבאות ערב, שפרסם אחרי המלחמה דו"ח רשמי ומהימן למדי על מה שהתרחש בה. מכאן שיש להתייחס כדברו אל דו"ח מטעמו מתאריך 22 באוקטובר 1948, דו"ח שהגיע לידי צה"ל ובו נכתב כך: "בהיעדר ציוד ותחמושת לא ניתן יותר לעשות דבר. צבא עיראק לא יחזיק מעמד יותר מיום אחד [ מול מתקפה ישראלית] , אך מה יקרה בעיראק אם יוחלט לסגת לפני כן בגלל המחסור בתחמושת, קל לנחש".
הדו"ח העיראקי מלמד על כך שחוסר התחמושת בצבאם הדאיג את ראשי מדינות ערב פחות בקשר למערכה ברץ ישראל, שנחשבה ממילא כאבודה, והרבה יותר בקשר למערכה על עתידם האישי, הגורל המצפה להם בבית אחרי התבוסה בפלשתינה. חצי שנה לפני שצבא מצרים התמוטט כליל בחודש דצמבר במבצע 'חורב', ביולי 1948 הוכרז בו משטר של חיסכון בתחמושת. מפקד כוח הפלישה הודיע לממשלתו בקהיר כי אם יצטווה להמשיך בהתקפה לא תיוותר לו תחמושת לצורך נסיגה, אם יידרש לבצעה בהמשך.
גם מפקד צבא ירדן ראה את הסכנה העיקרית לצבאו בהיעדר מלאי תחמושת. ג'ון באגוט גלאב, הקצין האנגלי שהפך למפקד הלגיון וכונה בשם גלאב פשה, מסר ללונדון שנותרה לו תחמושת לחמישה ימי ללחימה מאסיבית, שלאחריה יתחולל אסון בצבאו אם לא יחודש המלאי בהקדם. בתחילת אוקטובר 1948 נפסקה הלחימה בין צה"ל ללגיון הירדני ובסופו של אותו החודש נתבע שר ההגנה הבריטי "להציל את הלגיון" בעזרת אספקה מיידית של תחמושת. באותה הזדמנות הורתה הממשלה בלונדון לצבאה להיערך להנחתת מכה צבאית בריטית על צה"ל, בתוקף חוזה ההגנה בין עמאן ללונדון.
צה"ל בשליטה אווירית
הישראלים מנגד עשו חיל במערכה על עקיפת האמברגו. עוד במהלך מלחמת העולם השניה נפרשה באירופה ובארצות-הברית רשת של סוכנים וחברות קש, שהתמחתה בקנייה והברחת נשק מכל מקור אפשרי. רשת הרכש נתמכה בתרומות גדולות של יהודי ארצות-הברית, שתפחו לממדי ענק בעקבות התבהרות ממדי השואה באירופה ותחילת המלחמה בארץ-ישראל בנובמבר 1947. מערך הרכש הישראלי הביא לכך שהחל מההפוגה הראשונה באמצע יוני 1948 היה צה"ל מצויד במיטב הנשק הקל ובתחמושת רבה.
על אלה נוסף הנשק שיוצר במספרים הולכים וגדלים בתעשייה הצבאית המקומית. לקראת מתקפות הסתיו בנגב ובגליל, שכונו מבצעי 'יואב' ו'חירם', השיג צה"ל שליטה מלאה באוויר, עמדו לרשותו כמה מטוסי קרב מתקדמים ואפילו שני מפציצים כבדים B-17. על הקרקע היה צה"ל מצויד במרגמות, בארטילריה של תותחים קלים, במיטב הנשק הקל, כולל נ"ט אישי, ובתחמושת ללא הגבלה. בסופו של דבר, מבחינת צה"ל השיג האמברגו את ההיפך ממה שהתכוונו יוזמיו.
מעטים מול רבים
לקראת סיום מלחמת העצמאות מנה צה"ל 88 אלף חיילים מהם 30,000 במפקדות ובתפקיד תומכי לחימה לעומת 67 אלף החיילים שהיו לצבאות ערב בזירות הלחימה. ואכן 600 אלף היהודים שחיו בארץ ישראל בשנת 1948 הפיקו מתוך עצמם כוח צבאי שהיה שווה במספרו ועולה בעוצמתו על צבאות שבאו מתוך צבר של מדינות, שאוכלוסייתן מונה כמה עשרות מיליוני תושבים. הנתונים בדבר מספר הלוחמים הדומה בשני הצדדים ועליונותו של צה"ל בסוף המלחמה הניעו את מנפצי המיתוסים המקצועיים מקרב היהודים לטעון שאגדת "מעטים מול רבים", שעליה גדלו דורות של צעירים בישראל, אין לה על מה לסמוך.
אין טעות גדולה מזו. במלחמת יום הכיפורים עצר "כוח צביק'ה", שמנה טנק אחד או שניים, חטיבה סורית במשך לילה שלם. איש איננו טוען בעקבות כך שהצלחתו של צביק'ה מאזנת את יחסי הכוחות המספריים בינו לבין האויב. אותו הדבר חל על מלחמת תש"ח. אם בשנת 1948 הפיקו יהודים מעטים כל כך עצמה רבה כל כך מתוך עצמם אין משמעות הדבר שהם לא היו מעטים. אותה יכולת מופלאה רק מעצימה את ההישג האדיר שלהם.
לדבריו של יהודה אוסיף גם, ש*בחודש הראשון* בהחלט היינו מעטים מול רבים. והחודש הזה עלול היה להיות קובע. אם הערבים היו מיישמים את התכנית של צפוואת, שהייתה תכנית טובה בסך הכל, מצבנו היה נורא. אם הם היו מפעילים את כוחותיהם ביעילות, מצבנו היה קטסטרופה.
כמה מעטים מול רבים? לפי טבלה של ד"ר עדו הכט, שחיטט נמרצות במקורות והשווה אותם, בפריצת המלחמה מספר הלוחמים היה דומה (לנו כשלושים אלף לוחמים, וגם להם ועוד כמה אלפי לא-סדירים), אבל:
טנקים – 1 (בלי תותח) מול 40; מטוסי קרב ומפציצים – 0 מול 74; תותחי שדה – 5 מול 140; שריוניות נושאות תותח\מקלע – 2 מול 200; ספינות חמושות מכל סוג שהוא – 3 מול תריסר. מהר מאוד סגרנו את הפער, אבל עד ההפוגה הראשונה, יחסי הכוחות היו קטסטרופה לרעתנו.
וארשה לעצמי להפנות למאמר שכתבתי על בן-גוריון והחלטתו לשנות את תפיסת הבטחון של ההגנה, ואיך זה תרם למלחמת העצמאות.
(הנוסח האנגלי זמין פה:
https://www.academia.edu/3818107/The_Best_Defense)
יגיל, האם יש סיכום שמראה את יחסי הכוחות לא רק מבחינת הסד"כ הכללי אלא גם בכל חזית וחזית?
לשאלה של אנונימוס: יש יחסי כוחות של כל צבא, ובאופן כללי בחזית. אבל מאוד מאוד קשה לדעת בכל רגע נתון מי היה איפה. ככלל, צריך לומר ש-במיוחד בהמשך המלחמה – אחת ההצלחות הבולטות של היישוב היהודי וצה"ל הייתה ההצלחה לרכז כוחות כדי ליצור עדיפות מקומית; אנחנו השתמשנו בכוחות שלנו, גם בהגנה ובוודאי בהתקפה, ביעילות רבה יותר מאשר הם.
אה. והנה מצאתי גם את הנוסח העברי:
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/6BED652E-91BE-481B-9AF3-A865304C30B1/166629/yagil.pdf
מאמר מרתק, חידש לי הרבה בנושא תרומת האמברגו לצה"ל.
עם זאת, יש להעיר על טעות אחת. "החברה הפלסטינית" לא התמוטטה בשום שלב של מלחמת העצמאות, מכיוון שמעולם לא היתה באמת קיימת. כפי שאנו רואים היום בסוריה, עיראק ולוב, המכונים פלסטינים לא היו אלא צבר אקראי של חמולות ומהגרי עבודה שזה מקרוב באו. ולכן, לא יכלו ולא רצו לנייד כוחות מגיזרה לגיזרה, והקלו על צה"ל לכבוש את שטחיהם חתיכה אחר חתיכה.
אם היו באמת חברה פלסטינית ועם פלסטיני, הם היו מארגנים צבא דומה לצה"ל, ולא אוסף מיליציות מקומיות, ובשל עדיפותם המספרית, סביר שהיו מנצחים גם ללא סיוע חיצוני ממדינות ערב.
יישר כח
אם חברה ועם נמדדים ביכולת הצבאית שלהם, אזי:
– האם הישגי הגרמנים בתחילת מלחמת העולם מראים שבעצם אין עם צ'כי, פולני, צרפתי, הולנדי, בלגי וכו', והם רק "צביר של חמולות"?
– איך זה שאחרי 67 שנים, אף אחת מאותן "חמולות ומהגרי עבודה" לא נטמעו בחברה הישראלית, והם מתעקשים לדבוק באתוס המופרך של היותם פלסטינים?
יש לפסטינים. היכולות הצבאיות שלהם נמוכות מהיומרות שלהם, מאז ומתמיד. מה הבעיה להכיר בכך?
נתניתי יקר.
דבריך הם הצגה חלקית מאוד של התמונה. בארץ ישראל המנדטורית היו שש מאות אלף יהודים מפוזרים בגושים מבודדים, ומנותקים מכל בעל ברית. מולם עמדו מיליון ושלוש מאות אלף ערבים, המופקים בעורף לוגיסטי מוצק של מדינות חמושות ובעלות ברית.
זאת בניגוד מוחלט למצב באירופה, שם היו כ-80 מיליון גרמנים, בעלי נסיון עצום ממלחמת העולם הראשונה, ו לאחר תהליך חימוש מסיבי. הם תקפו את פולין שלה 30 מיליון תושבים, עם צבא מיושן, ואת צרפת שבה 40 מיליון תושבים, ועסקה בפירוק צבאה ובהחלשתו מאז סיום מלחמת העולם הראשונה. ואכן, כאשר הגרמנים תקפו עמים עדיפים בכוחם, שהיה להם זמן להתכונן (כפי שהיה ליהודים ולערבים לפני עזיבת הבריטים), הם בסופו של דבר הוכו.
אבל לשאלתך, במידה מסוימת אתה צודק. חברה ועם נמדדים במידה רבה ביכולתם לאזור כוחות להתמודד עם האתגרים הרובצים לפיתחם. בין היתר לאתגר הצבאי. אני מציע לך לקרוא ספרות על התנהגות ערביי הארץ בינם לבין עצמם, ותשפוט בעצמך האם הם היו חברה מלוכדת או אוסף חמולות ומהגרי עבודה.
ומשהו קטן להשכלה לגבי העם הצ'כי: לפני מלחמת העולם השניה, הצ'כים היו במסגרת מדינה דוד לאומית שנקראה צ'כוסלובקיה. המדינה הזו לא נלחמה כלל נגד גרמניה, אלא נכנעה ללא קרב, לאחר שנכפה עליה הסכם מינכן על ידי המעצמות. מה שבא ללמדך כמה כדאי לסמוך על הסכמים החתומים בידי מעצמות.
לנתנייתי,
לגבי זה שאחרי 67 שנים הערבים לא נטמעו אלא דבקים בזהות פלסטינית:
אכן, עם הזמן התגבשה וחוזקה זהות פלסטינית, ואין ספק שהיום קיימת זהות כזו, ולכן קיים לאום פלסטיני. אבל לא לשכוח 2 דברים חשובים לגבי לאום חדש זה:
1. הוא באמת בקושי היה קיים לפני 67 שנים, ולראיה: אין שירה או ספרות שקשורה ל"פלסטין" או "פלסטיניות"; צבא ההצלה נקרא ערבי ולא פלסטיני; האו"ם, הבריטים וכל הקהילה הבינלאומית דיברו על יהודים מול ערבים, ללא המילה פלסטינים; החלטת החלוקה כמובן מדברת על מדינה יהודית ומדינה ערבית וכך גם קודמותיה ונסיונות התיווך השונים במהלך ולאחר המלחמה; למעשה השם palestine באותה תקופה עורר קונוטציה יהודית ובטח שלא ערבית; בנק, שטרות כסף ומטבעות, תזמורת, ועוד – שהיהודים הקימו עוטרו במילה "פלשתינה"; והאנטישמים באירופה בתקופת המנדט היו מטילים ביהודים המקומיים "לכו לפלשתינה". בוא נגיד שאם היית אומר לערבי מיפו שהוא "פלסטיני", זה היה נשמע לו מוזר במקרה הטוב, אם כי רוב הסיכויים שהוא לא היה מבין על מה אתה בכלל מדבר.
2. אני תוהה עד כמה חשובה ההשפעה היהודית על עצם יצירת הזהות הפלסטינית, משתי בחינות:
א. התמריץ שיצר הפיתוח המואץ של האיזור ע"י הציונים, להגירת ערבים והשתקעותם.
ב. יהודים אחוזי רגשות אשמה ו/או חוסר כבוד עצמי כמו השמאל הישראלי הפוסט מודרני של אחרי שנות התשעים, ששמים להם למטרה לנגח כל מה שמריח כמו לאומיות יהודית או ציונות. אלה נותנים לערבים רעיונות איך להילחם ברעיון הציוני, ומשחיתים את החברה הפלסטינית ע"י כך שמונעים מקולות ערבים מתונים להישמע ולהתגבש. זו טרגדיה אמיתית: מה חושב בליבו פלסטיני צעיר שרואה את כל ההסתה הזו מסביבו, רואה גם דברים חיוביים ביהודים, אבל כשהוא מושתק ע"י המיינסטרים הפלסטיני שהינו לאומני קיצוני (פתח) או איסלאמי קיצוני (חמאס), היהודים הנאורים לא מושיטים יד לעזרה ורק מגלים הבנה חיצוניים…
עוד מיתוס שנופל פה הוא מיתוס "הערבים לא רוצים מלחמה, זה רק מ המנהיגים המושחתים שלהם"
בנוגע ליחסי הכוחות בכל חזית
זה בדיוק היה היתרון של צה"ל על הערבים. למרות שיחסי הכוחות הכלליים היו מאוזנים, לפחות בתחום הסד"כ ובניכוי בעיות המלאים שהוזכרו כאן, הוא ידע .
לרכז כוחות כל פעם בחזית אחרת וליצור בה עדיפות מקומית על האויב
למשל לקראת סיום המלחמה הוא ריכז ארבע חטיבות למבצע "יואב" בדרום, משם במבצע לוגיסטי מאד מרשים הוא עבר לריכוז מאמץ בגליל במבצע "חירם" ומייד בהמשך חזרה לדרום למבצע "חורב.
עוד מיתוס שמתערער כאן קשות הוא שהאמריקאים (במיוחד מחלקת המדינה לדורותיה) תמכו/תומכים/יתמכו במדינת ישראל
באותה הזדמנות הורתה הממשלה בלונדון לצבאה להיערך להנחתת מכה צבאית בריטית על צה"ל – נושא זה חדש לי ומצריך הרחבה ופירוט, האם מכה כלשהי כדי לאזן כוחות מול הצבא הירדני, מכה ניצחת על צה"ל כדי לעצור את תבוסת הלגיון הירדני, מכה ניצחת כדי לחסל את צה"ל ולמעשה את הישות הציונית בארץ ישראל. נראה כי קבלת נתונים על מדיניותה של בריטניה חשובה ורלוונטית גם לימינו אלו
לגבי המדיניות האמריקאית: קראתי כאן במאמר אחר שמדיניות משרד החוץ האמריקאי אף פעם לא היתה בעד ישראל. החל מ-48 שהם טענו שהקמת מדינה יהודית פה היא טעות ועד היום שבו קו המדיניות הוא אנטי ישראלי במובלע ובמופגן, תלוי בהקשר. את הסכסוך הישראלי פלשתיני היה ניתן לפתור עוד בהסכמי אוסלו אם היו מכופפים את היד לפלשתינים. אך מדיניות אנטי ישראלי גרמה לכך שבכל צומת החלטות, ישראל נדרשה לוויתורים. כמובן, אנו צופים בשיאה של ההתנהגות האנטי ישראלית בכל הקשור למשא ומתן של איראן אשר מנוהל בצורה שלומיאלית ואינה לוקחת בחשבון את עתיד ישראל.
נא ספק סימוכין למשפט "ובשלב שני ייכבש שאר השטח היהודי או לפחות ייחנק במצור שיוטל עליו."
אמירה זו עומדת בניגוד לכל הידע הקיים על התכניות הצבאיות של מדינות ערב. כיום ידוע שלא הייתה מעולם כוונה צבאית לפלוש לשטח היהודי, אלא רק לבלום את הפלישה היהודית לשטח הערבי (למי שלא מכיר: המיליציות הציוניות כבר היו עמוק בשטח הערבי וכבר הבריחו 300000 פליטים עוד לפני שחייל ערבי אחד נכנס לפלשתינה). הסייג היחיד הוא כוונות פלישה למובלעת היהודית במזרח הגליל, וגם זה מוטל בספק.
אם יש לך מידע שסותר את הקונצנזוס ההיסטורי הזה, ותומך במשפט שכתבת, אנא שתף ונלמד כולנו (הכוונה לתכניות צבאיות קונקרטיות, לא לנאומים פוליטיים על "טבח" וכו).
אם אין לך סימוכין, נא תקן את המאמר בהתאם.
תודה.
אני לא כותב המאמר, אבל הייתי ממליץ לך טיפה, טיפה ללמוד יותר לפני שאתה מחליט מהו הקונצנזוס ההסטורי.
אמנם אין לצפות הרבה ממי שכותב על "המיליציות הציוניות" ומתאר מחצית הפליטים עוד לפני הכרזת המדינה, שוכח כמובן את המתקפות הערביות על היהודים ויישוביהם או פעולות ערביות אחרות בשטח שיועד מראש למדינה היהודית, שוכח אפילו את התנגדות הערבית להחלטת החלוקה וגם לא מביא סימוכין לטיעונים שלו,
אבל בכל זאת – אפשר להתחיל, למשל, בדו"ח המודיעין הצרפתי מ-11 במאי 1948 המצוטט פה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2430318, להמשיך אצל אבי שליים – לא בדיוק פרו ישראלי ידוע – שמציין בספר שלו על עבדאללה במפורש את כוונות הירדנים והעיראקים לחטוף אדמה לעצמם –
ואז לסיים (טוב, לא לסיים, יש המון מקורות, אבל הוא התחלה טובה) במאמר של דני אשר על הנושא, שמסכם בעזרת מקורות ישראליים, ערביים ובריטיים כאחד את התכניות והבלגן של מדינות ערב, כולל להראות גם את תכניות הפלישה האמביציוזיות שנדחו, גם את התכניות שהתקבלו, גם את המטרות שבהחלט כללו חיתוך לשניים של השטח היהודי, היינו מדינת ישראל, וגרוע מזה, וגם על הסכסוכים הפנימיים ותקלותיהם שבגללן סוסו נאלץ לכתוב בעברית ל"ע את האשמותיו על היהודים, שהצליחו בהעדר מטוסי קרב, טנקים ותותחים לפלוש לשטח הערבי עד שצבאות ערב המסכנים נאלצו לנסות לבלום אותם לשוא, בעודם נהנים תחילה רק מעדיפות מוחלטת בטנקים, תותחים, מטוסים ושריוניות, ולא יותר מזה.
http://www.eceme.ensino.eb.br/cihm/Arquivos/PDF%20Files/46.pdf
שלום עליכם סוסו!
איך היה יום העצמאות? אצלי היה נפלא, תודה.
קראתי את תגובתך המחכימה, והתקשיתי להבין את הגיונך הפתלתל: "אם יש לך מידע שסותר את הקונצנזוס ההיסטורי הזה, ותומך במשפט שכתבת, אנא שתף ונלמד כולנו (הכוונה לתכניות צבאיות קונקרטיות, לא לנאומים פוליטיים על “טבח” וכו)."
למה נאום פוליטי המסית לטבח ומבטיח ביצוע טבח אינו נחשב לראיה? למה שמישהו יישא נאום כזה? האם בגלל שהוא רוצה לבצע טבח, או שמא הוא סבור שהקהל שלו רוצה טבח, והוא גוזר עליו קופון? מה זה אומר על המנהיג, מה זה אומר על הציבור, ומה זה אומר עליך, שמצדיק הסתה לטבח?
תודה על הסימוכין, יגיל.
קודם כל, לא מבין את הטענה שלך על המושג "מיליציות ציוניות", מחקר היסטורי צריך להיעשות מנקודת מבט אובייקטיבית, וזה התיאור האובייקטיבי של הכוחות הלוחמים בצד היהודי.
שנית, לא הבנתי את הבעיה עם "מחצית הפליטים לפני הכרזת המדינה"? האם אתה מכחיש שזה היה המצב?
שלישית, אני לא בטוח על אלה מתקפות ערביות בשטח היהודי אתה מדבר. אני לא מכיר כאלה למעט צמח וגזר.
לגבי הסימוכין שסיפקת: הם רק מחזקים את הטענה שלי, ומתארים את המצב כפי שהקונצנזוס ההיסטורי מכיר בו – כלומר, תכניות גרנדיוזיות, רטוריקה לוחמנית, אבל כשהגיעה העת לתקוף, התכניות מצומצמות לשטח הערבי בלבד, ובפועל גם זה ממומש בהתלהבות נמוכה.
בעיקר בולט הפער בין ההצהרות של המצרים על פלישה לתל-אביב, לבין הביצוע המהוסס שלווה בויכוחים פנימיים, ובסופו הכוחות נעצרו ליד אשדוד, עמוק בתוך השטח הערבי, למרות שלא היה חייל ציוני אחד בינם לבין תל אביב.
המאמר האחרון שנתת גם מדגיש יפה את ההשפעה הירדנית החזקה לצמצם את ההתקפות, כששאר המדינות כלל לא מודעות שעבדאללה חתם עם הציונים הסכם שמבטיח לא לפלוש לשטח היהודי.
שוב, תודה – ואל תהיה כל כך רגיש. זה בסך הכל מחקר היסטורי.
ולכותב המאמר – אנא תקן את השגיאה. תודה.
לרב ערך – אני לא "מצדיק" שום דבר ולא מתיימר לשפוט איכות של מנהיגים, אלא רק לתקן תיאורים היסטוריים לא נכונים.
אכן, הייתה רטוריקה אלימה, ואכן, לא היו תכניות צבאיות קונקרטיות לפלוש לשטח היהודי. זו העובדות וזה כל מה שמעניין אותי.
אה, סוסו, לא.
היו תכניות. הייתה כוונה.
המטרה הערבית הכוללת *לא* הייתה לבלום את הפלישה היהודית לשטח הערבי; התכניות כללו הרבה יותר מזה; יישובים יהודיים הותקפו בכל הזדמנות; בשטחים שנכבשו בידי הערבים לא נשאר יהודי אחד; והקונצנזוס ההיסטורי הוא שהערבים תושבי ארץ ישראל לא עניינו כהוא זה את רוב מדינות ערב.
אה, כן, והמאמר של אשר לא אומר את הטענה של אבי שליים שאתה מיחס לו, ויואב גלבר כבר רצח ביסודיות את טענת ההסכם והקנוניה של שליים.
וכמובן, הניסוח של "הבריחו" פליטים הוא שקרי, כי הוא מנסה לרמוז שכל הפליטים גורשו על ידי ישראל, וכידוע התמונה טיפל'ה מורכבת יותר מזה.
אז מה היה לנו? היו תכניות, היה רצון, והייתה שלומיאליות עצומה שמלווה בחשדנות פנים-ערבית וברצון לגנוב סוסים ככל האפשר. זה לא מקרה שהלגיון לא סייע למצרים ברמת-רחל.
אבל זה לגמרי לא דומה להצגה (הלא נכונה) שלך את המצב, כאילו דובר במשלחת סיוע הומניטרית-כמעט של הכוחות הערבים, שרק רצו להגן על ערביי פלשתינה-א"י מפני הציונים הזועמים. הייתה כוונה, ולא כפי שכתבת; היו מהלכים, ולא כפי שכתבת; והייתה שלומיאליות והמון חשדנות ויריבות פנימית, לצערך – ובגלל אלה ועמידתו של היישוב היהודי (כולל, למשל, הטענה שמופיעה בכתבי קצינים מצריים שלהגנה העיקשת של יישובים יהודיים ולהפצצה הלא-מרשימה של חה"א הייתה השפעה על ההחלטה לא להתקדם; אפשר להתווכח מה היו התכניות ואיפה הם תכננו לעצור (דוד טל טוען בצורה משכנעת שהם התכוונו להגיע רק ליבנה, *אבל* מדגיש שזה לא קשור להיעדר רצון בצמרת, מזכיר שהתכנית האופרטיבית הערבית כללה שחיל המשלוח המצרי "'יכבוש את הגזרה הגדולה המשתרעת מרפיח […] עד ליבנה […]. בו בזמן ישחררו צבאות ערב האחרים את יתר חלקי פלשתינה, ולאחר מכן יתלכדו כל הצבאות לטבעת פלדה אשר תחנוק עיר הבירה של האויב, את תל אביב [כך במקור]", מזכיר שההתקפה המצרית התנהלה "במסגרת מהלך ערבי כולל שנועד למנוע את הוצאתה לפועל של החלטת החלוקה של האו"ם מ–29 בנובמבר 1947". והמצרים לא התקדמו יותר ממה שהתקדמו בפועל בגלל חששו של המפקד המצרי לציר האספקה שלו, בגלל האיום של היישובים היהודיים (והקושי לכבוש אותם), ובגלל הסכסוכים הפנים-ערביים. ובגלל כל זה, ולא בגלל איזו אלטרואיסטיות ורצון להגנה על הערבים המקומיים, מלחמת העצמאות הסתיימה כפי שהסתיימה והויכוח הזה מתנהל בעברית.
ודי להעמיד פנים ש'העובדות' מעניינות אותך. מי שמצליח לקרוא את המקורות ולהוציא מהן תמונה לפיה הערבים הם בערך דובוני אכפת-לי, וכל הכוונות, התכניות, ההצהרות (וגם מעשי הטבח כשהיו הזדמנויות, למשל בכפר עציון) כאפס נחשבים, ומי שלא מסוגל להעלות את המילה 'ישראל' על דל מקלדתו, כפי הנראה (ולא, 'מיליציות ציוניות' זה לא ביטוי אובייקטיבי. הביטוי המקובל במחקר הוא 'ארגונים יהודיים'. אצל ערבים ואנטי-ציונים, הביטוי המקובל הוא 'מיליציות ציוניות', כשם שהם לא מסוגלים לומר 'חייל ישראלי' ואומרים 'חייל ציוני'. זה לא שיש משהו רע בציונות, יש משהו רע בהם – כמו ש'זקני ציון' הוא לא שם אובייקטיבי-מחקרי לקשישים יהודיים.
ליגיל,
"ארגונים יהודים" זה אולי מושג אובייקטיבי, אבל הוא לא מושג נכון. זה לא סתם ארגונים, אלא ארגונים לוחמים פארא-צבאיים, וזה לא כל היהודים, אלא רק יהודים ציונים. "חייל ציוני" הוא אכן המושג הלא נכון לחייל צה"ל – לא הבנתי איך זה קשור?
אתה כל הזמן מנסה לייחס למחקר אספקטים רגשיים של טוב ורע, וזה לא מענין אותי. אני רק מנסה להגיע איתך לתיאור מדוייק של תכניות הלחימה. לא אמרתי שום דבר על "דובוני אכפת לי". ברור לחלוטין שההנהגה הערבית לא רצתה בנוכחות ציונית בפלשתינה – השאלה כמה הם היו מוכנים להקריב בשביל זה.
אותו דבר על "משלחת סיוע הומניטרית". לא אמרתי דבר כזה. נכון שבדעת הקהל הערבית היה רצון להגן על הפלסטינאים, אבל המוטיבציה העיקרית של ההנהגות הייתה השתלטות על שטח. הם פשוט לא חשבו שכדאי להם לנסות להשתלט על שטח יהודי.
וקשה שלא להבחין שנסוגת באלגנטיות מהטענה שלא היו 300000 פליטים לפני ה-15 במאי. ראוי במצב כזה להגיד "תודה על התיקון, לא הכרתי את העובדה הזו", ולא ישר לעבור לניתוח המושג "הבריחו" כאילו לא קרה כלום.
השתמשתי במונח "הבריחו" לא במקרה. הסיבות למנוסת הפליטים רבות. לפעמים הם ברחו בלי איום קונקרטי, ולפעמים מדובר במעשי טבח והברחה באיומי נשק. בממוצע "הבריחו" הוא המושג הנכון, במיוחד אם לוקחים בחשבון שידוע בבירור על כוונה כזו בהנהגה הציונית.
ולעצם העניין, אתה כל הזמן טוען ש"היו תכניות" אבל שוב חוזר לתכניות הישנות שלא אושרו. אתה מביא תקיפה של ישובים יהודיים כסימוכין, אבל שוכח לציין שאלה ישובים יהודים בשטח הערבי. השאלה מאד פשוטה – מה הסימוכין לכך שב-15 במאי הייתה תכנית צבאית קונקרטית לכבוש שטחים מהמדינה היהודית העתידית?
תודה
התחלת בגדול, ועכשיו אתה מנסה להיאחז בקרנות המזבח. ולפני הכל – בנתיים לא הבאת הפניה *אחת*. אין שום סיבה להתייחס לשום דבר שאתה אומר בצורה אחרת משאתה דורש מאחרים. אתה דורש הפניות מכולם? תתחיל להביא בעצמך.
מעבר לזה, יש שטיקים של שנה א' בדמגוגיה פלשתינית שלא עובדים כבר. השטיק של לבחור את הניסוח המקובל על הערבים ולהעמיד פנים שהוא אובייקטיבי, שטיק ידוע של החבר אילן פפה ואחרים, לא עובד. כשבודקים, למשל, כמה פעמים מופיע הביטוי "מיליציות ציוניות" ב'לידתה של בעיית הפליטים' לא מוצאים ממש. ב'1948' מוצאים יותר, אבל לא פחות 'ארגונים יהודיים', וה'דיוק האובייקטיבי' הזה (לפיו, מן הסתם, את הערבים לא נכנה פלשתינאים כי יש כאלה שחולקים על מידת תודעתם הלאומית, ואת ארגוניהם נכנה 'מיליציות אנטי-ציוניות' כי חוץ מזה אין מאחד, ובאופן כללי נתעלם מהמונחים המקובלים לטובת מונחים המקובלים אצל צד אחד, אבל נטיען שזה אובייקטיבי) הוא תעמולה, לא אובייקטיביות. אה, כן, ובמונח "חייל ציוני" אתה השתמשת:
"למרות שלא היה חייל ציוני אחד בינם לבין תל אביב" (שזה, אגב, לא נכון טכנית. אפשר לזלזל בכוח של חטיבת גבעתי, אבל היו כוחות ישראליים בסביבה).
התחלת מ"יום ידוע שלא הייתה מעולם כוונה צבאית לפלוש לשטח היהודי, אלא רק לבלום את הפלישה היהודית לשטח הערבי", ואחרי שמצוטטת לך תכנית שאומרת שחיל המשלוח המצרי “‘יכבוש את הגזרה הגדולה המשתרעת מרפיח […] עד ליבנה […]. בו בזמן ישחררו צבאות ערב האחרים את יתר חלקי פלשתינה, ולאחר מכן יתלכדו כל הצבאות לטבעת פלדה אשר תחנוק עיר הבירה של האויב, את תל אביב [כך במקור]”, מזכיר שההתקפה המצרית התנהלה “במסגרת מהלך ערבי כולל שנועד למנוע את הוצאתה לפועל של החלטת החלוקה של האו”ם מ–29 בנובמבר 1947″" (זה מהמאמר של טל שטוען שהמצרים נעצרו מסיבות צבאיות שלהם, כזכור) אז אתה אומר שזה "לא היה בתוקף". כן? אז אם לא היה בתוקף (ונא לא לבלבל בין כוונות לחוסר-הצלחה וכישרון), איפה הפקודה והתכנית הרשמית שאומרת "לא להתקדם לשטח יהודי"? איפה הוראת הביטול, "עזבו, אנחנו רק בהגנה, אנחנו נכנסים רק לשטח ערבי?". והעיראקים שכבשו את גאולים, והמצרים שלא בדקו לפני כל התקפה במערב הנגב האם נירים היא בשטח יהודי, או שמא היא פשוט ליד ציר התנועה שלהם. וכן הלאה. מקורות, בבקשה.
כנ"ל לגבי "הבריחו". דווקא על המספר קל לערער: בני מוריס מעריך ש*עד סוף* מאי ברחו, הוברחו או גורשו בין מאתיים לשלוש-מאות אלף. כולל מה שקרה *אחרי* ה-15 במאי. כלומר, בכל מקרה לשיטתו עד ה-15 במאי היו פחות משלוש מאות אלף. גלבר ב'קוממיות ונכבה' אומר שבין 250,000 לשלוש-מאות אלף, אבל הוא מציין שביניהם יש מספר גבוה – לדבריו, אולי עשרות אלפים – של עובדים מסוריה, לבנון ומצריים ש*לא* שייכים לסיפור הפליטים הפלסטינים. ואותו גלבר מציין במפורש שזו הייתה בעיקר בריחה ולא גירוש (וגם לא הברחה); שהאנרכיה מילאה תפקיד משמעותי בהרבה מקומות לא פחות מהאיום היהודי; שחלק מהבורחים חששו מלהיות תחת יהודים, ולא ברחו כי היהודים הבריחו אותם; וכן הלאה. אז מכל מקום, הפלגה בוודאי יש, והנסיון להפוך את 'הבריחו' לתיאור מדוייק במקום להטחת אשמה, הוא די לא לעניין.
אה, כן. ואם הניסיון לבחור בשפה המקובלת על יריבי ישראל ולטעון שהיא 'אובייקטיבית' הוא פרק ראשון, אז פרק שני הוא הניסיון להעמיד פנים כאילו אתה רק שכל קר ומחפש אמת אובייקטיבית, ויריביך פשוט רגשניים מדי. חלש, חלש.
ושוב: בנתיים לא טרחת להביא מקור אחד לדבריך. או שתתחיל, או שתפסיק את הדיון הזה (ולו בגלל שלא תהיה סיבה לטרוח להתייחס).
יגיל וסוסו:
נא לזכור גם את ההתקפות הסוריות על משמר הירדן והדגניות שהיו בתוך שטח החלוקה, כולל כיבוש מסדה ושער הגולן. וכן את ההתקפות הירדניות-עיראקיות באזור גשר.
דיון מעניין וגם משעשע.
תודה לסוסו שהראה לנו איך על ידי כתיבה טובה אפשר להציג שקר מרושע בתור אמת נאורה. ותודה ליגיל שהראה איך בעזרת כתיבה גרועה ניתן להפוך את האמת לבליל טורדני ובלתי מובן.
בחרתי את המושג "חייל ציוני" בקפידה, כי מדובר בתקופה שאחרי הכרזת העצמאות ולפני הקמת צה"ל. במקור חשבתי שסתם העלית באופן תמוה התייחסות לאנשים שכיום קוראים לחיילי צה"ל "חיילים ציוניים". אני לא עושה זאת, ומתנצל על אי ההבנה.
אבל בא נעזוב את נושא ההגדרות. שנינו מבינים היטב למה השני מתכוון בכל מושג. וזה לא באמת מפריע לי אם אתה בוחר להאמין שחקר האמת זה לא המוטיבציה שלי, כל עוד אתה מביא טיעונים ענייניים.
לגבי הפליטים – לא רואה טעם בויכוח האם זה 250000 או 300000. הם ברחו בעיקר מפחד הכוחות הציוניים, כשדיר יאסין מהווה קטליזטור מרכזי. כך או אחרת, אני חושב שאתה מסכים איתי שלפחות מבחינת דעת הקהל הערבית, הגנה על האוכלוסיה הפלסטינית הייתה מהסיבות המובילות להכנס לשטח הערבי.
בעקרון לא ראיתי צורך להביא סימוכין, כי כותב המאמר הוא זה שהביא את הטענה החריגה. אני רק תיארתי את הקונצנזוס. אבל כנראה שב"מידה" יש קונצנזוס אחר.
אז הנה תמצית הראיות:
א. בגזרה המזרחית – הסכם חתום עם מלך ירדן לא לפלוש לשטח היהודי.
ב. בגזרה הדרומית – הכוחות המצריים בעזה בחרו לעצור הרבה לפני השטח היהודי חרף התנגדות אפסית. הכוחות המצרים שהופנו לגדה עברו דרך הנגב היהודי באין מפריע, ועדיין לא בחרו לכבוש אף שטח שם.
ג. בגזרה הצפונית – לבנון מחליטה לא לתקוף בכלל. סוריה ועיראק שבמקור כנראה היו נכונים לפלוש לשטח היהודי, הוגבלו על ידי הליגה הערבית לגליל המזרחי בלבד.
ד. בכל הגזרות – אף פלישה לשטח היהודי.
ה. היקף כח האדם והחימוש שמדינות ערב בחרו להקדיש לפלישה היו קטנים – אלא אם הכוונה למשימת התאבדות, לא סביר שלסד"כ כזה נותנים משימה לפלוש לשטח זר ולהשתלט עליו.
לרב ערך – הזכרתי כבר מספר פעמים את ההתקפות בגליל המזרחי. אין צורך לציין אותם שוב.
לבועז – קודם כל תודה על המחמאה. לגבי "שקר מרושע" – אם יש לך ראיות אנא שתף. אשמח להחכים.
עוד מידע על ההערכות הבריטית לתקיפה בבקשה!
Can you please expand on this last point — about the British government ordering its army to prepare for attack on the IDF in October 1948?
This is a very shocking revelation.
לא קראתי עד הסוף. בעיקרון הדברים ידועים מכבר ונכתבו כבר לפני עשרות שנים בביוגראפיות הגדולות על בן גוריון ע'י מיכאל בר זוהר ושבתאי טבת .אך תמיד חשוב להזכיר שוב ושוב לכולם
ועוד לידידנו הנתנייתי:
ערביי הארץ הם מוסלמים, ולכן אינם נטמעים בחברה יהודית, ממש כשם שמוסלמים המהגרים לאירופה אינם נטמעים שם. הם אינם נטמעים במדינות ערב בשל מגבלות שנכפו על ידי מדינות אלו, למשל מניעת אזרחות לאפשרות להתישב מחוץ ל"מחנות פליטים". בנוסף, מעמד פליט של האו"ם הקנה להם עד לאחרונה הטבות שונות, שעליהן לא רצו לוותר. עצתי לך, שב ולמד לפני שתגיב.
סוסו המתוסכל
בדו"ח ועדת החקירה העיראקית על מלחמת 1948 שתורגם ב1954 לעברית ע"י שמואל שגב נכתב
כי ע"פ גנראל העיראקי ספוואת שהיה ראש המפקדה המשותפת של צבאות ערב
שהתפרקה עוד לפני הפלישה מטרות המלחמה הן :
חיסול יהודי פלסטין וטיהור מדינה זו מהם לחלוטין.
הידוק חבל הקרב על צוואר היהיודים ואילוצם בכוח הנשק לקבל את תנאי הערבים
ליבוי מתמיד של מהומות פלסטין במגמה לערער את הביטחון ולהוכיח בדרך זו
היתכנותה של תכנית החלוקה
יש עוד עשרות ציטוטים של מנהיגים ערביים ב1948 שמדברים בהתלהבות על השואה בנוסח אירופה הצפוייה ליהודים בפלסטינה אחרי נצחון הערבים. אף אחד מהם לא מדבר על קווי גבול וכל מיני הקלות שאתה עושה לעצמך בנוגע לכוונות הערבים
בסופו של דבר וכפי שאמר מוסטפאה טאלס שר ההגנה הסורי הידוע "ההיסטוריה נקבעת בפרסות הסוסים ובשרשראות הטנקים"
ב1948 ניצחו היהודים את הערבים לא בזכות הצדק או אי הצדק, שהוא בעיני המתבונן, אלא בזכות הארגון ומוטיבציה שלהם שהם גורמים אובייקטיביים.
ואוסיף גם: בזכות המוטיבציה הערבית למעשי רצח ודיכוי פנימיים, שעלתה תמיד על המוטיבציה לרצח יהודים. רק במאורעות 36-38 הערבים רצחו כ-5000 שלהם, לעומת עשרות או מאות משלנו. והיחס של רצח לפחות 10 ערבים על כל יהודי נשמר לאורך כל שנות הסכסוך.
ולא נותר לי אלא לשאול את סוסו וידידיו: אם לא תעשו שלום עם עצמכם, איך תוכלו לעשות שלום עם אחרים?
ליהודה,
מצטער שלא עניתי קודם. לא ראיתי את התגובה שלך כי היא לא הופיעה בשרשור של ההודעה שלי.
קראתי את דוח ועדת החקירה העיראקית במלואו, והוא נמצא לידי. אנא הפנה אותי לעמודים התומכים בטענותיך. תודה.
לגבי ציטוטים של מנהיגים ערבים – אני מכיר אותם היטב, וכבר הסברתי מראש שיש פער גדול בין הרטוריקה לתכניות הצבאיות בפועל. כיום לא ידוע על שום תכנית צבאית להשתלט על השטח היהודי (למעט מה שפירטתי למעלה).
לרב ערך – הטענה כי במרד הערבי נרצחו 5000 ערבים בידי ערבים אחרים לא מוכרת לי (וכנראה גם לאף אחד אחר). אנא ספק סימוכין.
תודה.
סוסו שאלה לי אליך .האם ידעו היהודים ומנהיגיהם שהערבים אינם מתכונים לכבוש שטחים בצד היהודי כי זה הרי מה שחשוב ,מה שנקבע בתודעה הקולקטיבית של החברה בזמן נתון,הגישה של ההיסטוריונים החדשים של שנות התשעים שאותה אתה מכנה קונצנזוס מחקרי מנסה להציג תמונה שבפשטות מנסה להשחיר מוסרית את הצד היהודי ולהציג את הערבים המקומים כקורבנות .האם נראה לך שמכיון שצבאות ערב לא התכונו כלל לכבוש את הצד היהודי יכלו היהודים להניח את נשקם כי לא נשקפה להם לאמיתו של דבר כל סכנה כי זה מה שאני קורא בין השורות שלך, תראה זה כמו שב1967 האיומים מצד מצרים וסוריה בנאומים ובאיומים וסגירת מייצרים יצרו דעת קהל מאוד מפוחדת בישראל וגם בעולם האמינו שהערבים הולכים לגמור עלינו והיה ברור על פני השטח לכל הציבור בארץ ובעולם שישראל היא החלשה ,אבל הגנרלים שיודעים את מצב הצבאות לאשורו חשבו ההפך ולא היתבדו,יבוא אכשיו היסטוריון שיודע אכשיו את מה שלא ידעו אז וימציא מציאות חדשה שמנותקת והפוכה לאמת ההיסטורית ונקרא את סוסו כותב שנאצר בכלל לא רצה מלחמה ובטח לא לכבוש ולהשמיד את ישראל ואין הרי שום חשיבות לנאומים שלו וסוסו יגיד לנו תראו לי את פקודות הכיבוש המפורשות
שלום ניר,
חשוב להפריד בין המחקר ההיסטורי לחוקרים עצמם. החוקרים עצמם הם רק כלי להצפת ידע, ואין זה משנה מה המוטיבציה שלהם. למשל, בתוך "ההיסטוריונים החדשים" נמצאים אילן פפה ובני מוריס, שהם בעלי עמדות פוליטיות הפוכות לחלוטין. לכן אמירות על "נסיונות להשחיר מוסרית" הם לא רלבנטים – רק המאורעות עצמם חשובים. אם אתה בוחר לייחס אספקט מוסרי למאורע מסויים זו החלטה רגשית אישית שלך, ואין שום דרך לקיים עליה דיון מועיל. אם דעתי האישית מעניינת אותך – אני לא חושב שמוסר משחק תפקיד בסכסוכים בינלאומיים, אלא רק אינטרסים. הזוועות שהציונים ביצעו במקומיים ב-47-48 אולי מזעזעים ברמה האנושית, אבל אם היינו שמים כל שני עמים אחרים בסיטואציה הזו, היינו מקבלים אותה תוצאה.
לגבי השאלות הספציפיות שלך: אז כן, ההנהגה הישראלית ידעה שלא נשקפת סכנה משמעותית מפלישת מדינות ערב – שוב, ירדן הייתה שותפה סודית שלהם. המוטיבציה הייתה ליצור רצף טריטוריאלי למדינה העתידית, להקטין את מספר הערבים בשטח, ולא להותיר יהודים בשליטה ערבית. כמובן שלחיילים ולאזרחים הוצגה תמונה שונה (קשה לגייס אנשים למסור את חייהם בשביל מטרות כאלה). זו אגב, התנהגות סטנדרטית של הנהגות במלחמה שאנחנו חווים אותה גם היום (ראה ביבי ואיראן).
כמעט כל פלישה צבאית בהיסטוריה הוצגה ע"י הנהגת הצד התוקף כצד מניעתי והגנתי – הן משיקולים דיפלומטיים והן לצורך גיוס תמיכה פנימית. בדיוק בגלל זה קיימות האמנות הבינלאומיות שקובעות סטנדרטים ברורים לפתיחה במלחמה, ומתעלמות מהרטוריקה. ישראל מפרה עקרונות אלה באופן רצוף מאז הקמתה, ובגלל העיוותים הפרו-מערביים באו"ם אנחנו לא נותנים את הדין על כך. רב הישראלים חושבים שזה יתרון – בפועל זה דופק לכולנו את החיים.
תודה
נעשה קצת סדר, בעיקר בהסתמך על 'קוממיות ונכבה' של גלבר ו-
Palestine betrayed של קארש, כי שניהם פשוט מולי כרגע.
1. ארצות ערב היו מאוד מסוכסכות ביניהן.
2. מסיבות שונות (חוסר מיומנות צבאית, פחד מסכנה לשלטון) רובן לא ששו בכלל להפעיל את צבאן. כמו-כן, לא מעטים מהדיפלומטים הערבים באו"ם חשבו שהם יוכלו לסכל את תכנית החלוקה בכלים מדיניים, ולא יהיה צורך בכלים צבאיים.
3. זה לא כולל את עבדאללה, שהתכוון להשתלט על החלק הערבי של ארץ ישראל לפי תכנית החלוקה.
4. הייתה לו הסכמה (*לא* הסכם כתוב) עם הסוכנות, שהיהודים לא יפריעו לו בתנאי שהוא לא ייכנס למלחמה איתם.
5. אבל באפריל המצב השתנה. הצלחות יהודיות מול הכוחות הערביים בארץ ישראל גרמו ללחץ עליהם, ובמהלך אפריל 1948 הן הגיעו למסקנה שהן ייאלצו להפעיל את צבאותיהן הסדירים.
6. למזלם של היהודים, מדינות ערב חשדו זו בזו, ובמיוחד חשדו בעבדאללה (בצדק) שמטרתו להשתלט על השטח. כך שמכאן ואילך סכסוכים בתוך הקואליציה פגעו מאוד ביעילותה.
7. ב-30 באפריל התקבלה בדיוני מדינאים בעמאן ורמטכ"לים בזרקה החלטה על פלישה ערבית מאוחדת לארץ ישראל. אלא מה, שלא הצליחו להחליט מי יעמוד בראש הפלישה. לכן הוקצתה לכל מדינה גזרת פלישה משלה.
8. ירושלים, כידוע, אמורה הייתה להיות עיר בינלאומית לפי 'החלוקה', אבל אף אחד מהצדדים לא התכוון לכבד את זה, ובהתאם לכך התכוונו הערבים להשתלט על העיר הערבית וגם לראות מה אפשר לעשות כנגד העיר היהודית.
9. תכנית הפלישה הסורית, כפי שהציג אותה הרמטכ"ל הסורי, כללה מתפה סורית ולבנונין נגד הגליל המזרחי, ומשם התאחדות עם צבאות עיראק וירדן באזור נצרת כדי לנוע משם ולבסוף לבתר את המדינה היהודית באזור נתניה.
10. עבדאללה התנגד לתכנית מפני שהיא התאימה לאינטרסים של הסורים אך לא לשלו. השינויים בעקבות דרישותיו כללו מתקפה לבנונית לכיוון עכו, מתקפה סורית מכיוון הבניאס ובנות יעקב לצפת ונצרת, מתקפה עיראקית על ארץ ישראל, חבירה של המצרים לירדנים בחברון, וניתוק הנגב על ידי המצרים.
11. הנהגת היישוב, בדרגיה הבכירים ביותר, חששה באמת מפני פלישה ערבית. ב-7 במאי אמר בן גוריון לסגן הרמטכ"ל, ידין, ש"יש להתכונן לפלישה מצפון, ממזרח ומדרום"; ב-9 במאי מחלקת המודיעין במטכ"ל דיברה על מתקפה משולבת בצורה דומה למדי לתכנית הערבית המתוארת בסעיף 10, אלא שמשום-מה הם שמו ירדנים בגזרת בנות-יעקב בניאס. לעומת זאת, הש"י חשב שמדובר בפלישה מוגבלת – אבל בן גוריון לא קיבל את דעתו. בן גוריון לא היה לבד: ב-8 במאי משרד החוץ הבריטי הגיע סופית למסקנה שהערבים מתכננים פלישה.
ב-11 במאי נפגשה גולדה מאיר עם עבדאללה, והתברר לה שההסכם-בעל-פה בין עבדאללה לציונים כבר לא בתוקף. עבדאללה אמר שאמנם בעבר הוא יכול היה להתחייב לא לתקוף את היהודים, אבל "אז הייתי לבד, עכשיו אני אחד מחמישה" [ראשי מדינות. קארש, עמ' 204]. במקום זה הוא הציע ליהודים לדחות את הכרזת המדינה ("למה אתם ממהרים"? גולדה ענתה, "חיכינו 2000 שנה". שם, 205) ולקבל אוטונומיה בתוך מדינתו. ההצעה נדחתה, לשני הצדדים היה ברור שתהיה פלישה, וכך גם הבריק בן-גוריון לאבא-אבן בניו-יורק, בעקבות השיחה של דיין עם עבדאלה. בפועל, אבל את זה היהודים לא ידעו, הוא אמר לבריטים שהוא לא מתכוון לפלוש לתחומי המדינה היהודית.
12. ב-11 במאי דיווח אלק קירקברייד, הציר הבריטי בירדן, כי הממשלות הערביות נמצאות באופוריה, ושההצעה הבריטית אליהן להסתפק בהשתלטות על החלק העברי של ארץ ישראל לא תתקבל על ידיהן, ואין עם מי לדבר, עד שלא יחול מהפך בחזית.
13. רק ב-12 במאי החליטה מצריים סופית להצטרף לקואליציה הפולשת.
14. רצוי להזכיר גם, לטובת מי שמחפש פרטים, שאין לפני מאי 1948 תכנית יהודית לגירוש כל הערבים בתחומי ארץ ישראל. כך שאם באים בגישת 'תראו לי את הפקודות' בלבד, אז ממילא כל הפליטים בכלל לא בסיפור.
15. וזה כמובן גם לגישת מי ש,באובייקטיביות מלאה, מדבר על "הזוועות שהציונים ביצעו במקומיים ב-47-48", ושוכח לגמרי במקרה את "הזוועות שהערבים ביצעו ביהודים ב-47-48".
[המשך בתגובה הבאה].
[המשך]
16. בעצם, בשלב הזה התכניות המצריות נועדו גם למנוע מעבדאללה סיפוח של יותר מדי מפלשתינה.
17. מה שעוד ברור, שהכוחות הערביים היו רחוקים מ'משימת התאבדות': עם יתרון מוחץ בטנקים, מטוסים, ארטילריה ותותחים, היה מעט שהיהודים היו יכולים לעשות כדי לעצור אותם, לו היו מתנהלים בצורה יעילה.
18. וכך חשבו גם היהודים. ידין – הרמטכ"ל בפועל חלק ניכר מהזמן – אמר ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות ש"אם להיות זהיר, הייתי אומר ברגע זה שהשאנסים שקולים מאוד. אם להיות יותר כנה, הייתי אומר שהיתרון שלהם גדול… ההנחה הייתה שהלחימה תהיה עם הערבים בארץ ורכב שריון מהחוץ לא יגיע. בנתיים בזה טעינו. והמוראל יפול בכל מקום כאשר האדם צריך לפעול נגד ברזל ותותחים שעה שאין לו הכוח לזה" (גלבר, 206-207).
19. ברגע האחרון, ב-14 במאי, שונתה התכנית של הצבא הסורי. מפלישה דרך דר"ל הוא הועבר לפלישה דרך צמח.
20. כאשר הזהיר קירקברייד את ראש ממשלת עבר הירדן שאם תתקדם מעבר לגבולות החלוקה תופסק התמיכה הבריטית, ענה לו הנ"ל שהיהודים יובסו בתוך שבועיים וירדן ממילא לא תוכל להפסיק להתקדם אם האחרים יצליחו (ירדן, מצידה, הפגיזה את ירושלים והרגה כ-250 אזרחים בתוך שבועיים, השתלטה על שטחים נרחבים שנועדו למדינה הערבית, והתכסחה עם ישראל באזור ירושלים ובלטרון.
21. אלא, שהמתקפה הסורית באזור צמח נכשלה, מה שסגר את האפשרות שלהם להמשיך לכיוון טבריה או נצרת. ניסו – ונכשלו.
22. לבנון לא השתתפה בפלישה, אבל הרשתה לכוחות ערביים אחרים לעבור דרכה.
23. המצרים, כפי שכבר נאמר, התקדמו לכיוון אשדוד, ונעצרו שם, אבל לא לפני שניתקו את יישובי הנגב, והשתלטו בפועל על חלק (לא גדול) שנועד למדינה היהודית. בפועל, הם חתכו ממדינת ישראל את הנגב (עד שנזרקו משם), ועד 1967 המשיכו לדרוש בעלות עליו. גם בצורה שהתקדמו, הם היו מנתקים את ישראל מחלק נכבד של שטחה על פי תכנית החלוקה. באשר לתכניות המדוייקות שלהם, כנראה התכוונו לעצור באזור אשדוד – אולם, לפי עדות ידועה של קצין מצרי איש האחים המוסלמים, הייתה אפשרות להמשך.
24. העיראקים תקפו בגשר (גם בתחומי המדינה היהודית) ונהדפו שם.
25. אחרי שבוע שברובו היה חסר-הצלחות לעיראקים ולסורים, ובעוד הירדנים מעבירים את הפוקוס לירושלים (עם אפשרות של כיבוש ירושלים כולה או הכנעתה – דבר שנמנע בהפוגה הראשונה בזכות דרך בורמה), הערבים שינו את תכניותיהם: צבא השחרור פונה להתארגנות, העיראקים עברו ברובם לשומרון, המצרים התקדמו לכיוון הר חברון (ותקפו את נגבה בדרך), הגיעו עד רמת רחל (כבשו ואיבדו) וצור בחר.
בכך, בעצם, נבלמה ההתקדמות הערבית – למעט ההתקפה העיראקית על גאולים (שוב, בשטח המדינה היהודית) ב-28 במאי, שהייתה המהלך המסוכן ביותר שלהם כי אם היו עושים אותה ביעילות, זה יכול היה להיות הקדמה לביתור ישראל לשניים לפי תכנית הליגה הערבית מסוף אפריל. בפועל, התקפת נגד זרקה אותם משם בטרם סיימו להתארגן (או להפסיק לבזוז).
26. בקיצור, גם הסורים, גם העיראקים וגם המצרים עשו נסיונות להשתלט על שטח שנועד למדינה היהודית; גם לא מאוד סביר שאם הכוחות היהודיים בגשר וצמח והדגניות היו מתמוטטים, הסורים היו אומרים "בעצם, למרות כל מה שדיברנו עד עכשיו, בואו לא ננצל הצלחה" (רק להזכיר, שבפקודת 'נחשונים' של צה"ל ב-1967 לא היה כתוב שום דבר על הגעה לתעלה, ולמעשה שר הבטחון דיין התנגד לכך. אז מה, לא הגיעו? הגיעו. ניצול הצלחה, קוראים לזה). אלא, שהצירוף של חוסר יעילות ערבית, סכסוכים פנימיים, והעמידה הישראלית, גרם לכך שהם:
א. לא ניצלו את כוחותיהם ביעילות,
ב. לא הצליחו להשיג שום הישגים משמעותיים, ו-
ג. אחרי שבועיים כבר לא ניסו כמעט לפלוש לשטחים יהודיים.
תיקון: בסעיף 12 צ"ל *החלק הערבי* של ארץ ישראל. לא העברי.
מזמן לא קראתי תגובות מחכימות כאלו.
תודה לסוסו שלא ויתר וליגיל שענה לעניין ממש (מתי תהיה עוד כתבה שלך במידה??!).
אהבתי במיוחד את הצעתו של יגיל בנוגע לכינוי הערבים "מיליציות אנטי-ציוניות" במקום "פלסטינאים". תכלס, באמת מדוע לא קוראים להם כך?
האתר אינו מסביר נכון את המונח "מעטים מול רבים".
מיד עם פלישת צבאות ערב הכוח העברי היה מועט אל מול צבאות ערב. בשנת 1948 הגיעו לארץ עולים חדשים והם הצטרפו לכוחות הלוחמים וכך גדל מספר חיילי צה"ל.