למרות הביקורת על פרס, התקשורת עדיין שמאלנית

התקשורת איתרגה את שמעון פרס עד הרגע בו הוא הפסיק להיות שימושי • זה לא חדש: כך היה גם עם ברק, שרון, דרעי ולא תאמינו – אפילו שרה נתניהו • אחרי הכל, שמאלנות זה לא עניין אישי

בבוקר יום שישי האחרון (24 באפריל, בשעה 7:00) אריה גולן, ענה סוף-סוף ברשת  ב' לטענות חוזרות ונשנות שהתקשורת בישראל היא חד צדדית. לצורך כך הוא נעזר בפרשת 'פרס – בנק הפועלים': מבחינתו הפרסום הביקורתי ב'דה-מרקר' על העסקתו של הנשיא לשעבר על ידי בנק הפועלים – הוא ההוכחה שהתקשורת היא לא שמאלנית וחד צדדית, שהרי היא יודעת לבקר גם איש שמאל כאשר הוא טועה. אריה גולן אף השתמש בציניות במילה "תשקורת" – תוך רמז שמבקרי התקשורת מעלים האשמות שווא על אלה שעושים את עבודתם הקדושה תוך נאמנות לעקרונות המקצוע, ושהסטיגמות של המבקרים הן לא מוצדקות.

הציניות של אריה גולן לא מפריעה לי – זאת תכונה טובה למנחה. מפריעה לי נקודה אחרת: בתמימות או בזדון הוא שיבש כאן את העניינים, חמק מהמהות וענה לטענת קש שלמעשה לא קיימת.

לידיעת אריה גולן: מי שמותח ביקורת על התקשורת הישראלית על היותה חד צדדיות וחסרת איזון לא מייחס לה התגייסות למען אישים מסוימים או אפליה לרעה של אישים אחרים. אין כאן עניין אישי. (להוציא אולי מבקר חריף אחד – אורי אבנרי אשר בשנות ה-70 כינה את התקשורת הישראלית 'אסושיאיטד פֵרֵס'; אבנרי תקף אז את התקשורת משמאל, זה ריב בתוך משפחתכם, אתם תסתדרו לבד).

הטענה שלנו, מבקרי התקשורת, היא שהתקשורת בצורה עיוורת מצדדת בדעה אחת, מהללת אותה, מפמפמת ומקדמת אותה; ולעומת זאת משתיקה וקוטלת דעות אלטרנטיביות ולא מאפשרת להן ביטוי שווה במרחב המדיה. התקשורת הישראלית מחויבת לא לאישים – אלא לרעיון. וזה לא משנה לה איזו אישיות מקדמת את סדר היום החביב עליה.

מי שעולה ומי שיורד

כמה דוגמאות מוחשיות יעזרו להסבר. התקשורת העלתה על ראש שמחתה את אהוד ברק, הציגה אותו כמושיע העם בבחירות 1999 ועזרה לו אז להביס את נתניהו לא בגלל אישיותו אלא משום שהוא קידם את האג'נדה שלה. הוא היה גיבורה עד לרגע בו פיצל את העבודה וחבר לבנימין נתניהו אחרי הבחירות 2009 – מאותו הרגע הפך ברק לשק החבטות של התקשורת.

שלושה עשורים אריאל שרון היה אויב התקשורת מספר 1 – עד ליום בו הוא החליט לפצל את הליכוד השנואה ולהתיידד עם פליטי מפלגת העבודה כדי למסור גוש קטיף לחמאס. באופן מפליא שרון נעשה סבא חביב, איש נבון, מדינאי ומנהיג אמיץ. זה היה מצחיק לולא הסוף הטרגי: שבוע לפני 'חציית הגבולות' התקשורת כינתה אות שרון לא אחר מאשר "רוצח סברה ושתילה" והרשתה לעצמה לצחוק על מחלתו של גיבור המלחמות, אלוף צה"ל, ראש הממשלה (אלי יצפאן הגדיל 'זרוק לתוך הקהל 'אבן' ענקית עשויה מקלקר שאותה לדבריו הרופאים הוציאו מכלייתו של שרון). לא חלף שבוע, ואריאל שרון הפך לאתרוג שחייבים לשמור עליו מכל משמר. כשהוא נפל בתרדמת היו אפילו פרסומים לחקור האם לא כשלו הרופאים בהדסה, האם לא עשו זאת בזדון…

לפני מספר שנים אשת ראש הממשלה שרה נתניהו התייחסה במילים מרחמות למהגרים לא חוקיים; מנחה אחר מרשת ב' שיבח אותה בשידור חי והבטיח תמיכה ויחס אוהד כלפיה גם בעתיד אם היא תמשיך בדרך זאת. מאזין נבון אחד הבחין בדבר שהוא למעשה ניסיון סחיטה באיומים מצד המנחה ואף העיר על כך בפקס, לזכותו של המנחה ייאמר שהוא הקריא את הפקס בשידור חי. הואיל ושרה נתניהו לא הסכימה ל"הצעה שקשה לסרב לה" – התקשורת יורדת עליה בלי סוף עד היום. לא חשובה האישיות – תעשה כדבריה – והתקשורת תעמוד לצדך.

גם כשרותו של האסיר לשעבר אריה דרעי לכהן כשר תלויה באיזה צד הוא נמצא. אנחנו זוכרים את כל הפרסומים במהלך הבחירות בהם דרעי כיכב כחלק חשוב של הקואליציה האפשרית בראשות יצחק הרצוג. התחזיות התבדו, את הממשלה מרכיב בנימין נתניהו – והתקשורת פתאום נזכרה לדון בבעייתיות של מינוי דרעי "הגנב שישב בכלא" לתפקיד שר. איפה היו כל הצדיקים כאשר התקשורת ניסתה לשכנע את הבוחרים שהממשלה בראשות הרצוג אפשרית?

אבל נחזור לשמעון פרס. אני (בניגוד לאורי אבנרי) דווקא שמתי לב שהתקשורת ביקרה גם ביקרה אותו בעבר. היא זאת שתמיד הזכירה את הכינוי "לוזר"– כי פרס פעם אחרי פעם פישל, לא הצליח להביא סחורה למרות התמיכה המסיבית של התקשורת. היא זאת שבעקבות יצחק רבין שוב ושוב כינתה את פרס "חתרן בלתי נלאה" (בלי הצדקה יש לציין – ההתרשמות שלי שהחתרנות הייתה דווקא מצדו של רבין; אבל שוב – זה לא ענייני, ההיסטוריונים של מפלגת העבודה נדרשים כאן להכריע).

מימי לא השתמשתי במילה "תשקורת" כי אני סבור שהתקשורת עושה מניפולציות לא בעזרת שקרים (אז קל היה "לתפוס" אותה על חם) אלא בשיטות מתוחכמות הרבה יותר, ואחת הדוגמאות – הפתיח של אריה גולן ביום שישי.

על-כן, הביקורת על שמעון פרס כלל לא רלוונטית לדיון העקרוני על תפקידה של התקשורת הישראלית. אם אריה גולן רוצה – בציניות, ברצינות, ביסודיות או על קצה המזלג – לענות לטענות שלנו כלפי התקשורת, הוא חייב להתייחס לבעיה האמיתית ולא לטענות קש דמיוניות.

שמאלניות וגול עצמי

אם כבר מר אריה גולן העלה את הנושא, עוד מספר נקודות חשובות: אני לא טוען שהתקשורת הישראלית היא שמאלנית; היא אכן מייחסת לעצמה את התואר, אך בפועל גורמת נזק לרעיונות השמאל (במובן המדיני) כי היא למעשה דווקא מרחיקה השגת השלום עם הפלסטינים, היא מוכרת למנהיגים ברמאללה אשליות כאילו אוטו-טו בעזרתה לשלטון בישראל יעלו אלה שיהיו גמישים יותר, וותרנים יותר – ובגלל תקוות השווא הם מקשיחים את עמדתם.

התקשורת גם בוגדת ברעיון חברתי ("שמאלני") אותו היא לכאורה חרתה על דגלה: עזרה לשכבות חלשות. איך היא מחבלת גם במטרה זאת? היא מקדמת את הסוציאליזם הכרוך בהפחתת התוצר והקטנת העוגה דבר שכמובן לא מאפשר שיפור ברמת החיים של האזרחים. והיא לא נותנת ביטוי הוגן לתומכים בדרך הנכונה של עידוד היוזמה הפרטית, הנמכת מיסים וחופש התחרות.

ונקודה נוספת: אני מלכתחילה לא הבנתי על מה כל המהומה. מיד עם פרסום דבר העסקתו של מר שמעון פרס על ידי הבנק, כלי התקשורת שידרו גם תגובת לשכתו לפיה רוב הכסף ילך למטרות חברתיות. מה רע בזה? שמעון פרס מעמיד לרשות הבנק את ההון שנשאר כרגע ללא שימוש (את שמו הטוב, את המוניטין שלו ואת יכולת השכנוע), הבנק מרוויח ומקצה חלק מהכסף לפרויקטים ציבוריים – נפלא, כולם מרוויחים. אבל כנראה, לא שמעון פרס והכסף שלו הרגיזו את העיתונאים, אלא העובדה שהאיש שהם העלו לפסגה כרת ברית עם הגורם העוין – הנציג המובהק של השיטה הקפיטליסטית.

יורי מור הוא סופר, מחזאי ופובליציסט, יו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בישראל, ובעל טור שבועי בעיתון הרוסי-ישראלי "נובוסטי נדלי".