אובמה ואיראן בונים מזרח-תיכון חדש

מאנגלית: אריק גרינשטיין

רוחות ניצחון אפפו את הנשיא אובמה ב-2 באפריל, עת התייצב מעל בימת הפודיום בגן הוורדים שבבית הלבן. בגאווה מופגנת הוא הודיע ​​כי המשא-ומתן בלוזאן הגיע ל"הבנה היסטורית עם איראן, אשר […] תמנע ממנה להשיג נשק גרעיני".

למען האמת, המשא-והמתן לא הגיע לשום הבנה – היסטורית או אחרת. אובמה חגג משהו שלא קיים, או לפחות עדיין לא. מזכיר המדינה ג'ון קרי ושר החוץ האיראני ג'וואד זריף נכשלו בניסיונם להגיע לידי הסכמה על טקסט המתאר את התנאים של מה שנקרא "הסכם המסגרת בלוזאן". במקום, הצדדים פרסמו בנפרד "גיליון עובדות". בחלק מסוגיות המפתח המסמכים סתרו אחד את השני; לחלקים אחרים הם כלל לא התייחסו. התבטאויות של גורמים רשמיים עשו אך מעט כדי להבהיר את הסתירות או לתקן את המחדלים, ואחת מההודעות הרשמיות שפורסמו אפילו הרחיבה את תחומי המחלוקת.

בנאום שהוקדש להסכם המסגרת, עלי ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן, הכחיש באופן חד-משמעי כי הושגה הבנה. הוא גם ערער על תנאים ספציפיים לעסקה המתגבשת, כפי שתוארה על-ידי האמריקנים. לדוגמה, הוא ביטל את קביעתו של אובמה שהסכם המסגרת יאפשר "פיקוח חודרני"; להיפך – אתרים צבאיים, הוא הסביר, יהיו מחוץ לתחום הפקחים כיוון ש"בשום אופן אין לאפשר חדירה לתחומי האבטחה והגנה על המדינה באמתלה של פיקוח".

אם הפער בין שני הצדדים הוא כה גדול, מה הניע את אובמה להכריז על פריצת דרך היסטורית? התשובה היא שהנשיא היה להוט לייצר הוכחה מוחשית להתקדמות, על-מנת למנוע מהרפובליקנים בקונגרס למתג את המשא-ומתן ככישלון. הוא יכול להדוף את האתגר הרפובליקני, כך הוא חושב, בסיפורים על התקדמות ותיאור חילוקי הדעות שנותרו כפרטים שניתן "לגהץ", ולא כמחסומים בלתי-עבירים.

החצנת ההצלחות של לוזאן אולי היו תמרון "למביני עניין" נגד המבקרים המקומיים של הנשיא, אך הן החלישו את ידו נגד האיראנים וחשפו את ההשקעה האישית העמוקה שלו במשא-ומתן. עבור אובמה, כישלון בהשגת עסקה יהיה עתה לא פחות ממבוכה גדולה. עובדה ידועה זו פתחה פרצה בפני ח'אמנאי, אותה הוא ניצל היטב בנאומו המתריס. לא כל-כך מהר, הוא אותת בנאומו לאובמה: על-מנת לקבל את ההסכם שאתה כבר חוגג, אתה חייב לשלם לי ביותר ויותר ויתורים.

אם ניתן להסתמך על התנהגותו בעבר, הרי שאובמה ייתן לח'אמנאי בדיוק את מה שהוא רוצה. ואכן, ויתורים אמריקניים הניעו את המשא-ומתן קדימה בכל שלב. דוגמא טובה לדפוס שנוצר היא גורלו של פורדו, בונקר תחת ההר ליד קום. בתחילת המשא-ומתן אובמה הצהיר בפומבי כי קיומו של המתקן אינו עולה בקנה אחד עם תכנית גרעינית למטרות שלום, אבל אחרי שח'אמנאי הודיע ​​על סירובו לפרק את תשתיות הגרעין של איראן אובמה הסכים שפורדו לא ייסגר. בסיבוב השני של הדיונים האחרונים עמדתו התרככה עוד יותר: לא רק שהבונקר יישאר פתוח – הוא גם יכיל צנטריפוגות פעילות.

הסכם בכל מחיר

תודות לנסיגות מן הסוג הזה, הקווים האדומים של ח'אמנאי, ולא של אובמה, הם שעיצבו את צורתה המתגבשת של העסקה – עובדה שהניעה את מבקריו של הנשיא להאשימו בחולשה ו/או תמימות. אבל התיאורים הללו מחטיאים את המטרה. הנשיא אינו כבול לקבוצה של דרישות ספציפיות. עבורו, התנאים הספציפיים של הסכם הגרעין הרבה פחות חשובים מעצם קיומו. אחת ההצלחות הדיפלומטיות הגדולות ביותר של אובמה היא ההצלחה לשכנע חלקים רבים בעולם, כולל רבים ממבקריו, שמטרתו העיקרית במדיניותו מול איראן היא לנהל משא-ומתן על הסכם פיקוח על נשק גרעיני. למעשה, מטרתו העיקרית היא דטאנט (Détente) עם איראן.

לשיטתו של הנשיא, הדטאנט ירסן את ההתנהגות האיראנית בצורה יעילה יותר מכל הסכם רשמי. בנוסף, הוא גם יפרוץ את הדרך לשיתוף-פעולה גדול יותר עם איראן בנושא הביטחון האזורי; הדטאנט יאפשר לארצות-הברית לסגת מהמזרח-התיכון ולהתמקד יותר בסדרי העדיפויות הפנימיים שלה; ולבסוף, הוא יצדיק את אתוס ה"התקרבות" (Engagement) ו"הידוק היחסים" של אובמה, בו הוא רואה כחלופה עדיפה לתפיסות המונעות-צבאית של המנהיגות האמריקנית, בהן דגלו יריביו הרפובליקנים. בקיצור, דטאנט יבטיח את מורשתו של אובמה.

לעומת זאת, ח'אמנאי דולק אחר מטרות מאוד ספציפיות. שלוש מהן מתבלטות מעל כל השאר: הוא מבקש, ראשית, לשמר את כל התשתית הגרעינית של איראן; שנית, לבטל את הסנקציות על הכלכלה האיראנית; ושלישית, לבטל את משטר המשפט הבינלאומי הממתג את איראן כמדינה סוררת. בכל שלושת התחומים, אובמה כבר ריצה את דרישות הליבה שלו.

חילוקי דעות אמתיים ומשמעותיים עדיין יישארו. אחד החריפים שבהם הוא עיתוי הקלת סנקציות, מחלוקת נוספת שח'אמנאי הדגיש בנאומו המתריס. בעוד אובמה אומר כי יש להסיר את הסנקציות באופן מבוקר והדרגתי, ח'אמנאי קורא לביטולן באופן מיידי. את כל סנקציות, הוא דורש, "חייבים להסיר לחלוטין ביום ההסכם".

כיצד אובמה יגשר על הפער? שני כלים עומדים לרשותו. ראשית, הוא יציע לח'אמנאי סכומים מסוימים כמענק חתימה. כל פיסה של חקיקת סנקציות בקונגרס תותיר בידי הנשיא את שיקול הדעת לוותר עליה, אם הוא רואה בכך צורך לאומי. באמצעות שימוש בסמכות ויתור זו, אובמה ישחרר חשבונות נאמנות איראניים בסין, הודו, טורקיה, ובמקומות אחרים – חשבונות האוצרים סכומים שנעים בין 100 ל-120 מיליארדי דולרים. חלק משמעותי מסכום זה, 50 מיליארד על-פי אחד הדיווחים האמינים, יימסר לאיראנים ברגע שהם יחתמו על הקו המקווקו.

בשלב הבא הנשיא יבקש, ובוודאי יקבל, את אישור מועצת הביטחון של האו"ם על הסכם. החותמת שלה תשחרר את האירופים, הרוסים והסינים, בין השאר, להרחיב את קשרי המסחר שלהם עם איראן. והסחר הוא לא כל מה שיגדל: העסקה תגביר גם את שיתוף-הפעולה הצבאי בין איראן ורוסיה. ההודעה האחרונה של ולדימיר פוטין על כוונתו לספק טילי S-300 נגד מטוסים לאיראן העניקה לנו טעימה משיתוף-פעולה זה.

לח'אמנאי יהיה קשה להתנגד להצעת מענקי החתימה של הנשיא, כיוון שהיא אינה מגבילה את האפשרויות שלו בשום צורה; להיפך – היא מרחיבה אותן. גם אם אין לו כוונה אמתית לכבד את תנאי ההסכם, עדיין הגיוני עבורו לאשרר אותו, ולו רק כדי לאסוף לכיסו את הבונוס ואת היתרונות המידיים הנוספים שנלווים אליו. מאוחר יותר, כאשר איראן תתחיל להפר את ההסכם, ארצות-הברית צפויה לנסות להטיל את הסנקציות מחדש. אך בשלב זה היא תמצא כי עבודת שכנוע מועצת הביטחון קשה יותר מאי-פעם, מהסיבה הפשוטה שבינתיים יתהווה לוֹבִּי מסחרי אירופי חזק בעל אינטרס לעשיית עסקים עם איראן. כמו כן אי-אפשר יהיה להבטיח את תמיכתם של הרוסים והסינים לחידוש הסנקציות. בכל מקרה, איראן תנהל משא-ומתן מתוך עמדה של כוח גדול, רב יותר מעמדתה הנוכחית.

בצל איום זה, הקונגרס האמריקני עובד על הצעת חוק שתיתן לו זכות הצבעה לאשר, או לא לאשר, את העסקה עם איראן. עם זאת, הצבעה נגד ההסכם יכולה לעצור את אובמה רק אם היא עוברת את בית הנבחרים והסנאט ברוב חסין וטו – רף גבוה מאוד לחצות. כל עוד הנשיא יכול לשכנע רק שליש מאנשי הסנאט או הבית לתמוך במדיניות שלו, הוא יהיה חופשי להמשיך בתכניתו. למרות שאין כל ערובה לנשיא שינצח במאבק מול קונגרס, הסיכויים עומדים ברובם לטובתו.

תזוזה טקטונית בסדר המזרח-תיכוני

הדטאנט אולי נשמע כמו שינוי מינורי במדיניות האמריקנית, אבל למעשה זוהי לא פחות מאשר תזוזה טקטונית.

אובמה שם קץ לבלימת איראן כעיקרון מנחה של המדיניות האמריקנית במזרח-התיכון. כדי להבטיח זאת הוא ממשיך לשלם מס שפתיים לרעיון ההתמודדות עם השפעתה של איראן, אבל מעשיו אינם תואמים את הרטוריקה שלו. בסוריה ובעיראק במיוחד, אובמה מכבד כבר מזה זמן את האינטרסים האיראניים, בהתייחסו לטהראן כשותפה שקטה נגד 'המדינה האסלאמית'.

הדטאנט דורש מאובמה להוריד בדרגה את כל בעלות-בריתה המסורתיות של אמריקה, שתופסות את הכוח האיראני העולה כאיום הביטחוני העיקרי שלהם. התהליך, אשר כבר יצא לדרך לפני חודשים רבים, מתקדם ביותר במקרה של ישראל. כמובן, אובמה לעולם לא יודה בכך. במקום, הוא ובכיריו מעדיפים ליחס את הידרדרות היחסים לכישלונותיו האישיים של ראש ממשלת ישראל. הם לא חסכו מאמצים כדי ליידע אותנו בטעויות הבלתי-פוסקות של בנימין נתניהו: היחס שלו כלפי האזרחים הערבים של ישראל, נאמר לנו, הוא גזעני; כישלונו בהחייאת תהליך השלום הוא בלתי-ניתן-להגנה; נכונותו לשמש ככלי משחק בידי הרפובליקנים היא מחפירה; ונכונותו, לכאורה, לרגל נגד ארצות-הברית היא בוגדנית.

ההתקפות על נתניהו היו אישיות בצורה יוצאת דופן. מאז שראש ממשלת ישראל הפך ליריב המשכנע ביותר של עסקת הגרעין, אובמה פועל כדי להכפיש אותו במידת האפשר, כמו סנגור שמנסה להכתים את דמותו של עד התביעה הראשי. כך הוא גם מלמד לקח את בעלות-בריתו האחרות, שעשויות להתפתות לדבר נגד העסקה. ומבקרים פוטנציאליים אינם חסרים: בדלתיים סגורות, הצרפתים, הסעודים, ורוב הערבים האחרים מקוננים על מדיניותו של אובמה. אף אחד מהם, לעומת זאת, לא קם ותוקף אותו ישירות באותו אופן כמו שנתניהו עושה.

כדי לחזק את הלקח, הנשיא העניק לערביי המפרץ טעימה קטנה מעתודות הענישה שהוא שומר עבורם. לדוגמה, בראיון שנערך לאחרונה עם העיתונאי תומאס פרידמן דן אובמה בחששן של בעלות-הברית המפרציות מאיראן. חששות אלה, הוא רמז, אינם במקומם. למעשה, איראן אינה האיום הגדול ביותר לביטחונם; דאגה גדולה יותר היא אי-השקט הפנימי. לאנשים צעירים, הוא הסביר, אין אמצעים לגיטימיים להביע את מורת רוחם, ולכן בראש סדר העדיפויות צריכה להיות רפורמה פוליטית מקומית. בראיון הביע הנשיא עניין רב בדיון ביחס למדינות המפרץ, בשאלה "כיצד אנו יכולים לחזק את הגוף פוליטי במדינות אלה, כדי שהנוער הסוני ירגיש שיש לו אלטרנטיבה לבחור בה חוץ מ'המדינה האסלאמית'".

אובמה נמנע מלהאשים את בעלות-בריתה של אמריקה בתדלוק העדתיות והאלימות הסוחפת במזרח-התיכון, אך האיום המוסווה היה ברור. יתרה מכך, שבוע לאחר הריאיון עם פרידמן הוא עשה זאת בצורה יותר מפורשת, ואמר במהלך דיון על לוב כי מדינות המפרץ לפעמים "מלבות את אש הסכסוך הצבאי". בין אם מדובר בישראל או במדינות המפרץ, המסר הכללי של אובמה הוא זהה: איראן היא לא הבעיה; אתם הבעיה. תתחילו קודם כל לעשות סדר בתוך הבית.

ובזמן שאובמה ובכיריו מאשימים את בעלות-בריתם בצרות אופקים, יש להם הרגל לשבח את איראן על רוח שיתוף-הפעולה שלה, לכאורה. "אני חושב שמה שהאיראנים עשו", אמר הנשיא בראיון בחודש אוגוסט האחרון, "הוא להבין סוף-סוף שהשלטת העמדה השיעית בעיראק באופן מקסימלי, בטווח הארוך, נידונה לכישלון. וזה, אגב, שיעור שצריכה ללמוד גם כל מדינה אחרת: אתה רוצה להשיג 100 אחוזים, והרעיון שהזוכה באמת לוקח את הכל, את כל השלל – במוקדם או במאוחר הממשלה הזאת תישבר". למשמע הדברים הללו מהבית הלבן, נדמה שאיראן יכולה אפילו לשמש כמודל לחיקוי עבור ערביי המפרץ.

בשם ה"איזון" הקדוש

מאחורי אמירות מן הסוג הזה עומד חזון חדש לתפקידה של אמריקה במזרח-התיכון. בעיני אובמה ארצות-הברית כבר לא מובילה קואליציה המחויבת להביא סדר לאזור. במקום זאת היא המתווכת של המשאים-ומתנים הגדולים בין איראן השיעית והכוחות הסונים. כאשר הנשיא אובמה מתאר את מטרות המדיניות שלו, כבר במשך למעלה משנה שהוא חוזר שוב ושוב לאותה מילה: "איזון". אם ארצות-הברית עושה את העבודה שלה בצורה נכונה, הוא אמר לתומאס פרידמן, "אפשר שתתחיל לראות איזון באזור, והסונים והשיעים, סעודיה ואיראן, יתחילו לומר: 'אולי אנחנו צריכים להפחית מתחים ולהתמקד בקיצונים [כמו 'המדינה האסלאמית'] שהיו שורפים את כל האזור אם הם היו יכולים'".

הנשיא סבור כי מדיניות הדטאנט שלו – ובמיוחד נכונותו להתפשר על תוכנית הגרעין – תשכנע את המנהיגים בטהראן כי ארצות-הברית כבר לא רואה במשטר שלהם כיריב. או אז הם ישתפו פעולה בצורה הדוקה יותר עם וושינגטון, במיוחד במקומות כמו עיראק וסוריה, שבהם יש לנו, כביכול, אינטרס משותף ביציבות ובהבסת 'המדינה האסלאמית'. בתחילה שינוי זה עשוי לעורר אזעקות בקרב בעלות-בריתה המסורתיות של ארצות-הברית, אולם הודות לתיווך האמריקני הן ישתחררו בסופו של דבר מהפחדים הפרנואידיים שלהן מאיראן, ואיזון ייווצר.

לאחרונה חזינו בתשובה הסעודית למרדף של אובמה אחר איזון, כאשר ריאד ארגנה קואליציה של בעלי-ברית סונים ויצאה למבצע צבאי בתימן. הפלישה הזו היא ללא-ספק מאמץ, כפי שפורסם, להתמודד עם המורדים החות'ים המגובים על-ידי איראן. אך היא נועדה גם כדי לשלוח מסר לאובמה: אם אתה לא תארגן את האזור לבלום את איראן, אנחנו נעשה את זה. כדי להבהיר היטב את הנקודה, הסעודים הודיעו לוושינגטון על תחילת המבצע רק שעה אחת לפני שנפתח.

אולם הפרויקט הסעודי לארגון הסונים כרוך בקשיים. שלושת הכוחות המשפיעים ביותר – סעודיה, מצרים וטורקיה – כולם מסכימים, באופן כללי, כי אינם חושקים במזרח-תיכון הנשלט על-ידי איראן. אבל מעבר לכך אין להם חזון אחיד. השלושה לא יכולים אפילו להסכים על מדיניות משותפת בסוריה, שלא לדבר על אסטרטגיה לאזור כולו. האמת הקרה היא שאין באמת דבר כזה "גוש סוני".

אך יש ויש, לעומת זאת, גוש איראני: "ברית התנגדות" שהתעצבה מעצמה, וכוללת את סוריה, חיזבאללה ורשת של מיליציות שיעיות הפועלת כיום בעיראק, סוריה וביתר שאת בתימן. הדבק שמחזיק את המערכת הזו ביחד הוא 'כוח קודס' של משמרות המהפכה. באמצעות חתרנות וסחיטה, ועל-ידי משחק בשסעים עדתיים, 'כוח קודס' מרחיב את ההשפעה איראנית באזור. אין מדינה סונית בעלת זרוע צבאית הדומה לכוח זה.

בקיצור, המרדף של אובמה אחר איזון מחזק את השחקן, איראן, באמצעות הכלים הטובים ביותר להקרנת כוח והשפעה, ובכמה שפחות כבוד לריבונות של שכנותיה.

חוץ מאיראן, הכוח היחיד באזור שבאמת מסוגל להקרין כוח צבאי יעיל הוא ישראל. אבל גודלה הקטן מגביל את יכולתה להוציא לפועל אסטרטגיה אזורית מקיפה. יתר-על-כן, המציאות של הסכסוך הערבי-ישראלי מעכבת שיתוף-פעולה עם הכוחות הסונים. בעוד שהאינטרסים של ערב הסעודית וישראל משתלבים עתה בצורה יוצאת דופן, תהום היסטורית ממשיכה להפריד בין ריאד וירושלים. שני הצדדים יכולים לתאם עמדות בשקט, אבל המכשולים לשיתוף-פעולה גלוי פשוט בלתי-עבירים.

אי-הסדר והחלוקה האטומית בין המדינות האנטי-איראניות במזרח-התיכון אומר שהן (כמו הקונגרס האמריקני) לא מסוגלות לייצר התנגדות נחרצת לדטאנט של אובמה. אבל חוסר היכולת שלהן לעצור אותו לא אומרת שהם אי-פעם יקבלו אותו. הן יישארו מחויבות לערעור מדיניותו של אובמה, וימשיכו להילחם בחזרה נגד איראן וגרורותיה בתימן, סוריה ועיראק – שלא לדבר על מקומות חדשים שיופיעו לאורך הזמן.

הדטאנט, אם כן, יוביל חוסר איזון – ההפך הגמור מההשפעה שיועדה לו. על-ידי משא-ומתן על הסכם פיקוח הנשק, הנשיא הניע את הלוחות הטקטוניים של הסדר המזרח-תיכוני. וללוחות הטקטוניים, כידוע, דרושה תזוזה של סנטימטרים ספורים כדי לשטח ערים שלמות.

_________

ד"ר מייקל דוראן הוא מומחה למזרח-התיכון ועמית בכיר במכון 'האדסון'. בעבר כיהן בתפקידי מפתח במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן ובמשרד ההגנה האמריקני (פנטגון).

המאמר המקורי פורסם במגזין 'מוזאיק'. אנו מודים למערכת האתר על הרשות לתרגמו.