פרשת בהר: מצוות היובל – הדרכה מוסרית, לא חוקת מדינה

מצוות היובל מתארת מציאות אוטופית של שוויון ואחווה, אך ספרי המקרא המאוחרים מתארים מציאות שונה לחלוטין. כיצד ניתן ליישב את הפער?

מצוות היובל מתארת מציאות אוטופית של שוויון ואחווה, אך האם הם נשמרו בפועל? • ספרי המקרא המאוחרים מתארים מציאות שונה לחלוטין • כיצד ניתן ליישב את הפער?

Farming fields in Southern Israel near Ashkelon, on January 24, 2015. Photo by Nati Shohat/Flash90 *** Local Caption *** ???? ??? ?????? ???? ???? ??????
האם היובל נשמר? צילום: נתי שוחט /פלאש90

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כ"ה 8-10).

שנת היובל הנדונה בפרשה שלנו באה כל חמישים שנה והיא כוללת (ויקרא, פרק כ"ה) שלושה עניינים:
1. שמיטה (הפסקת כל עבודה חקלאית בשדות), ככתוב: "יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ" (11).
2. חזרת הנחלות שנמכרו לבעליהן הראשונים, ככתוב: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ" (13).
3. שחרור העבדים, ככתוב על העבד בסוף הפרק: "וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ" (54).

דין שחרור העבדים מנומק בסוף הפרק: " כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (55). ודין חזרת הנחלות בפסוק 23: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." הנימוק הדתי משולב במניע המוסרי – הדאגה לחלש, כפי שמלמד הפסוק החוזר בפרק: "כִּי-יָמוּךְ (=יהפך לעני) אָחִיךָ" (25 ,35, 39).

את ההבחנה המודרנית בין מצות האל ובין צו המוסר (הבחנה שהיא אבן פינה בשיטת ישעיהו ליבוביץ) אין המקרא מכיר. פשוט למקרא שה' הוא טוב ושמצוותו בהכרח טובה:" הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא." (דברים ל"ב, 4). מלבד המניע המוסרי והדתי יש לחוקים האלה משנה תוקף, מפני שהם דנים בבני ישראל שעל פי השקפת המקרא הם אחים זה לזה. כלומר, כפי שהסברתי בפרשת נח, בבני אדם, שעל פי הכרתם קרובים זה לזה קרבת דם. וכידוע אין דומה יחסו של האדם לזר ליחסו לבן משפחתו. ראוי לציין שהניסוח המשפטי של דיני היובל אינו שלם, מפני שאינם כוללים פירוט עונשו של מי שיפר אותם. להלן נסביר זאת.

הנשמר היובל?

ברור ששמירה על דין היובל מקטינה מאד את הפער בין העשירים ובין העניים ומונעת שעבוד של החלשים לחזקים. בכוחם של החוקים האלה לקיים לאורך ימים חברת מופת או בלשון התורה "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

הנשמרו הדינים האלה? ידיעותינו על ראשית ישראל דלות מאד ואין באפשרותנו לקבוע עד כמה נשמר דין היובל, אך אין סיבה לפקפק בפעולת החוק, אם כי ייתכן שלא בצורה האוטופית המתוארת בפרק שלנו. חלוקת ישראל לשבטים היא בודאי עובדה היסטורית והיא מתבססת על קדושת הנחלה של כל שבט. חלוקה שנקבעה על פי הכרתם של בני ישראל בגורל, כלומר מפי ה'. בלעדי היובל אין אפשרות לשמור על גבולות הנחלות. שגבול השבט נשמר מעידה העובדה שאין לנו בזמן העתיק אף מלחמה או סכסוך על תחומי הנחלה הפורץ בין השבטים. על קדושת הנחלה מעיד גם סיפור נבות היזרעאלי. נבות מסרב למכור: "חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ" (מלכים א כ"א, 3) ורק בעזרת עלילת שוא ועדי שקר "בֵּרַךְ (=קילל) נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ" מצליח המלך לרשת את חלקת נבות, הנדון כמורד במלכות, שנכסיו עוברים לידי המלך.

אבל ההנחה המסתברת שחוק היובל משקף את המציאות בזמן העתיק סותרת את המציאות הנשקפת אלינו מבעד ספרי הנבואה הקלסית, במיוחד מראשוני הנביאים עמוס, ישעיהו והושע. המציאות המתוארת בספרים אלה רחוקה מאד מן המציאות, שניתן היה לצפות לה, לו שמרו בני ישראל את חוק היובל. ירמיהו (ל"ד, 12-22) מציין במפורש כי הדורות הקודמים לו לא שחררו את העבדים כנדרש על פי הדין (ירמיהו כדרכו נסמך שם אמנם בעיקר על המקבילה מספר דברים ולא על הפרק מויקרא). אמנם אין ביכולתנו להסביר באמת את בריאתם של רעיונות חדשים בעולם הרוח, אבל ייתכן שהעיקר הגדול של הנבואה, "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח" (הושע ו,6), נוצר גם כתגובה למצב הסוציאלי הקשה של ימיהם.

אם אנו מניחים שחוקי הקרקעות בפרשה שלנו משקפים מציאות עתיקה עלינו להסביר כיצד התחולל השינוי. כיצד הפכה החברה השוויונית של ישראל, הנשקפת מבעד לחוק היובל בתורה, לחברה המקוטבת של תקופת הנבואה הקלסית. הנביאים עצמם אינם מסבירים לנו כיצד נוצר המעמד הרומס דלים ובונה לעצמו "בתי גזית" (עמוס ה, 11), שבניו "אוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם (ג, 9) הטוחנים פני עניים (ישעיהו ג, 15), המגיעים "בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם " (ה, 8). הם רואים את מציאות ימיהם כחטא דתי-מוסרי אך אינם מסבירים מהם הנתונים האובייקטיבים שיצרו את המציאות הזאת.

לקיטוב המעמדי גרמו מן הסתם המלחמות הבלתי פוסקות, במיוחד עם הארמים, אבל את שורשי הקיטוב החברתי אין אנו מוצאים בתקופת הנביאים עצמם אלא עלינו לחפשם בתקופה קדומה בהרבה.

772px-Jezabel-and-Ahab-Meeting-Elijah-in-Naboth-s-Vineyard
המלוכה שינתה הכל. נבואת אליהו בכרם נבות. פרנסיס דיקסי (1928-1853). ויקימדיה

המלוכה וקץ השוויון

המאורע שזעזע את המציאות השוויונית של ישראל העתיק הוא ייסוד המלוכה והוא התחולל בתחילת המאה העשירית, שנים רבות לפני מחצית המאה השמינית לפנה"ס, זמנו של עמוס, הראשון לנביאים הקלסיים. כמו שינויים היסטוריים רבים אחרים לא התחולל השינוי מיד במלא היקפו ורק סימניו נראו בתחילה, אבל הצופה במאורעות ממרחק היסטורי מבחין בסימנים שהיו מכוסים מבני התקופה.

המלוכה נוסדה בישראל בימי שאול מתוך כורח מדיני צבאי. הצבא המתנדב של ברית שבטי ישראל לא יכול לעמוד בפני הצבא המקצועי של הפלשתים. הצבא הישראלי נזעק למלחמה מביתו ושב לביתו בסיומה, בעוד שהצבא הפלשתי היה צבא קבע. ובאמת אנחנו רואים שהשינוי המידי, וככל הנראה גם היחידי, שמחולל שאול הוא הקמת צבא קבע: "וְרָאָה שָׁאוּל כָּל-אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל-בֶּן-חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו" (שמואל א י"ד, 52). והנה אמנם הסיבה לשינוי היא הכישלון הצבאי ובהתאם השינוי היזום הוא צבאי, אבל הוא הביא מתוך כורח הנסיבות לשינוי גדול בתחומים נוספים.

החברה הישראלית העתיקה הייתה חברה סטטית – חברת איכרים ורועי צאן. מעמדו של אדם נקבע לפי ייחוסו השבטי. עם יסוד הצבא נוצר מסלול חדש, שבמסגרתו יכול היה אדם מוכשר ורב פעלים לעלות מעלה מעלה. ראשית כל במסלול הצבאי עצמו ובנוסף בגופים הנלווים בהכרח לצבא קבע שיש לגייסו ולכלכלו. האדם הראשון החב את קידומו למסלול החדש הוא דוד, בן האיכר מבית לחם, העולה מעלה מעלה, הופך למפקד בכיר ולחתן המלך. כל זאת תודות להצטיינותו הצבאית. ברור מאליו שאז כמו היום הסמוכים למלכות, בראש ובראשונה אנשי החצר, גובי המסים וכו', התעשרו מן הקופה הציבורית. אמצעי התשלום העיקרי של המלך למצטיינים בשירותו היה מתן שדות וכרמים. על כך אנחנו למדים בעקיפין מדברי שאול, החושד באנשי החצר שלו (כ"ב, 7): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ-נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם-לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן-יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים". קרקעות אלה ניתנו לעתים כהפקד (feudum), כלומר כמתנה הנשארת בכל זאת רכוש המלך. למשל, דוד משיב למפיבושת בן יהונתן את שדה שאול (שמ"ב ט, 7); בפרוץ מרד אבשלום הוא מעביר את שדה שאול לציבא (י"ז, 4); ובסוף המרד הוא מחלק את השדה בין שניהם (י"ט, 30).

גורל שדה שאול ושדה נבות מלמד, שקדושת הנחלה השבטית העתיקה לא הגנה על המורד במלכות שנכסיו עברו לידי המלך. מקור נוסף לחלוקת האדמות היו המקומות שלא נכבשו בידי בני ישראל קודם למלוכה. מקומות אלה הפכו למחוזות הנשלטים ישירות בידי המלך והניצבים שלו (מלכים א, ד). נחלת המלך המפורסמת ביותר היא ירושלים, שלא נכבשה עד ימי דוד (שמואל ב, ה). דוד הקפיד לכובשה בעזרת צבא השכירים הפרטי שלו, הכרתי והפלטי, כדי שלשבטים לא תוכל להיות טענת בעלות על העיר. השם שקרא דוד לעיר הנכבשת, עיר דוד (שם פסוק 9) – כשמו כן הוא – עירו הפרטית של דוד. כמאתיים שנה מאוחר יותר חיקה עמרי מלך ישראל את מעשה דוד וקנה לעצמו את שומרון שהפכה לנחלתו הפרטית (מלכים א ט"ז, 24). יש הסבורים כי בדומה לירושלים גם שומרון הייתה עיר כנענית, אבל ייתכן גם שקניית העיר מבטאת, בדומה לניסיון לקנות את נחלת נבות, היחלשות של קדושת הנחלה. המלך רשאי להעבירה לבעלותו, אמנם בכסף מלא. להיחלשות קדושת הנחלה הפרטית גרם גם השלטון המרכזי כשלעצמו, שהחליש את הזיקה לשבט והאיץ את המעבר לדרגה כלכלית מפותחת ביותר, השואפת מטבעה להשוות את דיני הקרקעות לסחורות אחרות.

שורשי המציאות הנגלית בתקופת עמוס ישעיהו והושע נטועים אפוא בעבר הרחוק. המלוכה היא שיצרה את הקיטוב בין המלך והשרים ובין המוני העם.

Israelis hold up signs and chant slogans as they take part in a protest march against the 2015 state budget in front the weekly cabinet meeting at Prime Minister Netanyahu's office in Jerusalem on October 7, 2014. Photo by Yonatan Sindel/Flash90 *** Local Caption *** ???? ????? ???? ???? ????? ???? ?????? ??????? ??? ????? ????? ????? ???? ????? ????? 2015 ??????
נושא טוב למחאות. למדיניות פחות. צילום: יונתן סינדל /פלאש90

לא חוקת מדינה

חוקי הקרקעות בתורה משקפים את המציאות העתיקה לפני היות המלוכה, כי בכלל קובצי החוקים השונים בתורה משקפים את החברה הישראלית העתיקה. בראשה עומד נביא-שופט, בראש השבטים עומדים נשיאים וזקני העם. את המלך ומוסדות המלוכה האחרים כמעט ואין התורה מכירה. רק בספר דברים, המאוחר בין ספרי התורה, ניכרת במקצת השפעת המלוכה, אבל גם בדברים אין לנו בעצם משפט מלך. חוקי הקרקעות בתורה אינם חוקת מדינה אלא הדרכה דתית מוסרית, המסורה ללב ולמנהג אבות. משום כך אין הם כוללים עונש משפטי. חסרון חוקת מלך בתורה הוא עדות נוספת, לא מכוונת, המעידה על עתיקות התורה.

במשפט המלך בשמואל א ח, אנו קוראים ספק כאזהרה ספק כשיקוף מציאות : "וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו" (14). לאחר מאבק קצר בימי שמואל קיבלו הנביאים את המלוכה אבל נלחמו בתוצאות הנלוות המרות של כינון מדינת המלך ואף ואיימו בחורבן ההמלכה אם לא תתוקנה העוולות שנלוו אליה: כך מגיב ירמיהו על הפרת החוק לשחרור העבדים: "אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב" (ל"ד, 17) . הנביאים מייחלים למציאות אחרת ולמלך אחר, החס על העניים ודן את דינם "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים" (ישעיהו י"א, 4), שאינו גר בבית גזית אלא "עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר" (זכריה ט, 9). את המציאות המאוחרת הזאת אין דיני התורה והיובל בתוכם מכירים.

__________

ד"ר יונתן כהן לימד שנים רבות מקרא ולשון עברית בסמינרים של התנועה הקיבוצית-אורנים וסמינר הקיבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story, 1993.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *